תקרית פשודה
| ערך שניתן לשפר את מקורותיו | |
תקרית פשודה (באנגלית: Fashoda Incident; בצרפתית: Crise de Fachoda) הייתה תקרית צבאית ודיפלומטית שאירעה בין צרפת ובריטניה בעיירה הסודאנית פשודה (Fashoda) בשנת 1898, על רקע המאמצים האימפריאליסטים לכיבוש אפריקה. במהלך התקרית הגיע כוח צבא צרפתי קטן מן החוף האטלנטי, לאחר מסע, לעיירה פשודה הממוקמת לגדות הנילוס הלבן. מספר חודשים מאוחר יותר הגיעה לעיירה משלחת צבאית בריטית גדולה שהייתה בשלביו האחרונים של דיכוי מרד המהדי בסודאן. התקרית הסתיימה בחוזה בין ממשלת צרפת לממשלת בריטניה המורה על נסיגת הכוח הצרפתי מפשודה ועל חלוקת אזורי ההשפעה בין צרפת ובריטניה במחצית הצפונית של יבשת אפריקה.
פשודה
עריכהפשודה, כיום קודוק (אנ'), היא ישוב קטן השוכן על הגדה המערבית של הנילוס הלבן בדרומה של סודאן. היישוב נמצא על אזור מוגבה ביחס לסביבתו ולכן בחודשי הקיץ, כאשר הנילוס עולה על גדותיו מוצפים אזורים נרחבים בסביבה. באותם חודשים הופכת פשודה לאי יבש, מוקף בביצה מוכת מלאריה ושורצת תנינים והיפופוטאמים. הפרשי הגבהים בין הנהר ליבשה מאפשרים עגינת ספינות לאורך קילומטרים רבים ולכן מושך האזור כובשים הנעים בעזרת ספינות. האוכלוסייה המקומית באזור היא אוכלוסייה של ציידים-לקטים שאינם עוסקים בחקלאות. המצרים קבעו בפשודה את בית הממשל המקומי בימי השלטון המצרי.
מאורעות פשודה
עריכה
ב 1898 יצאה משלחת מחקר צרפתית מאזור ברזוויל שליד החוף האטלנטי כשמטרתם הסופית הייתה חופי האוקיינוס ההודי. בראש המשלחת עמד רב-סרן ז'אן-בטיסט מרשן וסגנו סרן ז'רמן. במשלחת היו עוד שמונה קצינים ומש"קים צרפתים וכן 120 חיילים מאזור ניז'ר. המשלחת הייתה מצוידת בשלוש סירות קטנות. המשלחת הגיע לפשודה לאחר ניתוק של ארבעה חודשים מן הציוויליזציה המערבית, ולאחר שחמישית מאנשיה מתו בדרך ממחלות שונות.
כאשר המשלחת הצרפתית הגיעה לפשודה עמדה בריטניה לחסל את מרד המהדי. כוחותיה כבשו את ברבר ועמדו לפני ההסתערות על ח'רטום. המידע הראשון על כוח זר בדרום סודאן הגיע ב-7 בספטמבר 1898, מידיעות שהגיעו משבויי מלחמה סודאנים שנישבו באזור אום דורמן (אנדרמן בהגייה האנגלית). הכוח סיפר שלפני מספר שבועות יצאו כ-1,000 לוחמים לדרום למטרת הצטיידות במזון, באזור פשודה ירו עליהם חיילים שחורים בפיקוד לבן תחת דגל בלתי מזוהה. אחרי שבקרב נפלו כ-44 לוחמים סודאנים שלח מפקדם סירה קטנה במעלה הנילוס על מנת לדווח לח'ליף על הכוח. בבדיקת הקליעים שפגעו בסירה נמצא כי הכוח התוקף השתמש בכלי נשק מודרניים המאפיינים צבאות מערביים.
למחרת הדיווח יצאה משלחת בריטית לכיוון פשודה בפיקודו של הגנרל קיצ'נר, כוח חלוץ של המשלחת נתקל בכוח הצרפתי ב-18 לחודש ולמחרת סירה ובה מש"ק סנגלי ושניים מחייליו מסרו לכוח האנגלי מכתב ובו ברכה לצבא בריטניה על ניצחונותיו בשם ממשלת צרפת המושלת באזור. לאחר מפגש בין קיצ'נר למרשן הושאר בפשודה גדוד בריטי בפיקודו של הקולונל ג'קסון ושאר הכוח הבריטי חזר לאזור חרטום, משם הודיע לעולם על נוכחות הכוח הצרפתי בסודאן.
רוב הזמן נהגו שני המחנות בכבוד מאופק זה עם זה. הבריטים סיפקו לצרפתים מזון, תרופות ועיתונים, והצרפתים סיפקו לבריטים ירקות ופירות טריים שגידלו באזור. באוקטובר יצא רב-סרן מרשן לקהיר על סיפונה של ספינה בריטית והותיר בפיקוד את סגנו סרן ז'רמן. ז'רמן החל במדיניות תוקפנית כנגד חיל המצב הבריטי. בין היתר ניסה ז'רמן לגייס לשירותו את ראשי השבטים המקומיים שביקשו להצהיר על נאמנותם בפני המשלחת הבריטית. רק בזכות הנהגתו התקיפה אך המאופקת של קולונל ג'קסון נמנעה תקרית שעלולה הייתה לגרום לפריצתה של מלחמה כוללת בין אנגליה לצרפת.
בתחילת דצמבר חזר מקהיר רב-סרן מרשן ובידיו פקודות הנסיגה. הדגל הצרפתי מעל פשודה הורד ב-11 בדצמבר והמשלחת הצרפתית עזבה את האזור.
מאורעות במישור הדיפלומטי
עריכה
הידיעה על נוכחות הכוח הצרפתי בסודאן התקבלה בבריטניה בהתמרמרות גדולה. ממשלת צרפת בעזרת 12 חיילים צרפתיים ביקשה לגזול מבריטניה את השלטון על סודאן, חבל ארץ שבריטניה השקיע מאמצים גדולים בכיבושו. בריטניה הייתה נחושה שלא לאפשר לצרפת דריסת רגל במזרח אפריקה. הצי הבריטי הוכנס לכוננות, העיתונות גויסה ובאוויר נשבו רוחות מלחמה.
לעומת הנחישות הבריטית לצרפת היו סיבות טובות שלא לצאת למלחמה. ראשית, מבחינה צבאית, אף על פי שצבא צרפת היה גדול מצבא בריטניה, הצי הבריטי היה חזק הרבה יותר מן הצי הצרפתי וללא צי לשינוע הכוחות אין אפשרות לצאת למלחמה באפריקה. שנית, מבחינה דיפלומטית, מלחמה עם בריטניה תזיק לצרפת. הקייזר הצעיר של גרמניה, וילהלם השני, החל במדיניות דיפלומטית אגרסיבית שעלולה להידרדר למלחמה (וכך באמת קרה ב-1914), ובמלחמה כזאת תזדקק צרפת לעזרת בריטניה, לכן חבל לאבד את בריטניה כבעלת ברית בשל שאיפות קולוניאליסטיות. ולבסוף, צרפת בעת ההיא הייתה מרותקת לפרשת דרייפוס ופינה נידחת זאת במזרח אפריקה לא תפסה מקום גבוה בסדר היום הציבורי.
ממשלת צרפת הורתה לחייליה לסגת בנובמבר 1898, ובמרץ 1899 נחתם הסכם בין צרפת ובריטניה לחלוקת צפון אפריקה ביניהן. על פי ההסכם בריטניה תשלוט במקורות נהר הנילוס והקונגו, בעוד צרפת תהיה בעלת השליטה בשאר המחצית הצפונית של יבשת אפריקה. אף על פי שכתוצאה מההסכם זכתה צרפת בשטח גדול יותר, הוא היה חסר נהרות (פרט לנהר הצ'ארי) ולכן קשה מאוד לאחזקה.
במהלך סיקור האירועים בעיתונות הצרפתית זכה הביטוי "אלביון הצבועה" לשימוש נרחב.
לקריאה נוספת
עריכה- וינסטון צ'רצ'יל, מלחמת הנהר, 1902. מתוך פרויקט גוטנברג.
קישורים חיצוניים
עריכה
- תקרית פשודה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
תקרית פשודה, 1898, דף שער בספרייה הלאומית
