תרבות מגיון

תרבות מגיון (באנגלית: Mogollon culture, לעיתים נהגה מוגיון) הייתה תרבות חומרית של עמים ילידים בתקופה הפרה-קולומביאנית באזור שכיום משתרע בדרום מדינות ארצות הברית ניו מקסיקו ואריזונה, בצפון מדינות מקסיקו סונורה וצ'יוואווה, ובמערב מדינת טקסס. החלק הצפוני של האזור מכונה אואזיס-אמריקה בעוד שהחלק הדרומי של תרבות מגיון מכונה ארידו-אמריקה .

מפה של תרבויות הפלאו-אינדיאנים בדרום-מערב ארצות הברית ובמקסיקו

קיר הסלע של הקניון, מגורי הצוק "קוואבה דה לאס ונטאנס" ממוקמים משמאל למרכז מעל החרוט המכוסה בשברי סלע.

כלובי הארה בפאקימה

אדם ועגור, כד מאנגס-מימברס סביב שנת 1000

חורבות קינישבה ליד פורט אפאצ'י, אריזונה

מבט מתוך אחד החדרים במגורי הצוק חילה

קערות מימברס באוניברסיטת סטנפורד

קערה בשחור על לבן של מימברס, סביב 1000–1150 באקדמיה למדעים של קליפורניה

בובת פומת ההרים משנת 1300–1400, נמצאה במערה מוגנת באזור המימברס הכללי.

תרבות מגיון היא אחת מהתרבויות הפרהיסטוריות העיקריות בדרום-מערב ארצות הברית ובצפון מקסיקו. התרבות שגשגה החל מהתקופה הארכאית באמריקה הצפונית, סביב שנת 200 לספירה ועד 1450‏ או 1540, עם הגעת הכובשים הספרדים.‏

אטימולוגיה

השם מגיון מגיע מהרי מגיון, אשר נקראו על שמו של דון חואן איגנסיו פלורס מוגויון (Juan Ignacio Flores Mogollon), המושל ספרדי של מלכות המשנה של ספרד החדשה (כולל מה שכיום הוא ניו מקסיקו) משנת 1712 עד 1715. השם נבחר והוגדר בשנת 1936 על ידי הארכאולוג האמריקני אמיל ולטר האורי (Emil Walter "Doc" Haury).

מאפיינים תרבותיים

ההיבטים המובהקים של תרבות מגיון תועדו על ידי אמיל האורי, בהתבסס על חפירותיו בשנים 1931, 1933 ו-1934 בכפר האריס ביישוב הקטן מימברס (Mimbres) בניו מקסיקו, ובכפר מגיון בחלק העליון של הנהר סן פרנסיסקו בניו מקסיקו. האורי הבחין בהבדלים בין האדריכלות והחפצים מאתרים אלה לבין האדריכלות והחפצים מאתרים באזור התרבות הארכאולוגית של הוהוקם או באזור התרבות הארכאולוגית של בני הפואבלו הקדומים. ההבדלים העיקריים כללו כלי חרס של חמר חום בשיטת גיבוב לולאות והחלקה (coil-and-scrape pottery), בתים חפורים חצי-תת-קרקעיים שנחפרו עמוק ואדריכלות טקסית שונה. שמונה עשורים של מחקר רציף אישרו את הממצאים הראשונים של האורי. כיום מוכרים בדרך כלל הייחודיות של ייצור כלי החרס של מגיון, האדריכלות, עיצוב כלי אבן לטחינה, הרגלים ומנהגי מיקום המגורים ומנהגי הקבורה.

הבתים החפורים המוקדמים ביותר של תרבות מגיון היו עמוקים בצורת עגול או אליפסה. עם הזמן בנו בני מגיון בתים מלבניים עם פינות מעוגלות ופחות עמוקים. בכפרים שלהם היו גם מבני קיווה, מבנים טקסיים למחצה תת-קרקעיים.

היסטוריה

יש כמה השערות בדבר מוצאם של בני תרבות מגיון. מודל אחד משער שבני מגיון הם צאצאים של מסורת קודמת של בני התקופה הארכאית באמריקה הצפונית שישבו במדבר, המקשרת בין האבות הקדמונים של מגיון לבין העיסוקים האנושיים הפרהיסטוריים הראשונים (המאוחרים בפליסטוקן) באזור (בסביבות 9000 לפני הספירה). במודל זה צצו הבדלים תרבותיים באזור הגדול יותר כאשר האוכלוסיות גדלו מספיק כדי להקים כפרים ואפילו קהילות גדולות יותר. אפשרות חלופית גורסת שהמגיון היו צאצאים של חקלאים קדומים שנדדו מאזורי חקלאות במרכז מקסיקו בסביבות 3500 לפני הספירה, ודחקו את רגליהם של הצאצאים של העמים הארכאיים שישבו במדבר. דעה שלישית היא שבזמן המעבר מכלכלה של ציידים-לקטים לחקלאות היגרו בני תרבות קוצ'יז לאזור בערך בשנת 5000 לפני הספירה. הם לא היו קשורים לתושבים הקודמים של האזור, והושפעו מתרבותם של החקלאים במרכז מקסיקו.

בני מגיון היו בתחילה לקטים שהשלימו את צורכי הקיום שלהם בחקלאות. אולם במהלך האלף הראשון לספירה התגברה כנראה התלות בחקלאות. מתקנים של בקרת מים נפוצים בקרב אתרי מימברס מהמאות ה-10 עד ה-12 לספירה.

האופי והצפיפות של כפרי המגורים של מגיון השתנו עם הזמן. הכפרים המוקדמים ביותר של מגיון הם כפרירים קטנים המורכבים מכמה בתי מגורים חפורים (בתים שנחפרו בקרקע, עם גגות ממקלות וסכך הנתמכים על ידי רשת עמודים וקורות, וכוסו כלפי חוץ עם אדמה). במרוצת הזמן הכפרים גדלו, ובמאה ה-11 הפך הפואבלו (מגורים בקומת הקרקע העשויים קירות סלע ואדמה, ועם גגות הנתמכים על ידי רשתות עמודים וקורות) לשיטת בנייה נפוצה. מגורים שניצלו חללים ומערות בצוקים גבוהים (Cliff-dwellings) הפכו נפוצים במהלך המאות ה-13 וה-14.

מחקר על תרבות מגיון הוביל להכרה בשינויים אזוריים, שהווריאציה הנפוצה ביותר בתקשורת הפופולרית היא תרבות מימברס (ענף מימברס מגיון). אחרים כוללים את הענפים חורנאדה (Jornada), פורסטדייל (Forestdale), ריזרב (Reserve), פוינט אוף פיינס (Point of Pines, או "נהר השחור"), סן סימון (San Simon) וחילה העליון (Upper Gila). אף על פי שתרבות המימברס היא קבוצת המשנה הידועה ביותר של אזור התרבות הארכאולוגית של מגיון, כל ההתיישבות של מגיון משתרעת על פני תקופת זמן ארוכה יותר (בערך אלף שנים) ושטח גדול בהרבה מזה הכלול בתרבות המימברס.

שלבי התפתחות

ב-1955 חילק הארכאולוג האמריקאי ג'ו בן ויט (Joe Ben Wheat) את תרבות מגיון לחמש תקופות.

• מגיון 1 (200 לספירה – בערך 400)
• מגיון 2 (בערך 400 – 650)
• מגיון 3 (650 – 850)
• מגיון 4 (850 – 1000)
• מגיון 5 (1000 – 1450)

דרך חלופית לחלק זמנה של תרבות מגיון היא לשלוש תקופות על פי סוג מבני המגורים:

• בתי חפורים מוקדמים (200–550)
• בתי חפורים מאוחרים (550–1000)
• פואבלו של מגיון (1000–1450)

אתרים

אתרים ארכאולוגיים המיוחסים לתרבות מגיון מצויים באזור הטבע הבראשיתי חילה (Gila Wilderness), עמק הנהר מימברס (Mimbres River Valley), לאורך החלק העליון של הנהר חילה, פאקימה ווקו טנקס , אזור של הרים נמוכים בין הרי פרנקלין ממערב והרי וקו (Hueco Mountains) ממזרח. המונומנט הלאומי מגורי צוק חילה בדרום-מערב ניו מקסיקו הוקמה כמונומנט לאומי ב-16 בנובמבר 1907. הוא מכילה מספר אתרים ארכאולוגיים המיוחסים לענף מימברס. במקורות הנהר חילה, אוכלוסיות מימברס הצטרפו לענף צפוני נוסף של תרבות מגיון. חורבת ה-TJ, היא למשל מימברס קלאסי, אולם מגורי הצוק הן שלב טולארוסה (Tularosa). האתר ההיסטורי המדינתי וקו טנקס נמצא כ-51 קילומטרים צפונית-מזרחית לאל פאסו בטקסס.

ענף מימברס

המונח מימברס עשוי, בהתאם להקשר שלו, להתייחס למסורת בתוך תת-אזור של אזור התרבות של מגיון (הקרוי "ענף מימברס" או "מימברס מגיון") או לתקופה, "שלב המימברס הקלאסי" (המכונה גם "תרבות המימברס"; 1000–1130 לספירה, בערך) בתוך ענף המימברס.

ענף המימברס הוא קבוצת משנה של אזור התרבות הגדול יותר של מגיון, שבמרכזו עמק מימברס והוא מקיף את החלק העליון של הנהר חילה וחלקים מהאזור העליון של הנהר סן פרנסיסקו בדרום-מערב ניו מקסיקו ודרום-מזרח אריזונה, וכן את עמק ריו גראנדה ויובליו המערביים בדרום-מערב ניו מקסיקו. ההבחנה בין ענף המימברס לבין אזורים אחרים באזור תרבות מגיון ניכרת בעיקר ב"שלב שלושת המעגלים" (825–1000 לספירה בערך) ובשלב הקלאסי של מימברס (1000–1150), כאשר בנייה אדריכלית וכלי חרס מצוירים בשחור על לבן מקבלים צורות וסגנונות ייחודיים מקומיים. כלי החרס הקלאסיים של מימברס הם כלי חרס מפורסמים במיוחד, ועיצובים של כלי חרס קלאסיים של מימברס (שאובים בעיקר מחפירות חורבת סווארטס (Swarts Ruin) בשנים 1924–1927) שנוצר להם חיקוי בכלי האוכל מחרסינה המכונה "מימברניוס" (Mimbreños) בחברת הרכבות סנטה פה (Santa Fe Railroad) מ-1936 עד 1970.

כפרים של בתים חפורים בתוך ענף מימברס בשלב "שלושת מעגלים" (825/850–1000) הם ייחודיים. הבתים הם "מרובעים", בדרך כלל עם פינות חדות; רצפות וקירות מטויחים; ובממוצע שטח רצפה של כ-17 מטרים רבועים. סגנונות כלי החרס המקומיים כוללים צורות מוקדמות של מימברס בשחור-לבן ("מודגש") ואדום על גבי שמנת. מבנים טקסיים גדולים (המכונים לעיתים קרובות "קיוות") נחפרו עמוק באדמה וכללו לעיתים קרובות מאפיינים טקסיים ייחודיים כגון תופי רגליים.

הפואבלוס של שלב מימברס קלאסי (1000–1130 לספירה) יכולים להיות גדולים למדי, כאשר חלקם מורכבים מאשכולות של קהילות, שכל אחת מהם מכילה עד 150 חדרים וכולם מקובצים סביב רחבה פתוחה. מבנים טקסיים היו שונים מתקופות הבתים החפורים הקודמים. הנפוצים ביותר היו חדרים טקסיים בתוך גושים של חדרים. כמו כן נמצאות קיוות חצי-תת-קרקעיות מרובעות או מלבניות עם פתחי גג (המילה "קיווה", מונח בשפת הופי בעל משמעות ספציפית, יושמה בדרך כלל על אוכלוסיות פואבלו הצפוניות. ייתכן שזה מונח גרוע בדיון בתרבות מגיון בהקשרים הרחבים ביותר שלה). אתרי המימברס הגדולים ביותר ממוקמים בקרבת שטחים רחבים של מישור הצפה מושקה המתאים לחקלאות של גידול תירס, אם כי קיימים כפרים קטנים יותר באזורי הרמות.

כלי החרס של מימברס

כלי חרס, במיוחד קערות, המיוצרים באזור מימברס ייחודיים בסגנונם ומצוירים בעיצובים גאומטריים ודימויים ייצוגיים של בעלי חיים, אנשים ואייקונים תרבותיים בצבע שחור על רקע לבן. חלק מהציורים מעידים על היכרות ויחסים עם תרבויות בצפון ובמרכז מקסיקו. מהעיטורים המשוכללים ניתן להסיק שלבני המימברס היו חיים טקסיים עשירים. כלי חרס מוקדמים בשחור-על-לבן, המכונים "מימברס סגנון I" (Mimbres Style I) (לשעבר "Boldface Black-on-White"), מתאפיינים בעיקר בעיצובים גאומטריים נועזים, אם כי כמה דוגמאות מוקדמות מציגות דמויות אדם ובעלי חיים.

העיצובים הגאומטריים והפיגורטיביים הלכו והשתכללו עם השנים. כלי חרס מימברס קלאסיים בשחור על לבן (סגנון III) מתאפיינים בעיצובים גאומטריים משוכללים, עבודות מכחול מעודנות, כולל קווים דקים מאוד, ועשויות לכלול דמויות של חיה אחת או יותר, בני אדם או ציורים אחרים המוגבלים על ידי רצועות פשוטות על שפת הכלי או על ידי קישוט גאומטרי. דמויות של עופות נפוצות על כדי מימברס, כולל ציורים כגון תרנגולי הודו הניזונים מחרקים וגבר הלוכד ציפורים בגינה. גם דמויות דגים מתוארות על כלי חרס של מימברס, וחלקן הן מינים ימיים הנמצאים בדרך כלל במפרץ קליפורניה.

קערות מימברס נמצאות לעיתים קרובות קשורות לאתרי קבורה, בדרך כלל עם חור שנקדח במרכז, המכונה חורים הריגה. בדרך כלל נמצאו קערות עם חורי הריגה המכסות את פניו של האדם הקבור. אולם עדויות ארכאולוגיות מצביעות על כך שרוב כלי החרס לא נקברו עם המתים. סימני שחיקה בחלק הפנימי של הקערות מראים שהשתמשו בהם בפועל, לא רק כחפץ עבור הקבורה. הסגנון הייחודי, הכולל "עיניים בצורת יהלום וסנטרים נסוגים לדמויות אנושיות", יצר ביקוש בשוק השחור החל משנות השישים, ונדליזם וביזה של אתרי קבורה נמשכים עד היום.

כלי החרס של מימברס כה ייחודיים שעד לא מזמן, סוף הייצור שלהם בסביבות 1130 עד 1150 הושווה ל"היעלמותם" של האנשים שיצרו אותם. מחקרים עדכניים יותר מצביעים על כך שאכן התרחש דילול אוכלוסייה משמעותי בעמק מימברס, אך כמה אוכלוסיות קטנות המשיכו להתגורר בו. הן שם והן באזורים הסובבים, אנשים שינו את סגנונות כלי החרס שלהם כך שידמו יותר לאלה של אזורי התרבות השכנים, והתפזרו לאתרי מגורים אחרים בעלי סוגי שונים של ארכיטקטורה.

צאצאים

באזור שבו התיישבו במקור בני תרבות מגיון התיישבו בסופו של דבר בני הקבוצה האתנית הבלתי קשורה של האפאצ'י, שהגיעו מהצפון. עם זאת, בני הפואבלו בני זמננו בדרום-מערב ארצות הברית טוענים שמוצאם מהמגיון ותרבויות קשורות אחרות. ארכאולוגים סבורים שכפרי פואבלו המערביים של אנשי הופי וזוני קשורים למגיון. מסורות קדרות והיסטוריה שבעל פה מקשרים את האקומה, הופי וזוני למגיון.

לקריאה נוספת

• Alfredo López Austin and Leonardo López Luján. Mexico’s Indigenous Past. Norman: University of Oklahoma Press, 2005. ISBN 978-0-8061-3214-3.
• Brody, J. J. Mimbres Painted Pottery: Ancient Art of the American Southwest. Santa Fe, NM: School of American Research Press, 2005. ISBN 978-1-9306-1866-4.
• Diehl, Michael W., and Steven A. LeBlanc. Early Pithouse Villages of the Mimbres Valley and Beyond: The McAnally and Thompson Sites in their Cultural and Ecological Contexts. Papers No. 83. Peabody Museum of Archaeology and Ethnology, Harvard University, Cambridge, Massachusetts 2001. ISBN 0-87365-211-8.
• Fewkes, J. Walter. The Mimbres: Art and Archaeology. Avanyu Publishing, Albuquerque, New Mexico, republished 1993. ISBN 0-936755-10-5.
• Brody, J. J., Steven Le Blanc, and Catherine J. Scott. Mimbres Pottery: Ancient Art of the American Southwest: Essays. New York: Hudson Hills, 1983. ISBN 978-0-9339-2046-0.
• Noble, David Grant. Ancient Ruins of the Southwest. Northland Publishing Company, Flagstaff, Arizona, 1995. ISBN 0-87358-530-5.
• Powell-Marti, Valli S., and Patricia A. Gilman. Mimbres Society. University of Arizona Press, Tucson, 2006.
• Plog, Stephen. Ancient Peoples of the American Southwest. Thames and Hudson, London, England, 1997. ISBN 0-500-27939-X.
• Reid, Jefferson and Stephanie M. Whittlesey. Prehistory, Personality, and Place: Emil W. Haury and the Mogollon Controversy (Tucson: University of Arizona Press, 2010). Examines the controversy occasioned by the American archaeologist's identification of the Mogollon as a people distinct from their Pueblo and Hohokam neighbors.
• Shafer, Harry J. Mimbres Archaeology at the NAN Ranch Ruin. Albuquerque: University of New Mexico Press, 2004. ISBN 978-082632204-3.
• Skibo, James M., Michael W. Graves, Miriam T. Stark. Archaeological Anthropology: Perspectives on Method and Theory. Tucson: University of Arizona Press, 2007. ISBN 978-0-8165-2517-1.
• Woosley, Anne I., and Allan J. McIntyre. Mimbres Mogollon Archaeology: Charles C. Di Peso's Excavations at Wind Mountain. University of New Mexico Press, 1996. ISBN 978-0-8263-1674-5

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא תרבות מגיון בוויקישיתוף

• תרבות מגיון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

• People of the Colorado Plateau
• Firecracker Pueblo, a Jornada Mogollon pueblo in West Texas
• Mimbres pottery at Arizona State University