העולם הזה

"העולם הזה" היה שבועון חדשות ורכילות ישראלי בעל סממנים רדיקליים, שיצא לאור בשנים 1937–1993.

העולם הזה
תשע בערב

"בלי מורא, בלי משוא פנים"
תדירות	שבועון
סוגה	שבועון חדשות ורכילות
מייסד	אורי קיסרי
עורך ראשי	אורי אבנרי 1950–1990
תאריכי הופעה	1937–1993 (כ־56 שנים)
שפה	עברית
מערכת	תל אביב
תפוצה	25,000 עותקים בשבוע בשנות ה-60
מדינה	ישראל
thisworld.online

חיילים קוראים את השבועון "העולם הזה", במועדון החייל בתל אביב, 1948

היסטוריה

ראשיתו

השבועון נוסד בשנת 1937 על ידי העיתונאי אורי קיסרי, ונקרא בראשיתו "תשע בערב". בשנת 1946 שונה שם השבועון ל"העולם הזה". תחת עריכתו של אורי קיסרי התרכז השבועון בצד הקל והמבדר של החיים, וסיסמתו הייתה: "הבמות והחיים, דופק הזמן, הומור וסאטירה, השעשועים והלחם". הוא עסק בעיקר בענייני תרבות, אמנות, אופנה, כלל שפע של צילומים, והוטבע בו חותמו האישי של קיסרי הפרנקופיל. בהתקרב מלחמת העצמאות, כאשר העניינים המדיניים והצבאיים עמדו במרכז התעניינותו של הציבור וזכו לכיסוי נרחב בשבועון "דבר השבוע", מבית ההוצאה של העיתון "דבר", הלכה ופחתה תפוצתו של "העולם הזה".

"העולם הזה" בעריכת אורי אבנרי

בשנת 1950 רכשו אורי אבנרי ושלום כהן את "העולם הזה", וכעורכים משותפים הביאו אותו לתפוצה רחבה. ברכישה השתתף גם נחום איתן, אשר מכר את חלקו בשבועון בסוף שנות החמישים. הסופר מידד שיף סייע לאבנרי ולכהן בעיצובו התוכני של השבועון והיה מעורכיו הראשונים. "העולם הזה" בעריכת אבנרי וכהן הפך לשם דבר, לטוב ולרע, בעיתונות הישראלית, וסיסמתו הייתה "בלי מורא, בלי משוא פנים".

פסקת הפתיחה של המאמר "מוח יש - שכל אין", שפורסם ב-2 באוגוסט 1961, משקפת את גישתו האנטי-ממסדית של "העולם הזה"

מאפייניו העיקריים של העיתון בתקופה זו:

• מאבק לאומי ופוליטי ב"ממסד" כעיתון לוחם וחוקר, שאותו ניהל בשלושה מישורים עיקריים:
  • במישור הלאומי – הטפה לדו-קיום עם ערביי ישראל ולהשתלבות בסביבה ("במרחב" - כלשונו), תוך מאבק לביטול הממשל הצבאי וכנגד הפקעת אדמות ערבים, ולהקמת מדינה פלסטינית.
  • במישור הפוליטי - מאבק כנגד שלטון מפא"י, ונגד חסידיו ועוזריו של דוד בן-גוריון: משה דיין, שמעון פרס, טדי קולק ואחרים, שאותם כינה "צעירי בן-גוריון". חשיפת שחיתויות ותמיכה ביריבי בן-גוריון, כמו בפרשת קסטנר ובפרשת לבון.
  • במישור הממלכתי – מאבק בשירותי הביטחון (שנקראו באותם ימים "שין בית", ועצם עובדת קיומם נחשבה לסודית), שאותם כינה "מנגנון החושך", מאבק כנגד חקיקת חוק איסור לשון הרע וכנגד הצנזורה.
• סגנון ופורמט של עיתונות צהובה:
  • חלק ניכר של השבועון הוקדש לפרסום סנסציות, סיפורי מין, רכילות זולה וצילומי עירום – כשהם מוכתרים בכותרות שמנות, כמיטב הצהובונים שהופיעו בעולם המערבי – דבר יוצא דופן בישראל הפוריטנית של אותם ימים, אך לא ראשוני שכן לעיתון קדם "עיתון מיוחד", העיתון העברי הראשון שעסק בנושאים "צהובים" בעריכתו של אלכסנדר זאובר. עיתון זה נסגר ב-1953, ואת מקומו תפס "העולם הזה".
  • בשנת 1959 החל "העולם הזה" לצאת בפורמט של שני שערים – שער קדמי, שכלל בעיקרו סנסציות פוליטיות, ושער אחורי, שהוקדש לסיפורי מין (בעיקר בקרב דתיים או חיילים), וסיפורי רכילות בעלי אופי חצי-פורנוגרפי. הסיפורים היו מלווים בכותרות שמנות כדוגמת: "הווידוי המזעזע של תלמידת תיכון דתית בת 15: 'כך הודחתי לזנות'", מלווה בצילום של נערה חצי עירומה שמלבן שחור מכסה את עיניה.

מאפיינים אלה של השבועון הביאה ליחס אמביוולנטי כלפיו מצד הציבור הישראלי. למרבית הציבור היה השבועון בבחינת מוקצה מחמת מיאוס, ורבים אחרים ראו בו מקור למידע חשוב שהעיתונות הממוסדת העדיפה להסתירו. בממסד ובעיתונות נהגו שלא לקרוא לשבועון בשמו, אלא לכנותו בשם "השבועון המסוים". העיתון נקנס בסכום של 160 לירות, בשנת 1957, לאחר שפרסם את שמה של קטינה שהעידה במשפט ב"עבירה נגד המוסר".

בשיאו, באמצע שנות ה-60, הגיע השבועון לתפוצה שעלתה על 25,000 עותקים, מה שהעמיד אותו כשבועון השני בתפוצתו – אחרי "דבר השבוע"; ומאחר שחלק ניכר מתפוצתו של האחרון נכפתה על העובדים על ידי הממסד ההסתדרותי של מפא"י, הרי שתפוצתו האפקטיבית של "העולם הזה" נחשבת כגדולה אף יותר. השבועון היה פופולרי בעיקר בקרב האליטות החברתיות בישראל, כולל תושבי הערים הגדולות, פוליטיקאים ופקידי ממשל (שבדקו אם הושמצו בו, ולעיתים אף הדליפו לו אינפורמציה על מנת לנגח בה את יריביהם), ואפילו בקרב צעירים תושבי קיבוצים.

עיתונאי "העולם הזה" אהרן בכר אמר ב-1968: "אין אולי עיתון בארץ שחיוב ושלילה מתרוצצים בו בצורה כל-כך קיצונית. "העולם הזה" מילא תפקיד ציבורי ראשון במעלה בשבירת קשר השתיקה סביב נושאים שהשלטון החליט כי השתיקה יפה להם, אך אותה שעה עצמה מילא תפקיד לא קטן בגיבוש הווי חברתי מסוים ובהפיכת רחוב דיזנגוף לסמל של ישראל... הוא המציא סגנון עיתונאי חדש, מקורי ותוסס, אך הפך ברבות הימים לשבועון הכתוב בחלקו בשפת נערות מספרה".

ימיו האחרונים וסגירתו

בסוף שנות ה-80, כשתפוצת העיתון ירדה לכמה אלפים בודדים בשבוע, עמד "העולם הזה" בפני פשיטת רגל והוצע למכירה. לדבריו של אבנרי, "העולם הזה" נפל קורבן להצלחתו שלו ולכך שרבים מן המאפיינים שייחדו אותו בתחילתו אומצו בידי העיתונות הישראלית בכללה, וכן נפגע – כמו יתר העיתונות הכתובה – מן התחרות הגוברת עם הטלוויזיה.

בינואר 1989 איש העסקים אריה גנגר, מקורבו של אריאל שרון, נכנס לשותפות בעיתון, שרכש 50% ממנו תמורת הזרמת מיליון שקל. במאי 1989, החל העיתון לצאת בפורמט חדש, כמגזין צבע מודרני, אולם תוך מספר שבועות נתגלו חילוקי דעות בין אבנרי לגנגר.

במרץ 1990 הציע גנגר לאבנרי לרכוש את מחצית הבעלות שעוד החזיק, והעסקה הושלמה במאי. ביוני 1990 מונה לעורך רפי גינת, במקום אבנרי שעזב.

בתקופה של גנגר נקט העיתון בקו ה"צהוב" והסנסציוני, ובתחילה עלתה תפוצתו. בין גילוייו ניתן למנות את חשיפת המשבר בנישואיו של הזמר והמלחין מתי כספי, הידרדרותה לסמים של רבקה זהר, סכסוכו של אריה דרעי עם אשתו של הרב עובדיה יוסף ואת ניסיונו של הרמטכ"ל משה לוי בשלהי כהונתו למנוע את מינויו של דן שומרון כמחליפו, בשל השמועות ששומרון הוא הומוסקסואל. מבחינה פוליטית הכניס גנגר שינוי חד בעמדתו של העיתון שזוהה עם עמדות השמאל בתחילה, והדבר התבטא במיוחד במאמרים שכתב בו באופן קבוע בעל הטור מאיר ליפשיץ המזוהה עם הימין הקיצוני והעיתונאי אורי דן, ששימש מספר שנים קודם כיועץ התקשורת של שר הביטחון אריאל שרון. על אורי אבנרי נמתחה ביקורת מצד הקרובים אליו פוליטית על כך שמכר את העיתון לאיש ימין, ונתן זך שערך את מדור הספרות, עזב את העיתון במחאה.

ביולי 1992, לאחר ש"העולם הזה" סבל מהפסדים מתמשכים, העביר גנגר את השליטה לגינת (תמורת רווחים עתידיים). בתחילת 1993 פרש גינת מהשבועון והעביר את הבעלות בו לקבוצת "מוניטין תקשורת", המוציא לאור של העיתון "גלובס". בימיו האחרונים נערך העיתון בידי רינו צרור, והוא צורף כמוסף שבועי לעיתון "גלובס", וב-1993 נסגר סופית.

ארכיון "העולם הזה"

ארכיון "העולם הזה", ובו מאות אלפי תצלומים ותשלילים, שמור בארכיון עיתון "ידיעות אחרונות", בית אריאלה והספרייה הלאומית. מיד לאחר מותו של אבנרי ב-2018, הועלו לרשת מעל 2,000 גיליונות סרוקים של המגזין באופן שמאפשר חיפוש. כבר מספר שנים לפני מותו של אבנרי, כמה מחבריו ניסו לשכנע את ארנון מוזס, מו"ל "ידיעות אחרונות" ובעל הזכויות על "העולם הזה", לאפשר את הקמתו של ארכיון מקוון, הוא לא נענה לבקשה, אך הארכיון הועלה לבסוף לרשת ללא הסכמתו. ביוני 2019, ירד האתר מהרשת לאחר שחווה כמה בעיות טכניות. לאחר שנה עלה האתר שוב לאחר שעבר שדרוג.

אירועים בולטים בתולדות השבועון

שער חוברת "העולם הזה" מרץ 1956. השער הוא שילוב אופייני לתקופתו של מאמר סנסציוני הכולל ספקולציות בדבר המלחמה העתידה לפרוץ (ואכן פרצה תוך מספר חודשים, אם כי לא בדרך שאותה חזה השבועון) ותמונתה של עלמה רמתי, סגנית "צברית השנה 1956"

בשנת 1951 התחוללה שביתת הימאים, שלוּותה באירועים אלימים ובהפעלת צה"ל במטרה לגייס את מנהיגי השובתים לשירות מילואים לשם שבירת השביתה. "העולם הזה" סיקר בהרחבה את השביתה, העלה אותה לראש הנושאים שעסק בהם ותמך במאבק השובתים.

בשנת 1953 היה "העולם הזה" בין הראשונים שהעלו לדיון את שאלת קיפוח עולי ארצות המזרח בישראל, בשורת כתבות תחת הכותרת הבוטה "דופקים את השחורים" (ביטוי שהפך מאז למטבע לשון, גם שלא בהקשר העדתי).

בשנת 1954, במהלך "משפט קסטנר", פרסם "העולם הזה" כתבות ומאמרים מאת אורי אבנרי, ששיקפו את אמונתו של אבנרי כי המשפט מוכיח שהשלטון במדינת ישראל נמצא בידי עסקנים ולא בידי אלה שהיו ראויים לו באמת: אנשי "דור תש"ח", שהקיזו דמם בשדות הקרב של מלחמת העצמאות. "העולם הזה" הפך בעת המשפט לשופרו של שמואל תמיר, סניגורו של הנאשם, מלכיאל גרינוולד. לימים הפך שיתוף הפעולה בין אבנרי לתמיר לאיבה. ההיסטוריון יחיעם ויץ העלה את התזה כי: "היה בו (ב"העולם הזה") פן ימני ואף ימני רדיקלי. אורי אבנרי שהיה חבר אצ"ל – עובדה שהוא נופף בה תדיר באותם ימים – ראה את השבועון כשופר של החיילים הקרביים שיצאו מן החפירות והמשלטים... מעבר לכך הרעיון שיש להשתלב ב"מרחב השמי", שהשבועון ועורכו לחמו למענו שנות דור, נשאב משולי הימין הרדיקלי. בשנים הראשונות של שנות החמישים דגלו ברעיונות האלה אנשי "סיעת למרחב" קבוצה פוליטית נאו כנענית בתנועת החרות שנאבקה במנחם בגין". גם את סיפור היחסים בין אבנרי ותמיר, שעברו משיתוף פעולה לאיבה, רואה יחיעם ויץ כפילוג בין שני אנשי ימין שהאחד פנה שמאלה והשני ימינה.

בשנת 1954 יצאה לאור גרסת יידיש של "העולם הזה" בשם "וועלטשפּיגל". זה היה שבועון בעריכתו של יעקב לוטן, בפורמט דומה לזה של "העולם הזה", שעיקר תוכנו היה כתבות של "העולם הזה" שתורגמו ליידיש.

בשנת 1955 ניהל "העולם הזה" מערכה נגד שלטונו הסמכותי של ראש עיריית חיפה אבא חושי, שאותו האשים בהטלת אימה ובמעשי שחיתות. בסדרת כתבות כונתה חיפה בשבועון בשם "חושיסטאן".

גישתו האנטי-ממסדית של "העולם הזה" והביקורת שמתח על שלטונו של דוד בן-גוריון ועל מפלגתו מפא"י, היו לצנינים בעיני הממסד באותם הימים, והוא כונה "השבועון המסוים". כן ניהל השבועון מלחמה תקשורתית נגד השב"כ (שנקרא אז "השין בית"). "העולם הזה" תיאר אותו כארגון חשאי דוגמת אלו הקיימים במדינות הטוטליטריות, והדביק לו את הכינוי "מנגנון החושך". את תקיפתו של אורי אבנרי בשנת 1953 על ידי קבוצת אלמונים, שגרמה לחבלות בגופו, ואת הפיצוץ בדפוס של השבועון בחודש מאי 1955, שבו נפצע אחד העובדים, ייחס השבועון לשין בית, ואף את האירוע שבו נחטף כתב השבועון אלי תבור על ידי אלמונים למשך יממה אחת ב-1 בינואר 1958 ייחס השבועון לאנשי השירות. ברבות השנים ניתנו הסברים אחרים לאירוע התקיפה ולאירוע החטיפה: גרסה אחת אומרת כי התקיפה הייתה מעשה ידיהם של חיילי יחידה מובחרת שזעמו על פרסום לא הוגן לדעתם בשבועון, של אירוע ביטחוני שבו השתתפו. גרסה אחרת מייחסת את מעשה החטיפה לפרשה רומנטית בחייו של החטוף. בראיון עמו ששודר בערוץ 2 של הטלוויזיה בחודש יוני 2006 טען אבנרי כי תוקפיו בשנת 1953 נשלחו אליו על ידי הרמטכ"ל דאז משה דיין. אבנרי טען כי תוקפיו שברו את שתי ידיו, וכי רחבעם זאבי הוא שגילה לו (בעת שאבנרי וזאבי היו עדיין ידידים) כי המעשה נעשה בפקודת דיין.

איסר הראל, הממונה על שירותי הביטחון, סבר כי השבועון מהווה מקור להסתה חתרנית, ולכן מימן בשנת 1956, מתקציב השין בית, הוצאה לאור של שבועון מתחרה, בשם "רימון", בעל נימה סנסציונית, שהודפס בצבע (דבר נדיר בעיתונות העברית באותה תקופה), במטרה ששבועון זה יגרום לנטישת הקוראים את "העולם הזה" ונדידתם ל"רימון". אולם הדבר לא צלח, והשבועון נסגר תוך פחות משנתיים.

בשנת 1958 הועלה בתיאטרון "הבימה" המחזה "זרוק אותו לכלבים" מאת יגאל מוסינזון. המחזה, בבימויו של פיטר פריי, סיפר על עיתונאי (מישא אשרוב) המפרסם דבר דיבה על טוהר מידותיו של קבלן בניין (אהרן מסקין) ומסב לו נזק תדמיתי ופגיעה בפרנסה. הקבלן מחליט להשיב מלחמה שערה, בעזרת בנו הצנחן (יוסי בנאי). בעקבות הצגת המחזה התחוללה מהומה בעיתונות, נכתב כי המחזה הוא מחזה "מוזמן" המציג עיתון בצלמו של "העולם הזה" ועיתונאי שהוא בן דמותו של אורי אבנרי. השערה זו קיבלה תוקף מנוכחותו המוחצנת והמתוקשרת של ראש הממשלה דוד בן-גוריון בהצגת הבכורה ב-15 בינואר 1958, אף שלא היה ידוע כחובב תיאטרון. כתוצאה, הקדיש "העולם הזה" גיליון שלם לדמותו של יגאל מוסינזון, שתואר כגרפומן ספרותי וכפחדן כרוני, אשר במלחמת העצמאות ניצל את תפקידו כקצין תרבות חטיבתי כדי להימנע מלהשתתף בכל פעולה קרבית, ונשאר במפקדה העורפית יחד עם בנות המפקדה, כשחבריו יצאו לפעולה. את שובו של מוסינזון לארץ לאחר מלחמת סיני משהות של שנים אחדות בארצות הברית, תיאר במילים: "לאחר שחלפה סכנת ההפצצות שב לארץ". "העולם הזה" חדר אף לתחום חייו האישיים של מוסינזון בתיאורים מתחום חיי הנישואין שלו וחייו האינטימיים.

עם הבאתו של אדולף אייכמן למשפט בישראל בשנת 1960, פרסם "העולם הזה" סדרת מאמרים פרי עטו של אבנרי על תולדות הנאציזם. הסדרה, שהייתה מלווה בצילומים היסטוריים רבים, הייתה חידוש בעיתונות הישראלית, ופורסמה בשנה שלאחר מכן בספר בשם "צלב הקרס".

ב-28 בדצמבר 1960 פרסם "העולם הזה", גיליון שהוקדש כולו לשמועות על תוכנית הגרעין של ישראל. בעקבות פרסום נרחב על התוכנית בעיתונות העולמית, שגרר התייחסות פומבית ראשונה של בן-גוריון לעניין, שבה אמר שהכור "מיועד לצורכי שלום בלבד". בגיליון העלו מספר טענות, בין השאר ששמעון פרס היה אחראי להדלפה במטרה להסיט את דעת הקהל מפרשת לבון, שעלות הקמת הכור על פי הערכות שפרסמו בעיתונות הזרה הייתה כ-500 מיליון ל"י, כשליש מתקציב המדינה ועל שלטון היחיד של בן-גוריון שקיבל את ההחלטה על הקמת הכור ללא שיתוף הממשלה או הכנסת. אורי אבנרי פרסם כתבה בשם "המדריך האטומי לאזרח הישראלי". בנוסף פרסמו תמונות של אזור הכור שאחת מהן הושחרה.

בשנת 1964 פרסם "העולם הזה" מידע מרומז על "העסק הביש" ו"הפרשה", תוך עקיפת האיפול שהטילה הצנזורה הצבאית. הוא עשה זאת באמצעות סיפור מתח בדיוני לכאורה שנקרא בשם "פרשת אלכסיס" ובו תיאור מאבק מודיעיני בין יוון לטורקיה, שדמויותיו ועלילתו תאמו את עובדות "הפרשה" והאישים שנטלו בה חלק. בהמשך התייצב השבועון כל כולו לצדו של פנחס לבון, תמך במאבקו הפוליטי והוסיף לבקר בחריפות את דוד בן-גוריון ושמעון פרס בכל ההתפתחויות והתפניות של "הפרשה". כששמעון פרס התפטר בשנת 1965 מתפקיד סגן שר הביטחון בממשלת לוי אשכול, הגדיל העיתון לעשות ובשער השבועון הביא את תמונתו של פרס תחת הכותרת "סוף הקריירה של שמעון פרס" – הכרזה שבפרספקטיבה היסטורית התברר כי לא הרחיקה ראות.

בשנת 1967 פרסם "העולם הזה" סדרת מאמרים פרי עטו של שלום כהן ובו הועלתה לראשונה הטענה בדבר פרשת מכירתם של ילדי תימן לאמריקה תמורת 5,000 דולר לילד.

בראשית שנות ה-70 פרסם "העולם הזה" באופן בלעדי פרשה שבה נסחט שר הביטחון משה דיין על ידי צעירה בשנות העשרים לחייה בשם אלישבע צ'יזס, פרשה שאותה כינה השבועון "פרשת אלישבע". משה דיין היה אז בשיא תהילתו, ויתר עיתוני ישראל בחרו להתעלם מן הפרשה. "העולם הזה" ראה בפרשה סמל להתנוונות השלטון ולהידרדרותו של משה דיין, שבילה עם הצעירה במלונות פאר בזמן שבו קיפחו חיילים רבים את חייהם במלחמת ההתשה.

בתגובה לחקיקת חוק איסור לשון הרע הקים אבנרי, לקראת הבחירות לכנסת השישית בשנת 1965, את רשימת "העולם הזה-כוח חדש", שזכתה למנדט אחד, ואבנרי נבחר לחבר הכנסת. הרשימה התמודדה שוב בבחירות לכנסת השביעית בשנת 1969; הפעם זכתה בשני מנדטים, ושלום כהן זכה אף הוא למושב בכנסת. במהלך כהונת כנסת זו נוצר קרע בין שני האישים; שלום כהן, שהיה תמיד מספר שניים ב"העולם הזה" וחסה בצלו של אורי אבנרי, גילה יזמה עצמאית כחבר כנסת רדיקלי (באחת הפעמים אף קרע את תעודת הזהות שלו מעל דוכן הכנסת), שם את הדגש על העניין העדתי. הדבר הביא בשנת 1971 לפילוג ברשימה: שלום כהן פרש והפך לח"כ עצמאי ולמזכ"ל תנועת "הפנתרים השחורים". הקרע הפוליטי הפך לקרע במערכת "העולם הזה", כאשר קיבל כהן, בחסות הסדרים משפטיים, טור עצמאי משלו במסגרת השבועון, ובמרוצת הזמן פרש ממנו כליל. הסכסוך עם כהן הביא את אבנרי להתקפה אישית קשה נגד בעלת בריתו של כהן, העיתונאית סילבי קשת, שפורסמה תחת הכותרת "העקרב". כהן ואהרן בכר, מצדם, שניים שעבדו עם אבנרי, תיארו בשלילה חריפה את אישיותו שלו.

ב־1984 היה הראשון לפרסם תמונה בה נראה אחד המחבלים שביצעו את הפיגוע בקו 300 כשהוא חי לאחר שנתפס (זאת בניגוד לטענה כי מעולם לא נתפס חי). את התמונה צילמה ענת סרגוסטי צלמת מערכת העולם הזה.

ב-1997 סיפר אבנרי כי העיתונאי יגאל לביב, שעבד בשבועון, קיבל מידע על חשבון הבנק הסודי של יצחק רבין ב-1977, אך בעצת אבנרי נמנע מלחשוף את הידיעה. השניים פנו אל רבין והזהירו שכדאי לו לסגור את החשבון

"העולם הזה" היה בין הראשונים שקראו למתן זכויות לעם הפלסטיני ולשוויון לאזרחי ישראל הערבים. השבועון הקדיש מקום רב לתיעוד פעולת קיביה בשנת 1953 ולטבח כפר קאסם, שאירע ב-29 באוקטובר 1956 ותואר בשבועון כבר בדצמבר 1956, ובהרחבה בשנת 1958. עמדתו בנושא הפלסטיני הובלטה כאשר בשנת 1982, במהלך המצור שהטיל צה"ל על ביירות, באו שלושה מאנשי "העולם הזה" – אורי אבנרי, שרית ישי וענת סרגוסטי – לביקור אצל יאסר ערפאת הנצור. הייתה זו פגישה ראשונה של ישראלים עם ערפאת.

ביום החמישי למלחמת ששת הימים הוציא העולם הזה גיליון ראשון של עיתון יומי בשם "דף". בגיליון זה הופיעה לראשונה קריאה פומבית לממשלה להקים בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה, שזה עתה נכבשו בידי צה"ל, מדינה פלסטינית. העיתון חדל להופיע כעבור זמן קצר.

יחסי "העולם הזה" עם הממסד ועם הקהילה העיתונאית

"העולם הזה" היה, כאמור, עיתון אנטי-ממסדי מובהק, שהעלה את חמתו של השלטון עד כדי "מלחמה" גלויה וסמויה ביניהם. גם הממסד העיתונאי ראה בו חריג, ולרבים ממנו שימש "העולם הזה" כנקודת ייחוס וכאמת המידה המגדירה מהי "עיתונות רעה", הן מבחינה עיתונאית-מקצועית והן מבחינה ציונית-ערכית. למרות זאת, התקיים מתחת לפני השטח שיתוף פעולה מסוים בין השבועון לבין גורמים בממסד ובקהילה העיתונאית. שיתוף הפעולה נבע, בין היתר, מהרקע המשותף של עיתונאי "העולם הזה" ושל עיתונאים אחרים ואנשי ממסד. מקורותיו של העיתון הגיעו במקרים רבים מגורמים פוליטיים שלטוניים ואופוזיציונרים, שנעזרו בו כ"מגבר" לפרסום ידיעות המקדמות את סדר היום האישי שלהם, או כדי לפגוע ביריביהם. גם רבים מעיתונאי הזרם המרכזי נהגו להדליף לשבועון ידיעות שנפסלו לפרסום בעיתוניהם, אך בחושיהם העיתונאיים ביקשו לפרסמם לטובת זכות הציבור לדעת. כך, לדוגמה, כש"ידיעות אחרונות" נזהר שלא לבקר את יוסף אלמוגי, הדליפו עיתונאי העיתון מידע שלילי עליו ל"העולם הזה". כך גם כשב-1955 יצא "העולם הזה" בהתקפה על עזריאל קרליבך, מייסדו ועורכו של "מעריב", הועבר מידע זה לעיתון על ידי עיתונאים ומקורבים למשפחת מוזס. "העולם הזה" לא שותף בפגישות שהיו לעורכי העיתונים עם גורמי ביטחון, כשהללו ביקשו למנוע פרסום ידיעות רגישות. למרות זאת, אותן ידיעות הודלפו ל"העולם הזה", והוא נהג לפרסמן על פי שיקול דעתו. הדבר חייב הן את גורמי הביטחון והצנזורה הצבאית, והן את העיתונות הממסדית, לבחון מחדש את אמות המידה למה שהוגדר כ"פרסום רגיש", ובמקרים רבים רוככו כתוצאה מכך הקריטריונים לפרסומים שכאלה.

השפעות מהשבועון "טיים"

את המתכונת שקבע אורי אבנרי לשבועון הוא שאב מהשבועון האמריקאי "טיים", שעמו היו לו קשרי שיתוף פעולה: פתיחתו באיגרת אישית של העורך ("קורא יקר"), חלוקתו למדורים, ואפילו טביעת מונח עברי, "המרחב", למדור העוסק בענייני האזור – המקבילה למונח "The Hemisphere", שבו נקרא מדור דומה בשבועון "טיים" העוסק בעניינים אזוריים של ארצות הברית ושכנותיה.

"העולם הזה" גם נהג לתרגם מילים שהיו מקובלות בעיתונות העולמית אך לא היו קיימות עדיין בעברית. מתחדישיו ידועות המילים: אלתור, מחזמר, יומון, חללית, ח"כ (חבר כנסת), דוחות (כצורת הריבוי של ראשי התיבות דו"ח) ואחרות, שרבות מהן אומצו על ידי הציבור הרחב, ואף בתחנת "קול ישראל" השמרנית מבחינה לשונית. בדומה לשבועון "טיים", ניסה אבנרי ליצור לעיתונו סגנון לשוני אחיד, שאחד המרכיבים הייחודיים בו היה הניסיון להימנע מהשימוש בוי"ו החיבור.

רעיון נוסף השאוב מ"טיים" הוא בחירת איש השנה. מדי תחילת שנה עברית היה אבנרי בוחר כאיש השנה את מי שלדעתו השפיע ביותר על השנה החולפת, לחיוב או לשלילה. הגיליון שבו הופיע איש השנה הוקדש רובו ככולו לאישיות שנבחרה. הוא נפתח במאמר מקיף של אבנרי על האיש שנבחר, הביוגרפיה שלו, עמדותיו ודעותיו. בהמשך הובא ניתוח אירועי השנה שחלפה ושורת כתבות על אנשי השנה בתחומי החיים השונים בישראל ומחוצה לה. בין היתר הופיעו כאנשי השנה בעיתון: משה דיין, ישראל קסטנר, גמאל עבד אל נאצר ואריה דרעי. אריאל שרון נבחר שלוש פעמים להיות איש השנה.

כותבים ב"העולם הזה"

בתחילת שנות השבעים פעלה בשבועון "חבורת זוארץ", שכללה את ב. מיכאל, חנוך מרמרי, קובי ניב, אפרים סידון, ואלי תבור וכתבה את המדור הסאטירי "zoo הארץ".

שיטת חניכת הכתבים שהייתה מקובלת ב"העולם הזה", ואחר כך אומצה במובנים מסוימים על ידי "העיר" ו"חדשות": שכירת כתבים צעירים מאוד בשכר נמוך מאוד, כשהשלמת התשלום היא חניכה בכתיבה עיתונאית ותחקיר עיתונאי על ידי אורי אבנרי, שהיה עורך קפדני מאוד. אבנרי הקפיד מאוד על עמידה בתקציב העיתון, מה שסייע לו לשרוד, אך גרם לכך שהעולם הזה היה סוג של תחנת מעבר או אולפנא לעיתונאים מתחילים. עיתונאים שבית גידולם היה "העולם הזה" והפכו לימים להיות מהבולטים בכותבים בעיתונות בישראל הם: אורי דן, סילבי קשת, אהרון בכר, נתן זהבי, אורי אלוני, מנחם שיזף, ענת סרגוסטי ונעים גלעדי (ערך את השבועון במהדורה הערבית שלו).

"רחל המרחלת", טור הרכילות של "העולם הזה", נכתב בדרך כלל על ידי העיתונאים השונים בעיתון, על-פי מידע שהביאה שולה תבור. בזמנו נחשב טור זה לאחד ממאפייני העיתונות הצהובה ב"העולם הזה", אך ברבות השנים הפך מודל לטורי הרכילות בעיתונות הישראלית.

בשנותיו הראשונות של העולם הזה עוטר כל שבוע המאמר השבועי העיקרי של אורי אבנרי באיור סימבולי שצויר בידי צייר צעיר בשם שמואל בק. לימים היה בק לאמן בינלאומי נודע. כמו כן, את המדור של חבורת "זוארץ", "זו ארץ זו", איירו ועיצבו דיק קודור, שכיום עושה אנימציות לתוכניות טלוויזיה וסרטים מצליחים בארצות הברית, ודודו גבע, שכתב ואייר בשנים מאוחרות יותר מדורים לעיתונים ועשרות ספרים. גבע נחשב לאחד מיוצרי הקומיקס והאיור החשובים בישראל.

לקריאה נוספת

• שלום כהן, העולם הזה, הוצאת טפחות, 1972
• דן מרגלית, ראיתי אותם, זמורה ביתן, 1997
• ניצה אראל, העולם הזה כצומת תרבותי-פוליטי בזירה הציבורית של ישראל (1950–1965), עבודה לתואר דוקטור באוניברסיטת תל אביב, 2002
• ניצה אראל, 'בלי מורא בלי משוא פנים' - אורי אבנרי והעולם הזה, הוצאת מאגנס, 2006

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא העולם הזה בוויקישיתוף

• אתר האינטרנט הרשמי של העולם הזה
• "העולם הזה", באתר הספרייה הלאומית
• יעקב שביט, ‏"העולם הזה" - פוסט מורטם, קשר 15, אביב 1994
• אורי אבנרי, ‏אנשי ריב, קשר 15, אביב 1994
• אריאנה מלמד, כולם היו בניו, באתר ynet, 4 בינואר 2008
• דוד דרעי, סקס, שקרים וביטחון המדינה, באתר ynet, 28 באפריל 2008
• בן גוריון מועמד עיתון "העולם הזה" לנשיאות, בבלוג של ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון, 7 ביולי 2014
• עוזי אלידע, ‏על האוטוביוגרפיה החדשה של אורי אבנרי, קשר 47, חורף 2015, עמ׳ 156–159
• אורי אבנרי, סוף העולם (הזה), באתר העין השביעית, 15 בפברואר 2016
• עמי פרידמן, דיין בוגד ואייכמן איש השנה: בחזרה לשערים של "העולם הזה", באתר ynet, 20 באוגוסט 2018
• רפי מן, "רצינו לחולל שתי מהפכות. האחת פוליטית והאחרת עיתונאית", באתר העין השביעית, 20 באוגוסט 2018
• איתמר ב"ז, "העולם הזה" קם לתחייה ברשת, באתר העין השביעית, 3 בספטמבר 2018
• אלוף האכילה של ישראל, היסטוריום: רגע היסטורי למורים ותלמידים, המרכז ללימודי רוח בספרייה הלאומית, 6 בינואר 2020

• Oren Meyers, Israeli Journalists as an Interpretive Community: A Case Study of 1950s Mainstream Journalistic Attitudes towards Haolam Hazeh, University of Haifa

• העולם הזה, באתר OCLC (באנגלית)