פורצ'ן
Fortune (בתרגום חופשי לעברית: הון, גד) הוא כתב עת[1] אמריקאי לענייני כלכלה, מבית האחים וורנר דיסקברי (אנ'). כתב העת מופיע ברציפות מאז פברואר 1930 וידוע בפרט בשל פרסום דירוג החברות של כתב העת Fortune, המדרג את 500 החברות הגדולות בעולם, ("Fortune 500"). כתב העת מפורסם גם ברשת האינטרנט באתר CNNMoney.com[2], יחד עם כתב העת Money. מדי מספר גליונות, מפרסם כתב העת גיליון נושא המוקדש לנושא מסוים בכלכלה העולמית כגון סחר חוץ, גיליונות המוקדשים למאמרי עומק וניתוח על כלכלותיהן של מדינות שונות או תחומים תעשייתיים, טכנולוגיים ומסחריים שונים וכדומה.
תדירות | עיתון דו-שבועי |
---|---|
סוגה | מגזין כלכלי |
מו"ל | וורנר מדיה, Time Inc. |
מייסד | הנרי לוס |
בעלים | טיים בע"מ (האחים וורנר דיסקברי (אנ')) |
עורך ראשי | אלן מוראי |
תאריכי הופעה | 1930–הווה (כ־94 שנים) |
שפה | אנגלית |
מערכת | מנהטן, ניו יורק, ארצות הברית |
תפוצה | 830,000 |
מדינה | ארצות הברית |
ISSN | 0015-8259 |
fortune.com | |
כתב העת נוסד על ידי המייסד-השותף של הטיים מגזין, הנרי לוס (Henry Luce), חודשים ספורים לאחר קריסת וול סטריט 1929, שהביאה לשפל הגדול. כתב העת הודפס מראשיתו על נייר משובח ועבה יחסית למגזינים, הציג אמנות בעמוד הפותח ונמכר בדולר אחד, בשעה שעיתון יומי נמכר בחמישה סנט[3].
בתקופת השפל הגדול ייצג כתב העת עמדה של מודעות חברתית. כתבות מצולמות מאת צלמים נודעים כווקר אוונס ומרגרט בורק-וייט וכותבים כארצ'יבלד מקליש, ג'ון קנת גלבריית ואלפרד קייזין פרשו מעל דפיו התרשמויות מן האזורים החקלאיים של ארצות הברית וממוקדי אבטלה וייאוש. במהלך הזמן, ובפרט במהלך שנות החמישים עבר כתב העת לעמדות קפיטליסטיות יותר והתמקד בכתיבה על כלכלה, ניהול ותכנון תאגידי. בשנות ה-80 של המאה ה-20 החל עורכו, מרשל לב (Marshall Loeb) לשלב במגזין כתבות על אורח חייהם של בכירים ועל בעיות חברתיות בעלות זיקה כלכלית[4].
עד שנות השישים עיטרו את שערי המגזין ציורים, לרוב בסגנון קוביסטי או פוטוריסטי. מאז מעטרים את שערי הגיליון תצלומים.
ראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה- אתר האינטרנט הרשמי של פורצ'ן (באנגלית)
- אתר האינטרנט הרשמי של פורצ'ן
הערות שוליים
עריכה- ^ ירחון עד 1978, דו-שבועון מאז ועד 2009 ובעל תדירות של פעם בשלושה שבועות מאז.
- ^ CNNMoney.com
- ^ מגזין Fortune בשנות השלושים
- ^ פרישתו של לב, הניו יורק טיימס, 2 במאי 1994