My Generation
My Generation (הדור שלי) הוא שיר מ-1965 של להקת המי (The Who). השיר נכלל באלבום הבכורה של הלהקה, My Generation, ונחשב ללהיט הראשון והמצליח ביותר של הלהקה.
 | ||||||
| סינגל בביצוע המי | ||||||
| מתוך האלבום My Generation | ||||||
| יצא לאור | 5 בנובמבר 1965 | |||||
|---|---|---|---|---|---|---|
| תאריך הקלטה | 13 באוקטובר 1965 | |||||
| סוגה | רוק | |||||
| שפה |
אנגלית  | |||||
| אורך | 3:24 | |||||
| חברת תקליטים | Tower Tunes | |||||
| כתיבה |
פיט טאונסנד | |||||
| לחן |
פיט טאונסנד | |||||
| הפקה | של תלמי | |||||
| ||||||
  | ||||||
My Generation נכתב בידי גיטריסט ומנהיג הלהקה, פיט טאונסנד למען צעירים בריטיים מרדניים שהיו חלק מזרם ה"מודים" (Mods) והוא ביטא את תחושותיהם אשר המבוגרים לא יכלו להבין. טאונסנד קיבל השראה מהשיר Young Man Blues של אמן הבלוז מוז אליסון, וטען כי בלעדיו מעולם לא היה כותב את השיר.
ליריקה, ביצוע והשפעות
עריכהכמו שירים מוקדמים רבים של המי, גם זה הושפע רבות מסגנון הרית'ם אנד בלוז האמריקאי, במיוחד בטכניקת קריאה ותגובה: דלטריי, הסולן, היה שר שורה בעוד טאונסנד ואנטוויסל היו משיבים לו במשפט קבוע- Talkin' 'bout my generation.
היבט נוסף על השיר הוא האופן בו רוג'ר דלטריי העביר אותו, כשהוא מגלם בשירתו דמות של נער מתוסכל ומגמגם. קיימים מספר סיפורים המסבירים זאת. לפי הראשון השיר היה עוד שיר- R&B ללא הגמגום, אך בהשראת שיר של ג'ון לי הוקר, Stuttering Blues (בלוז למגמגם), טאונסנד עיבד את השיר מחדש. סיפור נוסף טוען כי הגמגום היה כדי לרמוז על מילת הגידוף- fuck כאשר דלטריי שר בגמגום- Why don't you all fu.. fu.. fade away! אולם, המפיק של השיר, של טלמי, התעקש כי מדובר היה בצירוף מקרים משעשע אשר לפי דעתו היה צריך לשמור. תחנת ה- BBC סרבה לשדר את השיר מחשש לפגיעה באנשים עם ליקויי דיבור, אך שינתה את החלטתה לאחר שהשיר הפך ללהיט אדיר.
ביצוע השיר משקף את מילותיו ותואם להן: מהיר, אגרסיבי, ובעל עמדה וביקורת נוקבת. אחד מסמלי השיר הוא הצגת אחד מהסולואים הראשונים על גיטרת בס (על ידי ג'ון אנטוויסל) בהיסטוריה של הרוק. סיום השיר מציג התפרצות דמוית פיצוץ בתיפוף של קית' מון, שנתמך בידי פיט טאונסנד שמנגן בפורענות וברעש ללא כל הגיון.
מעמד השיר
עריכההשיר התקבל אל הפנתיאון של הרוקנ'רול בתור אחד השירים המוערכים והמהוללים בז'אנר. הוא נבחר בתור השיר האחד עשר הגדול ביותר של מגזין הרולינג סטון ברשימת 500 השירים של כל הזמנים. ככל הנראה, האלמנט החזק ביותר בשיר הוא המלל אשר נחשב לאחת ההצהרות הנוקבות ביותר של הנוער בהיסטוריית הרוק. ה"גישה" של השיר עזרה בהמשך לעליית זרם הפאנק, וכן הוא נחשב לשיר הפאנק הראשון. השורה המפורסמת של השיר שהפכה לסמל בקרב בני דורם של חברי הלהקה ושל צעירים רבים בהמשך השנים היא- I hope I die before I get old.
השיר יצא לאור כסינגל בנובמבר 1965 והגיע למקום השני בראש המצעדים בבריטניה ולמקום ה-74 בארצות הברית. השיר מופיע גם באלבום הבכורה של הלהקה הנושא את אותו השם ובהופעות זכה לביצועים ארוכים כחלק ממחרוזות שירים או עם סולואים מתמשכים (כמו באלבום ההופעה- Live at Leeds, שם השיר מגיע לאורך של כרבע שעה).
גרסאות כיסוי
עריכהאחת הסיבות להפיכתו של השיר לאחד מלהיטי הרוק המצליחים, שהיא גם אחד מסממני ההצלחה שלו, היא המספר הרב של גרסאות הכיסוי שעשו לו, חלקן באלבומים, ולא רק בהופעות, כמקובל. השיר זכה ל-16 גרסאות כיסוי על ידי האומנים: גרין דיי, לימפ ביזקיט, אואזיס, איירון מיידן, הילרי דאף, פיונרל דרס, מקפלי, סוויט, סטארפיילד, גורקי פארק, קפטן ג'ק, די-רקט, פרד דארסט, חור בשמיים, פיל ג'ואל ומיקס על ידי דאנס דאנס רבולושן.
.svg){kind=logo}
