STS-41-C
STS-41-C, היא המשימה ה-11 בתוכנית מעבורות החלל של נאס"א, והחמישית במספר של מעבורת החלל צ'לנג'ר. המשימה שוגרה ב-6 באפריל 1984.
 | |||
 | |||
| מימין לשמאל: סקובי, נלסון, ואן-הופטן, הארט וקריפן | |||
| נתוני משימה | |||
|---|---|---|---|
| מעבורת | צ'לנג'ר | ||
| כן שיגור | 39A | ||
| שיגור | 6 באפריל 1984 8:58:00 EST | ||
| נחיתה | 13 באפריל 1984 5:38:07 (לפנות בוקר) PST | ||
| משך המשימה | 6 ימים, 23 שעות 40 דקות ו-7 שניות | ||
| נתוני חללית | |||
| מסת החללית |
115,328 ק"ג  | ||
| נתוני מסלול | |||
| מספר הקפות | 108 | ||
| אפהליון |
468 ק"מ (כדור הארץ) | ||
| פריהליון |
222 ק"מ (כדור הארץ) | ||
| זמן הקפה |
91.4 דק' | ||
| גובה מסלול | 580 ק"מ | ||
| נטיית מסלול | 28.5 מעלות | ||
| אורך מסע | 4,619,000 ק"מ | ||
| צוות | |||
| אנשי צוות |
רוברט קריפן, ג'יימס ואן הופטן, טרי הארט, דיק סקובי, ג'ורג' נלסון | ||
| משימות קשורות | |||
| |||
| מזהים | |||
| מספר קטלוג לוויינים |
14897 | ||
| מאגר המידע הלאומי |
1984-034A | ||
  | |||
גם במשימה זו, כמו בקודמתה, התגלתה שחיקה באטם המעגלי של נחיר הפליטה של מאיץ הדלק המוצק הימני של המעבורת. פריצה של אטם זה התגלתה כסיבה הראשית לאסון מעבורת החלל צ'לנג'ר.
הצוות
עריכה- מפקד המשימה: רוברט קריפן (Robert Crippen)
- טייס: פרנסיס סקובי (Francis R. Scobee)
- מומחה למשימה: ג'ורג' נלסון (George D. Nelson)
- מומחה למשימה: ג'יימס ואן הופטן (James D. A. van Hoften)
- מומחה למשימה: טרי הארט (Terry J. Hart)
המשימה
עריכההמשימה יצאה לדרכה ב-6 באפריל 1984 בשעה 8:58:00 לפי שעון החוף המזרחי של ארצות הברית. לראשונה, נרשם שיגור מושלם ללא תקלות עד הגעה לגובה המסלול (533 ק"מ).
במשימה זו היו שתי מטרות עיקריות:
האחת, לפרוס ולהכניס למסלול את מתקן החשיפה לטווח ארוך (Long Duration Exposure Facility), מתקן גלילי פסיבי שניתן להחזרה לכדור-הארץ, ששקל 9,660 ק"ג, קוטרו 4.3 מטרים ואורכו 9 מטרים, ובו 57 ניסויים של 8 מדינות שונות ברחבי העולם.
המטרה השנייה במשימה הייתה "לתפוס" את הלוויין SolarMax ששוגר ב-1980 ושחקר את השמש ואת התפרצויותיה (רוח השמש), תיקונו, פריסה חוזרת והצבתו במסלול שנית.
בנוסף, נשאה המעבורת מצלמת IMAX ומצלמת "סינמה 360", וניסויי תלמידים.
הצוות מנה 5 אנשים: מפקד המשימה רוברט קריפן, טיסתו השלישית בתוכנית המעבורות (STS-7, STS-1), הטייס פרנסיס סקובי ושלושת מומחי המשימה ג'ורג' נלסון, ג'יימס ואן הופטן וטרי ארט.
כבר ביום השני למשימה נאחז מתקן החשיפה לטווח ארוך בזרוע הרובוטית ושוחרר למסלולו בהצלחה. במקור, תוכנן מתקן זה להיאסף ולחזור לכדור-הארץ בשנת 1985, אך בעקבות דחיות בלוח הזמנים ואסון צ'לנג'ר נאסף רק ב-12 בינואר 1990 על ידי הקולומביה במשימת STS-32. ב-22 בינואר 1990 חזר המתקן לכדור הארץ.
ביום השלישי למשימה עלתה המעבורת למסלול גבוה יותר (556 ק"מ), והייתה רחוקה 60 מטרים מהלוויין Solar Maximum Mission. שני האסטרונאוטים ג'ורג' נלסון וג'ימס ואן הופטן ביצעו הליכת חלל, כשנלסון השתמש ביחידת התמרון (MMU), התקדם לעבר הלוויין וניסה לתפוס אותו במכשיר תפיסה מיוחד, Trunnion Pin Acquisition Device. שלושה ניסיונות לתפיסת הלוויין נכשלו, וגם ניסיונותיו של ואן הופטן לתפיסת הלוויין על ידי זרוע ה-RMS לא צלחו. ביום למחרת ניסו שוב השניים לתפוס את הלוויין, והצליחו בניסיון הראשון.
שני האסטרונאוטים הביאו את הלוויין לקרבת המעבורת, החליפו מערכת בקרת גובה ומערכת למדידת העטרה של השמש, והשיבו אותו למסלול. עקב העיכוב בתפיסת הלוויין, הוארכה המשימה ביום אחד.
בשאר ימי המשימה ביצע הצוות ניסויי סטודנטים בהצלחה רבה.
סה"כ עברה המעבורת מרחק של 4,619,000 ק"מ, ב-108 הקפות סביב כדור-הארץ. היא הייתה אמורה לנחות במרכז החלל קנדי בקליפורניה, אך התוכנית שונתה ולבסוף המעבורת נחתה ב-13 באפריל 1984 בשעה 5:38:07 (לפנות בוקר) על-פי שעון האזור הפסיפי, במסלול נחיתה 17 באדוארדס, קליפורניה. שינוי התוכנית גרם להארכת המשימה ביום נוסף.
תג המשימה
עריכהבמקור, הייתה המשימה אמורה להיקרא STS-13. התג שעוצב רמז למזל הרע, כביכול, של משימת אפולו 13. הוא כלל חתול שחור, המספר 13, וציור של המעבורת טסה מתחת.
ראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה