אברהם מינץ

רבי אברהם בן יהודה הלוי מינץ (מכונה גם: אבי"ה מינץ או אברהם מינצי; פדובה סביבות ה'ר', 1440 – פדובה אחרי ה'רפ"ב) היה ראש ישיבה ופוסק הלכה אשכנזי שחי בפדובה שבאיטליה.

אברהם מינץ

לידה	1440 ה'ר' פדובה, הרפובליקה של ונציה
פטירה	1525 (בגיל 85 בערך) ה'רפ"ה פדובה, הרפובליקה של ונציה
כינוי	אבי"ה מינץ, אברהם מינצי
מדינה	הרפובליקה של ונציה
תקופת הפעילות	?–1525
רבותיו	מהר"י מינץ, רבי ישעיה בן אשר ענשכין
תלמידיו	רבי אליהו קפשאלי, רבי זלמן רונקיל
בני דורו	רבי יעקב מרגליות, רבי יעקב פולק, רבי עזריאל דאיינה
אב	מהר"י מינץ
חתנים	רבי מאיר קצנלנבוגן
חתימה	חתימתו של רבי אברהם מינץ

קורות חיים

נולד בפדובה בשנת ה'ר' (1440) בערך למשפחה רבנית שישבה על כס הרבנות בפדובה במשך שנים רבות. למד בעיקר אצל אביו רבי יהודה מינץ ("מהר"י מינץ"), ראש הישיבה בפדובה, ונסמך לרבנות על ידי רבי ישעיה בן אשר ענשכין.

נישא לבת אחותו של הרב יהודה ליווא מפירארה.

היה מעורב בענייני הרבנות וניהול הישיבה עוד בחיי אביו. נחשב לדמות פעילה ומשפיעה בניהול הקהילה, ועסק בעניינים רבניים רבים שהגיעו לפתחו. במקביל שימש גם כמוהל וכבעל תוקע.

כבר בשנת ה'רמ"ה (1485) היה מעורב בפרשה בנוגע לביטול שידוך, וכתב על כך תשובה ארוכה. באותה תקופה הוא ואביו היו מעורבים גם בסכסוך עם רבי יעקב מרגליות ובנו, רבי אייזיק. בשנת ה'רס"ז חתם יחד עם אביו על תקנות חכמי פדובה.

בשנת ה'רס"ד (1504) היה במאסר.

בכ"ט בשבט ה'רס"ט, לאחר פטירת אביו, התכנס ועד לבחירת מחליף. רבי דוד פציגיטון קיבל עשרים ושניים קולות ורבי אברהם מינץ קיבל עשרים וארבעה קולות, וירש את תפקיד אביו בז' באדר ראשון ה'רס"ט כרב וראש ישיבת פדובה. כעבור כשישה חודשים, ב-17 ביולי 1509 (י"ט בתמוז) בעת המצור על פדובה כהשיבו הוונציאנים את פדובה לשליטתם מידי האימפריה הרומית הקדושה הואשם רבי אברהם בבגידה, בעקבות הענקת שי לכובשים בשם הקהילה, ונאלץ לברוח מן העיר.

לאחר בריחתו מפדובה עבר יחד עם הרבה מבני הקהילה להתגורר בפרארה, בביתו של עמנואל נורצי. לאחר כשנה ורבע, עבר להתגורר במנטובה, שם כיהן כרב. הוא נפטר בפדובה, שבה כיהן חתנו, מאיר קצנלנבוגן, כרב וכראש ישיבה.

ישיבתו

היו לו הרבה תלמידים, בהם רבי אליהו קפשאלי, רבי יוסף (יוזיפא) ב"ר שמואל קאסטיל פרנקו, במנטובה. רבי זלמן רונקיל.

תלמידו רבי אליהו קפשאלי (1490–1555) מתאר את דרך הלימוד בישיבתו:

וזכורני בהיותי יוצק מים בפדואה י"ע על ידי רבותי האשכנזים יתו"י, בישיבת האשל הגדול מהר"ר אברהם מינץ בן הגאון מהר"ר יודא ז"ל, היו כמה רבנים נושאים ונותנים באותם הלכות, ויום ולילה לא ישבותו מרוב דקדוקי הסוגיות ההן.

— כת"י הקונגרס בוושינגטון דף 39ב, מובא במבוא ל"מאה שערים", עמ' 56

פולמוס עם הרב מרגליות

ניהל, יחד עם אביו מהר"י מינץ, פולמוס עם רבי יעקב מרגליות ובנו, רבי אייזיק. הסיפור התחיל כאשר רבי משה צוריט הביע זלזול באדם זקן בשם ר' קושמן, אשר שלח לו הזמנה להתייצב בבית הדין. רבי משה צוריט קרע את ההזמנה לעשרה קרעים, כרמז לכך שהזימון אינו שווה דבר בעיניו והוא לא ייענה לו. רבי יעקב מרגליות הגיב בחומרה כלפי צוריט, והצהיר שיש להחרים אותו. תגובה זו עוררה זעם רב מצד מהר"י מינץ. רבי אברהם, שפעל בשם אביו, השיב בחריפות רבה כלפי מרגליות, מה שעורר סערה גדולה בחוגים רבים באיטליה ומחוצה לה. כדי להגן על בנו, זימן מהר"י מינץ את כל רבני איטליה זמן קצר לפני מותו בשנת 1509, והצהיר בפומבי שבנו פעל בכל המקרה אך ורק על פי הוראותיו. מהר"י מינץ אף נידה כל מי שיתקוף את אברהם בשל כך. לאחר המקרה, רבי אברהם ביקש מחילה ממרגליות, אף שכבר הלך לעולמו, והרבנים קבעו שאין צורך לגשת לקברו של מרגליות כדי לבקש את המחילה.

פולמוס פינצי-נורצי

רבי אברהם היה מעורב, יחד עם רבני איטליה, בסכסוך בין אברהם רפאל פינצי מבולוניה ושותפו עמנואל נורצי, אחד מהעשירים הגדולים באיטליה, אשר ניהל בנק "ריווא" בפרארה, ואשתו הייתה ממשפחת פיסא. בשנת ה'רס"ז (1507) לאחר שפינצי שקע בחובות (לטענת מקורביו, נורצי גרם לכך שפינצי הפסיד 5,000 פלורין ועוד) פנה פינצי למכור את חלקו לגיסו של נורצי, שמואל דפיסא, לאחר שהסכים בתחילה לעסקה, חזר בו שמואל בעקבות שיחה עם נורצי, שהתנגד לרכישה, ולבסוף מכר את חלקו לנורצי במחיר נמוך מן השווי האמיתי של הנכס. פינצי טען שהמכירה הייתה בכפייה והצהיר בפני שני עדים כי הוא שומר לעצמו את הזכות לתבוע את נורצי.

בכ"ה באב שנת רע"ח (1518) תבע פינצי את נורצי בבית דין רבני בבולוניה. נורצי הסכים לעמוד לדין אך דרש שהדיון יתקיים בעירו, פרארה, בשל מצבו הבריאותי, שהגביל אותו מלצאת מהעיר. פינצי טען שבמקומו של נורצי, שהוא "עשיר ואלם", אין לו סיכוי לדין הוגן.

הסכסוך הסתבך והמעורבות הורחבה לרבנים מבולוניה, פרארה, ונציה ומנטובה. לבסוף, פסקו שמונה רבנים כי הדיון יתנהל מחוץ לפרארה. רבי אברהם שהיה במנטובה באותה עת כתב מכתב שבו הצהיר כי כל ההחלטות נגד נורצי בטלות, כיוון שהרבנים דנו בלעדיו ולא שמעו את טענותיו.

מחלוקת זו הגיעה עד למרכז אירופה ורבי יעקב פולק, (ביחד עם הרב אייזיק מרגליות, בנו של רבי יעקב מרגליות) ניהל מריבה עם מינץ שהסתיימה בנידוי הדדי. רבי גדליה אבן יחיא כתב בספרו שלשלת הקבלה: "ונתאמת אצל חכמי איטליאה שמתו בשנה ההיא שניהם ביום אחד". עם זאת דודו של אברהם, רבי יהודה ליווא מפירארה, ומחותנו רבי עזריאל דאיינה, הרב דוד פציגיטון, והרב דוד גרעץ רב במנטובה, עמדו לצדו ובטלו את החרם.

תורתו

• הוסיף כמה דברים על סדר גיטין וחליצה על הלכות גירושים וחליצה, שנדפס יחד עם שו"ת בנושאים אלו שחיברו אביו רבי יהודה מינץ, וחתנו מאיר קצנלנבוגן.
• הערותיו על "מנחת יהודה", בפרויקט "כתיב" באתר הספרייה הלאומית

השפעה

רבי משה איסרליש (הרמ"א) מביא הלכה ששמע מאביו רבי ישראל בן יוסף, ששמע ממנו "ושמעתי מאבא מורי ש"ן ששמע ממהר"ר אברהם מינץ דאסור ליתן יין אדום לתוך יין לבן בשבת משום צובע".

רבי שלמה לוריא המהרש"ל מביא תקנה שתיקן

שהורה הגאון הזקן מלא חכמה שאירי ה"ה נ"י מהר"ר מאיר מפדואה ובנו הגאון אשר בא למלאות מקום אבותיו בתורה ובחסידות מהר"ר יודא י"ץ אשר איזן וחיקר ותיקן וגדר הבקעה אשר מצא קצת גדרה מהורס כאשר בשכבר גידרו אבותיו הקדושים מנוחתם כבוד גאוני עולם מהר"ר יהודא ומהר"ר אברהם מינץ זצ"ל. ותוכן ההוראה אשר תיקן בעניין הטבילה שיכנסו הנשים לבית המרחץ בלילה ויעשו החפיפה והטבילה הכל בלילה, בסיבה שבית המרחץ עומד במקום תחנותם בחצר בית הכנסת, ומרגישים בם כל ההמון בכניסתן למרחץ שעת טבילתן היא, כי אין המנהג לשם שיכנסו הנשים בערבית לבית הכנסת להתפלל. והצנועות מתביישות. גם מידות חסידות בידם להסתיר הטבילה, כאשר יסד המקובל הגדול בעל הרוקח.

— שו"ת מהרש"ל סימן ו

צאצאיו

• בנו - יוסף, היה אף הוא פוסק הלכה
• בנו - משה, היה אף הוא פוסק הלכה
• בתו - חנה (נפטרה סוף חודש אדר שנת שכ"ד) נישאה לרב מאיר קצנלנבוגן (מהר"ם פדובה)

לקריאה נוספת

• יעקב בוקסנבוים, מבוא לספר שאלות ותשובות ר' עזריאל ב"ר שלמה דאיינה, חלק ראשון, תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, תשל"ז. עמ' כה.
• יעקב בוקסנבוים, מבוא לספר שאלות ותשובות ר' עזריאל ב"ר שלמה דאיינה, חלק שני, תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, תשל"ז. עמ' יח-כ.
• יעקב בוקסנבוים, מבוא לספר פרשיות מהווי יהודי איטליה במאה הט"ז, אוניברסיטת תל אביב ה'תשמ"ו. עמ' 9.
• אלכסנדר מרקס, מאמרים לזכרון ר' צבי פרץ חיות, עמ' 149–193, וינה תרצ"ג, באתר אוצר החכמה (באנגלית)

• Alexander Marx, A Jewish Cause Celebre in sixteen century Italy: Studies in Jewish history and booklore, New York 1944, p. 107-146.

קישורים חיצוניים

• כתב החרם של ר' יעקב פולק
• פסקי הגאון מהר"ר ליווא סג"ל ומהר"ר אברהם מינץ המסכימים להוציא עשיר ופרנס מעירו, ויניציאה רע"ט, באתר אוצר החכמה
• פסקי המסכימים להוציא עשיר ופרנס מעירו, ויניציאה רע"ט, באתר אוצר החכמה
• הרב נפתלי יעקב הכהן, "מהר"ר אברהם הלוי מינצי", אוצר הגדולים אלופי יעקב, חיפה, תשכ"ז–תש"ל, חלק ב, באתר היברובוקס
• אשר זיו, קובץ הדרום, כח, עמ' 162, באתר היברובוקס
• יצחק מאיר אלנבוגן, חבל הכסף, עמ' 22, באתר היברובוקס
• שמחה עמנואל, מחקרים בתולדות יהודי אשכנז (תשסח), עמ' 157–202.