ויקיפדיה

ונציה

עיר באיטליה
פירוש נוסף ערך זה עוסק בעיר באיטליה. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו ונציה (פירושונים).

ונציה (ביוונית קדומה לרוב ההיגוי בצ' רפויה בכתיבה כזו; וִנֵסְיַה או וְנֶשְׂיַה, באיטלקית: Venezia; בוונטית: Venesia) היא בירת נפת ונציה ובירת מחוז ונטו בצפון-מזרח איטליה. העיר שוכנת בלגונה שלשפך הנהר פוֹ לחוף הים האדריאטי. בימי תפארתה הייתה העיר בירת הרפובליקה של ונציה, מעצמה ימית שהגיעה לשיא כוחה בימי הביניים, ונודעה לה חשיבות רבה באמנות הרנסאנס ובמסעות הצלב. העיר הייתה מרכז סחר חשוב בין מזרח ומערב, במיוחד בסחר התבלינים. ידועה גם כ"עיר המים", "עיר הגשרים" וכ"מלכת הים האדריאטי".

ונציה
Venezia
סמל ונציה
סמל ונציה
סמל ונציה
דגל ונציה
דגל ונציה
קולאג' תמונות של ונציה
קולאג' תמונות של ונציה
מדינה איטליהאיטליה איטליה
מחוז ונטוונטו ונטו
ראש העיר לואיג'י ברוניירו
רשות מחוקקת מועצת עיריית ונציה עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך ייסוד המאה החמישית לספירה
על שם ונטים עריכת הנתון בוויקינתונים
שטח 412 קמ"ר
גובה 2.0 מטרים
אוכלוסייה ‏
 ‑ בעיר 250,369 (1 בינואר 2023)
 ‑ במטרופולין 1,600,000
 ‑ צפיפות 646 נפש לקמ"ר (2009)
קואורדינטות 45°26′N 12°19′E / 45.433°N 12.317°E / 45.433; 12.317
אזור זמן UTC +1
http://www.comune.venezia.it
אתר מורשת עולמית
ונציה והלגונה שלה
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1987, לפי קריטריונים 1, 2, 3, 4, 5, 6
חלק מתוך Venice and its Lagoon עריכת הנתון בוויקינתונים
מפה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

המרכז ההיסטורי של ונציה בנוי מבנים על יסודות מכלונסאות עץ שנבנו על 118 איים בצורת דולפין בשטח המרכזי של העיר, המקושרים ביניהם בכ-400 גשרים. בין האיים עוברות כ-170 תעלות מים, שהשיט בהן הוא אופן התחבורה העיקרי בעיר. ונציה היא אחד מיעדי התיירות הפופולריים ביותר בעולם. כעשרים מיליון תיירים פוקדים את העיר בכל שנה. נכון ל-2009 מתגוררים בוונציה רבתי 270,000 תושבים, מרביתם תושבי העיר מסטרה, בעוד שבמרכז ההיסטורי של המטרופולין מתגוררים כ-60,000 תושבים. חלקה המערבי של העיר נמצא על היבשה של איטליה.

היסטוריה

עריכה
  ערך מורחב – הרפובליקה של ונציה
 
תעלה בוונציה
 
ונציה ב-1920

על פי אגדה עממית שאמיתותה מוטלת בספק, העיר נוסדה ב-25 במרץ בשנת 421 בידי שלושה שליחים רשמיים מהעיר פדובה הסמוכה, שציוו להקים תחנת מסחר באי ריאלטו שבלגונה. על פי השערה סבירה יותר, איי הלגונה אוכלסו במאה החמישית לספירה על ידי פליטים שנמלטו מאימת כיבושיו של אטילה ההוני בצפון איטליה. על פי גרסה מקובלת, ראשונים הגיעו פליטים מעיר החוף האדריאטי אלטינו אל האי טורצ'לו, בו נמצאו הבניינים העתיקים ביותר בלגונה.

עד המאה ה-7 שלטו באיי הלגונה מספר טריבונים עד הקמת הרפובליקה של ונציה ואיחודם תחת שלטון דוג'ה נבחר בשנת 697. בראש הרפובליקה עמד הדוג'ה, שהיה מוגדר כ"ראשון בן שווים", אך בפועל שלטו בעיר משפחות אצולה בשלטון אוליגרכי. מתוכן נבחרו עשר משפחות, ששימשו כ"מועצת העשרה", שהייתה המקבילה לממשלה וטיפלה בענייני ביטחון ובקשרי חוץ. העיר צברה מוניטין רב בשנים 811 עד 827, כאשר המושל המקומי של האימפריה הביזנטית העתיק את מקום מושבו לאי ריאלטו בלגונה. בשנת 828 התחזק מעמדה לאחר ששרידיו, כביכול, של מרקוס השליח נגנבו מאלכסנדריה והועברו לעיר על ידי סוחרים ונציאנים. בעקבות זאת אימצה הרפובליקה הוונציאנית את סמל האריה המכונף, סמלו של השליח מרקוס, שהוכרז כפטרונה המגן של העיר.

 
מפת ונציה מ-1572

עם היחלשות האימפריה הביזנטית והתחזקותה של העיר, הפכה ונציה לעיר-מדינה עצמאית בעלת צי גדול משל עצמה, ושלטה על נתח משמעותי מהמסחר בין מזרח הים התיכון לאירופה ובמושבות רבות. בין השאר היא שלטה על מרבית חופי הים האדריאטי ועל האי כרתים. על כן הרפובליקה של ונציה היוותה גורם מדיני וכלכלי חשוב בשלהי ימי הביניים ולאורך הרנסאנס. מלבד המסחר המפותח, העיר נודעה בזכות ייצור התחרות הוונציאניות באי בוראנו, ייצור מוצרי זכוכית יוקרתיים באי מוראנו ובניית ספינות.

החל מהמאה ה-16 החלה קרנה של ונציה לרדת. העות'מאנים החלו לכבוש את מושבותיה בים התיכון ולשלוט בסחר בו. מצפון איימו המעצמות האירופאיות על ונציה. במאי 1797 נכבשה העיר על ידי נפוליאון, ובינואר 1798 היא סופחה לאוסטריה. בשנים 1805 עד 1814 שבה ונציה לשלטון נפוליאון ואחר כך חזרה לשלטון האוסטרי. לאחר מלחמת שבעת השבועות בשנת 1866, סופח חבל ונטו ובו ונציה לממלכת סרדיניה, כחלק מאיחוד איטליה שהחל לאחר מלחמת שחרור נגד אוסטריה.

השפעה תרבותית

עריכה
 
פסלו של המחזאי גולדוני בוונציה

בזכות חשיבותה הכלכלית ושליטתה הימית ואף לאחר ירידתה ממעמד של מעצמה, הייתה ונציה לאורך השנים מרכז תרבותי חשוב. אמנים בולטים רבים צמחו בעיר - בהם ג'ובאני בליני (1430 - 1516), ג'וֹרג'וֹנֶה (1477 - 1510) וֶרוֹנֶזֶה (1528 - 1588), טינטוֹרֶטוֹ (1518 - 1594), ג'וֹבאני בטיסטה טְיָיפוֹלוֹ, טיציאן (1486 לערך - 1576) ואנדראה פלדיו (1508 - 1580). מתחומי אומנות אחרים, המלחין אנטוניו ויולדי[1] (1678 - 1741), והמחזאי קרלו גולדוני[2] (1707 - 1793). פסלו של גולדוני מוצב בעיר ברחבת Campo S.Bortolomio, בקרבת התעלה הגדולה וגשר "ריאלטו". אמנים נוספים ביקרו בעיר ופעלו בה תקופות קצרות, בהם אל גרקו, לאונרדו דה וינצ'י ורובנס.

השפעתה התרבותית של ונציה לא הייתה רק בשדה האמנותי: בזכות השלטון המתירני ששרר בה, ביחס לשאר אירופה, התפתחה בה תרבות השעשועים. תרבות מתירנית זו אף הובילה את העיר למספר עימותים עם האפיפיורים. האופי נטול העכבות של העיר משך אליה את האצולה האירופית, אשר נהגה לנפוש בה, ולהשתתף בנשפים, במשתאות ובמשחקי הימורים. האווירה ההדוניסטית של העיר הונצחה בספרים ומחזות רבים, בהם המחזה הסוחר מוונציה מאת ויליאם שייקספיר והרומן הערים הסמויות מעין מאת איטלו קאלווינו, ואחד מגיבורי התרבות הידועים של ונציה הוא ג'קומו קזנובה (1725 - 1798) ששמו יצא בעולם כמאהב.

 
תמונה של "התעלה הגדולה" של טרנר משנת 1835

בהקשר זה, ידוע קרנבל המסכות של ונציה הנחוג בהפסקות מאז ימי הביניים ועד ימינו. הקרנבל, שאותו חוגגים כיום במשך שבוע בפברואר, היה בעבר ארוך יותר: הוא החל מיד לאחר חג המולד ונמשך עד יום רביעי של האפר, אך במקרים רבים ניתן אישור ללבוש מסכות בעיר כבר מ-1 באוקטובר, כך שהחגיגות ארכו חודשים ארוכים ולעיתים נמשכו אף בזמן התענית. במהלך הקרנבל ערכו בני האצולה נשפים ראוותניים של הוללות, בהם הנוכחים הסתירו את זהותם האמיתית מאחורי מסכות ובכך הסירו מעליהם עכבות חברתיות רבות. כיום מתקיימים בוונציה מדי שנה גם פסטיבל סרטים וביאנלה אמנותית.

בשנת 1987 הכריז אונסק"ו על ונציה ועל הלגונה שבה היא נמצאת כאתר מורשת עולמית.

שקיעת ונציה

עריכה
  ערך מורחב – אקווה אלטה

בגלל הקרקע הרכה באיי העיר פותחה בוונציה שיטת בנייה ייחודית: הואיל ולבניית בתי קבע דרושים יסודות יציבים, נבנו הבתים על אוסף צפוף של כלונסאות עץ - קורות מחודדות שננעצו אנכית בקרקע הרכה (חלק מהקתדרלות נבנו על כמה מיליוני קורות), כך שחלקן התחתון חדר דרך שכבות הבוץ והגיע לשכבות חול וחומר יציבות יותר. על הכלונסאות הונחו לוחות עץ מסיביים, ומעליהם משטחי שיש, שמהווים את יסודות הבניינים. עליהם נבנו בנייני אבן או לבנים. עמידות קורות העץ היא טובה משום שהן כמעט אינן חשופות לחמצן ובמהלך מאות השנים עברו קורות העץ תהליך של התאבנות.

 
גאות המציפה את כיכר סן מרקו

יסודות הבניינים של ונציה עמדו בתנאים הקשים של הים האדריאטי במשך מאות שנים, אולם בהדרגה החלה העיר לשקוע: משקלם העצמי של הבתים גרם לקורות העץ שמתחתם להינעץ עמוק יותר בקרקע הלגונה, וב-300 השנים האחרונות שוקעת העיר לאיטה, בקצב של כמה סנטימטרים לכל מאה שנים. התופעה הוחמרה במהלך המאה ה-20, אז נחפרו בעיר בארות רבות ששאבו את מי האקוויפר שמצוי מתחתיה, וגרמו לשקיעה של קרקעית הלגונה. בשנות ה-60 של המאה ה-20 נאסרה חפירת בארות כאלו, ושקיעת העיר אכן הואטה.

מלבד השקיעה מאיימות על העיר גם גאויות מן הים האדריאטי, המכונות אקווה אלטה, אשר מציפות את רחובות העיר בחודשי החורף. העיר בנויה כך שההצפות לא יפגעו בתשתיות - כך לדוגמה, במדרכות יש חריצים המאפשרים למי הגאות לעלות דרכם, וכך נמנעת הצטברות מים שעלולה הייתה להרים את המרצפות ממקומן. מפלס המים נמדד באופן קבוע, וכאשר הוא עולה יתר על המידה מופעלת אזעקה ברחבי העיר. הוונציאנים רגילים להצפות האלה וערוכים בהתאם: בזמן הצפה, במות מוגבהות מונחות במרכזי הרחובות המוצפים ומאפשרות תנועת הולכי רגל. כמו כן מצוידים ונציאנים רבים במגפיים גבוהים הדומים למגפי דייגים ומגיעים עד לירכיים, ואלה מאפשרים להם ללכת גם בתוך המים מבלי להירטב. כאשר ההצפות חמורות אין אפשרות לנוע בעיר בסירות, כי מפלס המים הגבוה מונע מעבר מתחת לגשרים.

האזורים הנמוכים בעיר (במיוחד אזור כיכר סן מרקו) עלולים להיות מוצפים 100 פעמים בשנה. כתוצאה מההצפות התכופות זנחו תושבים רבים את קומת הקרקע בביתם והם גרים בקומות העליונות. כדי למנוע את הבעיה הכריזה ממשלת איטליה במאי 2003 על פרויקט MOSE, שעלותו כ-3 מיליארד אירו, ובמסגרתו יניחו על קרקעית הלגונה מחסומים מתנפחים מיוחדים בפתחי התעלות, כך שבעת הצפת העיר הם יתנפחו ויחסמו את המים. הפרויקט הסתיים בשנת 2018[3].

אוכלוסייה

עריכה
 
שתי נשים ונציאניות, ציור משנת 1898

עיריית ונציה פועלת לעצירת מגמת הירידה המתמשכת במספר התושבים של ונציה רבתי. מ-368,000 איש ב-1968, ירד מספר התושבים הרשומים ל-271,000 ב-2004, מתוכם גרו 63,353 במרכז ההיסטורי של העיר (לעומת השיא של 1951 - 171,000), וכ-32,000 גרים בשאר האיים. מגמת הירידה חריפה במיוחד במרכז העתיק, שמספר תושביו ירד בשליש תוך כמה עשרות שנים. מאז 1981 איבדה ונציה כ-78,000 תושבים - 22.4% מתושביה. אפילו ביבשת פחת מספר התושבים ב-15%.

הסיבה העיקרית לירידה במספר התושבים היא יוקר המחיה. מוצרי הצריכה ושאר הסחורות לחנויות, מגיעות לעיר בספינות אל מסוף המטענים בכיכר רומא או ברכבות אל מסוף המטענים בכניסה לעיר. משם, נשלחות הסחורות בסירות מיוחדות, נמוכות סיפון, בסיוע עבודת ידיים, אל יעדן ברחבי העיר. תהליך זה מייקר משמעותית את עלות המחיה. כמו כן, תחזוקת ושיפוץ בניינים בעיר השוקעת דורשת משאבים רבים. דרישות הפיקוח הקפדניות של העירייה, שנועדו לשמור על המראה ההיסטורי של העיר, קובעות שורה ארוכה של הנחיות. לא פחות מכך, קיימת אכיפה קפדנית ומחמירה של ההוראות. התוצאה מתבטאת במספר הדירות והבתים הריקים בוונציה. לירידה בכמות התושבים נלווית עלייה בגילם הממוצע. שיעור התושבים מתחת לגיל 29 ירד מ-37% בשנת 1984 ל-24% בשנת 2004. הגידול הטבעי הוא שלילי. בדומה למגמה הכללית באירופה ובאיטליה, הייתה עלייה בגילאי 65 ומעלה וירידה בגילאי 14 ומטה.

רובעי העיר

עריכה
 
חלוקת ונציה לרבעים
 
מחוזות ונציה:
** קאנארג'ו
** קסטלו
** דורסודורו
** סן מרקו
** סן פולו
** סנטה קרוצ'ה
 
אוכלוסיית ונציה לפי אזורים - המרכז ההיסטורי (כחול), לידו (ירוק) והרבעים היבשתיים (אדום)

העיר ונציה עצמה מחולקת באופן מסורתי לשישה רבעים המכונים "ססטיירי" (sestieri; יחיד "ססטיירה" - Sestiere), כל מחוז מנוהל בידי נציג מורשה וצוותו:

מחוזות העיר מורכבים מקהילות. שמספרן הכולל בשנת 1033 היה 70, אך הן צומצמו בידי נפוליאון בונפרטה וכעת קיימות 38 קהילות בלבד. קהילות אלה התרחשו לפני חלוקת העיר למחוזות, אשר נוצרו בשנת 1170. איים אחרים בלגונת ונציה לא מהווים חלק כלשהו במחוזות העיר וכוללים היסטוריה אוטונומית משל עצמם.

איים אחרים בלגונת ונציה היו בעבר יישובים עצמאיים ולא חלק מהעיר ונציה, ולכן הם אינם חלק מרובעי העיר.

מאז 21 באפריל 2005 מחולק מטרופולין ונציה לשש עיריות, שהחליפו את החלוקה לשלושה עשר הרבעים שהייתה תקפה מאז שנת 1997[4]:

קודם לשנת 1997 חולק אזור המטרופולין ל-18 רבעים.

כלכלה

עריכה
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

תיירות

עריכה

ונציה היא עיר שכלכלתה מבוססת על תיירות ומספר התיירים השנתי בעיר גדול ממספר תושבי העיר[5]. בשנת 2004 נמנו שבעה מיליון לינות של תיירים באזורי התיירות, כשני שלישים מהן במרכז ההיסטורי. הלינות בעיר הגיעו לשיא של 12 מיליון בשנת 2001, אך פיגועי ספטמבר 2001 גרמו לירידה חדה של 50% במספר התיירים בשנים 2002 ו-2003. מאז אירועים אלו, התיירות בעיר התאוששה בקצב איטי, אך בעשור השני, החל מ-2010 מספר התיירים שוב גדל מאד, עד כדי מטרד למקומיים, וונציה החליטה לגבות תשלום מקבוצות מאורגנות, המגיעות לעיר באוטובוסים של תיירים. גובה התשלום נקבע לפי סוג האוטובוס, כאשר הכניסה לאוטובוסים חשמליים היא הזולה ביותר. אוטובוסים עם מנוע דיזל משלמים לפי סיווג פליטת כמות הגז, לפי תקן אירופי. גובה התשלום מגיע עד למאות אירו (EURO)[6]. לפני פריצת מגפת הקורונה הגיעו מספרי התיירים בוונציה לשיא של מעבר ל-5 מיליוני מבקרים, אך המגפה צמצמה מאד את היקף התיירות. לאחר שוך המגפה, ב-2022 חזרו כמויות המבקרים ל-4.65 מיליון[7], והמשיכו לעלות עוד.

בחודש מאי 2023 דווח כי המים בתעלה הגדולה של וונציה הפכו לירוקים. בתום בדיקה התברר כי הסיבה לכך היא נוכחות של פלואורסצין לא רעיל, המשמש בדרך כלל לבדיקת מערכות ביוב, במים.[8]

החל מאביב 2024 החליטה עיריית ונציה על הפעלת תוכנית חלוץ (פיילוט), לפיו ייגבו 5.35 אירו מכל תייר המגיע לביקור יום בעיר, בימים עמוסים שנקבעו מראש על ידי שלטונות ונציה[9].

תחבורה

עריכה
 
בצד שמאל ואפורטו בכניסה לתחנה ושתי תחנות להעלאת נוסעים והורדתם

המרכז ההיסטורי של ונציה מקושר ליבשת בגשר מהעיר מסטרה. החל מינואר 1846 החלו להגיע לעיר הרכבות. אבל רק בשנת 1933, מוסוליני חנך את גשר החירות, שאורכו 4 ק"מ, אשר אפשר חיבור יבשתי בין מסטרה לבין הכיכר הגדולה רומא (Piazzale Roma). במקביל לגשר עוברים צינורות מים, כבלי חשמל וטלפון, אשר התוואי שלהם מסומן בכלונסאות עץ, עליהן שילוט ותאורה בולטת, על מנת למנוע פגיעה מכלי שיט.

 
גונדולות וגונדוליירים - משיטי גונדולות, בתעלה בוונציה.

המכוניות המגיעות לעיר מורשות לחנות רק בחניוני ענק בכניסה לעיר, חלקם בקומות תת-קרקעיות אחדות מתחת לפני הים. מאחר שוונציה מהווה ארכיפלג מתבצעת רוב התחבורה הפנימית בעיר באמצעות סירות. באופן מסורתי השיט בעיר נעשה בגונדולות, סירות ונציאניות מיוחדות, בעלות קרקעית שטוחה ומבנה צר ומאורך שנועד לאפשר שיט בתעלות הצרות של העיר. כיום משמשות הגונדולות בעיקר כאטרקציה תיירותית והן אחד מסמלי העיר. רק חברי איגוד משיטי הגונדולות, שהם בני משפחות המחזיקות בחזקה זו מימים ימימה, מורשים להפעיל גונדולה.

בעיר פועלת גם תחבורה ציבורית, הגובה תעריפי נסיעה גבוהים מתיירים, כדי לכסות את ההוצאות הכרוכות בתחזוקת העיר, ובמטרה לווסת את מספר התיירים המבקרים בה. בין כלי התחבורה הציבורית הפועלים בעיר, נמנים:

  • ואפורטו (Vaporetto) - מעבורות מיוחדות, כעין אוטובוס מים, שמשייטות בתעלה הגדולה ובין האיים, ועוצרות בתחנות קבועות.
  • טרגטו (Traghetto) - סירות פתוחות שמעבירות נוסעים מצידה האחד של התעלה הגדולה לצידה השני, בנקודות מרוחקות מגשר.
  • מוניות - סירות סגורות אשר שטות לפי הזמנת הנוסע ומגיעות גם לשדה התעופה הסמוך לעיר.
  • באי לידו יש גם תחבורה ציבורית באוטובוסים.

במרכז ונציה עוברת "התעלה הגדולה", עורק התחבורה הראשי של העיר. התעלה היא בצורת האות S, ומשני צידיה ארמונות מפוארים, שבהם גרו בעבר המשפחות החשובות של העיר. בקצה הדרומי-מזרחי של התעלה הגדולה נמצאת כיכר סן מרקו, מרכז המסחר והשלטון העתיק של העיר, ובה בזיליקת סן מרקו, ארמון הדוג'ים והקמפנילה. ונציה כולה מרושתת במאות תעלות, היוצאות מהתעלה הגדולה ומשמשות כעורקי תחבורה.

תנועת הולכי הרגל בעיר והמשאות הקלים הנישאים על ידי כלי רכב קלים מתבצעת ברחובות הצרים של העיר תוך שימוש ב-400 גשרים הנמתחים מעל התעלות. בין הגשרים המפורסמים, שבעזרתם ניתן לעבור בתעלה הגדולה מן הגדה האחת לאחרת, ניתן למנות: גשר ריאלטו (הנזכר במחזהו של שייקספיר "הסוחר מוונציה"), גשר האקדמיה (Ponte dell'Accademia) וגשר היחפנים (Ponte degli Scalzi). באוגוסט 2007 הוצב גשר חדש רביעי במספר, ליד הכיכר הגדולה של רומא (Piazzale Roma) של האדריכל הספרדי סנטיאגו קלטרווה (Santiago Calatrava)[10], ונקרא גשר החוקה.

אם "התעלה הגדולה" היא "הרחוב הראשי" הרי התעלה המקבילה לה, העמוקה והרחבה יותר, תעלת ג'ודקה (Canale della Giudecca) היא הכביש המהיר של העיר ומהווה עורק תחבורה ימי מרכזי בה. התחבורה המהירה מהכניסה לעיר לאיי ונציה מתנקזת דרכה ואוניות גדולות המבקרות בעיר עוברות דרכה בעזרת ספינות גרר מיוחדות. נכון ל-2007 מתכננים לבנות מתחת לתעלה זו רכבת תחתית.

במרחק של כ-8 ק"מ מצפון לעיר שוכן נמל התעופה הבינלאומי נמל התעופה הבינלאומי ונציה מרקו פולו.

הקהילה היהודית בוונציה

עריכה
  ערכים מורחבים – הגטו היהודי בוונציה, יהדות ונציה
 
שלט המורה על כיוון הגטו היהודי בוונציה
 
בית הקברות היהודי באי לידו של ונציה

ונציה מוזכרת בפירוש רש"י לספר ישעיהו (פרק מ"ב, פסוק י'), בו נותן רש"י את ונציה כדוגמה לעיר שבה נוסעים בסירה מבית לבית.

המסמכים הקדומים ביותר המקשרים את ונציה עם יהודים הם מהשנים 945, 992, כאשר הסנאט של ונציה אסר על קברניטים המפליגים לארצות המזרח ומשם להוביל יהודים בספינותיהם[11].

מאז ימי הביניים התגוררו יהודים בוונציה ברובע מיוחד בפאתי העיר, שכונה "גטו", משום שהיה בו בית יציקה (באיטלקית: ג'טו). כינוי זה השתרש בשפה ומאז הפך השם גטו למונח רווח לכל רובעי היהודים באירופה ובעקבות כך לכינוי לרובעי מיעוטים בכלל. אחרי המאה ה-13 החלה הגירה לוונציה של יהודים מן המזרח הקרוב ומגרמניה. הם לא הורשו להתגורר בעיר עצמה אלא באי הסמוך ג'ודקה[11]. יהודי ונציה עסקו במסחר ובבנקאות, והיחס כלפיהם היה אמביוולנטי. הגטו היה נסגר בשעות הלילה והיציאה ממנו הייתה בפיקוח. לאחר שכבש נפוליאון את העיר בשנת 1797 נפתחו שערי הגטו והיהודים הורשו לגור בכל העיר.

הקהילה היהודית בוונציה מונה כיום כ-540 חברים, רובם גרים ברחבי העיר ולא בגטו. בגטו הוונציאני חמישה בתי כנסת אשר שניים מהם פעילים עד היום: בית הכנסת הלבנטיני, הפתוח בחורף בשל ההסקה המותקנת בו ובית הכנסת הספרדי, המרווח יותר, הפתוח בקיץ. במבנה בית הכנסת האשכנזי נמצא מוזיאון, שבו אוספי תשמישי קדושה. בבתי הכנסת מתקיימות כיום תפילות רק בשבתות ובחגים, ובמהלך השבוע מתקיימים בהם סיורים של המוזיאון היהודי של ונציה[12]. לחב"ד יש בגטו מסעדה בשרית ומסעדה חלבית כשרות, חנות ספרים עבריים ותשמישי קדושה וישיבה. בכיכר המרכזית של הגטו, שבה ניתן להתפלל גם בימי חול. בבית האבות שבגטו היה קיים מקווה יחיד מסוגו בעולם עם אספקת מי ים, מקווה זה נהרס בינתיים ונבנה מקווה חדש תחתיו. ונציה היא אחת הערים הבודדות באירופה ובגולה בכלל שבה קיים עירוב, המתיר טלטול בשבת[13].

בית הקברות היהודי שוכן באי "לידו", הסמוך לוונציה. בית הקברות הפסטורלי נוסד בשנת 1385. חלקו החדש יותר משמש לקבורה גם כיום.

ערים תאומות

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה
  • קתי ניומן, ונציה שוקעת - הבעיה המרכזית של ונציה אינה הצפות מי הגאות אלא ההצפה בתיירים, נשיונל ג'יאוגרפיק ישראל, גיליון 135, אוגוסט 2009

קישורים חיצוניים

עריכה
מיזמי קרן ויקימדיה
  מדריך למטייל בוויקימסע: ונציה
  תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ונציה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ אנטוניו ויולדי (1678–1741) | הספרייה הלאומית, באתר www.nli.org.il
  2. ^ קרלו גולדוני, באתר תיאטרון בית ליסין
  3. ^ Feargus o'Sullivan, Venice's Vast New Flood Barrier Is Almost Here. Citylab. September 7, 2016
  4. ^ Suddivisioni amministrative
  5. ^ אליזבטה פובאלדו, ונציה שוקעת - מרוב תיירים, באתר הארץ, 4 באוקטובר 2006
  6. ^ CURRENT RATES ZTL BUS, AVM, ‏MAY 2024
  7. ^ Tourist arrivals in Venice 2022, Statista (באנגלית)
  8. ^ ליאת שניידר, ‏התעלומה נפתרה: הסיבה שהמים המפורסמים של ונציה הפכו לירוקים, באתר מעריב אונליין, 30 במאי 2023
  9. ^ תשלום עבור כניסה לונציה | המומחים לאיטליה, באתר המומחים לאיטליה |, ‏2024-04-16
  10. ^ הראלד טריביון, אולי הוא עוד יהיה האייפל של ונציה, באתר הארץ, 13 באוגוסט 2007
  11. ^ 1 2 קהילת יהודי ונציה, מאגרי המידע הפתוחים של מוזיאון העם היהודי בבית התפוצות. 14-05-2019
  12. ^ משה גלעד, שתולה על מים: חופשה בוונציה, באתר הארץ, 2 בדצמבר 2011
  13. ^ מפה מיוחדת, עם הסבר, מוצגת בכניסה לבית הכנסת הספרדי מראה את גבולות העירוב - מפת תחום העירוב מאתר הגטו היהודי.


הערים הגדולות של איטליה
אומדן רשמי מתאריך 1 בינואר 2022[אוכלוסין 1]
דירוג שם מחוז אוכלוסייה דירוג שם מחוז אוכלוסייה
 
רומא
 
מילאנו
1 רומא לאציו 2,761,632 11 ורונה ונטו 257,274  
נאפולי
 
טורינו
2 מילאנו לומברדיה 1,371,498 12 ונציה ונטו 254,661
3 נאפולי קמפניה 914,758 13 מסינה סיציליה 220,094
4 טורינו פיימונטה 848,885 14 פדובה ונטו 208,732
5 פלרמו סיציליה 630,828 15 פראטו טוסקנה 200,762
6 ג'נובה ליגוריה 560,688 16 טריאסטה פריולי-ונציה ג'וליה 200,594
7 בולוניה אמיליה-רומאניה 392,203 17 ברשה לומברדיה 196,850
8 פירנצה טוסקנה 367,150 18 פארמה אמיליה-רומאניה 196,655
9 בארי פוליה 316,140 19 טאראנטו פוליה 189,171
10 קטניה סיציליה 298,324 20 מודנה אמיליה-רומאניה 185,644
אוחזר מתוך "https://he.wiki.x.io/w/index.php?title=ונציה&oldid=39882154"