אגדות החורבן

אגדות החורבן הן אגדות חז"ליות העוסקות בעיקר בחורבן בית המקדש השני (70 לספירה) ומה שקדם לו, בהרוגי ביתר לאחר מרד בר כוכבא (135 לספירה), ובסיפורים אישיים קשים הכרוכים במאורעות אלו. אגדות אלו מכונסות בעיקר בתלמוד הבבלי בפרק חמישי של מסכת גיטין, בתלמוד ירושלמי במסכת תענית, במדרש רבה על איכה ובאבות דרבי נתן. לעיתים מתייחסים במונח 'אגדות החורבן' רק לאגדות שבמסכת גיטין.

'החרבת בית המקדש בירושלים' של פרנצ'סקו אייץ, מתאר את החורבן והבזיזה של בית המקדש השני בידי חיילים רומאים. שמן על קנבס, 1867

פרט מתוך 'החרבת בית המקדש בירושלים'

אודות חורבן בית ראשון מסופר בעיקר בספר ירמיהו, בספר מלכים ובספר דברי הימים ורמזי סיפורים נמצאים במגילת איכה. אך גם באגדות שבמדרשים ובתלמוד מובאים סיפורים על חורבן בית ראשון.

אגדות החורבן הן מהדברים המותרים בלימוד ביום תשעה באב, אשר בו לומדים רק בעניינים הקשורים לחורבן ואבלות.

הרקע והמיקום בתלמוד

האגדות מובאות בעיקר במסכת גיטין, מדף נ"ה, עמוד ב' עד דף נ"ח, עמוד א'. המשנה במקום עוסקת ב"דין סיקריקון" – התְנאים שלפיהם מותר לקנות קרקעות מגויים שלקחו אותן מבעליהן ככופר נפש, ואין חיוב להחזירן לבעליהן הקודמים. מדובר בתקופה שלאחר המרד הגדול וחורבן בית שני, והתלמוד מספר על מקרי השוד האלו. אגב העיסוק בנושא "דין סיקריקון" הנזכר, התלמוד פותח בדברי האגדה על החורבן:

"אמר רבן יוחנן: מאי דכתיב 'אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה'? אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים, אתרנגולא ותרנגולתא חרוב טור מלכא, אשקא דריספק חרוב ביתר."

תרגום: על מה כתוב "אשרי אדם מפחד תמיד, ומקשה ליבו יפול ברעה"? על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים, על תרנגול ותרנגולת חרב הר המלך ועל יתד של עגלה חרבה ביתר.

— תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נ"ה, עמוד ב'

מכאן, מספר התלמוד את המעשים שהביאו לחורבן ירושלים – המעשה בקמצא ובר קמצא, את המעשה בתרנגול והתרנגולת שהביא לחורבנו של הר המלך, וכן המעשה ביתד העֲגלה שהביא לחורבן העיר ביתר במרד בר כוכבא.

לאחר סיום האגדות, בדף נ"ח ע"א, חוזר התלמוד לעסוק בסוגיית "הלוקח מן הסיקריקון".

מלבד במסכת גיטין, ישנן אגדות נוספות או גרסאות אחרות לאותן אגדות, בתלמוד במסכת סנהדרין בפרק חלק, בתלמוד ירושלמי במסכת תענית בפרק רביעי הלכה ה', ובמקורות מדרשיים שונים, ובהם: איכה רבה, מדרש תנחומא, ילקוט שמעוני, אבות דרבי נתן ועוד.

סיפור חורבן ירושלים

קמצא ובר קמצא

ערך מורחב – קמצא ובר קמצא

הסיפור הראשון שמובא בגמרא הוא המעשה בקמצא ובר קמצא, שבו הוזמן בטעות לסעודה חגיגית שונאו של בעל הסעודה (בר קמצא) במקום אוהבו (קמצא); משהתבררה הטעות, גורש בר קמצא בבושת פנים ולא הועילו לו כל תחנוניו. משום שראה שהחכמים ישבו בסעודה ולא מחו על ביושו, העליל לקיסר שהיהודים מרדו בו, והוכיח זאת באמצעות יצירת רושם שקרי שהכהנים מסרבים להקריב בבית המקדש קרבן שנשלח בידי הקיסר.

נירון

עקב סיפורו של בר קמצא שלח הקיסר את נירון להילחם בירושלים. כשהגיע נירון לירושלים ירה כמה פעמים חיצים לארבע רוחות השמים ובכל הפעמים נפל החץ כשהוא מצביע לכיוון ירושלים. נירון הבין שזה רמז משמים שרצון ה' הוא להחריב את ירושלים. נירון ביקש מילד שיגיד לו פסוק אקראי מלימודיו. הילד אמר: ”וְנָתַתִּי אֶת נִקְמָתִי בֶּאֱדוֹם בְּיַד עַמִּי יִשְׂרָאֵל”, כלומר שאחרי שאדום (כינוי לרומא) תחריב את בית המקדש, ה' ינקום בה. נירון אמר שהוא אינו מסכים להיות שליחו של ה' להחריב את המקדש ואחר כך להיענש על כך, ולכן ערק והתגייר. הגמרא מציינת שמצאצאיו יצא רבי מאיר.

בריוני ירושלים

אחרי שנירון ערק, שלח הקיסר את אספסיאנוס, שערך מצור על ירושלים במשך שלוש שנים. הבריונים ששלטו בעיר רצו להילחם ברומאים ואילו הרבנים התנגדו לכך וחפצו לעשות שלום עם הרומאים. באותה תקופה היו בירושלים שלושה עשירים שיכלו לפרנס את העיר למשך עשרים ואחת שנה, אך בשביל לאלץ את הרבנים להסכים למלחמה, שרפו הבריונים את מחסני התבואה. מיד התחיל רעב בירושלים שעלה בנפשות.

ממדי הרעב מתוארים בסיפור על מרתא – אישה עשירה ממשפחת הכהונה בייתוס. מרתא בת בייתוס ישבה בביתה בירושלים ושלחה את אחד ממשרתיה לקנות לה סולת בשוק על מנת שיכין לה לחם כפי שהיא מכירה. המשרת חזר אליה ובפיו בשורה שהסולת אזלה, אך ישנו קמח חיטה נקי. היא שלחה אותו שוב. הוא שב ובישר שאף הקמח הנקי אזל, אך ישנו קמח זול יותר. עד שהוא הגיע לשוק – אף הקמח הזול אזל אך עדיים היה קמח שעורים. מרתא שלחה אותו שוב, אך גם קמח השעורים אזל. נואשת למצוא מזון, יצאה מרתא בעצמה אל השוק למצוא דבר מה לאכול. אך בהליכתה היא דרכה על גללי בהמה. מרוב גועל היא מתה.

רבן יוחנן בן זכאי קרא לאבא סיקרא, ראש הבריונים, שהיה גם אחיינו, ושאלוֹ עד מתי יהרגו את העולם ברעב. אבא סיקרא ענה לרבן יוחנן בן זכאי שהוא לא יכול למנוע זאת כי אם יגיד דבר נגד זה הבריונים יהרגו אותו. לבסוף סיכמו השניים כי רבן יוחנן יתנהג כחולה ואבא סיקרא יניח נבלה על מיטתו כדי שיחשבו שמת וכך יוכלו תלמידיו לשאת אותו אל מחוץ לעיר, כביכול כדי לקברו. כשתלמידיו רבי אליעזר ורבי יהושע הגיעו לחומה, ביקשו הבריונים לדקור את רבן יוחנן בן זכאי כדי לוודא שהוא מת. התלמידים התנגדו ואמרו שאם הרומאים יראו שכך היהודים מתנהגים לרבם זה יהיה ביזיון בפני הרומאים. הבריונים התרצו וביקשו רק לדחוף אותו כדי לוודא שהוא אכן מת. שוב טענו התלמידים שיהא זה בזיון. כך הוציאו את רבן יוחנן בן זכאי מירושלים.

אספסיאנוס ורבן יוחנן בן זכאי

רבן יוחנן בן זכאי ניגש למחנה רומא וקרא אל אספסיאנוס "שלום המלך!" אספסיאנוס פירש זאת כזלזול בקיסר ואיים על רבן יוחנן במוות, אך רבן יוחנן הסביר שהוא עתיד להתמנות למלך, כיוון שכתוב בפסוק שבית המקדש ייכבש על ידי מלך. בינתיים הגיע שליח מרומא ובישר שאספסיאנוס מונה לקיסר. באותם רגעים, אספסיאנוס נעל נעל אחת אך לא הצליח לנעול את השנייה, וכשניסה להוריד את הראשונה גם לא הצליח, וביקש את עצתו של רבן יוחנן. אמר לו רבן יוחנן ששמועה טובה מרחיבה את העצמות ולכן עליו למצוא אדם שנוא שלמראהו עצמותיו יתכווצו. העצה הועילה ואספסיאנוס התפעל מחכמתו.

לאחר מכן הודיע אספסיאנוס שעכשיו עליו לנסוע לרומא, ואם רבן יוחנן בן זכאי רוצה ממנו משהו אז שיבקש כעת. רבן יוחנן ביקש שלא יחריב את יבנה ולא יהרוג את חכמיה, שלא יהרוג את שושלת הנשיאים של רבן גמליאל ורופאים שירפאו את רבי צדוק. אספסיאנוס הסכים ובזכות זה המשיכה מסורת התורה אחרי החורבן.

חולשתו של רבי צדוק נבעה מצומות במשך ארבעים שנה כדי שלא יחרב הבית. עקב תעניותיו הצטמק גופו עד שכל פעם שאכל היה המאכל בולט בגרונו. הרופאים של רומא ריפאו אותו על ידי השקייתו במים מעורבים בסובין, ואז במים מעורבים בסובין גסים וקמח, ואז במים מעורבים בקמח בלבד, עד שמעיו התרגלו לאכילה.

טיטוס והיתוש

אספסיאנוס שלח את טיטוס להחריב את ירושלים. טיטוס הכניס זונה לקודש הקודשים, פרס ספר תורה ובא עליה, ואז קרע את הפרוכת, ונעשה נס וירד ממנה דם, וטיטוס חשב שהרג בזה את אלוהים. טיטוס עשה מהפרוכת שק לבזיזת כלי המקדש. בדרכו לרומא איימה סערה להטביע את ספינתו ובתגובה התריס טיטוס כי גבורת ה' היא רק במים. בת קול ענתה לו שיעלה ליבשה וילחם עם יתוש. כשעלה ליבשה, נכנס יתוש למוחו דרך האף, וניקר בו במשך שבע שנים. הגמרא מספרת על נסיונותיו להתמודד עם היתוש ולאחר מכן על תיאורו וגודלו של היתוש כשפתחו את ראשו של טיטוס לאחר מותו. טיטוס הותיר צוואה שישרפו את גופתו ויפזרוה בשבעת הימים, כדי שה' לא ימצא אותו להעמידו בדין.

הגמרא מספרת שאונקלוס אחיינו העלהו באוב ושאלו שלוש שאלות: מי חשוב בעולם הבא, האם להתגייר, ובמה נענש בעולם הבא. טיטוס ענה כי ישראל חשובים, קשה לקיים את מצוותיהם ולכן עדיף לתהגרות בהם בעולם הזה וכך להיות ראש, ועונשו הוא שצוואתו מתקיימת שוב ושוב – ששורפים אותו ומפזרים את אפרו בשבעת הימים. לאחר מכן העלה אונקלוס את בלעם ושאלו את אותן שאלות. בלעם ענה שישראל חשובים, שלא יתחבר אליהם, ושנידון בשכבת זרע רותחת. לאחר מכן העלה את ישו ושאלו את אותן שאלות. ישו ענה שישראל חשובים, שידרוש את טובתם כי כל הנוגע בהם כנוגע בבבת עינו של ה', ושנידון בצואה רותחת כי ”כל המלעיג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת.”

בסיום הקטע מביאה הגמרא ברייתא המסכמת את סיפורו של בר קמצא, שבשמיים מחשיבים את הביוש עד כדי כך, שבגלל ביושו של בר קמצא, סייע לו ה' בהלשנתו לרומאים, מה שהביא להרחבת בית המקדש.

חורבן הר המלך

ערך מורחב – טור מלכא

התלמוד מספר על מנהג הבאת התרנגולים לחתונה של אנשי טור מלכא (המכונה במקורות אחרים הר המלך), שהיה יישוב גדול מאוד. גדוד רומאים גזל מאנשי המקום תרנגולים, שהיו אמורים לסמן מזל טוב לחתן וכלה, ואנשי טור מלכא הכו את הגדוד. גדוד החיילים שלח להודיע לקיסר כי אנשי המקום מרדו בו. בתגובה, עלה הקיסר על העיר יחד עם כוחות גדולים כדי להכניע את המקום, אך הם נעצרו בידי גיבור מקומי בשם "בר דרומא", שהביס את הרומאים. הקיסר הניח את כתרו על הארץ לאות אבל ופנה לאלוהים באמירה: אדון העולם כולו, אם נוח לך, אל תמסור אותי ואת מלכותי ביד אדם אחד. באותה העת אמר בר דרומא כי אין לו צורך בעזרתו של אלוהים במלחמה. בר דרומא הלך באותה העת לעשות את צרכיו, ובדיוק באותו זמן הכיש אותו נחש והרגו. הקיסר שראה את הנס שנעשה לו מחליט לעזוב את העיר ולשוב לביתו. יהודי העיר שראו זאת החלו לחגוג באכילה ושתייה לאור נרות רבים. הקיסר, שכבר הספיק להרחיק, ראה את אור הנרות והחשיב זאת לזלזול ובעקבות כך הוא שב לעיר, הרג בה והחריבה. בתלמוד מובא שבצבא שהחריב את העיר היו שלוש מאות אלף חיילים נושאי חרבות. כמו כן מובא בתלמוד שטור מלכא היה מקום כה גדול שבזמן שחיילי המלך הרגו בצד אחד של העיר, אנשים מצידה השני של העיר עדיין המשיכו בחגיגות בלא שידעו מה קורה בצדו האחר. המדרש מתאר גם את צדיקותם של אנשי כפר סכניא של מצרים.

חורבן ביתר

התלמוד מספר גם על חורבן ביתר. אנשי היישוב נהגו לנטוע ארזים בעת הולדת תינוק ואורן בעת הולדת תינוקת, ולעשות מהם חופה בעת חתונתם. פעם אחת נשבר יצול המרכבה (שקא דריספק) של בת הקיסר שנסעה באזור. מלוויה כרתו ארז מארזי היישוב כדי לתקן את המרכבה ואנשי המקום נפגעו ותקפו אותם. בשל כך הקיסר עלה עליהם והחריב את המקום. האגדות מציינות שנהרגו כל כך הרבה אנשים במקום שנהרות הדם הגיעו עד הים ושהדם הספיק לדשן את האדמה במשך שבע שנים. לאחר מכן מספר התלמוד על ההרג הגדול שביצע נבוזראדן בחורבן בית ראשון.

הסיפורים על חורבן ירושלים התרחשו במרד הגדול ואילו הסיפורים על חורבן ביתר התרחשו במרד בר כוכבא, אף על פי שהתלמוד כורך את שניהם יחד.

סיפורים שונים

משם עובר התלמוד לסיפורים פרטיים, בעלי אופי מצמרר, על ילדים שהובלו בספינה לצורך זנות וקפצו אל הים אל המוות כדי שלא יצטרכו לזנוֹת, על אשה (מוכרת כ"חנה") ושבעת בניה שנהרגו בשל סירובם להשתחוות לפסל בצו הקיסר. מעשה זה מסתיים בדבריה של האם אל בנה הצעיר, בזו הלשון:

אמרה לו: "בנַיי, לכו ואִמרו לאברהם אביכם: 'אתה עקדת מזבח אחד ואני עקדתי שבעה מזבחות!'" אף היא עלתה לגג, ונפלה ומתה. יצתה בת קול ואמרה: "אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה".

— תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נ"ז, עמוד ב'

עוד מסופר על התפילין הרבות שנשארו מהריגת אנשי ביתר, על ילדים שנשבו, על פדיונו של רבי ישמעאל, על שבייתם של בנו ובתו של רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול לעבדים והניסיון לזווגם זה לזה. מסופר גם על צפנת בת פניאל ביתו של הכהן הגדול שהייתה יפה מאוד ואנסו אותה.

הנגר ושולייתו

אגדות החורבן במסכת גיטין מסתיימות במעשה על שוליה של נגר שנתן עינו באשת הנגר. כשביקש הנגר ללוות משולייתו כסף, הציע השוליה שהאדון ישלח אליו את אשתו והשוליה ישלח איתה את הכסף. כששאל הנגר לאחר שלושה ימים היכן אשתו, ענה השוליה כי שלח אותה מיד לדרכה אך שמע כי בדרך אנסו אותה נערים. בכך ביקש לרמוז לו שזנתה מרצון, ושאין לו לחקור את המעשה כיוון שהנערים מפרסמים מעשיהם ללא בושה. ביקש הנגר את עצתו של השוליה, וזה ייעץ לו לגרש את האשה, והסכים להלוות לו כסף לתשלום כתובתה המרובה. לאחר שגרשה הנגר, נשאה השוליה. כשלא היה יכול הנגר לשלם את חובו, הציע השוליה כי תמורת החוב יבוא לעבוד בביתו כמשרת.

והיו הם יושבים ואוכלים ושותין והוא היה עומד ומשקה עליהן, והיו דמעות נושרות מעיניו ונופלות בכוסיהן. ועל אותה שעה נתחתם גזר דין (של חורבן ירושלים וגלות עַם ישראל).

— תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נ"ח, עמוד א'

בתו של נקדימון בן גוריון

במסכת כתובות מסופר שרבן יוחנן בן זכאי יצא מירושלים וראה ריבה (נערה) מלקטת שעורים מבין גללי בהמתן של ערבים. כשראתה אותו, כיסתה את שערה וביקשה שיפרנסה. רבן יוחנן בן זכאי שאלה מי היא, והיא ענתה לו שהיא בתו של נקדימון בן גוריון. שאל אותה רבן יוחנן בן זכאי לאן הלך ממונם של אביה ושל חמיה. היא ענתה לו שאביה לא נתן כסף לצדקה, ולכן הפסיד את כל ממונו, וגם את ממונו של חמיה שנשמר איתו. רבן יוחנן בן זכאי בכה ואמר:

אשריכם ישראל. בזמן שעושין רצונו של מקום – אין כל אומה ולשון שולטת בהם, ובזמן שאין עושין רצונו של מקום – מוֹסרן ביד אומה שפלה, ולא ביד אומה שפלה אלא ביד בהמתן של אומה שפלה.

— תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ס"ו, עמוד ב'

רבי אלעזר בר צדוק סיפר שראה אותה מלקטת שעורים מבין גוויות סוסים בעכו ודרש עליה את הפסוק:

"אִם לֹא תֵדְעִי לָךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים, צְאִי לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן וּרְעִי אֶת גְּדִיֹּתַיִךְ" – אל תקרי "גְּדִיֹּתַיִךְ" אלא "גויותיך".

— תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ס"ו, עמוד ב'

רש"י מפרש את הדרשה: ”"אִם לֹא תֵדְעִי" – אם לא תתני לב, כנסת ישראל, לשמור את התורה, "צְאִי לָךְ" וגו' – סופך לצאת בעקבי הצאן ולרעות את גדיותיך.”

פירושים על האגדות

המהר"ל מפראג מתמקד בפירוש האגדות בספריו "חידושי אגדות על הש"ס" ו"נצח ישראל". לדבריו, חלק מן האגדות לא אירעו במציאות ולא באו אלא לרמוז על פרטים עמוקים בקשר שבין עם ישראל לבין אלוהים וארץ ישראל, והשייכות שלהם לחטאים של אנשי הדור ההוא.

בתרבות

הסרט הישראלי המאויר "אגדת חורבן" מבוסס על אגדות החורבן ועל מקורות נוספים.

ראו גם

• זכריה בן יהוידע
• אלה אזכרה
• עשרת הרוגי מלכות
• מרתא בת ביתוס
• יוסף משיתא

לקריאה נוספת

• ענת טרן, "יוספוס פלוויוס ותיאורי החורבן בספרות התלמודית", ציון, חוברת תשנ"ו (1996), עמ' 141–157.
• ענת ישראלי–טרן, אגדות החורבן: מסורות החורבן בספרות התלמודית (ספריית הילל בן־חיים), הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1997. 168 עמודים.
• רונית שושני, "סיפור שוליית הנגר בבבלי גיטין נח ע"א", סידרא, כא (תשס"ו), עמ' 87–98.
• טל אילן, ורד נעם, בין יוספוס לחז"ל, כרך א' – האגדות האבודות של ימי הבית שני; כרך ב' – אגדות החורבן, יד בן צבי, תשע"ז.

קישורים חיצוניים

חלק מאגדות החורבן מתורגמות לעברית, באתר ויקיטקסט

גיטין נ"ה ב', באתר ויקיטקסט

מדרש רבה על איכה, באתר ויקיטקסט

• אגדות החורבן, באתר ישיבת שעלבים, הרב יואל עמיטל
• סדרת שיעורים על אגדות החורבן על פי המהר"ל – באתר מכינת "בני דוד"
• צבי שוורץ, בין שתי אגדות, באתר דעת, מתוך: אמונת עתיך, עלון מס' 42, תמוז-אב תשס"א
• בני קלמזון, על מה אבדה הארץ – מבוא (אורכב 13.03.2012 בארכיון Wayback Machine), באתר ישיבת עתניאל