אדית שטיין

אדית שטיין (בגרמנית: Edith Stein;‏ 12 באוקטובר 1891 – 9 באוגוסט 1942) הייתה פילוסופית יהודיה ילידת גרמניה. היא התנצרה והפכה לנזירה כרמליתית בשם תרזה בנדיקטה. נספתה במחנה הריכוז אושוויץ, ולאחר מותה הוכרזה על ידי הכנסייה הקתולית בתור קדושה ובתור מרטיר.

אדית שטיין
Edith Stein

לידה	12 באוקטובר 1891 ברסלאו, הקיסרות הגרמנית
פטירה	9 באוגוסט 1942 (בגיל 50) מחנה ההשמדה בירקנאו, גרמניה הנאצית
מקום קבורה	אושוויץ
השקפה דתית	הכנסייה הקתולית
מקום לימודים	אוניברסיטת גטינגן, אוניברסיטת פרייבורג, אוניברסיטת ורוצלב
מוסדות	אוניברסיטת פרייבורג
תחומי עניין	פילוסופיה, תפילה, חינוך, Christian mysticism
עיסוק	מתרגמת, בלשנית, מרצה באוניברסיטה, נזירה, לוחמת מחתרת, פילוסופית, סופרת, אוטוביוגרפית
מדינה	גרמניה

לוח הזיכרון לאדית שטיין בסטלה מאריס, חיפה

חייה והתנצרותה

שטיין נולדה ביום כיפור ה'תרנ"ב, אוקטובר 1891, בעיר ברסלאו שבגרמניה בשם יהודית, אך נקראה בעיקר אדית.

כשהייתה בת 25 קיבלה את התואר דוקטור לפילוסופיה מאוניברסיטת פרייבורג עבור חיבורה Zum Problem der Einfühlung, בו הציגה את הניתוח הפנומנולוגי ההוסרליאני המשמעותי הראשון לרגש האמפתיה. חיבור זה נכתב בהדרכתו של המורה שלה, הפילוסוף אדמונד הוסרל.

אדית שטיין שימשה עוזרת מחקר של הוסרל וחברת סגל אוניברסיטת פרייבורג, במקביל לתלמיד אחר, בין השנים 1916–1918. החליף אותה מרטין היידגר, שמאוחר יותר גם לקח קרדיט על חלק מעבודת העריכה שלה.

בגיל 30 המירה את דתה לנצרות קתולית והקדישה את חייה לנזירות במסדר הכרמליתי. במעשה זה ויתרה על משרת ההוראה בפרייבורג ועל האסיסטנטורה עם הוסרל, לטובת הוראה בבית ספר קתולי לבנות, בין השנים 1922–1932.

נראה כי הסיבות להתנצרותה היו קודם כל השפעתו של הוסרל, שאף הוא היה יהודי מומר. כמו כן היא הושפעה מספרה האוטוביוגרפי של תרזה הקדושה מאווילה (פילוסופית ואם כנסייה, ממעצבות דרכו של המסדר הכרמליתי), "המבצר הפנימי", שעל פי עדותה של שטיין, גרם לה להארה רוחנית. פנייתה לנצרות הקתולית דווקא, נבעה מן הרושם הרב שהותירו בה מחוות דתיות שראתה בכנסייה קתולית, כמו כריעה וכדומה.

פילוסופיה

נהוג לחלק את התפתחותה ההיסטורית של אדית שטיין לשלוש תקופות: תקופה מוקדמת, פנומנולוגית (1916–1925), תקופת מעבר, השוואתית (1925–1933) ולבסוף תקופה מאוחרת, נוצרית (1935–1942). עם זאת, שטיין המשיכה לעבוד ולפתח את אותן תמות בסיסיות לאורך חייה הפילוסופיים, אותן ניתן לחלק לשלוש:

1. פיתוח המתודה הפנומנולוגית כפי שלמדה אותה מהוסרל ומחבריה לאסכולת מינכן (המרכזי שבהם היה אדולף ריינאך);
2. תחושת אחריות עמוקה לאחר/ת;
3. קבלה של חוסר היכולת של העצמי לייצר ראיית עולם מלאה ורבת משמעות בלא פנייה לעזרה אלוהית.

שלושת השלבים מבטאים שלבים שונים באינטגרציה בין (בעיקר) שלוש התמות הללו. גם להליכי כניסתה לנצרות הקתולית ולמסדר הכרמליתי חשיבות רבה בעבודת התיארוך של התפתחותה המחשבתית.

התקופה המוקדמת: שטיין הפנומנולוגית

עבודת הדוקטורט של שטיין על האמפתיה הייתה – במילותיה שלה – ניסוין למלא לאקונה בעבודה של הוסרל. בעבודתה האוטו-ביוגרפית "חיים במשפחה יהודית" היא מתארת כיצד הוסרל תפס את האמפתיה כפעולה מרכזית בביסוס האינטרסובייקטיביות שהכרחית לפנומנולוגיה ההוסרליאנית, אך בלא שהוסרל ביאר את משמעות המונח. בכך, טענה שטיין, עוכבה התפתחות התנועה הפנומנולוגית הצעירה. בעוד שלא הייתה זו העבודה הפנומנולוגית הראשונה שעסקה באמפתיה (קדם לה, למשל, הדיון של מקס שלר בנושא), זו כן הייתה העבודה הפנומנולוגית הראשונה שהוקדשה לנושא ברמת פירוט של דוקטורט שלם שיצא מתוך הפנומנולוגיה ההוסרליאנית עצמה, בשונה מלמשל מתוך הפנומנולוגיה של שלר. בעקבות העבודה הוסרל, במחקר משלו, חזר לעיסוק בנושא (מה שלימים יצא לאור כחלק מ"אידאות 2").

שטיין שימשה כעוזרת מחקר של הוסרל בין השנים 1916–1918, אז גם ערכה את הכרכים הבאים של ספרו "אידאות 2 ו-3", על אף שאלה לא יצאו לאור בימי חייה (או חייו). מעט אחרי שהפסיקה את עבודתה עם הוסרל, עיבדה את הדוקטורט שכתבה לכדי ספר והוציאה אותו לאור. כן גם כתבה והוציא לאור כמה ספרים מרכזיים נוספים כמו "פילוסופיה של הפסיכולוגיה ומדעי האדם", "סיבתיות נפשית" וכן "אינדיבידואל וקהילה". בתקופה זו נכתבו גם "הקדמה לפילוסופיה", "חקירה בנוגע למדינה" ווחיבורה החשוב "חירות וברכה".

תקופת המעבר: שטיין בין הוסרל לאקווינס

לאחר שקיבלה עידוד לחקור את עבודותיו של תומאס אקווינס ולהשוותן עם העבודות שיצאו מתוך התנועה הפנומנולוגית, שטיין פנתה לפרויקט תרגום של ספרו של אקווינס De Veritate, שהתעתד לצאת בשני כרכים ב-1932. העבודה, שביקשה לתרגם את מחשבתו של אקווינס לדרכי חשיבה גרמניות בנות התקופה, התבטאה כקריאה פנומנולוגית יסודית בעבודתו של התאולוג. בכך היא נבדלה מעבודות שביקשו לקרוא את עבודתו של אקווינס מזווית תאולוגית או ספרותית. העבודות החשובות ביותר מהתקופה הזו, עם זאת, הן "הוסרל ואקווינס: השוואה", בה היא ביקשה לנתח את המתודולוגיות השונות של הוסרל ואקווינס, להציג בתוך כך את קווי הדמיון והשוני. כן גם עבודתה בתחום האנתרופולוגיה הפילוסופית זכתה לצאת בשני כרכים משלימים "המבנה של אנושיות האדם: אנתרופולוגיה פילוסופית" ו"מה הוא יצור אנושי? אנתרופולוגיה תאולוגית" (האחרון נותר כטיוטה מפותחת, מעולם לא הוכן לפרסום). בתקופה זו שטיין גם הרצתה על חינוך לנשים ועל חינוך בכלל, כשהרצאותיה זכו לקהלים גדולים ולהערכה רבה. במסגרת עבודות אלו, שיצאו לאור במהדורת "כל כתביה", היא פיתחה את מושגי הסיווגים החברתיים ואת מהויות סוגי החברה, נושאים שזוכים לפיתוח רחב יותר בספרה "המבנה של אנושיות האדם".

זהותה היהודית

גם לאחר התנצרותה המשיכה שטיין לראות עצמה חלק מהעם היהודי. בשנת 1933, לאחר עליית הנאצים לשלטון, היא פנתה כנזירה כרמליתית לאפיפיור פיוס האחד עשר, במטרה לשכנעו לפעול להצלת העם היהודי. במהלך תקופת שלטונה של המפלגה הנאצית בגרמניה וכניסתם לתוקף של חוקי נירנברג, כתבה שטיין מחזה אלגורי, בו הזדהתה עם אסתר המלכה המתחננת על עמה.

מותה

לאחר שהתנצרה והפכה לנזירה כרמליתית, חיה שטיין במנזר בגרמניה. בעקבות רדיפת יהודי גרמניה היא הוברחה ב-31 בדצמבר 1938 למנזר כרמליתי בעיר אכט [Echt] בלימבורג בהולנד, בו הוסתרה עם אחותה רוזה. במנזר הסתתרה עוד יהודייה מומרת שהפכה לנזירה כרמיליתית, רות קנטורוביץ [Ruth Kantorowicz], אותה שטיין הכירה מילדות. במנזר רות הייתה למזכירה של אדית והדפיסה עבורה את כל כתביה. ב-2 אוגוסט 1942 תפס הגסטפו את שתי האחיות והמזכירה, כחלק מ"מבצע איסוף יהודים מומרים" והן נשלחו למחנה ההשמדה אושוויץ. לאחר שנלכדו קיבלה על עצמה שטיין את הדין ואמרה לאחותה: "בואי אחותי, נלכה בעד עמנו". היא נספתה באושוויץ שבוע לאחר מכן, ב-9 באוגוסט 1942.

הכרזתה כקדושה

במשך שנים הייתה שטיין סמל ומופת בעולם הקתולי בשל מותה על אמונתה, כמו המרטירים בראשית הנצרות. במאי 1987 הכריז האפיפיור יוחנן פאולוס השני כי היא "מבורכת" (דרגת הקנוניזציה השלישית מבין ארבע), והיא הוכרה כמרטירית (אף על פי שנספתה בשואה על רקע יהדותה), בטענה שנשלחה למחנה-הריכוז, ייצגה את עמדתה המוסרית של הכנסייה הקתולית של הולנד, כנגד הנאציזם. בנאום שנשא יוחנן פאולוס בעיר קלן שבגרמניה אמר:

"אנו מרכינים ראש בפני מורשת החיים והמוות של אדית שטיין, בת מופלאה לעם היהודי, ובה בעת בת מסדר הכרמליתים. אחותנו תרזה בנדיקטה של הצלב הייתה אישיות שאיחדה בחייה עתירי המעש סינתזה דרמטית של המאה שלנו, של ייסורי פצעים עמוקים הכואבים עדיין, ושל האמת המלאה על אודות בני האדם. אלה חברו בלבה האחד שנותר חסר מנוח ובלתי ממומש, עד שמצא מנוח בחיק האלוהים".

באוקטובר 1998 הכריז עליה יוחנן פאולוס כ"קדושה", שהיא דרגת הקדוּשה הגבוהה ביותר בכנסייה הקתולית. הכרתה כקדושה הייתה תוצאה של "נס רפואי", כאשר נודע בדיעבד שתפילתה, שנים רבות קודם לכן, ליד מיטתה של ילדה (תרזה מקארתי) שסבלה מהרעלה קשה של פרצטמול בחדר הטיפול הנמרץ בבית-החולים הכללי בבוסטון, הביאה כביכול להחלמתה הספונטנית. רופא הילדים בחדר-המיון, רונאלד קליינמן, העיד על המקרה בפני הטריבונאלים של הכנסייה, וזו הכירה במאורע כנס שמאפשר את השלמת הקנוניזציה לדרגה הגבוהה ביותר.

ב-1999 הוכרזה על ידי האפיפיור יוחנן פאולוס השני כקדושה הפטרונית של אירופה, יחד עם קתרינה מסיינה ובריגיטה משוודיה.

הנצחתה

פרט מתוך האנדרטה לזכרה של שטיין בקלן, מאת הפסל ברט גרסהיים

• בכנסייה הכרמליתית במנזר סטלה מאריס שבחיפה מוצג לוח זיכרון המוקדש לשטיין, ובו זוג ידיים נשואות לצלב גדול מוקף אור, מתחת הידיים מתוחים חוטי תיל הרומזים למחנה השמדה. בין החוטים משולב מגן דוד המשמש כאיקונין של שטיין בסמלי הכנסייה הקתולית. בתחתית הלוח נראה ספרה של תרזה מאבילה, שהשפיע על שטיין להתנצר.
• בשנות ה-80 יזם המסדר הכרמליתי את הקמתו של מנזר לזכרה של שטיין באושוויץ. הדבר עורר סערה גדולה בישראל, ובשל כך קיימה הכנסת ה-11 מושב מיוחד בעניין, בו הובעה התנגדות ישראלית להקמתו. המנזר הוקם בכל זאת, אך כאשר ביקשו הנזירות להציב בחזיתו צלב גדול להנצחת דמותה של שטיין, התעוררה סערה נוספת, והרעיון נגנז.
• תצוגת קבע במנזר הדומיניקני בעיר שפייר
• כנסייה וכיכר על שמה בעיר המבורג
• רחובות, בתי ספר ומוסדות שונים בגרמניה ובאוסטריה
• פרס על שמה המחולק כל שנתיים לאישים, גופים ומוסדות הפעילים בתחום הסוציאלי
• אבני נגף בקלן, פרייבורג וורוצלב
• שלושה סרטים תיעודיים (בשנים 1982, 2003, 2011) וסרט קולנוע (משנת 1995. מיה מורגנשטרן בתפקיד אדית) על קורותיה.
• בשנת 1996 וותיקן הוציאה בול דואר עם דמותה של שטיין

לקריאה נוספת

• על מנזר הכרמליתים באושוויץ – הדיון בכנסת
• קדוּשה שלא במקומה – מאמר מעיתון מקור ראשון
• קורבן של ימינו – ספר על אדית שטיין
• אדית שטיין, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אדית שטיין בוויקישיתוף

• אברהם רובין, במלאת שמונים שנה לרצח הנזירה הכרמליטית אדית שטיין באושוויץ, באתר הארץ, 18 בינואר 2023
• אדית שטיין, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• אדית שטין (1891–1942), דף שער בספרייה הלאומית