גרמניה הנאצית

גרמניה הנאצית (בגרמנית: NS-Staat, "המדינה הנאצית"; NS-Zeit, "התקופה הנאצית"; או NS-Regime, "המשטר הנאצי") הוא הכינוי המקובל כיום לגרמניה שבין השנים 1933–1945. בתקופה זאת הונהגה בגרמניה דיקטטורה, על ידי המפלגה הנאצית בראשותו של אדולף היטלר. שם המדינה בתקופה ההיא כפי שהיה בשימוש על ידי הנאצים היה "האימפריה הגרמנית הגדולה".

הרייך הגרמני
(1933–1943)
Deutsches Reich
הרייך הגרמני רבתי
(1943–1945)
Großdeutsches Reich

דגל סמל
גרמניה הנאצית בשיא גודלה (1942) בירוק כהה – הרייך עצמו בירוק בהיר – שטחים כבושים המנוהלים אזרחית בירוק חיוור – שטחים כבושים המנוהלים צבאית
המנון לאומי	שירם של הגרמנים שיר הורסט וסל המנון
ממשל
משטר	דיקטטורה טוטליטרית חד-מפלגתית נאצית פשיסטית
ראש המדינה	פיהרר
פיהרר	אדולף היטלר
ראש הרשות המבצעת	רייכסקנצלר
רייכסקנצלר	אדולף היטלר (1933–1945) יוזף גבלס (1945) לוץ פון קרוזיק (1945)
שפה נפוצה	גרמנית
עיר בירה	ברלין 52°31′N 13°23′E (והעיר הגדולה ביותר)
רשות מחוקקת	רייכסטאג בית עליון: רייכסראט (בוטל ב-1934)
גאוגרפיה
יבשת	אירופה (שטחי כיבוש גם באפריקה)
היסטוריה
הקמה	מינוי היטלר לקנצלר
תאריך	30 בינואר 1933
פירוק	כניעת גרמניה הנאצית
תאריך	8 במאי 1945
ישות קודמת	אוסטריה הפדרלית
ישות יורשת	אזורי הכיבוש בגרמניה אזורי הכיבוש באוסטריה הממשלה הזמנית של הרפובליקה הצרפתית
שטח בעבר	633,786 קמ"ר (נכון ל־1939)
אוכלוסייה בעבר	79,375,281 (נכון ל־1939)
כלכלה
מטבע	רייכסמארק‏ (ℛℳ)
בנק מרכזי	רייכסבנק
שונות
החלוקה המנהלית של גרמניה הנאצית, 1944

החל מסוף שנות ה-30 של המאה ה-20 דרשה גרמניה הנאצית תביעות טריטוריאליות אגרסיביות, ואיימה במלחמה אם לא יתקיימו. היא סיפחה את אוסטריה וצ'כוסלובקיה ב־1938 וב־1939 בהתאמה. היטלר חתם הסכם אי-תוקפנות עם יוסיף סטלין ופלש לפולין בספטמבר 1939 (הסכם שהפר שנתיים לאחר מכן עם תחילת מבצע ברברוסה), דבר שגרם לפרוץ מלחמת העולם השנייה באירופה. בנוסף, היטלר חתם על ברית עם איטליה הפשיסטית ושאר מדינות הציר, עובדה שסייעה לו לכבוש את רוב אירופה עד אמצע 1940. עד סוף שנה זו, בריטניה נותרה כיריבה הגדולה היחידה שלה באירופה.

הגזענות שימשה יסוד מוסד לבניינה של כל האידאולוגיה הנאצית, ובתקופה זו גברה האנטישמיות בגרמניה. דבר מרכזי שהניע את היטלר היה שאיפתו ללבנסראום, האמונה שהעם הגרמני ראוי להתפשט ולקיים מרחב מחיה בשטחים הסלאביים במזרח, תוך ניצול משאבי הטבע. בסיס ההנחה הנאצית היה שהסלאבים נחותים משמעותית מהגזע הארי ועל כן הוא ראוי להתקיים ולשגשג על חשבונם. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה החלו הנאצים ביישום צעדים נגד היהודים במדינות הכבושות, ובמהלך המלחמה התרחשה השואה.

השם הרשמי של המדינה היה "הרייך הגרמני" בין השנים 1933–1943 ו"הרייך הגרמני רבתי" בין השנים 1943–1945. המשטר הנאצי הסתיים לאחר שבעלות הברית הביסו את גרמניה במאי 1945 והביאו לכניעתה, ובכך גם סיימו את הזירה האירופית במלחמת העולם השנייה.

מינוח

גרמניה הנאצית לא הייתה ישות נפרדת מבחינה משפטית מ"רפובליקת ויימאר" שקדמה לה. אלה כינויים למשטרים השונים ששלטו במדינה. גם מבחינה רשמית, מאז איחוד גרמניה ב-1870 ועד להקמת אזורי הכיבוש בגרמניה ב־1945 התקיימה אותה ישות מדינית, אם כי גבולותיה ושיטת הממשל בה השתנו. שמה היה "הרייך הגרמני" מייסודה ועד לכניסתו לתוקף של צו קנצלריית הרייך 7669 (RK 7669 E) ב־26 ביוני 1943, ששינה את השם רשמית ל"רייך הגרמני רַבָּתִי" (Großdeutsches Reich). המונח חדר לשיח הציבורי כבר קודם לכן. אף כי נעשה מחייב מבחינה משפטית עם הצו והחלו להשתמש בו במסמכים פנימיים, הוא לא נקלט והמדינה גם לא עשתה מאמצים להפוך אותו למקובל: לא הייתה הכרזה מיוחדת בנידון. השם החדש היה התייחסות לדרישה שנשמעה באספה הלאומית של פרנקפורט לכונן "גרמניה רבתי", שתכלול גם את האימפריה האוסטרית ולא רק את הקונפדרציה הגרמנית, כפתרון לשאלה הלאומית (גר'). השם "הרייך השלישי" (שמקורו באסכטולוגיה של יואכים מפיורה במאה ה-12), אף שהיה נפוץ מאוד בתעמולה הנאצית ובעיתונות עד ל-1939 – אז הורו היטלר וגבלס להפסיק להשתמש בו, אם כי הוא לא נעלם מהשיח – מעולם לא היה רשמי בשום אופן. כמוהו גם כינויים אחרים כמו "רייך אלף השנים" וכדומה.

הקמתה של "גרמניה הנאצית" לא התרחשה בתאריך מובחן. היטלר מונה לקנצלר הרייך ב-30 בינואר 1933, והחל בתהליך ממושך של ביטול הדמוקרטיה המעורערת ויצירת דיקטטורה בראשותו, שהושלם לחלוטין עם מות הנשיא פאול פון הינדנבורג באוגוסט 1934 ונטילת משרתו בידי היטלר. לאחר התאבדותו של היטלר בשלהי מלחמת העולם השנייה, ירש אותו קרל דניץ כראש המדינה והוביל את הכניעה ללא תנאי של הוורמאכט ב-8 במאי 1945. גם לאחר מכן, הותר לממשלת פלנסבורג להמשיך להתקיים במובלעת בשטח של 14 ק"מ סביב הבסיס הימי מירוויק (גר'), עד שחבריה נעצרו ב-23 במאי. בהצהרת ברלין מ-5 ביוני 1945 נטלו על עצמן בעלות הברית את השלטון הישיר בגרמניה.

מדיניות הפנים

ביסוס המשטר הנאצי הדיקטטורי (1933–1934)

בנובמבר 1932 התקיימו הבחירות הדמוקרטיות האחרונות בגרמניה לפני עליית הנאצים לשלטון. המפלגה הנאצית קיבלה 33% אחוז מהקולות. המפלגה הסוציאל-דמוקרטית קיבלה 20% מהקולות, המפלגה הקומוניסטית 17%, מפלגת המרכז הקתולית 15%, המפלגה הלאומית 9% ומפלגות קטנות נוספות 6% מהקולות. על הנשיא פאול פון הינדנבורג היה להחליט על מי מראשי המפלגות להטיל את מלאכת הרכבת הממשלה.

לעזרתו של אדולף היטלר, מנהיג המפלגה, באו הכוחות השמרניים בגרמניה, האצולה היונקרית שהייתה רגילה לנהל את ענייני המדינה מקדמת דנא ושלוחיה כגון הגנרל שלייכר, הקנצלר לשעה ברינינג והנשיא פאול פון הינדנבורג, ששאפו מכבר לחסל את התעתוע הדמוקרטי המזיק במדינתם. לבסוף החליטו קובעי המדיניות מאחורי הקלעים, ובראשם הגנרל שלייכר ופרנץ פון פאפן, להמליץ בפני הינדנבורג על מינוי היטלר לקנצלר גרמניה בסוברם כי הכוחות האחרים במדינה ידאגו לרסנו בהיותו בשלטון. היטלר מונה לקנצלר ב-30 בינואר 1933. כבר בחודש פברואר החל תהליך הפיכת המשטר בגרמניה לדיקטטורי. הרמן גרינג מונה לשר הפנים של פרוסיה ובכך היה ראשון מבין חברי מפלגה רבים שימונו לתפקיד ציבורי. בשנים הבאות אויש רוב מנגנון המדינה על ידי נאצים. בחודש פברואר יצאה תקנת החירום הראשונה מני רבות "למען הגנת העם הגרמני". התקנה הסמיכה את שר הפנים לאסור אסיפות ופרסומים העלולים לפגוע בביטחון המדינה.

ב-28 בפברואר הצטרף לתקנה ה"חוק לשעת חירום להגנת האומה מפני האלימות המסוכנת של הקומוניסטים". התירוץ לחוק היה שהיו אלה הקומוניסטים שהציתו את בניין הרייכסטאג (הפרלמנט הגרמני) יום קודם לכן. אנשים רבים מאמינים שבניין הרייכסטאג הוצת על ידי הנאצים עצמם. החוק ביטל את חירויות היסוד האזרחיות והיווה הבסיס למשטר היחיד של היטלר. הוא לקח לידיו סמכויות רבות יותר והנהיג "מדינת משטרה" בה לפרט אין הגנה. בנוסף הממשלה הגרמנית קיבלה סמכות לעקוף את ממשלות המדינות השונות בגרמניה ובכך החל הרס המבנה הפדרטיבי ששרר שם. הכול כאמור בטענה שיש להתגונן מפני הקומוניסטים.

בראשית חודש מרץ, זמן קצר לאחר שרפת הרייכסטאג, נערכו הבחירות האחרונות תחת שלטונו של היטלר. למרות מסע התעמולה וההפחדה המפלגה הנאצית לא הצליחה לקבל רוב – היא זכתה ב-44 אחוז מן הקולות. אמנם זו עלייה בכוחה, לעומת הבחירות הקודמות, שקובעת אותה כגדולה במפלגות, אך היטלר ראה בכך כישלון והחיש את קצב השתלטותו על המדינה. הסמכויות שהועברו לידי המפלגה הנאצית התרבו והרחוב נשלט על ידי בריוני ה-אס-אס וה-אס-אה.

לקראת סוף החודש נחנך בניין חדש לרייכסטאג בפוטסדאם (סמל המלוכנות הפרוסית). עם זאת הפרלמנט החדש שנבחר זה מכבר פעל למעשה רק כיומיים. ב-23 במרץ הוא עצמו חוקק (ברוב של 441 מול 94) את "חוק ההסמכה" שמעביר את סמכויות החקיקה ממנו אל הממשלה, אך עדיין מבטיח, להלכה, את שלטון החוק. בכך באה לקצה חוקת ויימאר הדמוקרטית – חוק ההסמכה שימש כמשענת חוקית לשלטונו הרודני של היטלר. בנוסף החוק היה חלק מתהליך ה"האחדה" (גרמנית: Gleichschaltung, היגוי: גְלָייְכְשָׁלְטוּנְג – "התאמה") בגרמניה – ביטול גרמניה הפדרטיבית וריכוז של מנגנוני הממשל. היטלר מינה במדינות השונות מושלים נאצים מטעמו (מושלי הרייך), שמילאו את הוראותיו.

ב-7 באפריל נחקק חוק לשיקום שירות המדינה המקצועי, שהתאים את הממשל גם ברמות הנמוכות לעקרונות הנאציזם ולאיוש על ידי גרמנים "טהורים". בהמשך השנה הוקם מחנה דכאו בדרום גרמניה, שהיה מחנה הריכוז הראשון. מתנגדיו של היטלר – הקומוניסטים והדמוקרטים (ביניהם יהודים רבים) נשלחו למחנות ריכוז. מחנות אלה היו בפיקוח ה-S.S, ומטרתם הייתה לבודד את מתנגדי הנאציזם.

1 במאי הפך מ"חג הפועלים" לחג לאומי. יום לאחר מכן פוזרו האיגודים המקצועיים ומנהיגיהם הוכנסו למאסר. הדבר נעשה מפני שהנאצים חששו מפני הכוח הגדול של האיגודים (7 מיליון חברים), אף שלא התנגדו להם והיו מוכנים לפיקוח נאצי. במקום האיגודים המקצועיים הוקמה "חזית העבודה הגרמנית" . היטלר טען כי יש להגן על הפועלים והאיכרים מפני נצלנותם של הקפיטליסטים, וכי הקמת "חזית העבודה הגרמנית" נועדה להטיב עם הפועלים. השביתות הוצאו אל מחוץ לחוק. אנשי המפלגה הנאצית פשטו על מפעלים, חנויות ובתי עסקים, וחייבו את בעליהם לשלם מיסים לטובת המדינה.

האידאולוגיה הנאצית הייתה במהותה אנטי-נוצרית. היטלר ראה בערכים הדתיים הנוצריים של אהבת כל בני האדם ברואי האל אות לחולשה. עם זאת היו נוצרים רבים שתמכו במפלגה הנאצית על אף הסתירה בין הדת לנאציזם. היטלר רצה בתמיכתם אך חשש מפני מעמדם העצמאי של הכנסיות. לכן ביולי נחתם קונקורדט הרייך עם הכנסייה הקתולית – היטלר יאפשר לכנסייה לפעול בחופשיות והכנסייה תכיר בשלטונו הבלעדי. למרות זאת שנים לאחר מכן הוא התחיל לרדוף אותה בדרישה כי הכנסייה תשרת את המפלגה ותפעל לפיה.

בין החודשים יוני ליולי הוצאו כל המפלגות מהפרלמנט (הריכסטאג) בסיוע אלימות, איומים וחקיקה. ב-14 ביולי חוקק "החוק לקיום המפלגה הנאצית כמפלגה יחידה" שמכריז כי רק המפלגה הנאצית מותרת, וכל מפלגה אחרת אסורה ונוגדת את החוק. כך הושלמה הפיכת המשטר של רפובליקת ויימאר למשטר חד-מפלגתי המעניק סמכות בלתי מוגבלת למפלגה השלטת. בנובמבר אותה שנה נערכו "בחירות" לרייכסטאג ונבחרו 661 צירים מהמפלגה הנאצית.

פרסום "חוק ההאחדה" בראשית 1934 הפך את גרמניה לאזור אחד שעל כולו חל החוק הנאצי וביטל את האוטונומיה שהייתה למדינות בימי ויימאר. ב-30 בינואר נחקק גם "החוק לשיקום הרייך" שהיה למעשה המשכו של חוק ההסמכה. החוק ביטל את הרייכסראט (הפרלמנט הפדרלי בו נציגים לכל מדינה) ואת הפרלמנטים של המדינות עצמן. הוא הפך את המדינות לאזורים מנהליים, שבראשם מושלים נאצים. בכך למעשה הושלם תהליך איחוד ה"רייך השלישי".

בתחילת שנות השלושים היטלר עקב בדאגה אחרי התפתחות האס-אה, משום שהם הפריעו לתוכניות הפוליטיות שלו בברוטליות שלהם. דווקא מתוך המפלגה הנאצית צמח הגוף המסוכן ביותר לשלטון שלה. ראשי האס-אה רצו ב"מהפכה שנייה". היטלר התנגד לכך כי ידע שהדבר יפגע בהתפתחות הכלכלית של המדינה. נוצר מתח בין הצבא לאס-אה מפני שהאחרון רצה להיות הבסיס לצבא גרמניה. היטלר התנגד כי ידע שהאספסוף לא יוכל להגשים את שאיפותיו האימפריאליסטיות ובנוסף היה זקוק לתמיכת הגנרלים. האס-אה הפך לגוף אדיר המונה מיליוני בריונים שעלולים לאיים על שלטונו. בסופו של דבר הצבא והאס-אס יצרו חזית נגד האס-אה וב-30 ביוני 1934 התרחש "ליל הסכינים הארוכות", שבמהלכו הוצאה להורג צמרת האס-אה (ובתוכה מפקד האס-אה ארנסט רהם) ובאותה הזדמנות מתנגדים פוליטיים נוספים של היטלר. חיסול האס-אה אפשר את עליית האס-אס ככוח הראשי לאכיפת החוק בשלטון הנאצי. בנוסף נוצרה תלות של הצבא בהיטלר.

לאחר מותו של הנשיא הינדנבורג, באוגוסט 1934, מינה עצמו היטלר ל"פיהרר", קנצלר ומפקד הצבא הגרמני. הוא לקח לעצמו את סמכויות הנשיא. החיילים חויבו להישבע אמונים ישירות להיטלר, ובתי המשפט חויבו לפעול ברוח ה"פיהרר" בלבד. הוקמו בתי דין מיוחדים שדנו את מתנגדי המשטר הנאצי. משאל עם שנערך ב-19 באוגוסט 1934 אישר, ב-90% מהקולות, את היטלר כמנהיג גרמניה ("הפיהרר") היחיד. גרמניה הפכה לדיקטטורה מוחלטת. כל הכוח היה מרוכז באישיותו של היטלר, ופקודותיו נעשו מעל לכל חוק אחר. הממשלה לא הייתה בנויה כגוף מתואם, אלא כקבוצת סיעות הנאבקות על השלטון לטובתו של היטלר. בעיצומו של השפל הגדול, חזרה היציבות הכלכלית לגרמניה והאבטלה ההמונית נכחדה בזכות הוצאות צבאיות כבדות וכלכלה מעורבת. הממשלה נטלה על עצמה ביצוע עבודות ציבוריות נרחבות, כולל בניית "אוטובאהנן" (כבישים מהירים). החזרה ליציבות הכלכלית חיזקה את הפופולריות של המשטר.

מימוש האידאולוגיה הנאצית

רביעיית בולים ממדינת בוואריה עליהם הדפס רכב הנושא את הכתובת "הרייך הגרמני"

קמה תרבות המבוססת על חינוך לאומני, פטריוטי גרמני. הנאצים שרפו רבבות של ספרים שלא תאמו את רוח האידאולוגיה הנאצית, ובמקומם נכתבו והודפסו ספרים שדנו בעברה המפואר של גרמניה ובייחודה של גרמניה. בין הספרים היה "מיין קאמפף" של היטלר שדן בתורת הגזע ובתוכניות ההשתלטות על אירופה של היטלר. כמו כן, אסרו הנאצים על חופש העיתונות. בעיתונים נכתבו מאמרי שטנה נגד היהודים ונגד מתנגדי הנאציזם ואוהדי הדמוקרטיה. התקשורת, הרדיו, הקולנוע, הספרות והאמנות היו תחת פיקוחו של "משרד הרייך לתעמולה ולהשכלת העם", שבראשו עמד יוזף גבלס.

המפלגה הנאצית ארגנה מנגנון גדול של תעמולה פרו-נאצית שבראשו עמד יוזף גבלס. הוא נקט שיטת תעמולה שבה פנייה אל ההמונים ושכנועם בדרכו של היטלר כדרך הנכונה אל העוצמה המשותפת הגרמנית. התעמולה הורכבה מסיסמאות, כרוזים, מצעדים והפגנות פרו-נאציות. המצעדים לוו בתזמורות, בהמנון גרמניה ובהצדעות "הייל היטלר".

חלק מאנשי הרוח הגרמנים המפורסמים כגון המחזאי גרהארט האופטמן, המלחין ריכרד שטראוס והפילוסוף מרטין היידגר נרתמו לטובת המשטר החדש. המשטר יצר אף אמנות אופיינית לו, שקידשה ערכים אסתטיים של נעורים, עוצמה והערצת המנהיג. השחקנית שהפכה לבמאית לני ריפנשטאהל יצרה את הסרט "ניצחון הרצון", שתיעד את ועידת המפלגה הנאצית בנירנברג ב-1934 בשורה של דימויים רבי עוצמה – דגלי צלב הקרס מונפים אל על, נערים ארים צעירים מביטים בהערצה אל "הפיהרר" הנואם, טורים של חיילים הצועדים בסך. בסרט זה פיתחה ריפנשטאהל שפה קולנועית טוטאלית, פאשיסטית, שהפכה לסימן ההיכר של המשטר החדש. לאחר מכן נוצר על ידי ריפנשטאהל הסרט "אולימפיה" בן שני החלקים, המתעד את אולימפיאדת ברלין ב-1936, החוזר על אותו עולם דימויים ואותו סוג של אסתטיקה פשיסטית. כך ניצל המשטר את האולימפיאדה לצורכי הפצת התעמולה הנאצית בגרמניה ומחוצה לה.

המשטר הנאצי בז לאמנות המודרנית על כל גווניה – סוריאליזם, קוביזם ויתר הזרמים שהפכו את השנים הראשונות של המאה העשרים למסעירות כל כך מן הבחינה האמנותית. יצירות אלו הוכרזו כ"אמנות מנוונת", ונאסרה הצגתן בציבור (למעט תצוגה מכוונת באופן מבזה ומשפיל, אשר אף הורדה לאחר זמן קצר משהתברר כי היא זוכה לפופולריות רבה יותר מזו של "האמנות הגרמנית" שהוצגה במקביל). המשטר הנאצי אימץ מעין סגנון נאו-קלאסי, לא מאוד שונה מן "הריאליזם הסוציאליסטי" שמשל באותה עת בכיפה ברוסיה הסובייטית. תיאורי עירום קיטשיים, אין ספור תיאורים של הפיהרר בתנוחות שונות, ותיאור החיילים הארים הצועדים בסך או הנשים המחכות להם בבית, היו לחם חוקה של האמנות הפלסטית הגרמנית בשנות המשטר הנאצי. ארגון "כוח באמצעות שמחה" הוקם כדי לספק לגרמנים תרבות ובילוי לשעות הפנאי במחירים נמוכים ובהתאם לאידאולוגיה הנאצית.

העיתונות נרתמה אף היא למאמץ התעמולה הנאצי. התעמולה הנאצית הדגישה את חשיבות המפלגה הנאצית ומנהיגה.

היטלר רצה להשתית את המערכת החינוכית על טהרת "הגזע הארי". לכן הורה לסלק מהמסגרת החינוכית מורים ומרצים יהודים, קומוניסטים ואחרים. מורי גרמניה הוכרחו ללמד על פי תורת הנאציזם. הושם דגש מיוחד על לימודי השפה הגרמנית, ההיסטוריה הגרמנית וכושר גופני. תוכנית הלימודים נקבעה על פי הכוונה מ"לשכת הרייך לענייני חינוך". היו גם בתי ספר מיוחדים מטעם האס-אס, שנחשבו ליוקרתיים, שם לימדו ביתר משמעת וציות, בין השאר לימודי ביולוגיה, שהתרכזו בטוהר הגזע הארי. היו גם בתי ספר שהכשירו את בוגריהם לשמש אנשי מפלגה וחברי האס-אס לכשיגדלו.

ברחבי גרמניה היו תנועות נוער, שכונו "הנוער ההיטלראי", אליהן חויבו ההורים לשלוח את ילדיהם לבל ייענשו בעונשי מאסר קשים. בן הנוער הנאצי נדרש להיות חבר בתנועה החל מגיל שש עד שמונה עשרה. הפעילויות נסבו סביב רעיונות הנאציזם, חשיבות הלאום הגרמני והגזע הארי, ושבחו של הפיהרר. לחברי התנועה היו תלבושות ייחודיות, הם השתתפו בטקסים ובמצעדים מיוחדים וראוותניים, ועברו הכשרות קדם-צבאיות. האימונים בתנועה עסקו במחנאות, ספורט, תורת המלחמה ובאידאולוגיה הנאצית.

האס-אס היה הארגון הרודני המשטרתי והמאיים ביותר. בראשו עמד היינריך הימלר, שפעל לחיזוק המפלגה. בראשית שנות ה-30 הארגון מנה כ-50 אלף איש, והיה לגוף המשטרתי הגדול בגרמניה. ב-1936 הימלר קיבל סמכות על כל גופי המשטרה בגרמניה וכך הפכה המשטרה לחלק מ"מדינת האס-אס". הארגון התבסס על עליונות גזעית וטוהר הגזע. תחתיו הוקמו גופים רבים אשר הטילו אימה ברחבי גרמניה. החשובים שבהם היו הגסטפו – משטרה חשאית שחקרה כל דבר שעלול לסכן את השלטון הנאצי באמצעים של עינויים, הטלת טרור נפשי ופיזי, מאסרים בבתי כלא ובמחנות ריכוז ועוד, והאס דה שעסק בריגול פנימי אף בתוך המפלגה הנאצית על ידי רשתות מלשינים ומידע מודיעיני.

המדיניות הכלכלית

ספטמבר 1933: היטלר חונך את העבודות לסלילת כביש מהיר

היטלר ראה בכלכלה ערובה לחוסנה של גרמניה. תחת ניהול ד"ר היילמאר שאכט הוא הורה להקים מפעלים אזרחיים וצבאיים; צמצם את ממדי האבטלה והורה למפעלים ובתי-עסקים לקלוט מובטלים; יצר תשתית מודרנית בגרמניה (כבישים, בנייה) והורה לבסס את המשק הגרמני כעצמאי ובלתי-תלוי. במקביל הוקצבו סכומי ענק לחימוש הצבא. חברות גדולות, משקיעים, תעשיינים ואנשי הון (קרופ בנשק ופארבן בכימיה) עזרו להיטלר בחיזוק התעשייה אשר התפתחה ויחד איתה גם הצבא.

באמצעי כפייה רודניים נאלצו רבבות של פועלים לעבוד בקצב מואץ לייצור נשק. בהוראת היטלר הועסקו מאות אלפי צעירים בשירות העבודה של הרייך, שם קיבלו הכשרה קדם צבאית, רוויה בהטפה אידאולוגית נאצית. ב-1936 יצאה לדרך "תוכנית ארבע השנים" בהנהלת הרמן גרינג, שנועדה להחיש את קצב חימוש גרמניה ולהצעיד את המשק לאוטרקיה כחלק מהתוכניות של היטלר לכלכלת גרמניה הנאצית. התוכנית הצליחה בתחום החימוש – יוצרו אלפי תותחים, מטוסים וטנקים אך נכשלה בתחום השני – ב-1939 שליש מחומרי הגלם להם זקוקה גרמניה באו מיבוא.

במצעה המקורי, "תוכנית עשרים-וחמש הנקודות" מ-1920, קראה המפלגה הנאצית להלאמת כל הבנקים וחברות הנאמנות המוגבלת (קרטלים ומונופולים פרטיים). עם זאת, לאחר עלייתם לשלטון, ניהלו הנאצים מדיניות הפרטה – בדרך כלל, הפרטה מחדש של נכסים שהולאמו על ידי המדינה בזמן השפל הגדול – נרחבת: המגזר הבנקאי, שהולאם ברובו ב-1931 ו-70% ממנו נשלטו על ידי המדינה ב-1934, הופרט מחדש בין 1935 ל-1937 במספר הנפקות גדולות. גם אחוז המניות שהחזיקה הממשלה בקונגלומרט הפלדה Vereinigte Stahlwerke ירד מ-52% ל-27%. גם נכסים שהיו מאז ומתמיד בשליטת המדינה, כמו תשתיות ציבוריות ברמה העירונית, הופרטו במידה רבה. פרופסור חרמה בל מאוניברסיטת ברצלונה, שחקר את הנושא, קבע כי גרמניה הנאצית הייתה המדינה היחידה שנקטה במדיניות של הפרטות בשנות ה-30, בניגוד למגמה של הגברת ההתערבות הממשלתית במשק ברחבי העולם. מדיניות זו נבעה מהצורך הפוליטי להשיג תמיכה בקרב חוגי התעשיינים ומהצורך הכלכלי לייצור הכנסה שתממן את החימוש-מחדש.

מדיניות החוץ הגרמנית בין השנים 1933–1939

המטרה של מדיניות החוץ הגרמנית הייתה מימוש האידאולוגיה הנאצית – מחיקת "חרפת ורסאי" (התבוסה במלחמת העולם הראשונה ו"השפלת נובמבר 1918", כפי שכונתה על ידי היטלר, וחוזה ורסאי שנחתם אחריה) והרעיון ההיטלראי על "מרחב מחיה" (לבנסראום) במזרח על חשבון העמים הסלאביים, אותם תפס כנחותים משמעותית מהגזע הארי. היטלר שאף להגיע לכיבושים והישגים ללא מלחמה על ידי הטעיית העולם – הצגת היטלר כשוחר שלום, וניצול פייסנותן של מדינות המערב. הוא חתם על שרשרת של הסכמי ידידות עם מדינות רבות. היטלר החליט לבדו על מדיניות החוץ. הוא הצליח לממש כוונותיו במדיניות עקבית חסרת פשרות.

הסרת ההגבלות של חוזה ורסאי: 1933–1937

גרמניה פרשה מהוועדה לפירוק החימוש ומחבר הלאומים ב-1933 במחאה על מדיניות ההגבלות של חוזה ורסאי. במקביל היא חתמה על חוזה ידידות עם ברית המועצות.

ב-1934 חתמה גרמניה הסכם אי-התקפה עם פולין במטרה להרגיעה ולהרחיקה מצרפת. בשנה זו התרחש ניסיון נפל של פוטש (מרד) נאצי באוסטריה על ידי רצח הקנצלר דולפוס. כתגובה, איטליה העמידה כוחות על הגבול האוסטרי.

לפי חוזה ורסאי, הועבר חבל הסאר מגרמניה לפיקוח חבר הלאומים, והוסכם שרק לאחר שייערך משאל עם בחבל זה ייקבע עתידו. בינואר 1935 נערך משאל עם, לפני ההצבעה ביצעו תומכי הנאצים פעולות אלימות וטרור כנגד המתנגדים להחזרת החבל לגרמניה, ובהשפעת האלימות הושג רוב של 91 אחוז מתושבי חבל הסאר שהצביעו בעד החזרת החבל לגרמניה, וכך נעשה. אוצרות הטבע באזור שימשו את היטלר בתיעושה ובחימושה של גרמניה.

באותה שנה ביטל היטלר סופית את חוזה ורסאי בכך שהכריז שגרמניה תתחמש ללא הגבלה, זאת בנימוק שאירופה ובעיקר אויבה של גרמניה – סטלין, ממשיכים להתחמש. בד בבד ביוני 1935 חתם היטלר על הסכם ימי עם הממלכה המאוחדת שעל-פיו ניתן לגרמניה להגדיל את צי אוניותיה. הבריטים חשבו שההסכם ייפתח דף חדש ביחסים בין שתי המדינות, יגביר את היציבות באירופה ויגרום לגרמניה להעריך את המחווה הבריטית כצעד של רצון לפיוס והרגעת הרוחות. היטלר גם סייע לידידו, בניטו מוסוליני כשזה הוציא את איטליה למלחמה באתיופיה.

היטלר חש עתה שהוא יכול ליישם את כוונותיו להשתלט על מדינות אירופה. בראשית 1936 הורה היטלר לפלוש לחבל הריין, האזור הגובל עם צרפת, שהיה מפורז על פי חוזה ורסאי. מפקדי הצבא הגרמני התנגדו לצעד אך היטלר שכנע אותם שצרפת ואנגליה לא יעשו דבר והצבא הגרמני נכנס לאזור בניגוד לחוזה ורסאי ולהסכמי לוקרנו. לימים בהתייחסו לפלישה לחבל הריין אמר היטלר:

48 השעות שלאחר הכניסה לחבל הריין היו המתוחות ביותר בחיי. אילו נכנסו הצרפתים אז לחבל הריין, היינו צריכים לסגת כשזנבנו בין רגלינו, מפני שכוחות הצבא שעמדו אז לרשותנו לא היו מספיקים אפילו להתנגדות צנועה.

— ס. כהן "היסטוריה דיפלומטית של המאה ה-20" חלק ב' עמוד 165

מכך שכפי שצפה, צרפת לא הגיבה לפלישה וממשלת בריטניה הסתפקה במחאה בלבד, נוכח היטלר לדעת כי מדינות אירופה חוששות ממלחמה.

כדי להטעות את העולם, ובייחוד את אוסטריה, חתמו שתי המדינות על הסכם ביניהן ב-1936, לפיו גרמניה הכירה בריבונות אוסטריה, ואילו אוסטריה הסכימה לראות עצמה כמדינה גרמנית ולאפשר לגרמנים נאצים להיכנס לשורות האופוזיציה. באותה שנה חתמו היטלר ומוסוליני על הסכם, שלפיו הבטיחה איטליה לעצמה בעל ברית ממשטר טוטליטרי דומה, וגרמניה הבטיחה לעצמה את נכונותה של איטליה לעמוד לצדה לכשתידרש לכך. גרמניה ואיטליה ראו בהסכם ביניהן, ציר רומא-ברלין, חזית אחידה מול ברית המועצות. בנוסף גרמניה חתמה עם יפן על הסכם האנטי – קומינטרן, גם הוא מכוון כנגד ברית המועצות. סוכם כי כל אחת מהן לא תתקיף את האחרת בעת משבר וסכסוך עם ברית המועצות. היה זה ניצחון כפול להיטלר: חזית נוספת מול ברית המועצות, ורכישת בעלת ברית במזרח הרחוק.

גרמניה ואיטליה סייעו לפרנקו, מנהיג הלאומנים הפשיסטים, להשתלט על ספרד. היטלר רצה בחזית פשיסטית רחבה, שתסייע בעדו לממש את כוונותיו לפלוש לצרפת מאוחר יותר. בין השנים 1936–1939, בזמן מלחמת האזרחים בספרד, גרמניה שלחה לפרנקו כוחות צבא, נשק וטנקים. מטוסים גרמניים ("לגיון קונדור") הפציצו את הכוחות הרפובליקניים ואוניות גרמניות שייטו לאורך חופי ספרד כדי למנוע מכוחות הרפובליקה לקבל סיוע מבחוץ. היטלר ראה הזדמנות זו לניסיון לכלי נשק חדישים בספרד. ב-1939 ניצחו הלאומנים, ופרנקו הפך לשליטה הפשיסטי של ספרד. ספרד הפשיסטית אמנם הצטרפה להסכם האנטי-קומינטרן, אך לא הצטרפה למלחמה.

בכנס מיוחד שערך היטלר עם ראשי המדינה וקציניו הבכירים ב-1937, נשא נאום על אודות צרכיה החשובים של גרמניה: התפשטות מזרחה וכיבוש אוסטריה וצ'כוסלובקיה. אחד מעוזריו של היטלר, הוסבאך, רשם את פרוטוקול הישיבה, שלכן מכונה "מסמך הוסבאך". משמעותו של המסמך היא הכרזה על כוונותיו האמיתיות של היטלר: אוסטריה וצ'כוסלובקיה יהיו היעד העתידי לכיבוש.

ה"אנשלוס": סיפוח אוסטריה

ערך מורחב – אנשלוס

פתק ההצבעה במשאל העם על סיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית. העיגול הגדול נועד לסימון "כן" והעיגול הקטן "לא".

בראשית 1938 נפגשו היטלר וקורט שושניג, קנצלר אוסטריה. היטלר דרש משושניג לחתום על הסכם לפיו תשחרר אוסטריה את הנאצים הנמצאים בבתי-כלא באוסטריה, תמסור לידי הנאצים כמה תפקידים בממשלת אוסטריה ותכריז על המפלגה הנאצית באוסטריה כעל מפלגה חוקית. שושניג ביקש לערוך משאל עם באוסטריה בעניין ההסכם עם גרמניה, היטלר חשש כי לא יהיה רוב במשאל עם לאיחוד אוסטריה עם גרמניה. היטלר טען ששושניג אינו מקיים את הבטחותיו כלפיו, ודרש ממנו להתפטר. שושניג, שחשש שפלישה גרמנית אלימה תגרום למוות מיותר של אזרחים אוסטרים וחיילים אוסטרים ובסוף ישיגו הגרמנים את מבוקשם, התפטר מתפקידו כראש הממשלה ובמקומו התמנה לקנצלר ארתור זייס-אינקווארט, מנהיג הנאצים האוסטרים.

במרץ 1938 פלשו צבאות גרמניה לאוסטריה. המוני אוסטרים קיבלו את הגרמנים בתשואות אהדה. היטלר ערך משאל עם בקרב העם האוסטרי בעניין איחוד שתי המדינות, גרמניה ואוסטריה. באווירת הטרור והאיום הושג רוב כמעט מוחלט בעד האיחוד. אוסטריה סופחה לגרמניה ללא שפיכות דמים.

משמעות הסיפוח הייתה עצומה. גרמניה התעצמה עד מאוד וכל המשאבים, התעשייה והחימוש האוסטרים עברו לרשותה. אוסטריה הפכה לחלק מהרייך ובכך הוגשם חלום של היטלר והוא השיג בסיס להמשך כיבושיו. מדינות המערב, הממלכה המאוחדת וצרפת בעיקר, התגלו כמפוחדות ופייסניות, ולא הגיבו בכוח על כיבוש אוסטריה. מכך הבין היטלר כי הוא יכול לעבור לכבוש את צ'כוסלובקיה.

סיפוח צ'כוסלובקיה

ערך מורחב – סיפוח צ'כוסלובקיה

יעדו הבא של היטלר היה צ'כוסלובקיה, המדינה שרצה בחורבנה משום שסימלה בעיניו את השפלת גרמניה. הייתה זו מדינה דמוקרטית ומתקדמת בעלת צבא חזק ותעשייה מפותחת, שנוצרה על ידי חוזה ורסאי שפגע בגרמניה. צ'כוסלובקיה גם הייתה בעלת בריתן של ברית המועצות וצרפת, מדינות שהיטלר שנא במיוחד. כמו כן כיבוש צ'כוסלובקיה היווה איגוף בדרך לכיבוש פולין. בהתאם לגזענות הנאציזם, הצ'כים נחותים ופוגמים בעליונות הגרמנים.

היטלר תירץ את הכיבוש בטענה כי חבל הסודטים של צ'כוסלובקיה שייך לרייך הגרמני, וזאת משום שהתגוררו בו שלושה מיליון גרמנים. היטלר טען כי הגרמנים תושבי החבל סובלים מעול הדיכוי הצ'כי וכי יש צורך לשחררם באמצעות כיבוש גרמני. בחבל הייתה מפלגה נאצית שפעלה למען סיפוחו לגרמניה.

כשהיטלר המשיך לאיים על נשיא צ'כוסלובקיה, אדווארד בנש, כי לא יהסס לכבוש את צ'כוסלובקיה, נאלצה הממלכה המאוחדת – שהייתה בעלת בריתה – להתערב. ראש ממשלת בריטניה, נוויל צ'מברלין, טס לגרמניה ונפגש עם היטלר כדי לשכנעו לא להיכנס לצ'כוסלובקיה. צ'מברלין הסכים לוותר על חבל הסודטים לטובת גרמניה, כדי לעצור את היטלר מלכבוש את צ'כוסלובקיה כולה. צרפת תמכה בגישתו של צ'מברלין, שאפיינה את מדיניות הפיוס המערבית כלפי גרמניה בשנות השלושים.

ביוזמת צ'מברלין ומוסוליני (שהיה מעוניין בהעלאת יוקרתו) התכנסו נציגי ארבע המעצמות – הממלכה המאוחדת, גרמניה, צרפת ואיטליה – בעיר מינכן שבגרמניה, כדי לדון במצבה של צ'כוסלובקיה. ברית המועצות וצ'כוסלובקיה לא הוזמנו כלל לוועידה. נציגי המעצמות היו: צ'מברלין, היטלר, דאלאדיה ומוסוליני. הסכם מינכן שנחתם ב-30 בספטמבר 1938, קובע כי חבל הסודטים יעבור לידי גרמניה הנאצית.

השלכות הסכם מינכן היו מרובות. היטלר השיג את מבוקשו לגבי חבל הסודטים ללא לחימה. והדבר היווה מעין הוכחה לעוצמתו ויוקרתו של היטלר, שהצליח לספח לגרמניה תוך תקופה קצרה שטחים עצומים (אוסטריה וחבל הסודטים), שהתגוררו בהם 10 מיליון איש. לאחר הסיפוח, גרמניה עצמה הפכה למעצמה, שמעתה נכלל בה שטח גדול נוסף בעל חשיבות אסטרטגית וכלכלית. הסיפוח היה מקפצה לעתיד – כיבוש כל צ'כוסלובקיה ובכך איגוף פולין מדרום.

הסיפוח חולל שינוי במצבה המדיני של אירופה. חלק מהציבוריות והמנהיגים בבריטניה ובצרפת חש הקלה בעקבותיו בשל ההנחה, כי עלה בידם לעצור בעד היטלר מלכבוש את צ'כוסלובקיה, ולמנוע מלחמה עולמית נוספת, אולם למעשה, מניעת סיפוחה של צ'כוסלובקיה עודדה את היטלר להמשיך בתוקפנותו. סטלין ראה את גרמניה כאיום על ברית המועצות, ונוכח כי בריטניה וצרפת נסוגות מול תובענותה של גרמניה הנאצית. לכן מעתה הוא ניסה לרכוש את אהדת היטלר ולחבור אליו בחוזה אי-תקיפה.

בעקבות סיפוח חבל הסודטים נשיא צ'כוסלובקיה התפטר. במרץ 1939 נכנסו צבאות גרמניה לצ'כוסלובקיה והיטלר הצהיר כי מעתה צ'כוסלובקיה היא ארץ חסות גרמנית.

הסכם ריבנטרופ–מולוטוב

ערך מורחב – הסכם ריבנטרופ–מולוטוב

לאחר כיבוש צ'כוסלובקיה, שינה צ'מברלין את מדיניות הפיוס שלו. הממלכה המאוחדת וצרפת התחייבו לתת ערבות לפולין במקרה של תקיפה. היטלר הבין שמעשה זה יכול לסכל את כוונותיו לכבוש את פולין ולכן ראה בהסכם עם ברית המועצות פתרון לבעיה. כך יוכל לכבוש את פולין ללא חשש ממנה וממתקפה של מדינות המערב שיתקשו להביא כוחות עד לפולין כנגד חזית רוסית-גרמנית. ב-23 באוגוסט 1939 נחתם ההסכם, שבו היה סעיף סודי ובו דנים בחלוקת פולין בין שתי המדינות.

מלחמת העולם השנייה

ערכים מורחבים – מלחמת העולם השנייה, שטח הכיבוש הנאצי

ב-1 בספטמבר 1939 פלשה גרמניה לפולין. היטלר הניע את העם לפלוש בעזרת שימושו בטיעון ל"לבנסראום" – "מרחב מחיה לגזע הגרמני העליון". לאחר שפלשה גרמניה לפולין, הסכמי השלום והבריתות, החשאיות והגלויות, הניעו את גלגלי העולם עד למלחמה כוללת של בעלות הברית: הממלכה המאוחדת, צרפת, אוסטרליה, ארצות הברית וברית המועצות ועוד מדינות רבות נגד מעצמות הציר: גרמניה הנאצית, איטליה הפשיסטית, האימפריה היפנית ועוד מדינות ברחבי העולם. שלימים ניתן למלחמה השם מלחמת העולם השנייה.

האנטישמיות בגרמניה הנאצית

ערכים מורחבים – יהודי גרמניה הנאצית, נאציזם, השואה

ברפובליקת ויימאר רבים מהיהודים בחברה הגרמנית היו משולבים בעמדות בכירות בתחומי המדע והמקצועות הפרופסיונלים. 25% מזוכי פרס נובל בגרמניה היו יהודים, על אף שהם מנו אחוז אחד בלבד מהאוכלוסייה בה. התערערות הדמוקרטיה, הלאומנות הקיצונית ועליית הפופולריות של המפלגה הנאצית הביאה רעיונות אנטישמיים למרכז המפה הפוליטית.

הגזענות שימשה יסוד מוסד לבניינה של כל הפילוסופיה הנאצית. בתוכנית של המפלגה הנאצית, שפורסמה בפברואר 1920, במינכן, הוקדשו כמה מן הסעיפים המשמעותיים והראשיים לדוקטרינה האנטישמית. "אזרח המדינה", כך נטען, "יכול להיות רק בן האומה. בן-האומה, יכול להיות רק מי שדם גרמני זורם בעורקיו, תהא דתו מה שתהיה. שום יהודי לא יכול, אפוא, להשתייך לעם הגרמני". בהתאם לכך, הודרו בהדרגה היהודים מהמרחב הציבורי הגרמני על ידי קביעת מקומות אסורים להם, והחל מסוף 1941, על ידי הטלאי הצהוב וריכוז בבתי יהודים.

בהסבר רשמי לתוכנית הנאצית נטען כי "האנטישמיות היא במידה ידועה היסוד הרגשי של תנועתנו. כל חבר המפלגה הנאציונאל-סוציאליסטית הוא אנטישמי", נאמר בפירוש בהסבר רשמי לתוכנית הנאצית. אכן, ככל שהתנועה הנאצית הלכה והגדילה את פעילותה ואת מספר חבריה בקרב המוני העם הגרמני – כן האנטישמיות נעשתה יותר ויותר המניע הפנימי שלה. היטלר עצמו כותב בספרו מיין קאמפף ("מאבקי"): "התנועה הנאציונאל-סוציאליסטית הצליחה להפוך את הבעיה היהודית לכוח-דוחף עצום בשביל תנועה עממית גדולה, ועל ידי כך לצייד את העם הגרמני באידיאה מאוחדת גדולה בשביל הקרב".

האנטישמיות הייתה שלובה בתורת הגזע הנאצית שטענה כי ישנה היררכיה בין גזעים. בראש הסולם עומד הגזע הארי. הנאצים ניסו להפוך את האידאולוגיה הלאומנית, הגזענית והאנטישמית לסוג של דת. כאשר תפסו הנאצים את השלטון בגרמניה הפכו אותה למדינה טוטליטרית. בתהליך הדרגתי נקטו בשורה של צעדים כלפי היהודים. הרדיפות בין השנים 1933–1939 הביאו את מחצית מהיהודים בגרמניה להימלט ממנה. רובם הגיעו לארצות הברית, דרום אמריקה, ארץ ישראל ובריטניה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה החלו הנאצים ביישום צעדים אנטי-יהודיים במדינות הכבושות, ואחר כך החלו לפעול במדיניות של רצח עם עד להשמדתם של כ-6 מיליון מיהודי אירופה. הנאצים המשיכו עד ימי הסיום של המלחמה העולמית להישאר נאמנים לאידאולוגיה האנטישמית והגזענית שלהם.

ההתנגדות למשטר הנאצי

ערך מורחב – התנגדות גרמנית לנאציזם

ההתנגדות הגרמנית לנאציזם הקיפה יחידים וקבוצות בגרמניה הנאצית אשר התנגדו למשטרו של אדולף היטלר ולשלטון האימים של המפלגה הנאצית בין השנים 1933–1945. "תנועת ההתנגדות" לא הייתה מורכבת מגוף אחד, דומיננטי, או ממחתרת מאורגנת, בעלת היררכיה בדומה לתנועות מחתרת בארצות הכבושות כדוגמת תנועת ההתנגדות הצרפתית. ההתנגדות הגרמנית הקיפה מספר גופים, קציני צבא, פקידים בכירים בדימוס, אנשי אקדמיה, אנשי עסקים, תנועות סטודנטים, פועלים, תנועות פוליטיות שמאליות, מלוכניות וימניות-מתונות, גורמים דתיים, ופעולתם של יחידים שקצו במשטר האימים. התנועה פעלה במצב שבו רוב העם הגרמני תמך בהיטלר ובמשטרו, באופן פנטי, ובו עצם הבעת התנגדות למשטר, ולו בשיחה פרטית ובאופן מתון, סיכנה את המשתתפים בשיחה בעונש מוות. בתנאים אלו הייתה ההתנגדות לנחלתן של אליטות מבודדות ומפוזרות בצבא, בכמורה, באקדמיה ובממשל הציבורי, אשר הקשרים שקיימו ביניהן היו אמנם רציפים יחסית אך רצופי מכשולים, קצרים ואי הבנות.

המתנגדים נכשלו כמעט בכל מטרותיהם. כל ניסיונות ההתנקשות בהיטלר כשלו, תנועת התנגדות עממית, רחבה, לא נוצרה מעולם. עם כל זאת, פעולתו של מיעוט זה מקרב העם הגרמני מועלית על נס כסמל להפגנת אנושיות, עוז רוח וגבורה, גם בתנאים הקשים והאפלים ביותר.

יש המבקרים את נתינת הדגש הרב על פעולות ההתנגדות למשטר, משום שבכך מוסתרת שותפותו (האקטיבית והפסיבית) של העם הגרמני בקיום המשטר הנאצי. על אף שרוב הציבור הסכים, לפחות בשתיקה, לזוועות המשטר הנאצי, כשמעשי הזוועה התגברו, קמו מספר קבוצות מתנגדים. העיקריות שבהן היא הוורד הלבן, שהייתה קבוצת סטודנטים שפעלה בין 1942 ל-1943 עד שנחשפה. קבוצה נוספת, היא קבוצה של קצינים בכירים, אשר ניסו להתנקש בהיטלר ביולי 1944. הקשר קיבל את השם "קשר העשרים ביולי", היות שניסיון ההתנקשות היה בתאריך זה.

ראו גם

עיינו גם בפורטל פורטל גרמניה הוא שער לכל הנושאים הקשורים למדינת גרמניה. בפורטל ניתן למצוא קישורים שימושיים לשלל הערכים העוסקים באומה הגרמנית על כל רבדיה, ובין היתר, היסטוריה, גאוגרפיה, תרבות וכלכלה.

• עליית הנאצים לשלטון

לקריאה נוספת

• ויליאם שיירר, עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי, תל אביב וירושלים: הוצאת שוקן, 1961. (הספר בקטלוג ULI)
• יואכים פסט, פני הרייך השלישי, תל אביב: הוצאת מערכות, 1987. (הספר בקטלוג ULI)
• אלברט שפר, בתוככי הרייך השלישי, תל אביב: הוצאת בוסתן 1979. (הספר בקטלוג ULI)
• מייקל ברליי, הרייך השלישי: היסטוריה חדשה, תל אביב: כנרת זב"מ, 2007. (הספר בקטלוג ULI)
• קרל דיטריך בראכר, הדיקטטורה הגרמנית, השרשים, המבנה והתוצאות של הנציונאל-סוציאליזם, א–ב, תל אביב: הוצאת עם עובד, תשמ"ז–1987. (הספר בקטלוג ULI)
• שאול פרידלנדר, גרמניה הנאצית והיהודים: שנות הרדיפות, 1933–1939; תרגמה מאנגלית עתליה זילבר; ספרית אפקים, הוצאת עם עובד, תל אביב 1997. (הספר בקטלוג ULI)
• שאול פרידלנדר, שנות ההשמדה, 1939–1945, גרמניה הנאצית והיהודים, ירושלים: הוצאת יד ושם, תל אביב: הוצאת עם עובד, 2011. (הספר בקטלוג ULI)
• עמנואל מרקס, אלימות מצד המדינה, גרמניה הנאצית בשנים 1938–1941, הוצאת רסלינג, 2021

• Kyle Jantzen, Faith and fatherland: parish politics in Hitler's Germany (הספר בקטלוג ULI)

קישורים חיצוניים

• גרמניה הנאצית והיהודים, אתר יד ושם
• תגובת היהודים בארצות המזרח על המדיניות האנטישמית בגרמניה, מאת דן אלדר, באתר מט"ח
• גרמניה הנאצית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• גרמניה, היסטוריה, 1933-1945, דף שער בספרייה הלאומית