אומניבוס
אוטובוס סוסים או אומניבוס רתום לסוסים היה רכב גדול, סגור ובנוי על קפיצים (מתלים), ששימש להובלת נוסעים לפני כניסת כלי הרכב המנועיים. הוא שימש בעיקר בסוף המאה ה-19 הן בארצות הברית והן באירופה, והיה אחד מאמצעי התחבורה הנפוצים ביותר בערים. הסידור האופייני היה, שני ספסלי עץ לאורך צידי קרון הנוסעים כמקום ישיבה לנוסעים שישבו זה מול זה. הנהג ישב על ספסל נפרד שפנה קדימה, בדרך כלל במיקום מוגבה מחוץ לתא קרון הנוסעים הסגור. בעידן העיקרי של האוטובוסים האלה שנגררו על ידי סוסים, רבים מהם היו אוטובוסים דו- קומתיים. בסיפון העליון הלא מקורה, היו הספסלים האורכיים מסודרים גב אל גב.
באופן דומה, אם כי בממדים קטנים יותר, כלי רכב כאלה היו מוחזקים לעיתים קרובות בבתי כפר (על ידי כמה בתי מלון וחברות רכבת), כדי להעביר משרתים ומטען אל תחנת הרכבת וממנה. כלי רכב אלה היו פופולריים במיוחד בסביבות 1870–1900, ונודעו כ'אומניבוסים פרטיים' או 'אוטובוסי תחנות'; נהוגים על יד עגלון, הם יכלו להסיע בדרך כלל ארבעה עד שישה נוסעים בפנים, עם מקום למטען (ולפעמים מקומות ישיבה נוספים) על הגג.[1]
קרון פתוח קטן עם או בלי חלק עליון, אך עם סידור מושבים דומה לאמניבוסים רתומים לסוסים, נקראה קרונית (Wagonette).
אטימולוגיה
עריכהאוטובוס (או בקיצור בוס – bus) הוא צורה מקוצרת של המילה הלטינית omnibus. אגדה שמקודמת על ידי אתר מוזיאון התחבורה הצרפתי אומרת שהשם נגזר מחנות כובענים של משפחת אומנס מול התחנה הראשונה שנפתחה בנאנט על ידי סטניסלס בודרי ב-1823. "Omnes Omnibus" היה משחק מילים בשמו הלטיני של אותו כובען Omnès (omnes מילה ברבים) שמשמעו "הכל" ו-omnibus (מילה ברבים) שמשמעו "עבור כולם" שניהם בלטינית. מכאן, מסכמת האגדה, נתנו אזרחי נאנט את הכינוי "אומניבוס" לרכב.[2]
אף על פי שאין עוררין על כך שהמונח נוצר עם החברה של סטניסלס בודרי, אין תיעוד של כובען בשם אומנס שהתגורר ברחוב זה. ב-1892, בנו של מנהל החשבונות של בודרי כתב ב- Bulletin de la Société archéologique de Nantes שלאומניבוס יש מוצא פשוט יותר. בודרי נהג לקרוא למכוניות הסוסים שלו Dames Blanches (גברות לבנות), שם, שלפי המבקרים אמרו לו, לא הגיוני. לאחר מכן השיב, במילה הלטינית: "אם כך, אלו מכוניות אומניבוס!" (מכוניות לכולם). השם תפס מיד. סיפורים אחרים על מקור השם התפשטו במהירות.
המונח 'אומניבוס' הועבר גם לכלי רכב מנועיים. הספר "Motor Bodybuilding in all its Branches" משנת 1914, מאת כריסטופר ויליאם טרי, תיאר אומניבוס כבעל מושבים אורכיים בשורות עם דלת אחורית או דלתות צד.[3]
היסטוריה
עריכהקו האוטובוס הציבורי הראשון הידוע (שהיה ידוע כ"כרכרה" באותה תקופה) היה carrosses à cinq sols שהושק על ידי בלז פסקל בשנת 1662 בפריז. הקו היה די פופולרי עד שהועלו התעריפים והגישה לשירות הוגבלה לחברי החברה הגבוהה על ידי רגולציה. השירותים פסקו לאחר 15 שנים.[4]
בבריטניה, ג'ון גרינווד (אנ') פתח את קו האוטובוס הראשון בבריטניה במנצ'סטר בשנת 1824. הרעיון החלוצי שלו היה להציע שירות שבו, בניגוד לרכבת, לא היה צורך בהזמנה מוקדמת והנהג היה אוסף או מוריד נוסעים בכל מקום לפי בקשה. האומניבוס הראשון הוצג בלונדון בשנת 1831.[5] בשנת 1833 התקבלה חקיקה לאפשר לכלי רכב ארוכי גוף אלו לנוע ברחובות העיר, בתנאי שהנהגים והכרטיסנים יוציאו רישיון ויענדו תג ועליו מספר.
פריז
עריכה
אומניבוס פריז הוקם בשנת 1828 על ידי איש עסקים בשם סטניסלס בודרי, שהחל את קו האומניבוס הצרפתי הראשון כאמור בנאנט בשנת 1826, תוך שימוש בשני קרונות תלויי קפיצים (מתלים), כל אחד ל-16 נוסעים.[6] בעקבות ההצלחה בנאנט, בודרי עבר לפריז והקים את Enterprise des Omnibus ברחוב Rue de Lancre, עם סדנאות לתחזוקה על quai de Jemmapes. בשנת 1827 הוא הזמין יצרן רכבות אנגלי, ג'ורג' שיליביר, לתכנן רכב שיוכל להיות יציב ולשאת מספר רב של נוסעים. העיצוב של שיליביר עבד. ב-28 באפריל 1828 החל שירות האומניבוס הראשון של פריז, שיצא כל חמש עשרה דקות בין לה מדלן (אנ') לבין הבסטיליה (la Bastille). תוך זמן קצר, היו מאה אומניבוסים בשירות, עם שמונה עשר מסלולים שונים. הנסיעה עלתה עשרים וחמישה סנטים. האומניבוסים הסתובבו בין שבע בבוקר לשבע בערב. כל אומניבוס יכול היה לשאת בין שנים עשר לשמונה עשר נוסעים. הקו העמוס ביותר היה לאורך השדרות הגדולות (Grand Boulevards). קוים אלה פעלו משמונה בבוקר עד חצות.[7]
שירות האומניבוס של פריז זכה להצלחה עממית מיידית, עם יותר משנים וחצי מיליון נוסעים בששת החודשים הראשונים. לא הייתה דרך מהימנה לגבות כסף מהנוסעים, או שגובי הכרטיסים שמרו הרבה מהכסף לעצמם; בשנותיה הראשונות החברה הייתה כל הזמן על סף פשיטת רגל, ובייאוש התאבד בודרי בפברואר 1830. השותפים של בודרי ארגנו מחדש את החברה והצליחו להשאיר אותה בפעילות.[7]
בספטמבר 1828, חברה מתחרה, les Dames-Blanches, החלה להפעיל כלי קו משלה. ב-1829 ובשנים הבאות נכנסו לעסק חברות נוספות עם שמות פיוטיים. לאומניבוס הייתה השפעה עמוקה על החיים הפריזאיים, ואיפשר לפריזאים לעבוד ולקיים חיי חברה מחוץ לשכונות שלהם.[8]
עד 1845, 13 חברות בפריז הפעילו 20 או 23 קווי אומניבוס. בשנת 1855, נפוליאון השלישי איחד אותם לחברה אחת, Compagnie générale des omnibus, עם מונופול על התחבורה הציבורית בפריז. החל משנת 1873, הם הוחלפו בהדרגה בחשמליות, והחל משנת 1906, במכונית האומניבוס, או האוטובוס הממונע. האומניבוס האחרון של פריז רתום לסוסים נסע ב-11 בינואר 1913, מסנט סולפיס (Saint-Sulpice) ללה וילט ( La Villette).[7]
לונדון
עריכה
ברחובות לונדון נעשה שימוש באומניבסים מאז 1829. ג'ורג' שיליביר ראה את הצלחת האומניבוס של פריז בשירות והגיע למסקנה להפעיל כלי רכב דומים בלונדון. ה"אומניבוס" הלונדוני הראשון שלו, שמשתמש באותו עיצוב ושם כמו הרכב של פריז, נכנס לשירות ב-4 ביולי 1829 בנתיב בין פדינגטון (היורקשייר סטינגו) לבין ה"בַּנְק" (בנק אנגליה) דרך "הדרך החדשה". (כיום דרך מריבלון), Somers Town ו-City Road. הופעלו ארבע יציאות בכל כיוון מדי יום. הצלחתה של שיליביר גרמה למתחרים רבים להיכנס לשוק, ולמשך זמן מה האוטובוסים כונו Shillibeers[9] כלומר שיליברים. שיליביר בנה אוטובוס נוסף עבור אקדמיית Newington for Girls של הקווייקרים ליד לונדון. הוא היה בסך הכל 25 מושבים ונכנס להיסטוריה כאוטובוס התלמידים הראשון. באומניבוסים של לונדון לא הורשו לגברים להשתמש בסיפון העליון עד 1847.[10]
ברלין
עריכה
מערכת התחבורה הציבורית של ברלין היא הוותיקה ביותר בגרמניה. בשנת 1825 נפתח קו האוטובוס הראשון משער ברנדנבורגר לשרלוטנבורג על ידי סימון קרמזר, כשהוא פועל לפי לוח זמנים.[11] שירות האוטובוסים הראשון בתוך העיר פעל משנת 1840 בין אלכסנדרפלאץ לבין "תחנת הרכבת פוטסדאם" (Berlin Potsdamer Bahnhof). הוא נוהל על ידי ישראל משה חנוך, שארגן את שירות המוניות מאז 1815.[12] ב-1 בינואר 1847, חברת Concessionierte Berliner Omnibus Compagnie (חברת האוטובוסים של ברלין) החלה את קו אוטובוס הסוסים הראשון שלה. השוק הגדל חווה את השקתן של חברות נוספות רבות, עם 36 חברות אוטובוסים בברלין עד 1864.
ניו יורק
עריכהמסוף שנות ה-20 של המאה ה-19 פעלו האומניבוסים הראשונים הרתומים לסוסים ברחובות ניו יורק,[13] והקלו על מגמת התפשטותה של מנהטן צפונה.
רכבת קרונית הסוסים
עריכה
ערך מורחב – רכבת קרונית הסוסים
עם הופעתה של פלדה בייצור המוני (בסביבות 1860), הועלו אומניבוסי הסוסים על מסילות (רכבת קרונית הסוסים), מכיוון שאותו סוס יכול היה למשוך פי 3 עד פי 10 מספר אנשים על פסים. זה לא רק היה יעיל יותר, אלא מהיר יותר ויצר, בעידן של רחובות לא סלולים, נסיעה עדיפה בהרבה.
חשמלית ואוטובוס
עריכהבסביבות 1890, ההנעה החשמלית הפכה למעשית והחליפה הן את הסוס והן את הכבל ומספר קווי המתיחה על המסילות התרחב באופן אקספוננציאלי. (זה נתפס כהתקדמות עצומה בתחבורה עירונית ונחשב להשקעה נבונה באותה תקופה). אלה נודעו כחשמליות, חשמליות עדיין קיימות בערים רבות כיום, אם כי לעיתים קרובות הוחלפו באוטובוס המנוע שהוא הפחות מעמיס על התשתיות ומונע על ידי מנוע בעירה פנימית והיום גם חשמלי.
מתחילת המאה העשרים החלו שאר אוטובוסי הסוסים שלא הוסבו לרכבת (או חשמלית), להיות מוחלפים באומניבוסים מונעי בנזין, או אוטובוסים. אומניבוס הסוסים האחרון שתועד בלונדון היה אוטובוס של טילינג שנסע לאחרונה בין פקהאם ל-Honor Oak Tavern ב-4 באוגוסט 1914.[14] האומניבוס האחרון של ברלין רץ ב-25 באוגוסט 1923. חלק מאוטובוסי הסוסים נותרו בשימוש כיום לסיורי תיירות.
ראו גם
עריכהביבליוגרפיה
עריכה- Fierro, Alfred (1996). Histoire et dictionnaire de Paris. Robert Laffont. ISBN 2-221-07862-4.
- Héron de Villefosse, René (1959). Histoire de Paris. Bernard Grasset.
קישורים חיצוניים
עריכה
הערות שוליים
עריכה- ^ Smith, D.J. (1974). Discovering Horse-Drawn Carriages. Aylesbury, Bucks.: Shire Books Lts.
- ^ "Histoire générale des transports" (בצרפתית). French transportations Museum Website.
{{cite web}}: (עזרה)תחזוקה - ציטוט: url-status (link) - ^ Motor Body-building in all its Branches, Christopher William Terry, 1914, p. 6. E.&F.N. Spon Limited, London.
- ^ "Le temps de révolutions" (בצרפתית). Herodote.net. נבדק ב-16 בספטמבר 2010.
{{cite web}}: (עזרה) Retrieved 13 June 2008. - ^ The National Cyclopaedia of Useful Knowledge (Vol IV ed.). London: Charles Knight. 1848. p. 676.
- ^ Vance, James E. (1986). Capturing the Horizon: Historical Geography of Transportation Since the Transportation Revolution of the Sixteenth Century. Harper & Row.
- ^ 1 2 3 Fierro 1996, pp. 1031–1032.
- ^ Héron de Villefosse 1959, p. 317.
- ^ "The London Omnibus".
- ^ Thackeray, William (1987). Vanity Fair. OUP. p. 918.
- ^ Textagentur-Grimm.de: Simon Kremser
- ^ http://www.ceciliengaerten-berlin.de/web/zeitrahmen/1800_1899.html (אורכב 09.11.2014 בארכיון Wayback Machine) Cecilengarten Berlin: Zeitrahmen
- ^ "New York Transit Museum – Teacher Resource Center – History of Public Transportation in New York City". 2016-03-09. אורכב מ-המקור ב-9 במרץ 2016. נבדק ב-2022-03-18.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Riding on a knifeboard". London Museum. אורכב מ-המקור ב-2 בדצמבר 2012.
{{cite web}}: (עזרה)