פריז
פריז או פריס[1] (בצרפתית: Paris, ⓘⒾ,"פַּארִי") היא בירת צרפת ובירת חבל איל־דה־פראנס. היא שוכנת בעיקול נהר סן, במרכזו של האגן הפריזאי, בין מפגש הנהרות מארן וסן במעלה הזרם, ובין הנהרות אואז וסן במורד הזרם.
| |||||||
 | |||||||
| בכיוון השעון מלמעלה: מרכז העסקים לה דפאנס, שער הניצחון בשדרת שאנז אליזה, ארמון ורסאי, גשר פון דז אר על רקע איל דה לה סיטה, מגדל אייפל | |||||||
| מדינה |
 צרפת | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| חבל |
 איל-דה-פראנס | ||||||
| מחוז | פריז (מחוז עצמאי) | ||||||
| ראש העיר | ראש עיריית פריז, אן אידלגו | ||||||
| רשות מחוקקת |
מועצת פריז  | ||||||
| שפה רשמית |
צרפתית | ||||||
| תאריך ייסוד | המאה ה-3 לפנה"ס | ||||||
| על שם |
פריזיאים | ||||||
| שטח | 105.4 קמ"ר | ||||||
| גובה | 48 מטרים | ||||||
| ‑ הנקודה הגבוהה |
הנקודה הגבוהה ביותר בפריז | ||||||
| אוכלוסייה | | ||||||
| ‑ בעיר | 2,145,906 (1 בינואר 2020) | ||||||
| ‑ במטרופולין | 12,161,542 (2009) | ||||||
| ‑ צפיפות | 20,696 נפש לקמ"ר (2008) | ||||||
| קואורדינטות | 48°52′N 2°19′E / 48.867°N 2.317°E | ||||||
| אזור זמן | UTC +1 | ||||||
| https://www.paris.fr/ | |||||||
 אתר מורשת עולמית | |||||||
| |||||||
  | |||||||
פריז היא העיר הגדולה בצרפת, וכבר מהמאה העשירית היא אחד ממוקדי ההשכלה, הדת והכוח הראשיים של אירופה. כיום היא מרכז הכלכלה והפיננסים של צרפת, והמרכז הפיננסי השני בגודלו באירופה (אחרי לונדון). פריז נחשבת כסמל התרבות של צרפת, ומהווה מוקד משיכה לשלושים ושניים מיליון תיירים בקירוב מדי שנה (פריז רבתי).[2] היא משמשת נקודת התכנסות תחבורתית בינלאומית הודות לרשת הרכבות, הכבישים המהירים ומערכת שדות התעופה שלה. מעמדה המרכזי של פריז בצרפת הוא תוצאה של התפתחות לאורך ההיסטוריה הצרפתית, ושורשיו בעיקר בתקופת השלטון האבסולוטי, ואחריו השלטון היעקוביני המהפכני. התפיסה בבסיס צורת ארגון זו היא צנטרליזם מונרכיסטי ולאחריו רפובליקני, שהעניק לבירה תפקיד מרכזי בהתנהלות המדינה, ונטה לרכז בה את מרבית עוצמתו.
בשנת 2007 עמדה אוכלוסיית פריז על 2,193,030 תושבים על פי אומדן של המכון הלאומי לסטטיסטיקה של צרפת, ובאזור המטרופולין של פריז רבתי התגוררו 12,067,000 תושבים. ב-1 בינואר 2023 הייתה אוכלוסיית העיר המוערכת רשמית 12,271,794 תושבים, כ-19% מאוכלוסיית צרפת.[3] זהו האזור המטרופוליני ה-20 בגודלו בעולם. פריז היא גם אחת משלוש הערים בעלות צפיפות האוכלוסין הגדולה ביותר באירופה, לצד לונדון ומוסקבה. שטח העיר, ללא יער בולון ויער ונסן, הוא 86.93 קילומטר רבוע.
בעיר שוכנים מטות הארגונים אונסק"ו, ה-OECD ועוד ארגונים בינלאומיים רבים.
ב-2008 נוצרה לפריז סיומת האינטרנט .paris, והיא הפכה נגישה לציבור הרחב בשנת 2014.
שמות העיר ומקורותיהם
עריכהפריז מבוטאת בצרפתית פארי (במלרע). מקור השם בשבט הגאלי של הפריזיאים (Parisii) שהתגורר במקום לפני הכיבוש הרומי. תחת הכיבוש הרומי נקראה העיר לוטטיה, או בשמה המלא לוטסטיה פאריסיורום (Lutetia Parisiorum), אך בשלהי העידן הרומי קיבלה את שמה הנוכחי. בסלנג הפריזאי מכונה העיר מאז ראשית המאה ה-20 פנאם (Paname).[4] כינוי נוסף לו זכתה פריז הוא "עיר האורות" (la Ville Lumière), בין השאר בשל השימוש המוקדם שנעשה בה בתאורת־רחוב. בעברית ספרותית העיר נקראת פַּרִישׂ או פַּארִישׂ[5].
סמל העיר
עריכה
על סמל העיר של פריז מופיעה ספינה בים סוער ותחתיה המוטו של העיר הכתוב בלטינית, FLVCTVAT NEC MERGITVR, שפירושו: "מיטלטלת אך אינה טובעת". מקור הסמל והמוטו באיגוד הספנים של נהר הסן, והוא משמש סמלה של העיר מאז ימי הביניים.
היסטוריה
עריכהפרהיסטוריה והעת העתיקה
עריכה
עדויות מצביעות על קיומו של מקום יישוב קבוע באזור פריז בתקופה הנאוליתית התיכונה, בין השנים 4,000 ל-3,800 לפני הספירה הנוצרית. שרידי תרבות זו, המכונה שסאן (בצרפתית: Chasséen), נמצאו בגדה השמאלית, בסביבות הרובע השנים-עשר של העיר כיום. נראה שנוכחות אנושית נותרה במקום לאורך כל התקופה הנאוליתית.[6]
ערפל סמיך מכסה את תולדות האזור מאותה תקופה ועד לעידן הגאלי־רומאי. ידוע בוודאות כי שבט קלטי־גרמאני בשם פריזי ישב במקום בעת הגעת צבאו של יוליוס קיסר לשם, בשנת 52 לפנה"ס. פריז הייתה אז כפר דייגים ששכן על אי באמצע נהר הסן, אך מיקומו היה על צומת דרכים חשוב בגאליה. קיסר הקים על האי ובאזור גבעת סנט ז'נבייב שבגדה השמאלית את העיר הרומית לוטטיה (בלטינית: Lutetia, בצרפתית: Lutèce). העיר הוכפפה לשליטת לוגדונום (כיום אזור ליון). אין ודאות באשר למיקומה המדויק של העיר הגאלית; האם הייתה על האיל דה לה סיטה ("אי העיר"), על איל סן לואי, על אי אחר שמחובר כיום לגדה השמאלית, או באזור נאנטר (Nanterre).[7] העיר הגאלו־רומית התרחבה במאות הבאות והפכה למרכז משגשג בו ארמונות, פורום, מקדשים, מרחצאות, תיאטראות ואמפיתיאטרון. בתקופה הרומאית אוכלוסיית העיר מנתה 8,000 תושבים ובתיה נבנו מאבן שמקורה במחצבות גיר סמוכות.
בדומה לערים רומיות אחרות, לוטטיה הקדומה נבנתה בצורת שריג בעל ציר אנכי (Cardo Maximus) שמקביל בערך לרחוב סן ז'אק כיום, וציר אופקי (Decumani) המקביל בקרוב לרחובות סן ז'רמן ורחוב דז־אקול של ימינו. "נקודת האפס", ה"גרומה" (Groma), של השריג העירוני מוקמה ככל הנראה בנקודה הדרום-מערבית של הפורום, במקום בו נמצאים כיום בתים מספר 172 ו-174 ברחוב סן ז'אק; הנקודה הגבוהה ביותר בגבעת סנט־ז'נבייב.
על פי המסורת קידש הבישוף סן דני, שהפך למרטיר בשנת 250 לספירה, את העיר לנצרות. נפילת האימפריה הרומית והפלישות הגרמאניות במאה השלישית לספירה הביאו על העיר תקופת שפל: בתחילת המאה החמישית ננטשה לוטטיה מתושביה, והעיר, שהייתה גדולה אך במעט מעיר חיל־מצב מבוצרת, נסוגה חזרה אל האיל דה לה סיטה. בתקופה זו חזרה העיר להיקרא פריז, על שם בני שבט הפריזי שהקימו אותה.[8]
במאה החמישית סבלה גליה מפלישות, ובמיוחד זו של אטילה ההוני, שהרס את הארץ אך לא כבש את אגן פריז (שהייתה מדינה גאלית־רומאית עצמאית). לפי האגדה, פריז ניצלה בזכות רועת כבשים בשם ז'נבייב, שהפכה לקדושה המגינה של העיר. אף על פי שניצלה מידי ההונים, העיר נפלה קרבן לפלישה הפרנקית.
פריז בימי הביניים
עריכה
כלוביס הראשון, מלך הפרנקים, הפך את פריז לאחת מהערים שאליהן הוא נהג לנדוד עם חצר מלכותו.[9] במאה השישית, כנסיית סן־ז'רווה הפכה למקום הפולחן הראשון שנבנה בגדה הימנית, וסמנה את תחילת התרחבות העיר לאזור זה.[10] עם מותו של כלוביס נחלקה ממלכת הפרנקים, ופריז הפכה לבירתה של מדינה קטנה בהרבה.
הוויקינגים, בעזרת סירותיהם הקלות, בזזו לראשונה את העיר שננטשה מיושביה בשנת 845. בין השנים 886-885 הם הטילו על העיר מצור, ופלישותיהם נמשכו עד תחילת המאה העשירית. פשיטותיהם הגיעו לסיומן עם חתימת הסכם סן קלייר־סור־אפט (Saint Clair-sur-Epte) בשנת 911 בין שארל התם לרולו מנורמנדי, מנהיג הוויקינגים.[11]
בית קאפה, שמלך החל משנת 987, העדיף את אורליאן על פני פריז, שהיו שתי הערים הגדולות שבבעלותם. איג קאפה, רוזן פריז ואבי שושלת בית קאפה, מיעט לבקר בפריז, אף על פי שהחזיק בארמון באיל דה לה סיטה. יורשו, רובר השני ("החסיד"), שהה בעיר לעיתים תכופות יותר. במאה האחת־עשרה הפכה פריז למרכז חשוב להשכלה וללימודי דת. הכס המלכותי קיבע יותר ויותר את מושבו בעיר, שהפכה לבירת הממלכה החל מימיו של לואי השישי (1108-1137), וביתר שאת תחת פיליפ אוגוסט (1180-1223).
לאחר 1190 הקיף פיליפ אוגוסט את שתי גדותיה של פריז בחומה, כשבגדה הימנית נבנה הלובר כמצודה המערבית. בנוסף, בשנת 1200 הקים פיליפ אוגוסט ברובע הלטיני את אוניברסיטת פריז, שהביאה לעיר מבקרים מכל רחבי אירופה. בתקופתו התפתחה בעיר חלוקת פעילות שמאפיינת אותה עד היום: באיל דה לה סיטה הוקמו מוסדות ממשל וכנסייה, הגדה השמאלית הפכה למרכז השכלה ולמידה עם האוניברסיטה והקולז', והגדה הימנית התפתחה כמרכז מסחרי.
המסחר העשיר את פריז, שנצלה את מיקומה כצומת דרכי מסחר ראשיות. החיטה הגיעה לעיר דרך רחוב סנט־אוֹנוֹרֵה, הבדים הגיעו מהצפון דרך רחוב סן דני ודגי הים הצפוני ותעלת למאנש מרחוב פּוּאַסוֹנְיֶיה. השוק של פריז, שחשיבותו והיקפו גדלו, לא יכול היה להמשיך ולפעול באיל דה לה סיטה, ונדרש לעבור למקום מוגדר וברור יותר: לואי השישי מיקם אותו בסביבות שנת 1137 באתר שכונה "השדות הקטנים" (Les Champeaux); אזור זה, שנקרא מאוחר יותר לה אל, המשיך לשמש כשוק המרכזי של העיר מעל לשמונה מאות שנה.
פריז הייתה מקום הולדתה של האדריכלות הגותית. הכנסייה הגותית הראשונה שנבנתה הייתה בזיליקת סן־דני, שחודשה בסגנון גותי מוקדם בשנים 1136–1144 בידי אב המנזר סוגריוס, שהיה עוצר הכתר ויועץ קרוב למלכי צרפת. בשנת 1163, הבישוף מוריס דה סילי החל בבניית קתדרלת נוטרדאם הגותית באיל דה לה סיטה. מפעל גדול זה הושלם רק ב-1345. בשנות ה-40 של המאה ה-13 נולד תת־הסגנון הגותי Rayonnant בכנסיות סן דני, סנט שאפל ונוטרדאם דה פארי.
הבנייה האינטנסיבית, הביצורים והגשרים של האי עמדו בניגוד למצב בגדה השמאלית, שעמדה בשממונה והפכה לשטח חקלאי פתוח. חשיבותה של העיר התעצמה, הן בשל מעמדה הפוליטי והכלכלי והן בשל היותה מרכז עסקי.
בשנת 1257 הוקמה הסורבון, שאחד מאנשי הרוח הראשונים שפעלו בה היה תומאס אקווינס.
בסביבות שנת 1328 מנתה אוכלוסיית פריז כ-200,000 תושבים, והייתה לעיר המאוכלסת ביותר באירופה.[12][13] ואולם, ב-1348, המגפה השחורה רוקנה את העיר מחלק גדול מאוכלוסייתה. במאה ה-14 הקיף שארל החמישי (1371-1380) בחומה את אזור הרובע השלישי והרביעי של ימינו, והרחיב את גבולות העיר לעבר הפון רויאל ושער סן דני.
מורת הרוח הציבורית במהלך מלחמת מאה השנים הזינה את שאפתנותו של מנהיג הסוחרים והפרובוסט של פריז (Prévôt) אטיין מרסל, והביאה להתארגנות הגדולה של שנת 1357, הניסיון הראשון לכפות שליטה כספית וכלכלית על המלוכה, ולאחר מכן למרד הז'אקרי ולמהומות הפוליטיות הגדולות הראשונות בפריז, ב-22 בפברואר 1358. אלו סימנו משבר חדש בין הכתר לבין העיר.[14] המלך לא המשיך להתגורר עוד במרכז העיר, והעדיף לדור בקצוותיה, תחילה באוֹטֶל סָן פּוֹל, ולאחר מכן באוטל דֶה טוּרנֶל, מהם קל היה לחמוק בעתות מצוקה. בשנת 1407 (בעקבות רציחתו של לואי דוכס אורליאן), פרצה מלחמת אזרחים בין קבוצת ארמניאק ובני בורגונדי, שנמשכה עד 1420. לאחר שהעיר נתפסה בידי דוכסי בורגונדיה, שותפי האנגלים במלחמת מאה השנים, אבדה פריז את מעמדה כמקום מושבם של מלכי צרפת.
פריז יצאה חבולה ממלחמת מאה השנים: בשנת 1429 הביאה ז'אן ד'ארק, במסגרת מאבקה בכיבוש האנגלי, לסיום שליטת בני בריתם הבורגונדים בעיר. שארל השביעי ובנו, לואי העשירי שמרו מרחק מהעיר, העדיפו להתגורר בעמק הלואר, ושהו בפריז רק לעיתים נדירות. העיר זכתה שוב להפוך לבירה כאשר שארל השביעי חזר אליה בשנת 1437. ואולם, אף ששימשה עיר הבירה, מרבית המלכים העדיפו להתגורר בטירות עמק הלואר. בין השנים 1422 ל-1500 גדלה אוכלוסיית העיר, וצמחה ממאה אלף למאה וחמישים אלף. צמיחה כלכלית צנועה התרחשה בסביבות אמצע המאה ה-15, אך העיר סבלה מהיעדר החצר המלכותית. פריז הפכה לעיר אדמיניסטרטיבית ומשפטית.
מהרנסאנס ועד למאה השמונה-עשרה
עריכה
עידן הרנסאנס, שזכה לציון בידי המלך וחצרו באזור עמק הלואר, לא השפיע לפיכך רבות על פריז. למרות ריחוקה, המונרכיה לא הוטרדה מהוצאותיה הלא מסודרות של העיר. רגולציה אורבנית ראשונה נכנסה לתוקף בצו משנת 1500, אגב בניית גשר נוטרדאם, שהורה לקרות את הבתים בצורה אחידה בלבנים ואבנים בסגנון לואי השנים עשר.[15]
בשנת 1528, פרנסואה הראשון קבע רשמית את מגוריו באזור פריז. המהלך השפיע על הצמיחה האינטלקטואלית: ללימודים האוניברסיטאיים (תאולוגיה והאמנויות החופשיות) נוספו לימודים מודרניים, שעסקו במדעי הרוח ובמדעים המדויקים ורוכזו בקולז' דה פראנס, וזכו לתמיכת המלך. תחת מלכותו של פרנסואה הגיעה אוכלוסיית פריז ל-280,000 איש והפכה לעיר הגדולה ביותר במערב אירופה ובעולם הנוצרי.[16]
ב-28 באוגוסט 1572, תחת מלכותו של שארל התשיעי, התחולל טבח ליל ברתולומאוס הקדוש. מספר הקורבנות נאמד בין אלפיים לעשרת אלפים.[17] הליגה הקתולית, שעוצמתה בבירה הייתה רבה ביותר, התקוממה נגד אנרי השלישי ב"יום המתרסים" (Journée des Barricades) בשנת 1588. המלך נמלט לפני כיתור העיר.[18] לאחר הירצחו של אנרי השלישי הפך אנרי דה נווארה, יורש העצר החוקי, למלך אנרי הרביעי. למרות ההתרוששות והרעב, פתחה לו העיר את דלתותיה רק בשנת 1594, לאחר שהמיר את דתו.
"יום המתרסים" בשנת 1648 מציין את תחילת הפרונד שעורר משבר כלכלי גדול ומשבר אמון במלך בעיר הבירה.[19] על אף ששיעור התמותה בעת הלידה היה גדול, מנתה אוכלוסיית העיר 400,000 איש, הודות להגירה אליה מהכפרים. פריז הייתה עיר עלובה בה שלט חוסר ביטחון רב, עד הקמתו של כוח השיטור תחת גבריאל ניקולא דה לה רייני (Gabriel Nicolas de La Reynie), מפקד המשטרה הראשון של פריז.[20]
בשנת 1677 בחר המלך לואי הארבעה עשר את ורסאי כמקום משכנו של הכתר, ולשם העביר מאוחר יותר, ב-1682, גם את מושב הממשלה. ז'אן־בטיסט קולבר לקח לידיו את ניהול פריז ונע על ציר פריז-ורסאי. בזמן שלטונו, מלך השמש הגיע לפריז עשרים וארבע פעמים בלבד, בעיקר לטקסים רשמיים, והפגין בכך את עוינותו לעיר ולתושביה.[21]
מעבר הכס המלכותי לוורסאי במאה ה-18 לא הוביל לנישול פריז ממעמדה האינטלקטואלי; להפך, הוא תרם באופן אירוני לפתיחות גדולה כלפי רעיונות עידן האורות. הייתה זו התקופה של הסלונים הספרותיים, כזה של מאדאם ז'ופרן (Madame Geoffrin). המאה ה-18 הייתה גם עידן של צמיחה כלכלית שאפשרה גם גידול דמוגרפי. בעיר התגוררו 640,000 תושבים בזמן המהפכה הצרפתית.[22]
בשנת 1715 עזב העוצר פיליפ השני, דוכס אורליאן את ורסאי לטובת הפאלה רויאל שבפריז. לואי החמישה עשר הצעיר עבר להתגורר בארמון טווילרי והעביר את בית המלוכה לזמן מה אל פריז. לאחר 1722 חזר לואי החמישה-עשר לארמון ורסאי וקלקל את הפיוס השביר ששרר בינו לבין הפריזאים.[23]
העיר התרחבה מעט מעבר לגבולותיה, שמצוינים כיום כששת הרבעים הראשונים של העיר, כשגני לוקסמבורג מהווים את גבולה המערבי. לואי החמישה-עשר גילה עניין אישי בעיר, והתערב בהחלטה על הקמת כיכר על שמו (כיום, כיכר הקונקורד), בייסוד האקדמיה הצבאית (אקול מיליטר) ב-1752[24] ובעיקר, בהקמת כנסייה שתוקדש לז'נבייב הקדושה ב-1754, ומוכרת כיום כפנתאון של פריז.[25]
המהפכה הצרפתית והקיסרות
עריכה
ערך מורחב – המהפכה הצרפתית
בוורסאי החלה המהפכה הצרפתית בעת כינוס אספת המעמדות (États Généraux) ומאוחר יותר, בשבועת מגרש הטניס, ב-20 ביוני 1789. ואולם, הפריזאים שנפגעו מהמשבר הכלכלי (שבא לידי ביטוי במחירי הלחם), קישרו בין הבעיה הפוליטית לבין פילוסופיית הנאורות. הם הונעו גם מתוך שטנה לכוח המלכותי, שנטש את העיר למעלה ממאה קודם לכן, וכך נתנו כיוון חדש למהלך הדברים.[26] כיבוש הבסטיליה ב-14 ביולי 1789, היה השלב הראשון. ב-15 ביולי קיבל האסטרונום ז'אן סילוואן באיי את הפיקוד על העירייה הראשית של פריז, באוטל דה ויל. בערב 5 באוקטובר הגיעו ההפגנות שפרצו על ידי נשות השווקים של פריז, לוורסאי. בבוקר המחרת, פרצו המורדים לארמון והמלך חויב להגיע ולהתגורר בפריז, בארמון טווילרי, ולכנס שם את האספה המכוננת הלאומית, שיצאה אל הפועל ב-19 באוקטובר, באקדמיה המלכותית לרכיבה (le Manège) של הטווילרי.[27]
בליל 9 באוגוסט 1792, השתלטה הקומונה הפריזאית המהפכנית על בניין העירייה. בזמן אירועי 10 באוגוסט 1792, כיתר ההמון את ארמון טווילרי בתמיכת הממשל העירוני החדש. המלך לואי השישה עשר והמשפחה המלכותית נכלאו במצודה "טור די טמפל". המונרכיה הצרפתית (שהושבה על כנה ב-1814) התבטלה. לאחר הבחירות של שנת 1792 התייצבו נציגי הקומונה הרדיקליים באספה הלאומית נגד הז'ירונדינים (שייצגו את הדעה המתונה יותר של בורגנות הפרובינציה), שנדחקו לשוליים ב-1793.[28]
הפריזאים חוו שנתיים של מהומות. שלטון הטרור שלט בתקופת הוועדה לשלום הציבור. שוטרי פריז, תחת סמכות העירייה, הקדישו את כל מרצם לכליאת כל אלו שנתפסו בעיר כאצילים, בורגנים עשירים, כמרים או אינטלקטואלים. מסיבה זו, ראש עיריית פריז, גם כיום, הוא היחיד בצרפת שאינו אוחז בסמכות על המשטרה. מפקד המשטרה בפריז כפוף למדינה, בשונה מיתר ערי צרפת שבה הוא כפוף לראש העיר.[29][30] ב-21 בינואר 1793 הועלה לגיליוטינה לואי השישה עשר וראשו נערף בכיכר לואי החמישה-עשר, ששמה שונה ל"כיכר המהפכה" (place de la Révolution).תוך שבועות ספורים בלבד הועלו לגרדום 1,119 איש, בהם מארי אנטואנט, דנטון, לבואזייה, ולבסוף גם רובספייר ותומכיו, לאחר הפיכת התשעה בתרמידור (ב-27 ביולי 1794).[31]
בזמן המהפכה לא התפתחה העיר רבות, ומעט אנדרטאות נבנו בה. בשנת 1800 התגוררו בפריז כ-548,000 תושבים. מנזרים וכנסיות רבים הוחרבו ופינו מקום לפיתוחים שנעשו ללא תכנון־על, דבר שהוביל לצמצום האזורים הירוקים בעיר ולציפוף מרכזה. בזמן שלטון הדירקטורט (1795-1799) נבנו בתי מגורים בסגנון נאו־קלאסי.
בשנת 1806, זכתה פריז לאיזון ופיצוי על שנות האובדן בזמן המהפכה, ואוכלוסייתה מנתה כ-650,000 איש.[32] צמיחה זו התרחשה הודות להגירה מאזורי הפרובינציה, שכן שיעור הילודה נותר נמוך כבעבר. מאז אמצע המאה ה-18, העיר נותרה מאחור בהשוואה לתפוצה הכלכלית והדמוגרפית של לונדון, בה התגוררו 1,096,784 איש.[33]
נפוליאון בונפרטה, שתפס את השלטון בשנת 1799, הוכתר כקיסר ב-2 בדצמבר 1804, בידי האפיפיור פיוס השביעי בקתדרלת נוטרדאם.[34] הוא החליט להפוך את פריז לבירת קיסרותו.
מתקופת הרסטורציה ועד הקומונה הפריזאית
עריכה
נפילת האימפריה בשנים 1814–1815 הביאה לפריז את הצבאות האנגלים והקוזאקים, שהתמקמו בשאנז אליזה. לואי השמונה עשר, שחזר מהגלות, שב לפריז, הכתיר עצמו למלך והתיישב בארמון טווילרי.
בתקופת הרסטורציה - בזמנם של לואי השמונה עשר, שארל העשירי - ובתקופת המונרכיה של יולי שאחריה, לא הרבו השליטים לעסוק בפיתוח האורבני של פריז. מעמד הפועלים, שנוצר בצרפת באותה תקופה בעקבות המהפכה התעשייתית, הצטופף בעליבות ברבעים המרכזיים של העיר. צפיפות האוכלוסין הרבה, שהגיעה ל-100,000 תושבים לקמ"ר, היוותה גורם מרכזי בהתפרצותן של מגפות: מגפות כולרה בשנים 1832 ו-1849 השפיעו על אוכלוסיית פריז – המגפה של שנת 1832 גבתה לבדה 32,000 קורבנות מאוכלוסיית העיר, שמנתה 650,000 איש.[35] ההתרוששות ההמונית של העם הפשוט, המופקר והזועם, הצמיחה מרידות חוזרות ונשנות שאותן לא חזה השלטון: הבריקאדות של מהפכת יולי הפילו את שלטונו של שארל העשירי וב-1848 גם את שלטונו של לואי פיליפ. החברה של אותה תקופה תוארה בהרחבה בידי בלזק, הוגו ואז'ן סי.
המהפכה התעשייתית, הקיסרות השנייה ומאוחר יותר, העידן היפה, הביאו לפיתוח הגדול ביותר בהיסטוריה של פריז. מאז שנות הארבעים של המאה התשע-עשרה מסילות הרכבת אפשרו לשטף של מהגרים להגיע לעיר, בחיפוש אחר מקומות העבודה באזורי התעשייה החדשים שהוקמו באזורי הפרוורים. העיר עברה שיפוצים נרחבים במסגרת תוכנית אוסמן להתחדשות פריז בתקופת שלטונו של נפוליאון השלישי, תחת הנהגתו של מושל מחוז הסן, הברון אוסמן, שמחק מהעיר אזורים שלמים של בנייה ימי־ביניימית צפופה ורחובות צרים כדי לבנות תחתיהם רשת שדרות רחבות ובתים בעלי חזיתות ניאו־קלאסיות מפוארות, שהפכו לסימן ההיכר של פריז המודרנית.
במהלך מלחמת צרפת–פרוסיה בשנת 1870, מצור הוטל על פריז במשך מספר חודשים, אך למרות הקשיים לא נכנעה העיר ולא נפלה בידי הצבא הפרוסי. הפריזאים, שהתנגדו לחתימת הסכם שביתת הנשק הפרנקו־צרפתי מ-26 בינואר 1871, וכן לתוצאות הבחירות שבאו בעקבותיו וחזקו את האגף המלוכני, ששאף לשים קץ למלחמה, התמרדו ב-18 במרץ 1871, באירוע שסימן את תחילת שלטון הקומונה הפריזאית. האספה המונרכיסטית התמקמה זמנית בוורסאי, בזמן קרבות הרחוב של 22 ו-28 במאי, שכונו השבוע העקוב מדם. אלפים נהרגו, ומרכזים אדמיניסטרטיביים רבים (כולל הארכיבים העירוניים) הועלו באש. הייתה זו מלחמת האזרחים האחרונה שידעה פריז עד ימינו.[36][37]
מה"בֶּל אפּוֹק" ועד מלחמת העולם השנייה
עריכה
פריז התאוששה במהירות מאירועים אלו, אף שבינואר 1910 עלה נהר הסן על גדותיו וגרם לשיטפון שגרם נזקים כבדים. בזמן התקופה שזכתה לכינוי לה בל אפוק ("La Belle Époque" - העידן היפה), שינו הקמת בתי הכל־בו הגדולים והבנייה המאסיבית בברזל את פני העיר. ב-1913 היו בעיר כחמשת אלפי מפעלים, שהעסיקו כמיליון עובדים. בין 1900 ל-1913, 175 בתי קולנוע נפתחו בעיר, חנויות כל־בו גדולות הוקמו, ותרמו להאדרת "עיר האורות". שני ירידים עולמיים התארחו בפריז והותירו בה חותם משמעותי; מגדל אייפל נבנה לרגל יובל המאה למהפכה הצרפתית במסגרת התערוכה העולמית של פריז (1889), כמוצג "זמני" ליכולות אדריכליות והנדסיות, שהיה המבנה הגבוה ביותר בעולם עד שנת 1930, והפך לנקודת הציון המפורסמת ביותר בעיר. קו המטרו הראשון של פריז נחנך במסגרת היריד העולמי של שנת 1900, והפך למוקד משיכה בזכות עצמו, עם 53 מיליון מבקרים מרחבי העולם. באותה שנה נערכו בפריז גם המשחקים האולימפיים. התעשייה התמקמה יותר ויותר באזורי הפרוורים הסמוכים לפריז, שם היו די שטחים עבורם: מפעלי רנו מוקמו בבולון־ביאנקור ומפעל סיטרואן בפרוור סירן. נדידה זו הייתה מקורם של "הפרוורים האדומים". עם זאת, פעילות תעשייתית רבה נותרה עדיין בגבולות העיר, בעיקר זו של העיתונות והדפוס.[38]
הבל אפוק, במיוחד בשנות העשרים הסוערות, היווה את נקודת השיא בהשפעה התרבותית של פריז (מוקדיה העיקריים היו ברבעים מונפרנאס ומונמארטר), ובעיר התגוררו אמנים חשובים כפיקאסו, מאטיס, בראק ופרנאן לז'ה.
במהלך מלחמת העולם הראשונה נמצאה פריז בחזית המאמץ המלחמתי, לאחר שנחסכה ממנה פלישה גרמנית הודות לניצחון צרפתי ובריטי בקרב הראשון על המארן (Marne) בשנת 1914. בשנים 1918–1919 שימשה העיר אתר למצעדי ניצחון בעלות הברית ולמשא ומתן על הסדרי השלום. בתקופה שבין מלחמות העולם זכתה פריז בתהילה הודות לקהילות התרבות והאמנות שבה, והודות לחיי הלילה שלה. העיר הפכה לכור היתוך עבור אמנים מכל רחבי העולם, כגון המלחין הרוסי סטרווינסקי, הציירים הספרדים פיקאסו ודאלי, הסופר האירי ג'ויס והסופר האמריקאי המינגווי. ב-14 ביוני 1940, כחמישה שבועות לאחר תחילת פלישת גרמניה הנאצית לצרפת, נפלה פריז המפונה חלקית מתושביה לידי הכוחות הכיבוש הגרמניים, שהחזיקו בעיר עד לשחרורה בידי הדיוויזיה המשוריינת השנייה של צרפת (2e DB) בפיקודו של פיליפ לקלרק בשלהי אוגוסט 1944. מרכז העיר נותר כמעט ללא פגע במשך מלחמת העולם השנייה, משום שלא היו בה מטרות אסטרטגיות להפצצה ובשל סירובו של מפקדה הגרמני של פריז, הגנרל דיטריך פון קולטיץ, למלא את פקודתו של היטלר (מ-23 באוגוסט 1944) להפוך את פריז לתל חורבות לפני הכניעה הגרמנית.
לאחר מלחמת העולם השנייה
עריכהבתקופה שאחרי המלחמה חוותה פריז את פיתוחה הגדול ביותר מאז ימי הבל אפוק. הפרוורים החלו להתרחב למכביר, עם בניית שיכונים גדולים להשכרה מסובסדת שכונו "סיטה" (cités) ועם התחלת הבנייה של רובע העסקים לה דפאנס. רשת מקיפה של רכבות אקספרס תת־קרקעיות, ה-RER, נבנתה בנוסף לרכבות המטרו, ושימשו את דיירי הפרוורים המרוחקים, בעוד שרשת כבישים מהירים התפתחה בפרוורים, סביב הכביש הטבעתי בולוואר פריפריק שסובב את פריז.
בשנת 1956 כרתה פריז ברית ערים תאומות עם רומא, כסמל לדינמיקה רחבה יותר של התפייסות ושיתוף פעולה לאחר מלחמת העולם השנייה.[39][40]
בתקופת שלטונו של גנרל דה גול, בשנים 1958 עד 1969, מספר רב של אירועים פוליטיים עברו על הבירה. ב-17 באוקטובר 1961, הפגנה למען עצמאות אלג'יריה דוכאה באלימות. על פי אמדנים שונים, בין 32 ל-325 איש נטבחו בידי המשטרה של פריז, תחת הנהגתו של מוריס פאפון.[41] החל מ-22 במרץ 1968, תנועת סטודנטים חשובה הניעה את הקמת אוניברסיטת ננטר. התנועה עוררה והלהיבה הפגנות ברובע הלטיני, שהידרדרו לאלימות. הפולמוס, שקיבל את צורתו על רקע תנועות אחווה בינלאומיות של צעירים ואידיאליסטים שרצו "לשנות את העולם", הפך במהרה למשבר פוליטי וחברתי לאומי. ב-13 במאי תהלוכה גדולה בת 800,000 איש נאספה כדי למחות נגד האלימות המשטרתית. ב-30 במאי, בהפגנת תמיכה בממשלת דה גול, נאספו כמיליון איש בין כיכר האטואל לכיכר הקונקורד. לאחר שני חודשי המולה ואי סדר, הצביעו הפריזאים בהמוניהם לטובת הגנרל דה גול, בהצבעה שנערכה ב-22 וב-29 ביוני, והסדר הושב על כנו.
יורשו של שארל דה גול, ז'ורז' פומפידו, גילה עניין בפיתוח הבירה. שמו וחותמו חקוקים במבנה בו שוכן המוזיאון הלאומי לאמנות מודרנית והספרייה הציבורית למידע, וכן בדרך המהירה העוברת בגדה הימנית. ואלרי ז'יסקר ד'אסטן, הנשיא הבא, לא חלק עם קודמו את השאיפה למודרניזציה רדיקלית של העיר; הוא הטיל ספק בנחיצות הפרויקט שתוכנן עבור אזור לה אל, וקטע חלקית את פרויקט הכביש המהיר שתוכנן לגדה השמאלית. בשנת 1976 הסכימה המדינה, לראשונה מאז 1871, להעניק אוטונומיה מוניציפלית לבירה. ב-1977 נבחר הגוליסט ז'אק שיראק לכהונה כראש העיר של פריז, משרה אליה נבחר עוד מספר פעמים, ובה החזיק עד 1995.[42] בקדנציה הראשונה של הנשיא מיטראן עברה העיר רפורמה בהתאם לחוק הביזור, מ-31 בדצמבר 1982: החוק העניק לכל רובע בבירה עירייה ומועצה מוניציפלית עצמאיות, שאינן נבחרות עוד על ידי עיריית פריז.
בשנת 1991, גדות הסן, מגשר סולי ועד גשר ינה, סווגו כאתר מורשת עולמית בידי אונסק"ו, תחת הכותרת של משלב ייחודי של נהר ועיר, עם אנדרטאות שרובן יצירות מופת אדריכליות בקנה מידה עולמי.[43]
לאחר ז'אק שיראק, שנבחר לנשיא הרפובליקה במאי 1995, כיהן ז'אן טיברי כראש העיר, ותקופת כהונתו זכורה בעיקר במעורבותו בפרשיות שחיתות פוליטית שפשו בצרפת באותן שנים.
בשנת 2001 נבחר הסוציאליסט ברטראן דלנואה לכהן כראש העיר. הוא היה לפוליטיקאי הצרפתי הבכיר הראשון שהכריז על נטייתו המינית כהומוסקסואל. במהלך כהונתו הוא נבדל מקודמיו בשאיפתו לצמצם את זיהום האוויר ותנועת כלי הרכב בבירה, לטובת תחבורה ציבורית ומיזם "אופניים חופשיים" שאפשר לפריזאים להשתמש באופניים מושכרים במחיר מוזל ובנוחיות על ידי פיזור רב של תחנות השכרה בכל רחבי העיר. הוא ארגן בפריז אירועים תרבותיים גדולים וססגוניים, דוגמת "לילה לבן" (Nuit Blanche) או "החוף של פריז" (פארי פלאז'), בו נהפך חלק מגדות הסן לחוף ים מאולתר. בנובמבר 2012 עלתה תוכנית לכבות את האורות משעה 1:00 עד 7:00 בבוקר כדי לחסוך אנרגיה, דבר שנתקל בהתנגדות מצד סוחרי העיר.
בשנת 2014 נבחרה הסוציאליסטית ילידת ספרד אן הידלגו, לכהן כראשת העיר ובכך הייתה לאישה הראשונה בהיסטוריה של העיר שנבחרה לעמוד בראשותה. ב-2020, נבחרה לכהונה נוספת של 6 שנים.[44]
ב-13 בנובמבר 2015 נהרגו יותר מ-120 אנשים בסדרת פיגועים בעיר.[45]
ב-15 באפריל 2019 פרצה שרפה בקתדרלת נוטרדאם בעיר. בשריפה לא היו נפגעים אך נגרם נזק רב והגג נהרס כליל.[46]
גאוגרפיה
עריכה|
לחצו כדי להקטין חזרה  |
| מפת רובעי פריז |
|---|
פריז שוכנת בצפון-מערב צרפת, בלב מישור האגן הפריזאי הגדול, על גדות הנהר סן, כ-375 קילומטר מזרחית משפכו לתעלת למאנש. שני איים בנהר סן מהווים את ליבה ההיסטורי של העיר: איל דה לה סיטה במערב ואיל סן לואי הקטן במזרח. משם מתפרשת פריז בצורה לא שווה, כשהאזור הצפוני, שבגדה הימנית, תופס שטח כפול כמעט מזה הדרומי, שבגדה השמאלית.
השטח המיוער של פריז משתרע על פני רמה שלישונית, המגיעה לשיאה בגבעות הנמשכות מצפון-מערב לדרום-מזרח, ומתנשאות לגובה של 200 מטרים. בתחום העיר מצויות כמה גבעות, שהגבוהה מביניהן היא גבעת מונמארטר (129 מטרים).
שטח
עריכהשטחה של פריז הוא 105.4 קמ"ר, כששטחה העירוני ללא יער בולון ויער ונסן הוא 86.928 קמ"ר. המרחק הארוך ביותר ממזרח למערב הוא 18 ק"מ, ומצפון לדרום 9.5 ק"מ.
פריז היא העיר ה-113 בגודלה מבחינת שטח מבין 36,782 ערי צרפת, דבר המסביר את צפיפות האוכלוסין הגדולה בה (ראו בהמשך). לשם השוואה, שטחה של ניו יורק הוא 786 קמ"ר, שטחה של ירושלים הוא 125 קמ"ר ושטחה של לונדון רבתי 1,572 קמ"ר.
גובה מעל פני הים
עריכה
- המקום הנמוך ביותר נמצא ליד הסן (26 מטרים מעל גובה הים) והמקום הנמוך ביותר הפתוח לציבור הוא בגובה 30.5 מטרים מעל פני הים (ברובע ה-15, בפינת הרחובות לה-בלנק וסאן שרל).
- המקום הגבוה ביותר בעיר, 148.48 מטרים מעל פני הים נמצא ברובע ה-20, ברחוב טלגרף.
גבעות נוספות ידועות בעיר הן:
- מונמארטר - 129 מטרים מעל פני הים (ברובע ה-18)
- בלוויל - 122 מטרים מעל פני הים (ברובע ה-19, ליד פלאס דֵה־פֵט)
- בוט דה־שומון Buttes de Chaumont - בגובה 101 מטרים מעל פני הים (ברובע ה-19)
- בית הקברות פר לה שז Père Lachaise ליד הקולומבריום 95 מטרים מעל פני הים
- מונפרנאס - 65 מטרים מעל פני הים
- גבעת סנט ז'נבייב - 61 מטרים מעל פני הים (כיכר הפנתאון, ברובע ה-5)
- כיכר שארל דה גול - 58 מטרים מעל פני הים (שער הניצחון, ברובע ה-8)
העירייה פרסמה מדריך התנהגות למצב של הצפה. עבור כל רובע (פרט לארבעה, ראה מטה) קיימת מפה מפורטת לסיכויי הצפה של הרחובות והמרתפים (קבצים ניתנים להורדה באתר העירייה). ארבעה רבעים אינם מועדים להצפה והם ה-14, ה-17, ה-18 וה-19.
אקלים
עריכהבפריז אקלים ימי (Oceanic climate): השפעת האוקיינוס מאוזנת ומתורגמת לקיצים קרירים יחסית (C° 18 בממוצע), חורפים מתונים (עם C° 6 בממוצע), עם גשם לעיתים תכופות בכל עונות השנה ושינויים במזג האוויר. הגשמים אינם נחשבים למרובים באזור זה (641 מילימטרים).
הטמפרטורה הנמוכה ביותר שנמדדה בפריז, ב-10 בדצמבר 1879 – C° 23.9−. הטמפרטורה הגבוהה ביותר שנמדדה הייתה C° 40.4, ב-28 ביולי 1947.
| אקלים בפריז | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| חודש | ינואר | פברואר | מרץ | אפריל | מאי | יוני | יולי | אוגוסט | ספטמבר | אוקטובר | נובמבר | דצמבר | |
| טמפרטורה יומית מרבית ממוצעת (C°) | 7.2 | 8.3 | 12.2 | 15.6 | 19.6 | 22.7 | 25.2 | 25.0 | 21.1 | 16.3 | 10.8 | 7.5 | |
| טמפרטורה יומית מזערית ממוצעת (C°) | 2.7 | 2.8 | 5.3 | 7.3 | 10.9 | 13.8 | 15.8 | 15.7 | 12.7 | 9.6 | 5.8 | 3.4 | |
| מקור: Météo-France[47] | |||||||||||||
ארגון אדמיניסטרטיבי
עריכהמאז שנחקק חוק 10 ביולי 1964,[48] שארגן מחדש את האדמיניסטרציה של אזור פריז, ונכנס לתוקפו ב-1 בינואר 1968, העיר פריז היא בו זמנית מחוז וקהילה (Commune). בראש מינהל העיר עומד ראש עיר נבחר ובראש מינהל המחוז מעמידה הממשלה מושל מחוז (Préfet de Paris) וכן נציב משטרה (Préfet de police). מאז 1790 פריז היא העיר הראשית (Chef-lieu) של מחוז הסן.
בניגוד למטרופולינים צרפתיות אחרות, אין מערכת מיסוי משותפת לפריז ולפרווריה. בולטת העובדה כי שטח העיר פריז כולל את מרכז המטרופולין הפריזאית בלבד, בניגוד למטרופולינים אחרות בעולם.
למחוז העיר פריז תת־חלוקה נוספת מעבר לקומונה שמרכיבה אותו. הקומונה מחולקת ל-20 רבעים מוניציפליים שנוצרו בזמן הרחבת גבולות העיר בשנת 1860, והחליפה את החלוקה הקודמת של פריז ל-12 רבעים.
סטטוס
עריכההסטטוס של פריז השתנה מספר פעמים. בין 26 במרץ ל-22 במאי 1871 היא הייתה מקום מושבו של כוח מהפכני: הקומונה הפריזאית, יחד עם המועצה שנבחרה באופן דמוקרטי, שלטו בעיר. הרפובליקה הצרפתית השלישית נוהלה בתחילה בידי שמרנים שחששו מפני ניהול דמוקרטי. אלו חוקקו את חוק 5 באפריל 1884, שהעניק את הכוח הביצועי בעיר למושל המחוז (מושל מחוז הסן) ואת כוח השיטור לנציב המשטרה. מועצת העיר, שנבחרה בבחירות מוניציפליות, מינתה בכל שנה נשיא, שתפקידו ייצוגי בעיקרו. לפריז לא היה, לפיכך, ראש עיר. תקציבה של העיר אושר ישירות על ידי המדינה.
מועצת העיר פריז כוננה על פי החוק של 31 בדצמבר 1975 (שנכנס לתוקפו לאחר הבחירות המוניציפליות של 1977). מועצה זו משמשת בו זמנית מועצת העיר ומועצת המחוז, והיא מונה 109 איש, שממנים את ראש העיר.
לוועדות הרבעים, שלראש העיר ולמועצת העיר כוח שווה בבחירת חבריהן, תפקיד מייעץ. נציב המשטרה, שמתמנה בידי המדינה, אחראי על כוחות המשטרה של העיר.
דמוגרפיה
עריכה| ההתפתחות הדמוגרפית של פריז בין השנים 1801 ו-1926
| |||
| 1801 | 1851 | 1881 | 1926
|
| 547,800 | 1,053,000 | 2,240,000 | 2,871,000 |
צפיפות האוכלוסין
עריכה
צפיפות האוכלוסין בעיר פריז הייתה 20,806 תושבים לקמ"ר בשנת 2007. לשם השוואה, צפיפות האוכלוסין במנהטן היא 25,846 תושבים לקמ"ר (לפי סקר משנת 2000). פריז היא אחת הצפופות שבערי אירופה ואמריקה, וצפיפותה דומה יותר לזו של ערי המזרח הרחוק.
הרובע הצפוף בפריז הוא הרובע האחד-עשר, שצפיפות האוכלוסין בו (נכון לשנת 1999) היא 40,672 נפשות לקמ"ר, ובשכונות מסוימות בו הצפיפות מגיעה ל-100,000 נפשות לקמ"ר.
הרכב חברתי
עריכה
העלייה הרציפה במחירי הדיור בפריז מסבירה את התחלופה הנמשכת של האוכלוסייה הענייה והמעמד הבינוני במעמד חדש ומבוסס יותר. תהליך זה של החלפת אוכלוסיות ניכר במגלופוליסים רבים בעולם, כגון לונדון או ניו־יורק. המונח בּוֹבּוֹ - הלחם של המילים בורגני בוהמייני - מציין את המעמד העליון החדש של העיר ואת הקצנת הפערים החברתיים ברבעים שנחשבו עד לא מזמן לעממיים: הרובע העשירי, למשל, או קומונות סמוכות באזור הפרוורים, כמונטרויי או סֶן־סָן־דֶני.
אך אם בפריז דבק דימוי של "עיר של עשירים", עם שכבה חברתית מבוססת, מצבה החברתי בפועל נותר קוטבי ביותר. ההבדלים הסוציאליים באים לידי ביטוי, כבעבר, בין תושבי מערב העיר (המבוססים) לבין אלו שבמזרח. כך, הצהרת ההכנסה הממוצעת ליחידת צריכה ברובע השביעי בשנת 2001, הרובע העשיר ביותר של פריז, עמדה על 31,521 אירו, כמעט כפליים מול זו של הרובע התשעה-עשר, שעמדה על 13,759 אירו בלבד, וקרובה להכנסה בפרוור סן־סן־דני; 13,155 אירו. הרבעים השישי, השביעי, השמיני והשישה-עשר מדורגים בין עשר הקומונות בעלות ההכנסה הממוצעת הגבוהה ביותר, לעומת הרבעים העשירי, השמונה-עשר, התשעה-עשר והעשרים, שמשובצים גבוה ברשימת הקומונות העניות באזור איל־דה־פראנס.[49]
לעוני בפריז נוכחות בולטת: 12% מהמשפחות הפריזאיות, כ-210,000 איש, חיים מתחת לסף העוני, שעומד על 670 אירו לאדם לחודש, כפי שנקבע על ידי המכון הלאומי לסטטיסטיקה (INSEE).
ניתן להיווכח, כמו כן, בתהליך גטואיזציה אתנית וחברתית של מספר רבעים. למעשה, ההרכב החברתי של מספר רבעים עניים במזרח העיר (כמו הרבעים ה-18 וה-19) זהה להרכב הפרוורים הסמוכים להם, המהווים מעין הארכה שלהם; באופן דומה, הרובע השישה-עשר ממשיך בפרוורים האמידים שממערב לו. ברבעים השמונה-עשר, התשעה-עשר והעשרים מרוכזים כ-40% מעניי העיר.
מגורים
עריכה
בלמעלה ממחצית הדירות בפריז אין יותר משני חדרים (58.1% מהדירות, על-פי נתונים משנת 1999).[50] עובדה זו מסבירה חלקית את המספר הגבוה של רווקים ומשפחות שאין בהן ילדים שמאפיינים את העיר. שטח הדירות הקטן ומחירן הגבוה מקשים על רכישתן, ומשפחות רבות מעדיפות בשל כך לגור בפרוורים. זאת משום שיופיים של כמה מהרבעים אינו מצליח לפצות על חוסר הנוחות שבמגורים בהם: הלחץ, הצפיפות, זיהום האוויר, הלכלוך ברחובות, חוסר הביטחון ויוקר המחיה.
המגורים הציבוריים המוגנים (Logement Social) תופסים מעט יותר מ-17% מנפח הבנייה העירונית אך כמות זו מפוזרת בצורה לא שוויונית בעיר: בעשרת הרבעים הראשונים שבמרכז פריז, רק 6% מהמבנים שייכים למגורים ציבוריים של העיר, שהם 23% מסך הדיור הציבורי בה. ברבעים ה-13, ה-19 וה-20 היו 96,000 יחידות בשנת 1999, כלומר, 47% מהמגורים הציבוריים מרוכזים בשלושה רבעים בלבד. אם מצרפים אליהם את הרבעים ה-12, ה-14, ה-15 וה-18 נוכחים לדעת ש-81% מהדיור המוגן מרוכז בפריפריה הדרומית והצפון-מזרחית של פריז.[51]
פריז ממוקמת במקום התשיעי במדד הערים היקרות בעולם,[52] ביחס למגורי היוקרה שבה: 12,600 אירו למ"ר בשנת 2007 (לעומת 36,800 אירו בלונדון, היקרה ביותר).[53]
הגירה
עריכהכפי שנקבע בחוק הצרפתי, מפקדי האוכלוסין הצרפתיים אינם מעלים כל שאלה הנוגעת להשתייכות האתנית או הדתית של התושבים. עם זאת, הם אוספים מידע על מדינות המוצא, ודי בנתונים אלה כדי לקבוע שאזור המטרופולין של פריז הוא מהמגוונים ביותר באירופה מבחינה אתנית: ממפקד האוכלוסין של שנת 1999 עולה ש-19.4% מהאוכלוסייה הכללית נולדו מחוץ לשטחי צרפת שבאירופה.[54] על פי אותו מפקד, 4.2% מאוכלוסיית המטרופולין הפריזאית הייתה על טהרת מהגרים שמקרוב באו (כלומר, הגיעו לצרפת בין המפקד של 1990 לזה של 1999), והיו ברובם מסין או מאפריקה[55]
גל ההגירה הבינלאומי הראשון אל פריז התרחש בשנות השמונים של המאה ה-19, עם איכרים שנמלטו מגרמניה בעקבות המשבר החקלאי שם. גלי הגירה נוספים רבים באו בעקבותיהם ללא הפסקה עד ימינו: איטלקים ויהודים ממרכז אירופה הגיעו במשך המאה ה-19, רוסים הגרו לאחר מהפכת אוקטובר, תושבי הקולוניות הגרו לאחר מלחמת העולם הראשונה, פולנים הגיעו בין מלחמות העולם, ספרדים, פורטוגזים וצפון אפריקאים משנות החמישים של המאה ה-20 ועד שנות השבעים, יהודים ספרדים לאחר שמדינות צפון אפריקה קיבלו עצמאות, אפריקאים ואסייתים אחריהם.[56]
פיזור המהגרים ברחבי העיר מגוון ומתפקד על פי ההשתייכות הקהילתית: ברבעים ה-18 וה-19 מרוכז חלק גדול ממהגרי אזור דרום הסהרה שבאפריקה, בעיקר בשכונה שאטו־רוז', בעוד שבבלוויל נמצא ריכוז חשוב של מהגרים שמוצאם מאסיה. ברובע ה-13 נמצאת השכונה האסיאתית של פריז, שהיא הצ'יינהטאון החשוב ביותר באירופה.[57]
השכלה
עריכה
מוסדות הלימוד בפריז מהווים את "האקדמיה של פריז".
חינוך יסודי ועל־יסודי
עריכהבמהלך שנת הלימודים האקדמית 2005–2006, כ-263,812 תלמידים למדו במגזר הציבורי, מתוכם 135,570 תלמידי בתי־ספר יסודיים ו-128,242 תלמידי תיכון, לצד 138,527 תלמידים במגזר הפרטי. בפריז מוסדות המסווגים כאזור חינוך מועדף (Zone d'éducation prioritaire) או רשת חינוך מועדפת (réseau d’éducation prioritaire) : 214 בתי ספר ו-32 קולז'ים (בהם לעיתים רק תלמיד אחד מתוך חמישה הוא פריזאי) נכללים בסיווג זה.[58]
בשנת 2007 היו בעיר כולה 881 מוסדות לימוד ציבוריים, מהם 323 בתי־ספר לגילאי 5–7, 334 בתי־ספר יסודיים, שישה מוסדות מיוחדים (בתי ספר בבתי־חולים), 110 חטיבות ביניים, 72 תיכונים כלליים וטכנולוגיים, 34 תיכונים מקצועיים ושני תיכונים ציבוריים ניסיוניים. בנוסף להם ישנם 256 מוסדות חינוך פרטיים תחת חוזה: 110 בתי ספר לגילאי 5–7, בית־ספר מיוחד אחד, 67 חטיבות ביניים, 73 תיכונים כלליים וטכנולוגיים וחמישה תיכונים פרטיים מקצועיים תחת חוזה.
בחינוך העל־יסודי, בתי הספר "לואי־לה־גראן", "אנרי הרביעי" ו"התיכון הבינלאומי של סן־ז'רמן־און־ליי" הם בעלי שיעור קומה לאומי ואף בינלאומי.
חינוך גבוה
עריכההחינוך הגבוה כלל בשנת 2004 כ-60,000 סטודנטים בערך באזור איל־דה־פראנס, שמהווים כרבע מסך הסטודנטים בצרפת כולה.[59] מתוכם, כמחצית לומדים בפריז עצמה.[60]
מאז שנות התשעים של המאה העשרים ישנו ניסיון לבזר את הלימודים בצרפת, שבא לידי ביטוי בהעברת האקול נסיונל ד'אדמיניסטרסיון (ENA) לשטרסבורג ופיצול האקול נורמל סופרייר לסניף נוסף בליון. ואולם, מרבית המוסדות הלאומיים היוקרתיים ביותר נמצאים עדיין באזור פריז.
היסטוריה של ההשכלה
עריכהמאז המאה ה-12, פריז היא אחת המרכזים האינטלקטואליים הגדולים של אירופה, בעיקר בתחומי התאולוגיה והפילוסופיה. מקובל לראות באופן סמלי בשנת 1200 את תאריך ייסודה של אוניברסיטת פריז, כאשר פיליפ אוגוסט העניק מעמד ייחודי לאיגוד (גילדת) המורים והתלמידים בצורת פטור משפטי ומשטרתי, והציב אותם כך תחת המשפט הכנסייתי. הקולז'ים, מקום מגורי המורים והתלמידים, שהפכו גם לאזור ההוראה המרכזי, אורגנו בפקולטות. ייסוד הסורבון מתוארך לשנת 1257. האוניברסיטה פעלה בעיקר סביב גבעת סנט־ז'נבייב (ז'נבייב הקדושה), שבגדה השמאלית. רובע זה, שכונה הרובע הלטיני משום שלטינית הייתה שפת ההוראה באוניברסיטה, משמש גם כיום מרכז אוניברסיטאי חשוב.
מאז המאה ה-18 נוסדו בתי־ספר ייחודיים עבור מקצועות מסוימים. אלו יסודות הגרנד אקול של היום. האקול פוליטקניק והאקול נורמל סופרייר נוסדו בזמן המהפכה הצרפתית. אוניברסיטת פריז המודרנית נוסדה במאה ה-19 עם שש פקולטות: משפטים, רפואה, רוקחות, ספרות, תאולוגיה ומדעים. במאה ה-20 גדל משמעותית מספר התלמידים. לאחר מרד הסטודנטים במאי 1968, בה היה הסורבון אחד המוקדים הראשיים, אורגנה מחדש אוניברסיטת פריז בשלושה-עשר מוסדות אוטונומיים (אוניברסיטאות פריז 1 עד פריז 13), כשכל אחת מתמחה בתחום מוגבל יחסית.
המצב כיום
עריכהפריז היא המרכז האוניברסיטאי הצרפתי הראשי גם כיום. לרובע הלטיני נותר תפקיד חשוב, ובו מרוכזים המוסדות העתיקים ביותר; הסורבון, האקול נורמל סופרייר והקולז' דה פראנס. באופן כללי, האתרים הדומיננטיים נמצאים בצפון הגדה השמאלית (סיאנס פוליטקניק, אסס (פריז-2), קמפוס ז'וסיו, בית הספר ללימודים גבוהים במדעי החברה (EHESS) ועוד). ישנה שאיפה להרחיב את הרובע מזרחה, לכיוון הרובע ה-13, לשם הועבר חלק נכבד מהספרייה הלאומית של צרפת וכן מספר מבנים אוניברסיטאיים.
מאז שנות השישים של המאה ה-20 הוקמו מספר אוניברסיטאות בפרוורי העיר, כשהוותיקה ביותר מביניהם היא זו של ננטר, שהוקמה ב-1964. באותו הזמן הועתק מקומם של מספר בתי־ספר גדולים ממרכז פריז, בעיקר כדי לקבל שטחים ירוקים יותר. מדרום לפריז נוצר מתחם חשוב, המאכלס את אוניברסיטת פריז-11 ואת בתי הספר הגדולים, האקול פוליטקניק, בית הספר לניהול (HEC), וכן מספר מעבדות ציבוריות ופרטיות. בשנת 1969 הוקם המכון הצרפתי לעירוניות המתוכנן להתמזג עם המכון לתכנון עירוני של פריז.
מוסדות לימוד נוספים בפריז
עריכה- המכון הצרפתי לאופנה
- המרכז הלאומי למחול
- מכון פסטר
- אקול נסיונל סופרייר דה בוזאר (בית הספר הגבוה לאמנות)
- בית הספר לשפות אקור
-
חצר הקולז' דה פראנס -
גינת האקול נורמל סופרייר -
הבניין הראשון של מכון פסטר בפריז -
-
אתרים
עריכה
פריז הייתה תמיד מרכז לסוחרים, סטודנטים ועולי רגל דתיים, אך "תיירות" במובן המקובל של המילה ובקנה מידה גדול, החלה רק עם הופעת תנועת הרכבות, בעיקר לאחר שנת 1848. אחד ממוקדי המשיכה ה"המוניים" הראשונים של פריז, שמיקדו אליה עניין בינלאומי החל מ-1855, היו התערוכות העולמיות. אלו הביאו לבניית מונומנטים חשובים בעיר, בהם מגדל אייפל המפורסם, בתערוכה של שנת 1889. אלו, יחד עם הבנייה העיטורית שאפיינה את תקופת הקיסרות השנייה, הפכו את העיר עצמה למוקד תיירותי מרכזי.
אדריכלות ואנדרטאות
עריכההמוזיאונים והאנדרטאות של פריז הם מוקד המשיכה העיקרי של העיר, והמוני התיירים שנוהרים לראותם הניעו את העיר והמדינה ליצור עוד אתרים עבורם. מרבית האנדרטאות של פריז נמצאות במרכז העיר, לאורך נהר הסן. גדות הנהר, מגשר סולי ועד גשר ביר חכים, מהוות את אחד הנופים העירוניים היפים ביותר בעולם, והם סווגו כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו. באזור זה ניתן למצוא, בין השאר, את קתדרלת נוטרדאם, כנסיית סנט שאפל, הלובר, האינווליד, גשר אלכסנדר השלישי, הגראן פלה, מוזיאון קה בראנלי, מגדל אייפל, גני טרוקדרו, וגשרים מפורסמים נוספים על נהר הסן. מזרחה משם הוקמו מבנים עכשוויים חשובים; משרד האוצר הצרפתי, אתר פרנסואה מיטראן של הספרייה הלאומית של צרפת, ועוד.
ברחבי העיר שובצו שרידים של חומות פריז כגון: "שערים" מתקופות שונות.
באיל דה לה סיטה נמצאים המונומנטים הישנים והסמליים ביותר של פריז: קתדרלת נוטרדאם, נבנתה בסגנון הגותי בין המאות ה-12 וה-14; היא עברה שיפוץ יסודי במאה ה-19 וחזיתה המערבית נוקתה בסוף המאה ה-20. הקתדרלה היא המרכז הסמלי של פריז, וממנה נמדדות כל הדרכים בצרפת. הקונסיירז'רי הישן היה מקום מושבו של הכתר עד לימיו של שארל החמישי, במחצית השנייה של המאה ה-14. חלק מהמבנה הפך אז לבית סוהר, והמקום שימש בית מעצר עבור אנשי מעלה מהמשטר הישן, טרם הוצאתם להורג, בזמן המהפכה הצרפתית. כנסיית סנט שאפל, שנבנתה בסמוך לקונסיירז'רי, נחשבת כמופת של סגנון גותי קורן. פון נף, בקצהו המערבי של האי, נבנה בסוף המאה ה-16, וכיום הוא הגשר העתיק ביותר של פריז.
במרכז פריז הותירו את חותמן גם אנדרטאות בסגנון הקלאסי. קפלת הסורבון, בלב הרובע הלטיני, נבנתה בתחילת המאה ה-17. הלובר, ששימש למגורי המלוכה, שופץ ועוטר מחדש מספר פעמים במאה ה-17, ונוספו לו תוספות גם לאחר מכן. האינווליד, עם כיפת הזהב המפורסמת שלו, נבנה בפרוורי העיר בידי לואי הארבעה-עשר בסוף אותה מאה, כדי לשמש כהוספיס לחיילים פצועים. מאז 15 בדצמבר 1840 משמש המבנה מקום קבורתו של נפוליון הראשון. הפנתאון של פריז נבנה ככנסייה בשלהי המאה ה-18 בסמוך לסורבון, והפך בזמן המהפכה הצרפתית למקדש אזרחי בו נטמנים בניה המהוללים ביותר של צרפת.
שופעת מאוד היא מורשת המאה ה-19 בפריז, עם מבנים כשער הניצחון והפסאז'ים המקורים, האופרה גרנייה, שנבנתה בשלהי הקיסרות השנייה ותחילת הרפובליקה הצרפתית השלישית, ומגדל אייפל, שנבנה "באופן זמני" בידי גוסטב אייפל עבור היריד העולמי של שנת 1889, אך מעולם לא פורק. המגדל הפך לסמלה של פריז, וניתן לראותו ממרבית רבעיה של העיר.
במאה ה-20 בנו גדולי האדריכלים מבנים רבים ברחובות פריז: הקטור גימאר, שארל פלומה (Plumet)[61] וז'ול לווירוט (Lavirotte), פיתחו את סגנון האר נובו בצרפת, ואחריהם, רובר מאלה-סטוון (Mallet-Stevens), מישל רו-ספיץ (Roux-Spitz), וילם מרינוס דודו (Dudok), אנרי סובז' (Sauvage), לה קורבוזייה, אוגוסט פרה (Perret) ועוד, פעלו בה בתקופה שבין מלחמות העולם.
ביטוי מובהק לאדריכלות העכשווית בפריז ניתן למצוא במרכז פומפידו, מבנה משנות השבעים של המאה ה-20, בו שוכן המוזיאון הלאומי לאמנות מודרנית יחד עם הספרייה הציבורית של העיר; במגדל מונפרנאס שהיה לגורד השחקים הגבוה ביותר בצרפת; במכון העולם הערבי שנפתח בשנת 1987; ובמפעלי הבנייה שקידם הנשיא הצרפתי פרנסואה מיטראן: האתר החדש של הספרייה הלאומית של צרפת, האופרה בסטיליה ופירמידת הלובר, שתכנן איי אם פיי בחצר המוזיאון המפורסם. מוזיאון קה ברנלי, המוקדש לאמנות תרבות אפריקה, אסיה, אוקיאניה ויבשת אמריקה, נחנך בשנת 2006 בתכנונו של האדריכל ז'אן נובל, שתכנן גם את מכון העולם הערבי.
בטבורו של הלובר מתחיל האקס היסטוריק ("הציר ההיסטורי") של פריז: ציר ארוך של מבנים ואנדרטאות ונקודות מבט שנמשך ממרכז העיר מערבה. הציר מתחיל בפסלו של לואי ה-14 בחצר המרכזית של ארמון הלובר, עובר משם דרך גני טווילרי, כיכר הקונקורד, שדרות שאנז אליזה, וחוצה את כיכר שארל דה גול דרך שער הניצחון, לכיוון הגרנד ארש.
פארקים ומדשאות
עריכהפריז ידועה בשלל הגנים והפארקים רחבי הידיים המצויים בה. בבניית ושכלול ריאותיה הירוקות של העיר הושקע עמל רב, רובה במסגרת הבנייה מחדש של פריז על ידי הבארון אוסמן. ברבים מהפארקים והגנים קיים אגם מלאכותי או טבעי ופסלים רבים מוצבים בהם.
שני הגנים הישנים והמפורסמים ביותר של פריז הם גני טווילרי, שבגדה הימנית של נהר הסן, מערבית לארמון הלובר, אשר נוצרו בסמוך לארמון טווילרי החל מהמאה ה-16, וגני לוקסמבורג שבגדה השמאלית, אף הם גני פרטיים בעבר, שהיו שייכים לארמון שנבנה במקום עבור מארי דה מדיצ'י בשנת 1612. זַ'רְדַּן דֶּה פְּלַנְט (גן הצמחים), שנוצר בידי רופאו של לואי השלושה עשר, גי דה לה ברוס (Guy de La Brosse) עבור טיפוחם של צמחי מרפא, היה הגן הציבורי הראשון של פריז.
כמה מגניה הגדולים של פריז כיום נוצרו בתקופת הקיסרות השנייה: פארקים, בהם פארק מונסורי, פארק דה בוט שומון ופארק מונסו (שנקרא בעבר "פולי דה שארטרה"), שהיו בעבר באזורי הפרוורים אך סופחו לעיר בשנת 1860, נוצרו בידי נפוליון השלישי תחת ידי המהנדס ז'אן־שארל אלפן, והיו פתוחים לכל. פרויקט אחר, שבוצע תחת הברון אוסמן, היה עיצובו מחדש של יער בולון שבמערבה של העיר; יער ונסן שבמזרח זכה לטיפול דומה מספר שנים מאוחר יותר.
תוספות חדשות יותר לגניה של פריז הם פארק לה וילט, שתוכנן בידי ברנרד טשומי בשטח שהיה בעבר אזור המשחטות של פריז, וגנים שנוספו לאורך מסלולה הישן של מסילת הרכבת ההיקפית כמו "פטיט סנטור" (Petite Ceinture) ו-La Promenade Plantée ("הטיילת השתולה"), שמהווה מסלול הליכה של מספר קילומטרים בחלקה המזרחי של העיר.
הגנים מתוחזקים על ידי עיריית פריז באופן שוטף, ופתוחים לשימוש הציבור הרחב בכול ימות השבוע. בחלק מהגנים מוצבת שמירה דרך קבע, לפיקוח ותחזוקת הגן. תושבי פריז ותיירים רבים נוהגים לשהות דרך קבע בגנים, למטרות פיקניק, ריצה ומשחקים שונים.
| הוקמו לפני הקיסרות השנייה | נוצרו בזמן הקיסרות השנייה | הוקמו ברבע האחרון של המאה ה-20 | נוסדו במאה ה-21 |
|---|---|---|---|
| זַ'רְדַּן דֶּה פְּלַנְט גני טווילרי גני לוקסמבורג שאן דה מארס |
יער ונסן יער בולון פארק בוט שומון פארק מונסו פארק מונסורי |
פארק בלוויל פארק לה וילט פארק אנדרה סיטרואן (Parc André Citroën) פארק ברסי (Parc de Bercy) לה פרומנאד פלאנטה (La Promenade Plantée) |
ז'רדן ל'אאול |
בתי קברות
עריכהבתי הקברות של פריז היו באזורי הפרוורים מאז שלטון הרומאים בעיר, אך מצב זה השתנה בעת עליית הנצרות קתולית והופעת בתי הקברות שבכנסיות העירוניות. הגדול שבהם היה "בית הקברות של התמימים" (Cimetière des Innocents) באזור לה אל. צמיחת העיר הביאה למילוי בתי הקברות האלו במהרה, ואלו עלו על גדותיהם ויצרו מצב תברואתי לקוי; החל משנת 1786, תוכנם של בתי הקברות העירוניים הועבר לאזור מחצבות אבן, שהיה באותם ימים פרוור מרוחק מחוץ לעיר, מעברו של "שער הגהנום" (Porte d'Enfer) של פריז (כיום ניצבת במקום כיכר דנפר־רושרו, שברובע הארבעה עשר של פריז, ומשם ניתן להיכנס לחלק ממחילות הקבורה האלו).[62] לאחר הקמתם של מספר בתי קברות קטנים באזורי הפרוורים, הוציא נפוליון בונפרטה צו במטרה לספק פתרון קבוע יותר לבעיה, והורה על הקמתם של שלושה בתי קברות גדולים מחוץ לחומות העיר; בתי קברות אלו, שנפתחו החל משנת 1804, היו פר לשז, בית הקברות של מונמארטר, בית הקברות מונפרנאס, ומאוחר יותר, בית הקברות של פאסי.
כאשר פריז צירפה לתחומה את אזורי הפרוורים שסביב לה בשנת 1860, שוב נכללו בתי הקברות בתחומה של העיר. בתי קברות חדשים נפתחו בפרוורים המרוחקים יותר בראשית המאה ה-20: הגדולים ביותר מצויים בבית הקברות של סן־אואן, בית הקברות של בוביני־פנטן, בית הקברות של איברי ובית הקברות של באנו.
כנסיות
עריכה
תרבות
עריכהפריז היא מרכז תרבותי מהמעלה הראשונה. היא מהווה יעד תיירותי עבור כ-26 מיליון תיירים זרים מדי שנה, מפעילה מעל 210 מוזיאונים, בראשם הלובר, ואתרים ייחודיים, כשאנז אליזה ומגדל אייפל. פריז היא בירת כינוסי העסקים (5% מהפעילות העולמית בירידים וקונגרסים נערכת על פני 600,000 מ"ר בעיר וסביבתה), בירת האופנה, המותרות, הגסטרונומיה והאהבה (מעט אחרי ונציה), ומצטיינת במבחר רב ומגוון של מופעי תיאטרון, אופרה ובעיקר, היצע נדיר של סרטים מהעולם כולו, עבור חובבי הקולנוע.
אזורי הבילוי העיקריים הם: שדרות שאנז אליזה, מכיכר הקונקורד ועד שער הניצחון, אזור כיכר הבסטיליה, אזור פיגאל, רחוב מופטאר, רחוב אוברקאמף - המפורסם בברים שבו, אזור המארה, בוט או קיי, כיכר הרפובליקה, תעלת סן מרטן, הרובע הלטיני, רובע לה אל, מונפרנאס, ורחוב דה לאפ.
מוזיאונים וגלריות לאמנות
עריכה
.jpg)
בפריז ובאזור איל-דה-פראנס נמצא הריכוז המוזיאלי הגדול ביותר בצרפת. בפריז גופה ניתן למנות מעל למאה מוזיאונים, אליהם יש להוסיף עוד מאה ועשרה מוזיאונים שבסביבתה הקרובה. אך מעבר למספרים, בגיוון הרב של האוספים ניתן למצוא את העושר הייחודי.
פריז מושכת אליה כל שנה מספר רב של מבקרים. המוזיאון העתיק והגדול ביותר, הן בשטח התצוגה והן באוספים, הוא מוזיאון הלובר. עם שיא של 8.3 מיליון מבקרים בשנת 2006, הלובר מוצב היטב כראשון בעולם מבחינת מספר המבקרים בו. נמצאות בו יצירות מופת כמונה ליזה וונוס ממילו. מוזיאונים נוספים בעלי שם עולמי מונים את המוזיאון הלאומי לאמנות מודרנית, השוכן בבניין הצינורות המוזר למראה של "מרכז ז'ורז' פומפידו" (ברובע המכונה "בובורג"); מוזיאון ד'אורסה, בו מרוכזות יצירות מופת של האמנים האימפרסיוניסטיים; מוזיאון גימה, המציג אמנות אסייתית, ומוזיאון קה בראנלי, שנפתח בשנת 2006. בסמוך לפריז, ארמון ורסאי מושך מיליוני מבקרים כל שנה, והוא הוכרז, יחד עם הגנים שלו, כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו בשנת 1979.[63]
המוזיאונים בעיר מגוונים מאוד מבחינת הסטטוס הניהולי שלהם: המפורסמים ביותר הם המוזיאונים הלאומיים (Musées Nationaux), השייכים למדינה. אחרים שייכים למשרדי ממשלה, בהם מוזיאון הצבא ומוזיאון מפות התבליט (שבאינווליד), ו"מוזיאון האוויר והחלל", (שני האחרונים מנוהלים בידי משרד ההגנה הצרפתי). מוזיאונים אחדים משתייכים למכון של צרפת, ויש גם מוזיאונים פרטיים.
עיריית פריז מחזיקה ומטפלת בעצמה בארבעה-עשר מוזיאונים ואתרים עירוניים, שהמפורסם בהם הוא מוזיאון קרנוולה (Carnavalet), ששוכן בבית מידות במארה, לא רחוק מבית ויקטור הוגו, ומוקדש לתולדות העיר פריז; המוזיאון העירוני לאמנות מודרנית שוכן בפאלה דה טוקיו, לצד חלל תצוגה לאמנות עכשווית. בחללים אלו מוצגות לעיתים תערוכות נושא מתחלפות.[64]
במוזיאון קלוני ניתן לראות שכיות חמדה וחפצים שונים מימי הביניים, שהמפורסמת ביניהם היא הגבירה והחד-קרן; מוזיאון פיקאסו ומוזיאון רודן מוקדשים ליצירותיהם שני האמנים הדגולים; מוזיאון מונפרנאס מציג את עבודותיהם של אמני אזור מונפרנאס, ממוקדי האמנות הגדולים של המאה ה-20; במארה נמצא המוזיאון לאמנות יהודית, וכמו כן, מוזיאון האֻמּנוּיוֹת והמקצועות; באזור מונמארטר שבצפון נמצאים מוזיאון מונמארטר ומוזיאון סלבדור דאלי, ומעט דרומית להם, מוזיאון הארוטיקה.
מוזיאונים נוספים הראויים לציון הם המוזיאון הלאומי להיסטוריה של הטבע, מוזיאון גוסטב מורו, מוזיאון הביוב של פריז, מוזיאון מרמוטן מונה, מוזיאון קרן לואי ויטון לאמנות בפריז, מוזיאון לאמנות עכשווית במבנה הישן של הבורסה לנירות ערך, מוזיאון פסטר, מוזיאון מסדר השחרור, מוזיאון קירי, מוזיאון רדיו צרפת, מוזיאון נסים דה קמונדו, הגלריה הלאומית ז'ה דה פום, פביליון ד'ארסנל, והמוזיאון לאדריכלות ומורשת. מוזיאון האורנז'רי הסמוך לגלריה מציג את היצירה חבצלות המים של קלוד מונה.
ספריות
עריכהפריז מארחת מספר רב של ספריות, בעיקר ציבוריות. ספריית מזראן, שנוסדה על בסיס ספרייתו הפרטית של הקרדינל מזראן, היא הספרייה הציבורית העתיקה ביותר בצרפת; היא נפתחה לציבור בשנת 1643.
הספרייה הלאומית של צרפת נמצאת ברובה בפריז, בשני אתרים ראשיים: אתר "רישלייה", ששוכן ברובע השני של פריז, אך בעיקר באתר "פרנסואה מיטראן", שברובע השלושה-עשר. הספרייה, שאוספיה כוללים מעל לשלושים מיליון כרכים, נחשבת כאחת החשובות בעולם. זוהי גם ספריית ההפקדה של צרפת, מאז ימי פרנסואה הראשון.
בעיר ישנן חמישים וחמש ספריות עירוניות כלליות[65] ותריסר ספריות עירוניות ייעודיות (תמטיות), מהן ניתן לשאול פריטים מסוימים. מביניהן בולטות הספרייה ההיסטורית של העיר פריז (Bibliothèque Historique de la Ville de Paris), שנוסדה בשנת 1871, ובה מיליון ספרים, עלונים, תצלומים, כרטיסים ומפות הקשורים להיסטוריה של העיר, וספריית הקולנוע פרנסואה טריפו, שבה מסמכים חשובים על הקולנוע. בניגוד לכניסה המוגבלת לספרייה הלאומית של צרפת ולספריית מזראן, הכניסה לספריות העירוניות היא חופשית לחלוטין, למעט הגבלות על כניסת קטינים לספריות הייעודיות.
ישנו סוג נוסף של ספריות בפריז, דוגמת ספריית המידע הציבורית שבמרכז פומפידו, שהן שיתופיות או פרטיות. מספר ספריות אוניברסיטאיות פתוחות אף הן לקהל.
פריז, בירה ספרותית ואינטלקטואלית
עריכהבמאה ה-12, קרנה של אוניברסיטת פריז הפכה את העיר לאחד המרכזים האינטלקטואליים הגדולים של העולם הנוצרי. אימוץ הדיאלקט הפריזאי בידי חצר המלוכה הדגיש מעמד זה. במהלך הרנסאנס הפכה העיר למוקד ההומניזם. עם התעצמות ריכוז הכוח במוקדים ספורים, חוזק מעמדה התרבותי של פריז בצרפת. לקראת אמצע המאה ה-17, פריז והסלונים שלה היו המרכז הבלעדי כמעט של הספרות הצרפתית. לקראת סוף המאה, יוקרתה של חצר המלך לואי ה-14 שבוורסאי האפילה מעט על זו של פריז. עם זאת, החיים האינטלקטואליים הפריזאיים נותרו שוקקים.
במהלך המאה ה-18 חזרה פריז להיות המרכז התרבותי של הממלכה. הסלונים הפריזאים הרקיעו לאחת התקופות היפות ביותר שלהם. וולטר, בקלילות והאירוניה שלו, הוא הסופר הפריזאי המובהק. בניגוד לו, ז'אן-ז'אק רוסו נמלט מעיר זו "של רעש, עשן ולכלוך" ומצא מפלט במונמורנסי, בטרם חזר להשתכן בעיר בשנת 1770.
לאחר המהפכה הצרפתית, העולם הספרותי התרחב והפך למורכב יותר. פריז לא איבדה את מקומה כליבם של החיים האינטלקטואליים הצרפתיים, וקיבלה אליה אנשי רוח ותרבות כשופן ומשוררים וסופרים פרוגרסיביים (כגון היינה) שנרדפו או גורשו ממדינות מוצאם, שנותרו באופן כללי די שמרניות. בשנות העשרים של המאה ה-20 סופרים זרים רבים הגיעו לגלות את פריז ולשאוב ממנה השראה ליצירותיהם: ארנסט המינגוויי, הנרי מילר, גרטרוד סטיין ועוד רבים. אחרים באו לעיר למצוא תקווה חדשה, כד. ה. לורנס, ג'יימס ג'ויס ועוד. מונפרנאס, ששימש רובע אמנים עוד משלהי המאה ה-19, זכה לתקופה הזוהר שלו. לאחר מלחמת העולם השנייה, אזור סן ז'רמן דה פרה הפך לאכסדרה הספרותית המפורסמת ביותר בעיר, והעולם האנטלקטואלי והספרותי התרכז סביב דמויות כז'אן-פול סארטר, סימון דה בובואר, בוריס ויאן או ז'אק פרוור.[66] ואולם, מאותה תקופה דעך זוהרה האנטלקטואלי של פריז בעולם, אך היא נותרה העיר המרכזית בפעילות הספרותית וההוצאה לאור של ספרות צרפתית. כיום, בכל רובע בעיר מוצגים לוחות לזכר אנשי ספר שהתגוררו במקום.
בתי קפה ומסעדות
עריכה
בתי הקפה הפכו במהרה לחלק בלתי נפרד מהתרבות הצרפתית, במיוחד מאז חנוכתם של קפה רֵזָ'נְס (Café Régence) בפלה רויאל בשנת 1688, וכשנה מאוחר יותר של קפה פּרוֹקוֹפּ (Café Procope) בגדה השמאלית. בתי הקפה שבגני הגדה השמאלית הפכו פופולריים במיוחד במרוצת המאה ה-18, וניתן לראות בהם את "טרסת הקפה" הראשונה של העיר. טרסות אלו התרחבו עם סלילת השדרות והמדרכות הרחבות באמצע המאה ה-19.
שמו הטוב של המטבח הפריזאי נובע מהמקורות השונים של תושבי העיר. עם הופעת מסילות הרכבת באמצע המאה ה-19, ועם המהפכה התעשייתית שבאה בעקבותיה, רבים הגיעו מהפרובינציה לעיר הבירה, והביאו עימם את הגיוון הגסטרונומי הרב של אזוריה השונים של צרפת. בפריז נוסדו מסעדות המתמחות במטעמים מקומיים: "שֶה זֶ'נִי" (Chez Jenny) היא דוגמה אופיינית למסעדה שהתמחתה במטבח אלזסי, ואילו "אוֹ לִיאוֹנֶה" (Aux Lyonnais) היא דוגמה אופיינית למטבח מויל אֶווֹקֵה. הגירה ממקומות מרוחקים יותר הביאה עימה גיוון קולינרי רב נוסף, וכיום ניתן למצוא מספר גדול של מסעדות בעלות מטבח אסיאתי או מאזור המגרב.
בתי-כלבו, פסאז'ים ושווקים
עריכה
פריז ידועה בתור מספר הפסאז'ים הרב שהוקמה בה במהלך המאה ה-19 ומספר השווקים הרב בנוסף לדוכני הספרים והמגזינים המצויים בה.
בעיר נמצא גם הסניף המרכזי של רשת בתי הכלבו גאלרי לפאייט.
תיאטראות
עריכהבעיר מצויים כמה בתי תיאטרון המפורסמים בעולם ביניהם: הקומדי פרנסז, אודיאון, האופרה גרנייה, האופרה הלאומית של פריז.
בתי קולנוע
עריכהכמו במקומות רבים באירופה, ההפקות ההוליוודיות תופסות את הנתח הגדול ביותר של צופי הקולנוע בפריז, ועם זאת במאים כקלוד ללוש, ז'אן-לוק גודאר, קלוד שברול ולוק בסון, ואף במאים פופולריים יותר כקלוד זידי, ממשיכים לייצג את הקולנוע הצרפתי. גם הקולנוע האירופאי והאסייתי זוכים לתפוצה רחבה בבתי הקולנוע שבעיר. בפריז ישנם, נכון לשנת 2007, למעלה מ-374 בתי קולנוע, בהם מבקרים מעל לשלושים מיליון צופים בשנה (הנתונים משנת 2004), והם מתייחדים גם בבתי קולנוע קטנים ובהיצע מגוון של בין 450 ל-500 סרטים שמוצגים בהם בכל שבוע.[67] מאז שנות התשעים של המאה ה-20 נבנו בעיר מספר רב-קולנועים בעלי עשרה עד עשרים חדרי צפייה (באזור לה אל, ברסי ועוד). בית הקולנוע הגדול ביותר בפריז כיום הוא ה"גראן רקס", עם 2,800 מושבים, בעוד שאר אולמות הקולנוע מכילים כאלף מושבים ומטה. מספר חברות גדולות זוכות לעוצמה גוברת בשוק ומחלישות את הקולנוע העצמאי.[68]
ב"מרכז האמריקאי" הישן, בתכנונו של פרנק גרי, שוכן עתה הסינמטק הצרפתי, סמוך לפארק ברסי, מצפון לגשר הולכי הרגל סימון דה בובואר, מול אתר פרנסואה מיטראן של הספרייה הלאומית של צרפת.
פארקי שעשועים
עריכהבעיר וסביבותיה מצויים כמה פארקי שעשועים המפורסמים ביותר ברחבי צרפת ורחבי העולם כגון: פארק אסטריקס ואתר הנופש דיסנילנד פריז.
פסטיבלים ואירועים
עריכה
פריז מארחת לאורך כל השנה מספר רב של פסטיבלים, מהם כמה ראויים לציון מיוחד. בסוף ינואר, מתעוררים לחיים רחובות הרובע השלושה-עשר עם חגיגות השנה הסינית החדשה, ואילו התהלוכה המסורתית של "הקרנבל של פריז" עוברת ברחבי העיר בכל שנה בחודש פברואר; בסוף פברואר מתקיים הסלון הבינלאומי לחקלאות; בחודש מרץ מתקיים "סלון הספרים של פריז"; המרתון של פריז מתקיים במהלך אפריל ומצעד הגאווה בחודש יוני. ביום ההיפוך הצפוני - "היום הארוך ביותר" בחצי הכדור הצפוני המהווה את תחילת הקיץ, נחגג בפריז חג המוזיקה.
14 ביולי הוא המועד המסורתי של המצעד הצבאי בשנז אליזה, ובסוף אותו החודש מגיע הטור דה פרנס לסיומו בעיר. בנוסף, בין יולי לאוגוסט מתקיים מאז שנת 2002 פסטיבל "פארי פלאז'" בעיר, בו הופך קטע מגדות נהר הסן לחוף-ים מלאכותי. באוקטובר בכל שנתיים מתקיים מונדיאל הרכבים; מאז שנת 2002 פסטיבל "לילה לבן" (Nuit Blanche) מאפשר לציבור לצפות בחינם בתצוגות האמנות העכשווית השונות ברחבי העיר, וזאת בליל שבת או ראשון הראשונים של חודש אוקטובר.
ספורט
עריכהבהיסטוריה של פריז שמור מקום מיוחד לספורט. מאז משחקי הז'ה דה פום במאה ה-12, דרך משחקי הכדורגל במאה ה-16 ועד למרוצי הסוסים והאופניים במאה ה-19, פריז נהנתה קרוב לאלף שנים מאירועי ספורט. בעיר ישנם כ-360 מתקני ספורט: 172 מגרשי טניס, 131 אולמות התעמלות עירוניים, 36 בריכות (אליהן נרשמו כ-3.4 מיליון כניסות בשנת 2006) ו-10 בריכות לימודיות, 32 אצטדיונים עירוניים, ושישה פארקים אותם חולקת פריז עם פריז עם המחוזות הסמוכים לה.[69]
מועדוני הספורט המרכזיים של פריז הם פריז סן-ז'רמן (בכדורגל), פרי לוולואה בסקט (בכדורסל), פרי הנדבל (בכדור יד), ומועדון הרוגבי, סטד-פרנסה.
"פארק דה פראנס" הוא אצטדיון שנבנה בשנת 1897 בדרום-מערב פריז, ושופץ ב-1972. יש בו 45,500 מושבים. מועדון הבית שלו הוא פארי סן ז'רמן.
"פאלה אומניספורט דה פארי-ברסי" הוא אתר גדול ותחום במזרח פריז, שנחנך בשנת 1984 ומארח תחרויות ספורט רבות, אך משמש במקביל גם אולם תצוגות עבור מופעים שונים; קונצרטים, החלקה על קרח, וכדומה. אצטדיון שארלטי, שהוקם בשנת 1939 ושופץ ב-1994, מפורסם כמקדש הספורט החובבני של פריז; האו מורכב מאצטדיון אתלטיקה בן 20,000 מושבים ואולם ספורט כללי בן 1,500 מושבים.
הסטאד דה פראנס, בו כ-80,000 מושבים, נבנה בפרוור סן דני הסמוך לפריז, עבור משחקי מונדיאל 1998, ומשמש במשך השנה עבור משחקי הבית של קבוצת הרוגבי הצרפתית, ב"טורניר ששת הלאומים" ולעיתים עבור משחקים חשובים של קבוצת הרוגבי "סטאד פראנסה". בשנת 2007 משחקים רבים בגביע העולם ברוגבי התקיימו באצטדיון זה.
פריז ארחה את המשחקים האולימפיים, ב-1900 וב-1924, הייתה מועמדת לאירוח המשחקים גם ב-1992, 2008 וב-2012, וב־2024, לאחר 100 שנים, אירחה בשלישית את המשחקים האולימפיים במסגרת אולימפיאדת פריז (2024).[70]
בשנת 1938 אירחה העיר את גביע העולם בכדורגל. בפעם הבאה, ב-1998, זכתה נבחרת צרפת בגביע.
בעוד שנקודת המוצא של מרוץ הטור דה פראנס המפורסם משתנה מדי שנה, השלב הסופי מתקיים תמיד בפריז, ומאז 1975 נקודת הסיום היא בשדרות שנז אליזה. הטניס הוא ספורט פופולרי נוסף בפריז ובצרפת כולה. אליפות צרפת הפתוחה (הרולאן גרוס) מתקיימת כל שנה על משטח החימר של "אצטדיון רולאן גרוס" בסמוך ליער בולון, והיא אחת מארבע תחרויות הגראנד סלאם.
תחבורה
עריכה
מטרו
עריכה- ערך מורחב – הרכבת התחתית של פריז
הרכבת התחתית של פריז (מכונה גם המֶטְרוֹ של פריז, או פשוט מטרו), פועלת בעיר ברציפות מאז המאה ה-19 נמצאת בפיתוח מתמיד, והיא ממערכות הסעת ההמונים הוותיקות והיעילות בעולם. 300 תחנות פעילות מרשתות את העיר בצפיפות ומכסות היטב כל רובע ושכונה בה (כולל 62 תחנות בהן עובר יותר מקו אחד). בשנת 2006 כללה רשת המטרו 14 קווים מלאים ועוד שני קווי משנה באורך כולל של 214 ק"מ, והיא הסיעה 4.9 מיליון איש ביום.
המטרו פעיל החל מהשעה 5:30 בבוקר עד השעה 00:30 בלילה.
רכבת פרוורית
עריכה- ערך מורחב – RER
בנוסף לרשת של אוטובוסים ורכבות מטרו, פריז מקושרת עם פרווריה באמצעות רשת רכבות ה-RER, שמכסות את אזור הפרוורים של פריז ומקלות על הגישה מהם אל העיר.
ה-RER הוא אמצעי תחבורה מהיר, ויש לו מספר תחנות משותפות עם המטרו. החלק המרכזי של ה-RER הושלם בשנים 1962–1988, במבצע הנדסי עצום; אז נחפרו קווים ותחנות עמוקים ורחבים במיוחד. 33 מבין 246 התחנות של רשת RER נמצאות בתוך פריז. בשל אופיו המשולב, מופעלים חלקים מה-RER על ידי חברת התחבורה העירונית של פריז (שמנהלת גם את המטרו) - RATP, וחלקים אחרים על ידי חברת הרכבות הלאומית - SNCF.
רכבות ארציות
עריכה
תחנת סן לאזאר בצהוב
תחנת מונפרנאס בירוק
תחנת אוסטרליץ בחום
תחנת ברסי בטורקיז
תחנת ליון בסגול
פריז-מזרח באדום
ופריז-צפון בכחול
פריז מהווה צומת ראשי לרשת הרכבות ומסילות הברזל הארצית של צרפת, המופעלת על ידי SNCF - חברת הרכבות הלאומית. שש תחנות רכבת ראשיות פועלות בעיר. חמישה-עשר קווים (המכונים Transilien) מקשרים את העיר עם הפריפריה של חבל איל-דה-פראנס (פרוורים שאינם מכוסים ברשת ה-RER), ורשתות ה-Corail, ה-TGV וה Eurostar מקשרות את פריז עם יתר ערי צרפת, עם המדינות השכנות ועם יעדים שונים ברחבי היבשת האירופית.
תעופה
עריכהאחרי לונדון, פריז היא העיר האירופאית בעלת היקף ההתנהלות האווירית הגדול ביותר, עם 82.5 מיליון נוסעים בשנת 2006, שעברו דרך שני שדות התעופה המרכזיים של העיר: רוּאָסי-שארל-דה-גוֹל (CDG) ואוֹרְלִי (ORY).
מכוניות וכבישים
עריכה
כמו בכל המגלופוליסים בעולם, תנועת כלי הרכב בפריז דחוסה מאוד ולעיתים קשה, למרות השדרות הרחבות שנסללו בידי הברון אוסמן במאה ה-19, שהשפעתן על קלות התנועה היחסית בעיר ניכרת עד היום. העיר מוקפת בבולוואר פריפריק, כביש מהיר טבעתי שהוא העמוס ביותר בצרפת. מערכת של כבישים בין-עירוניים טווה רשת קורי עכביש שמקשרים את העיר עם פרווריה הסמוכים ועם שאר המדינה.
מצב החנייה בפריז הוכיח את עצמו כסביר יחסית למטרופולינים גדולות אחרות. עם השנים, חל שינוי. ב-2020, נחסמו מקמות חנייה ברחובות רבים במרכז העיר, כדי לאפשר שירות לקוחות במסעדות ובבתי קפה, בהתאם לתנאי הקורונה, ולאפשר שמירת ריחוק חברתי להולכי הרגל[44].
מהירות התנועה המותרת ברוב נמוכה למדי עומדת על מתחת ל-30 קמ"ש פרט לחריגים.[71]
אופניים
עריכההעירייה מקדמת שימוש בתחבורה ציבורית ובאופניים, ולפיכך הסדירה, מאז סוף שנות ה-90 של המאה ה-20, רשת של שבילי אופניים, שממשיכה לגדול כל הזמן. בסוף 2006, 317 קילומטרים של שבילים נפרשו לרוחב פריז, כולל נתיבי אוטובוסים ומדרכות שהורחבו.[72][73] בעקבות הערים רן וליון, חנכה עיריית פריז ב-15 ביולי 2007 מערכת השכרת אופניים בשימוש חופשי (vélos en libre-service), שמכונה "וֶלִיבּ" (Vélib', הלחם של המילה וֶלוֹ, אופניים בצרפתית, עם המילה לִיבְּרְ, חופשי), עם המערך הגדול ביותר באירופה של אופניים, מעל ל-20,000 נכון לסוף 2007, ו-1,451 תחנות השכרה אשר פרוסות בעיר במרחקים שאינם עולים על 300 מטרים זו מזו.[74]
כדי להתמודד עם בעיית פקקי התנועה, וכהכנה לאולימפיאדת פריז 2024, העירייה מעודדת שמוש נרחב באופניים ובקורקינטים. עד 2020, נבנו 300 ק"מ לשבילי אופניים בעיר, ובזמן סגר הקורונה, נוספו 50 ק"מ זמניים, המיועדים להפוך לקבועים[44].
מוניות
עריכהבפריז פועלות, נכון לתחילת 2007, כ-15,500 מוניות[75] המבצעות בממוצע כ-200,000 נסיעות ביום. הן מאורגנות בשלושה סוגי תחנות: ראשיות, אזוריות ומקומיות. 28 התחנות הראשיות פועלות 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע וממוקמות באתרים הגדולים של העיר. 90 תחנות אזוריות ממקומות ליד צירי תנועה מרכזיים ו-316 תחנות מקומיות ליד מבני ציבור כגון בתי חולים, בתי מלון, תיאטראות וכדומה. מונית פנויה להסעה מסומנת על ידי שלט גג מואר.
ערים תאומות
עריכהמאז 9 באפריל 1956, לפריז יש עיר תאומה אחת ובלעדית באופן הדדי:
- Seule Paris est digne de Rome ; seule Rome est digne de Paris. (בצרפתית).
- Solo Parigi è degna di Roma; solo Roma è degna di Parigi. (באיטלקית).
- "רק פריז ראויה לרומא; רק רומא ראויה לפריז".[76]
עם זאת, לפריז יש שיתופי פעולה והסכמים נוספים עם ערים נוספות.
ראו גם
עריכה|
עיינו גם בפורטל
פורטל פריז הוא שער לכל הערכים והנושאים אודות פריז. בפורטל ניתן למצוא קישורים שימושיים לשלל הערכים העוסקים בפריז על כל רבדיה: גאוגרפיה, היסטוריה, חברה, תרבות ועוד. |
לקריאה נוספת
עריכה- Jacques Dupâquier, Histoire de la population française, Paris, PUF, 1995, ISBN 2130468225
- Jean Favier, Paris, deux mille ans d'histoire, Fayard, 1997, ISBN 2213598746
- Alfred Fierro, Histoire et dictionnaire de Paris, Éd. Robert Laffont, 1996, 1580 p, ISBN 0785993002
- Marcel Le Clère, Paris de la Préhistoire à nos jours, Éd. Bordessoules, 1985, 705 p, ISBN 2903504199
- Jean-Robert Pitte (dir.) Paris : histoire d'une ville, Hachette, 1993' ISBN 2010171217
- Dany Sandron, Philippe Lorentz et Jacques Lebar, Atlas de Paris au Moyen Âge. Espace urbain, habitat, société, religion, lieux de pouvoir, Parigramme, 2006, ISBN 2840964023
- נעמה בלונדר ומישה ברזניאק, פריז מלמעלה: נקודות התצפית היפות על עיר האורות, באתר Xnet, 2 בפברואר 2012
- אביטל ענבר, התענוגות של פריז. 2003, מהדורה שנייה 2005 ISBN 9655120481
- דיטה קול (עורכת), מטרופוליס פריז. תל אביב, קבוצת טבע וארץ, 2006
- גרהם רוב, פריזאים: היסטוריה הרפתקנית של פריז, הוצאת כתר, מאנגלית: כרמית גיא, 2012.
- קולינס לארי ודומיניק לפייר, האם פריז בוערת? ידיעות ספרים, פן, תרגום: דרורה בלישה, 2011
קישורים חיצוניים
עריכה
אתר האינטרנט הרשמי של פריז (בצרפתית)
פריז, ברשת החברתית פייסבוק
פריז, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
פריז, ברשת החברתית אינסטגרם
פריז, ברשת החברתית LinkedIn
פריס (צרפת), דף שער בספרייה הלאומית- פריז, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- מידע על פריז בקטלוג הספרייה הלאומית
- מדריך פריז המלא באתר פרנקופילים אנונימיים
- עיריית פריז
- פריז - מידע שימושי ומאמרים, באתר מסע אחר
גבי לוין, גן העדן האינטלקטואלי של פריז אחרי מלחמת העולם השנייה, באתר הארץ, 26 במרץ 2018- דייוויד מקאנינץ', הניו יורק טיימס, פריז ברגל: שישה ימים, 56 קילומטרים ובוהן מיובלת אחת, באתר הארץ, 2 באפריל 2019
- אמנון דירקטור, פריז: העיר שאוחדה לה יחדיו?, במגזין "שפת רחוב", 22 בינואר 2020
- בנצי גורן, ג'אז בעיר האורות: פסטיבלים ומועדונים בפריז, באתר GoTravel
- משה קטן, קהילת פריז, מחניים, 15 בפברואר 1967
הערות שוליים
עריכה- ^ בכתבים עבריים נכתב לעיתים: פַּרִישׂ, פַּארִישׂ. למשל, בשער הספר "חקקי אבן" מאת הרב אליקים כרמולי כתוב: ”בעיר גדולה לאלוהים פַּארִישׂ.”
- ^ פעילות מלונאית בסיכום שנה באתר המכון הלאומי לסטטיסטיקה
- ^ אוכלוסיית 2007 באתר המכון הלאומי לסטטיסטיקה
- ^ François Caradec, 2002. Dictionnaire du Français Argotique & Populaire, Paris: Larousse, p.152, p. 243
- ^ כך נכתב בספרים עבריים, למשל ספר "מעם לועז" חלק א' מאת הרב יעקב כולי בהקדמה וזו לשונו; "נהרות הידועים בשמם ויעשו להם עיר.. ואת העיר פריש.. ועם הארץ, אחרי זמן מה, כמובן, קראו לה פרנקיא,על שם".. וכן בשער הספר "חקקי אבן" מאת המשכיל והחכם ומחבר הספרים הרב אליקים כרמולי בשער הספר כתוב: "בעיר גדולה לאלוהים פַּארִישׂ" (פאריש, תרכ"א 1861)
- ^ Alfred Fierro, op. cit., p. 8-9
- ^ La découverte d'une cité gauloise à Nanterre remet en cause la localisation de Lutèce sur l'île de la Cité
- ^ Mémoires de la Société nationale des antiquaires de France - 1875 - Ammien Marcelin nomme Lutèce sous le nom de Parisii à la fin du IVe siècle
- ^ א. לימור וי. חן, ראשיתה של אירופה, כרך ב', עמ' 60
- ^ Alfred Fierro, op. cit., p 14-15
- ^ Marcel Le Clère, op. cit., p. 101-104
- ^ King's College, London - Population of London
- ^ Alfred Fierro, op. cit., p 31
- ^ Alfred Fierro, op. cit., p 35-41
- ^ Marcel Le Clère, op. cit., p. 244
- ^ היסטוריה והתפתחות, באתר הרשמי של עיריית פריז
- ^ Alfred Fierro, op. cit., p 60
- ^ Alfred Fierro, op. cit., p 62-64
- ^ Alfred Fierro, op. cit., p 68-73
- ^ Historia thématique n°107 mai-juin 2007, page 20 : « La Reynie somme les 30 000 habitants de la cour des miracles de déguerpir sous peine de pendre les douze derniers. »
- ^ Alfred Fierro, op. cit., p 74-78
- ^ דמוגרפיה של העיר פריז
- ^ Alfred Fierro, op. cit., p. 78-81
- ^ Jean Favier - Paris, 2000 ans d'histoire p. 195-196
- ^ Jean Favier - Paris, 2000 ans d'histoire p. 492-493
- ^ Alfred Fierro, op. cit., p. 97-98
- ^ Marcel Le Clère, op. cit., p. 406-418
- ^ Marcel Le Clère, op. cit., p. 424-430
- ^ צו מ-1 ביולי 1800
- ^ כוחות המשטרה של ראש העיר
- ^ Marcel Le Clère, op. cit., p. 430-435
- ^ דמוגרפיה של פריז
- ^ Marcel Le Clère, op. cit., p. 436-442.
- ^ Missy Sullivan, Napoleon crowned emperor, ערוץ ההיסטוריה, 4 במרץ 2010
- ^ La Petite Gazette Généalogique, Amicale Genealogie. "Le Cholera". Retrieved on 2006-04-10
- ^ Marcel Le Clère, op. cit., p. 518-521.
- ^ Alfred Fierro, op. cit., p 194-204.
- ^ Alfred Fierro, op. cit., p 471-472
- ^ פריז ורומא, ערים תאומות, באתר העירייה
- ^ יובל 50 לברית פריז-רומא, ינואר 2006
- ^ Jean-Luc Einaudi: "La bataille de Paris : 17 octobre 1961", 1991
- ^ סוכנויות הידיעות, מת נשיא צרפת לשעבר ז'אק שיראק, באתר ynet, 26 בספטמבר 2019
- ^ אונסק"ו – פריז, גדות הסן
- ^ 1 2 3 תמר שבק, פריז, גני ירק בביניינים ו-170 אלף עצים חדשים, ממון סוכות, ערב סוכות תשפ"א, ידיעות אחרונות, עמ' 8
- ^ טרור בפריז: 128 הרוגים ב-6 מוקדים שונים - כך התפתחה המתקפה, באתר הארץ, 14 בנובמבר 2015
- ^ שריפה בקתדרלת נוטרדאם בפריז, הצריח קרס, באתר ynet, 15 באפריל 2019
- ^ Le CLIMAT EN FRANCE par METEO FRANCE, meteofrance.com
- ^ הטקסט הרשמי של חוק 10 ביולי 1964
- ^ INSEE: בפריז משקי הבית המבוססים ביותר שכנים למשקים העניים ביותר
- ^ INSEE - מגורים בפריז על פי מספר החדרים
- ^ אתר הפרפקטור של פריז - מגורים
- ^ על-פי דירוג חברת הנדל"ן "Knight Frank" וכן של "Citi Private Bank"
- ^ דו"ח העושר השנתי של Knight Frank
- ^ INSEE: מפקד 99 - הגירה
- ^ INSEE: חלוקת זרם ההגירה על-פי מניעים
- ^ היסטוריה של ההגירה לצרפת
- ^ APUR - אוכלוסיית המהגרים בפריז
- ^ האתר העירוני: חינוך: מספרים
- ^ מהאתר של המכון הלאומי לסטטיסטיקה
- ^ מוסדות החינוך בפריז, באתר העירייה
- ^ "פריז 1900": רחוב טוקוויל 36, הרובע ה-17
- ^ Alfred Fierro, op. cit., p 774-775
- ^ אתר אונסקו: ארמון וגני ורסאי
- ^ האתר העירוני: מוזיאונים
- ^ חמישים וחמש הספריות העירוניות של פריז
- ^ Collectif, sous la direction de Marcel Le Clère, op. cit., p. 641
- ^ האתר העירוני: בתי קולנוע בפריז
- ^ בתי קולנוע בפריז
- ^ האתר העירוני: מתקני ספורט
- ^ אורן אהרוני, פריז תארח את אולימפיאדת 2024, לוס אנג'לס ב-2028, באתר ynet, 13 בספטמבר 2017
- ^ חדשות החוץ, מהיום: המהירות המירבית המותרת ברחובות פריז-30 קמ"ש, באתר כלכליסט, 30 באוגוסט 2021
- ^ האתר העירוני – תנועת אופניים
- ^ האטלייה הפריזאי לאורבניזם: התפתחות האופניים – פוליטיקה אותה חולקים כולם
- ^ האתר העירוני: וליב
- ^ האתר העירוני: פריז בטקסי
- ^ רומא-פריז, שתי הבירות היריבות שהפכו לתאומות בלעדיות, באתר Roma.Com, 2021-05-19 (באיטלקית)
| דירוג | שם | חבל | אוכלוסייה | דירוג | שם | חבל | אוכלוסייה | ||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
 פריז  מרסיי | |||||||||
| 1 | פריז | איל-דה-פראנס | 2,145,906 | 11 | רן | ברטאן | 222,485 |  ליון  טולוז | |
| 2 | מרסיי | פרובאנס-אלפ-קוט ד'אזור | 870,321 | 12 | ריימס | גראנד אסט | 180,318 | ||
| 3 | ליון | אוברן-רון-אלפ | 522,228 | 13 | טולון | פרובאנס-אלפ-קוט ד'אזור | 179,659 | ||
| 4 | טולוז | אוקסיטניה | 498,003 | 14 | סנט אטיין | אוברן-רון-אלפ | 174,082 | ||
| 5 | ניס | פרובאנס-אלפ-קוט ד'אזור | 343,477 | 15 | לה האבר | נורמנדי | 165,830 | ||
| 6 | נאנט | פיי דה לה לואר | 320,732 | 16 | דיז'ון | בורגון-פראנש-קונטה | 159,106 | ||
| 7 | מונפלייה | גראנד אסט | 299,096 | 17 | גרנובל | אוברן-רון-אלפ | 158,240 | ||
| 8 | שטרסבורג | גראנד אסט | 290,576 | 18 | אנז'ה | פיי דה לה לואר | 155,876 | ||
| 9 | בורדו | אקיטן החדשה | 259,809 | 19 | וילרבאן | אוברן-רון-אלפ | 154,781 | ||
| 10 | ליל | או-דה-פראנס | 236,234 | 20 | נים | אוקסיטניה | 147,496 | ||