אוניות המערכה מסדרת דקוטה הדרומית (1920)

אוניות המערכה מסדרת דקוטה הדרומית
תיאור כללי
סוג אונייה	אוניית מערכה
צי	צי ארצות הברית
דגל הצי
סדרה קודמת	אוניות המערכה מסדרת קולורדו
סדרה עוקבת	אוניות המערכה מסדרת קרוליינה הצפונית
אוניות בסדרה	"דקוטה הדרומית" (BB-49) ; "אינדיאנה" (BB-50); "מונטנה" (BB-51) ; "קרוליינה הצפונית" (BB-52) ; "איווה" (BB-53) ; "מסצ'וסטס" (BB-54)
ציוני דרך עיקריים
מספנה	Norfolk Naval Shipyard
תחילת הבנייה	1920
אחריתה	הבנייה בוטלה ב-1923
מידות
הֶדְחֶק	סטנדרטי: 43,200 טון, מקסימלי: 47,000 טון
אורך	208.5 מטר
רוחב	32.3 מטר
שוקע	10.1 מטר
נתונים טכניים
מהירות	23 קשרים
גודל הצוות	137 קצינים, 1404 מלחים, 75 נחתים
מספר נוסעים	137 אדם
טווח שיוט	15,000 ק"מ במהירות 10 קשר
הנעה	12 דוודים המזינים 4 טורבינות בהספק 60,000 כוחות סוס
צורת הנעה	4 גלי הנע; 4 גנרטורים טורבו-חשמליים
אמצעי לחימה
שריון	חגורת שריון: 8–13.5 אינץ' (203–343 מ"מ) ; ברבטות: 4.5–13.5 אינץ' (114–343 מ"מ) ; צריחים: 5–18 אינץ' (127–457 מ"מ) ; מגדל הניווט: 8–16 אינץ' (203–406 מ"מ) ; שריון הסיפון: 3.5–6 אינץ' (89–152 מ"מ) ; מחיצות: 8–13.5 אינץ' (203–343 מ"מ) ; קליטת הארובה: 9–13.5 אינץ' (229–343 מ"מ)
חימוש	12 תותחי 16 אינץ' (406 מ"מ) ; 16 תותחי 6 אינץ' (152 מ"מ) ; 4 תותחי 3 אינץ' (76 מ"מ) ; 2 צינורות טורפדו 21 אינץ' (533 מ"מ)

אוניות המערכה מסדרת דקוטה הדרומית (הסדרה הראשונה) הייתה קבוצה של שש אוניות מערכה שהונחו ב-1920 עבור הצי האמריקאי, אך מעולם לא הושלמו; הן נועדו להגיע למהירות של 23 קשרים (43 קמ"ש), וייצגו ניסיון להדביק את המהירויות הגוברות של יריביו העיקריים של הצי, הצי המלכותי הבריטי והצי הקיסרי היפני.

אוניות הסדרה דקוטה הדרומית אושרו בשנת 1917, אך העבודה נדחתה כדי שהצי האמריקני יוכל לשלב מידע שנרכש מקרב יוטלנד, שהתרחש באמצע 1916, בתכנון שלהם. העבודה נדחתה עוד יותר כדי לתת עדיפות למשחתות וכלי שיט קטנים אחרים, שכן הם היו נחוצים בדחיפות כדי להילחם בצוללות הגרמניות בצפון האוקיינוס האטלנטי. הבנייה החלה רק ב-1920. מכיוון שהסכם הצי של וושינגטון משנת 1922 הגביל את כמות הטונות הכוללת של אוניות המערכה שהתאפשרו לצי האמריקני, והגבילו את גודל האוניות ל-35,000 טונות ארוכות (36,000 טונות), הבנייה הופסקה בתחילת 1922. הגופים הבלתי גמורים נגרטו בשנה שלאחר מכן, התותחים הועברו לצבא האמריקאי והדוודים והשריון שלהם שימשו למודרניזציה של אוניות מערכה ישנות יותר.

רקע ותכנון

לפני שהחלה מלחמת העולם הראשונה באוגוסט 1914, הצי לא מומן היטב על ידי הקונגרס האמריקני, שלא נענה להמלצת המועצה הכללית של תוכנית בנייה של שתי אוניות מערכה בשנה. בחירתו של הנשיא וודרו וילסון ב-1912 ומינויו של ג'וזפוס דניאלס למזכיר הצי לא עשו דבר כדי לשנות זאת, שכן אף אחד מהשניים לא האמין שהוצאות נוספות על הצי הן כדאיות. פרוץ המלחמה החלה לשנות גישה זו, ובתחילת 1915, המועצה הכללית קראה לבנות ארבע אוניות מערכה בשנת הכספים (FY) 1916, אם כי הוועדה לענייני הצי דחתה המלצה זו בטענה שאין זה נבון לבצע שינויים בתוכנית הקיימת לפני שנלמד מספיק מחוויות המלחמה. במקביל לכך עלתה אמונה שהקיסרות הגרמנית אם תנצח עשויה לפלוש לארצות הברית, כולל סרט שהראה גרמנים מנצחים מוציאים להורג ותיקי מלחמת האזרחים, וכי הצי לא היה מוכן להתמודד עם איום כזה.

דקוטה הדרומית בבנייה

אירועים בחו"ל כמו עשרים ואחת התביעות היפניות מסין בתחילת 1915, ניסיונות גרמנים להתחיל בלוחמת צוללות בלתי מוגבלת וטביעת הלוסיטניה במאי חשפו את החולשות של ארצות הברית לעיני הציבור. הם גרמו לווילסון לשקול מחדש את עמדתו והוא הורה למזכירי המלחמה והצי לתכנן גיוס ביולי. המועצה הכללית טענה שהצי צריך להיות שווה לצי החזק בעולם, זה של הבריטים, לא רק לאויב הסביר ביותר, הקיסרות הגרמנית, ודגל בבניית 10 אוניות מערכה במשך חמש שנים, יחד עם סיירות מערכה וספינות קטנות יותר. הקונגרס דן בהצעת התקציב בזמן שקרב יוטלנד התרחש בסוף מאי 1916 והניצחון הבריטי אישר את ערכה של אוניית המערכה בעיני חברי הקונגרס. הם דחסו את תוכנית המועצה הכללית לשלוש שנים עם ארבע אוניות בשנת הכספים 1917 ושלוש בכל אחת מהשנים הבאות. ארבע האוניות הראשונות, שהפכו לסדרת קולורדו, היו רק שיפורים צנועים בהשוואה לסדרת טנסי הקודמת, אך הגישה המשתנה כלפי אוניות מערכה אפשרה לדירקטוריון הכללי להציע אוניות הרבה יותר חזקות ויקרות עבור שתי הקבוצות האחרונות. המחיר המקסימלי נקבע על $21,000,000.

דרישות המועצה הכללית לא פורטו ביסודיות בתחילת תהליך התכנון והיא ביקשה חימוש ראשי של תריסר תותחי 16 אינץ' (406 מילימטרים) ומהירות גבוהה יותר מ-21 הקשרים הקיימים של האוניות המוקדמות יותר, כדי להתמודד עם מגמות שנראו באוניות מערכה זרות מהירות כמו סדרת קווין אליזבת הבריטית וסדרת נגאטו היפנית. למרות זאת, מהירות גבוהה יותר לא הייתה בעדיפות גבוהה והדירקטוריון הסתפק בעלייה צנועה של שני קשרים. לאחר פלירטוט עם עיצוב חימוש של 12 תותחים בשישה צריחים עם תותחים שיצאו גדולים בהרבה מהרצוי, ניסויי ירי ארוכי טווח מוצלחים עם הצריחים המשולשים ששימשו את סדרת פנסילבניה גרמו למדור התכנון המוקדם של הלשכה לבנייה ותחזוקה (C&R) לבחור ארבעה צריחי תותחים משולשים עבור האוניות החדשות. זה איפשר להם לבסס את העיצוב על גרסה מוגדלת של הקולורדו, תוך החלפת הצריחים התאומים של האוניות הישנות בצריחים משולשים. גידול זה במספר התותחים הראשיים היה המשך לתרגול חיל הים מתחילת עידן הדרדנוט. המועצה הכללית בחרה בתותח Mark 2 החדש שפותח 50 קליבר במקום בתותח Mark 1 הישן יותר 45 קליבר מכיוון שהוא היה הרבה יותר חזק בעלות מינימלית במשקל. בחירות אלו העניקו לעיצוב תפוסה משוערת של 42,000 טונות ארוכות (43,000 טונות). דניאלס אישר את המאפיינים המקדימים ב-20 בנובמבר 1916, למרות שהלשכה הלאומית וה-C&R התווכחו על המספר והמיקום של תותחי ה-5 אינץ' (127 מ"מ) של החימוש המשני למשך מספר חודשים לפני התפשרות על 20 תותחים בתערובת של תושבות יחידות ותאומים כאשר המועצה הכללית אישרה את התכנון ב-24 בינואר 1917. הכניסה האמריקנית למלחמה באפריל גרמה להשעיית כל בניית אוניות ראשה לטובת ספינות קטנות יותר שימושיות באופן מיידי יותר למאמץ המלחמתי, אם כי זה אפשר לצי לשנות את התכנון על סמך הניסיון שנצבר מהבריטים.

בשלב זה התכנון הוגבל על ידי המגבלות שהוטלו על ידי הדרישה ליכולת לעבור דרך תעלת פנמה, חלק מהותי מהאסטרטגיה של הצי שכן זה חסך זמן של שבועות כאשר ספינות נאלצו לעבור מהאוקיינוס השקט לאוקיינוס האטלנטי או להפך. בינתיים החליטה המועצה הכללית שלאחר שפע של שינויים, שהמשמעותיים שבהם הם החלפת ירי חזק יותר, אך איטי יותר, לתותחי 6 אינץ' (150 מילימטרים) במקום תותחי 5 אינץ', שריון סיפון עבה יותר מחוץ למצודה וגובה מוגבר עבור תותחי ה-16 אינץ'. אדמירל משנה דייוויד ו. טיילור, הבנאי הראשי של הצי וראש ה-C&R חישב שהמשקל הנדרש ליישום כל השינויים הללו יעלה על השוקע שהוגדר לפי הדירקטוריון של 32 רגל 6 אינץ' (9.9 מטרים) שיכול לעבור בקלות דרך התעלה. במאמץ למתן את ההשפעה על השוקע של האונייה על ידי כל השינויים הללו ואי אפשרות לחרוג מרוחב התעלה של 106 רגל (32.3 מטרים), טיילור תיקן את העיצוב על ידי הוספת אורך וניצל את ההזדמנות כדי לשפר את הגנת הטורפדו של האונייה, מה שהגדיל את אורכה ל-725 רגל (221 מטרים) ואת התפוסה ל-46,000 טונות ארוכות (47,000 טונות). הדירקטוריון דחה את העיצוב היקר יותר הזה ועמד ברוב הדרישות שלו; דניאלס אישר שינויים אלו ב-29 בינואר 1918. טיילור חקר את שיפוע השריון, שהבטיח לחסוך משקל רב, אך בסופו של דבר החליט שלא לעשות זאת. ב-6 ביולי שינתה המועצה את טיוטת המפרט שלה ל-33 רגל (10.1 מטרים) בעומס רגיל, מה שאומר שהספינות יצטרכו להוריד משקל כדי לעבור דרך התעלה וירדה מהדרישה למייצב ג'ירו שעבורו נשמרו 600 טונות ארוכות (610 טונות). זה איפשר לטיילור להוסיף מחיצה רוחבית משוריינת מאחור ושריון עבור הדוודים.

מאפייני העיצוב של דקוטה הדרומית עקבו מקרוב אחר אוניית המערכה מהסוג הסטנדרטי, אם כי בקנה מידה גדול יותר. כמו הטנסי והקולורדו, הם תוכננו עם אותם גשרים, תרני סריג ומערכת הנעה טורבו-חשמלית והם השתמשו באותה מערכת הגנה מפני טורפדו כמו הסדרה האחרונה. ההיסטוריון הימי נורמן פרידמן תיאר את הדקוטה הדרומית כפיתוח האולטימטיבי של סדרת אוניות המערכה של ארצות הברית שהחלה עם סדרת נבדה, למרות הגידול בגודל, במהירות ובחימוש הביניים מהסוג הסטנדרטי שאפיין את הסדרות מנבדה ועד קולורדו.

תיאור

פרופיל של סדרת דקוטה הדרומית

העיצוב של סדרת דקוטה הדרומית דרש אורך כולל של 684 רגל (208.5 מטרים), רוחב של 106 רגל, ושוקע של 33 רגל בתפוסה רגילה. הדחק האוניות נועד להיות 43,200 טונות ארוכות (43,900 טונות) בתפוסה רגילה ו-47,000 טונות ארוכות (47,800 טונות) במעמס מלא, עם גובה מטאצנטרי של 3.47 רגל (1.1 מטרים) במעמס מלא. הצוות שלהם היה מורכב מ-137 קצינים, 1,404 מלחים ו-75 נחתים.

הנעה

הנעה טורבו-חשמלית, שהצי האמריקני אימץ עבור אוניות ראשה עם סדרת ניו מקסיקו המוקדמת יותר, המשיכה בסדרה זו. יתרון אחד של הנעה טורבו-חשמלית היה שההחלפה של כבלים חשמליים גמישים בקווי קיטור מגושמים אפשרה להרכיב את המנועים הלאה אל ירכתי האונייה; זה הפחית את הרטט והמשקל על ידי קיצור צירי המדחף. רווח אחר היה היכולת לשוט אחורה בעוצמה מלאה מבלי להזדקק לטורבינת רוורס נפרדת לשם כך, פשוט על ידי היפוך הקוטביות החשמלית של המנועים. יתרונות נוספים היו היכולת להפעיל את כל ארבעת המדחפים אם אחד ממחוללי הטורבו כשל, והאפשרות להפעיל רק חלק מהגנרטורים במהירות נמוכה עם עומס גבוה יותר ויעילות רבה יותר. "[כונן טורבו-חשמלי] היה יעיל, מחוספס ותמיד אמין. אבל זה היה גם כבד, מסובך, ולא קל לתחזוקה ולשמירה על כוונון." המכונות גם דרשו אמצעי אוורור מיוחדים כדי לפזר חום ולהרחיק את נתזי המים המלוחים. גם עם זה ואמצעי בידוד משוכללים, ההגנה מפני רטיבות או הצפה עקב נזקי קרב או גורמים אחרים נותרה בעייתית והיא היוותה סכנה של מתח גבוה לצוות אם ייפגע.

בסדרת דקוטה הדרומית, שני גנרטורים טורבו (ג'נרל אלקטריק עבור אינדיאנה ומונטנה, וסטינגהאוס עבור האחרות) היו מחוברים לזוג אלטרנטורים AC של 28,000 KVA ו-5,000 וולט. אלה הזינו ארבעה מנועים חשמליים, שכל אחד מהם הניע גל הנע אחד, בדירוג של 11,200 קילוואט (15,000 כוחות סוס) של זרם ישר (DC). תריסר דוודי צינור מים, כל אחד בתא נפרד משלו מחוץ לחדרי הטורבינות, סיפקו קיטור לגנרטורים בלחץ עבודה של 285 PSI (1,965 קילו-פסקל, 20 קילוגרם-כוח לסמ"ר). הפליטות מכל שלישיית דוודים קובצו יחד ולאחר מכן כל ארבעת הפליטות רוכזו יחד מעל הסיפון העליון לתוך הארובה היחידה. האוניות צוידו גם בשמונה גנרטורים DC טורבו 500 קילוואט (670 כוחות סוס). עם סך של 60,000 כוחות סוס (45,000 קילוואט), המהירות המרבית המיועדת שלהם הייתה 23 קשרים (43 קמ"ש). הם נשאו מספיק מזוט כדי לתת להם טווח מתוכנן של 8,000 מיילים ימיים (15,000 ק"מ) במהירות של 10 קשרים (19 קמ"ש).

חימוש

תותח 16 אינץ'/50 המוצג במעגן הצי של וושינגטון

הסוללה הראשית של האוניות מסדרת דקוטה הדרומית כללה תריסר תותחי Mark 2 בקוטר 16 אינץ' בארבעה צריחים עם תותחים משולשים, זוג צריחים ירי-על לפני ומאחורי המבנה. אלה ירו את אותם פגזים במשקל 2,100 ליברות (953 קילוגרם) כתותחי סימן 1 של סדרת קולורדו עם מהירות לוע של 2,650 רגל לשנייה (810 מטר לשנייה) לטווח של 45,100 יארד (41,200 מטרים) בהגבהה המרבית של הצריח של 46 מעלות. תותחי ה-Mark 2 בסופו של דבר לא הותקנו על סיפון אף אונייה; כאשר התכנון של אוניות המערכה מסדרת איווה החל בשנת 1938, בתחילה ההנחה הייתה שאוניות אלו ישתמשו בעודפי תותחי Mark 2, אך עקב תקשורת שגויה בין שתי מחלקות הצי המעורבות בתכנון, אוניות האיווה דרשו תותח קל יותר מאשר Mark 2/Mark 3 מה שהוביל לעיצוב של תותח 16 אינץ'/50 קליבר Mark 7 במשקל 267,900 ליברות (121,500 קילוגרם).

לדקוטה הדרומית היה חימוש משני שהורכב מ-16 תותחי Mark 12 6 אינץ' 53 קליבר בבסיסים בודדים. תריסר מהם היו בקזמטים לא משוריינים בצד המבנה וארבעת התותחים הנותרים הוצבו לצד המבנה הקדמי. לתותחים היה טווח מרבי של 21,000 יארד (19,000 מטרים) בהגבהה של 20 מעלות והם ירו פגזים במשקל 105 ליברות (48 קילוגרם) במהירות לוע של 3,000 רגל לשנייה (910 מטר לשנייה). הם הותקנו בסיירות מסדרת אומהה ובכמה צוללות גדולות שנבנו במהלך שנות ה-20 של המאה ה-20 לאחר ביטול אוניות המערכה מסדרת דקוטה הדרומית.

הגנה נגד מטוסים סופקה על ידי ארבעה תותחים דו-תכליתיים 3 אינץ' (76 מ"מ) בקליבר 50 בבסיסים בודדים באמצע הספינה. הם ירו פגזים במשקל 13 ליברות (5.9 קילוגרם) במהירות לוע של 2,700 רגל לשנייה (820 מטר לשנייה), לתותחים היה טווח מרבי של 14,590 יארד (13,340 מטרים) והם יכלו לירות בקצב של 12–15 פגזים לדקה. האוניות צוידו גם בזוג של צינורות טורפדו בקוטר <21-אינץ' (533 מ"מ) שקועים, אחד בכל צד רוחב.

הגנה

עיצוב חגורת השריון של סדרת דקוטה הדרומית דרשה שריון בעובי 13.5 אינץ' (340 מילימטרים) אשר מתחדד ל 8 אינץ' (203 מילימטרים) מתחת לקו המים. היא השתרעה בין הברבטים הקדמיים והאחוריים של הצריח והגנה על מכונות ההנעה ומחסני התחמושת. מחיצות רוחביות קדמיות ואחוריות בעובי 8–13.5 אינץ' (200–340 מילימטרים) יצרו מצודה משוריינת על ידי סגירת קצוות החגורה. הסיפון הראשי ישב בראש החגורה המשוריינת; זה היה הסיפון המשוריין הראשי והוא הורכב משתי שכבות בעובי 1.75 אינץ' (44 מילימטרים) של פלדה, האחת מפלדת ניקל (NS) והשנייה מפלדה לטיפול מיוחד (STS). מתחתיו היה סיפון הפיצול שהיה מורכב משריון בעובי 1.25 אינץ' (32 מילימטרים) של STS שנועד לתפוס רסיסים מפגזים שהתפרצו על הסיפון הראשי. מול המחיצה הקדמית, סיפון הפיצול המשיך אל החרטום, אם כי כעת הוא היה מורכב משכבה אחת בעובי 5 אינץ' של STS ועוד אחת, בעובי 1 אינץ (25 מילימטרים) של פלדת ניקל. בין הסיפון הראשי לסיפון הרסיסים, פתחי הדוודים היו מוגנים על ידי שריון בעובי 9–13.5 אינץ' (230–340 מילימטרים).

הצריחים היו מחופים במגני תותחים בעובי 18 אינץ' (457 מילימטרים), עם דפנות בעובי 9–10 אינץ' (229–254 מילימטרים) וגג בעובי 5 ס"מ. הברבטים היו מוגנים על ידי שריון בעובי 13.5 אינץ' מעל הסיפון הראשי ו-4.5 אינץ' (114 מילימטרים) מתחת לזה. שריון מגדל הניווט היה בעובי 16 אינץ' בחזית ובצדדים והיה לו גג בעובי 8 אינץ'. ההגנה התת-מימית הייתה דומה לזו של סדרת קולורדו, בעומק חמש שכבות עם תאים אטומים למים המופרדים על ידי שלושה מחיצות טורפדו בעובי 0.75 אינץ' (19 מילימטרים) שנמשך מסיפון הריסוק לקרקעית האונייה ובין המחיצות הרוחביות. התא החיצוני היה ריק, שלושת האמצעיים שימשו כמיכלי נפט, וגם התא הפנימי היה ריק.

אוניות הסדרה

שם האונייה	המספנה	הונחה	הושהתה	בוטלה	% השלמה	גורל
דקוטה הדרומית (BB-49)	מספנת הצי של ניו יורק	15 במרץ 1920	8 בפברואר 1922	17 באוגוסט 1922	38.5%	נמכרה לגרוטאות, 25 באוקטובר 1923
אינדיאנה (BB-50)	מספנת הצי של ניו יורק	1 בנובמבר 1920			34.7%	נגרטה על הממשה
מונטנה (BB-51)	מספנה ימית האי מארה	1 בספטמבר 1920			27.6%	נמכרה לגרוטאות, 25 באוקטובר 1923
קרוליינה הצפונית (BB-52)	מספנת הצי נורפוק	12 בינואר 1920			36.7%	נמכרה לגרוטאות, 25 באוקטובר 1923
איווה (BB-53)	ניופורט ניוז בניית ספינות	17 במאי 1920			31.8%	נמכרה לגרוטאות, 8 בנובמבר 1923
מסצ'וסטס (BB-54)	מספנת נהר פור	4 באפריל 1921			11.0%	נמכרה לגרוטאות, 8 בנובמבר 1923

עם ביטול אוניות המערכה מסדרת דקוטה הדרומית וסיירות המערכה מסדרת לקסינגטון, התותחים הקיימים הועברו לצבא האמריקאי ושימשו כתותחי הגנת החוף. הדוודים שלהם שימשו למודרניזציה של שש האוניות של הסדרות פלורידה, ויומינג וניו יורק באמצע שנות ה-20; לוחות השריון שלהם שימשו לחיזוק השריון הקיים של אוניות מערכה אחרות.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אוניות המערכה מסדרת דקוטה הדרומית בוויקישיתוף