מלחמת האזרחים האמריקנית

מלחמת האזרחים האמריקנית (באנגלית: The American Civil War) הייתה מלחמת אזרחים שהתרחשה בארצות הברית בשנים 1861–1865. 11 מדינות בדרום ארצות הברית שבהן עבדות הייתה חוקית, הכריזו על פרישה מארצות הברית, והקימו את קונפדרציית המדינות של אמריקה, הידועה גם בשמה המקוצר "הקונפדרציה". אל מולן התייצבו המדינות שכונו "האיחוד". הן כללו את 23 המדינות הנותרות, שמתוכן 19 היו מדינות "חופשיות", שבהן עבדות לא הייתה חוקית, ו-4 היו "מדינות הגבול", שבהן עבדות הייתה חוקית אך אחוז העבדים באוכלוסייה היה נמוך יחסית. מתוך הארבע האחרונות, בשתי מדינות, מיזורי וקנטקי, היו ממשלות יריבות, שכל אחת מהן תמכה בצד אחר במלחמה, אך הממשלות תומכות האיחוד שלטו במדינה בפועל. ב-1863 פרשה וירג'יניה המערבית מווירג'יניה (שהייתה חלק מהקונפדרציה) והצטרפה לאיחוד. ב-1864 הוכרה נבדה כמדינה והצטרפה לאיחוד. הקונפדרציה, בהנהגתו של ג'פרסון דייוויס, לחמה על עצמאותה מארצות הברית, והציגה את מלחמת האזרחים כמלחמת העצמאות של הקונפדרציה. האיחוד הונהג על ידי הממשל הפדרלי של ארצות הברית, שבראשו עמד הנשיא אברהם לינקולן.

מלחמת האזרחים האמריקנית
The American Civil War

מימין לשמאל ומלמעלה למטה: אברהם לינקולן – נשיא ארצות הברית קרב צ'יקמוגה, הקרב על אי מספר 10 קרב שילה, קרב המפטון רודס ג'פרסון דייוויס – נשיא הקונפדרציה
מימין לשמאל ומלמעלה למטה: אברהם לינקולן – נשיא ארצות הברית קרב צ'יקמוגה, הקרב על אי מספר 10 קרב שילה, קרב המפטון רודס ג'פרסון דייוויס – נשיא הקונפדרציה
סוג העימות	מלחמת אזרחים
תאריכים	12 באפריל 1861 – 26 במאי 1865 (4 שנים)
מלחמה אחרי	מלחמת האזרחים האמריקנית השנייה
מקום	ארצות הברית
עילה	עבדות בארצות הברית, נאמנויות מקומיות למדינות ולא לאומה ברמה הפדרלית, פערים כלכליים ועוד.
תוצאה	ניצחון של האיחוד, תקופת השיקום, ביטול העבדות, פירוק הקונפדרציה, רצח לינקולן
שינויים בטריטוריות	ארצות הברית: בעיקר מדינות הגבול ודרום ארצות הברית.
הצדדים הלוחמים ארצות הברית של אמריקה (האיחוד) קונפדרציית המדינות של אמריקה (הקונפדרציה) מנהיגים אברהם לינקולן  ג'פרסון דייוויס  מפקדים אדווין סטנטון וינפילד סקוט ג'ורג' מקללן הנרי האלק יוליסס ס. גרנט ויליאם שרמן יהודה פיליפ בנימין רוברט אי. לי אלברט סידני ג'ונסטון תומאס ג'ונתן ג'קסון ג'וזף א' ג'ונסטון פ.ג.ט. בורגארד כוחות 2,200,000 איש 1,064,000 איש אבדות 365,000 הרוגים 275,000 פצועים 290,000 הרוגים 137,000 פצועים

המניע המרכזי למלחמה היה הוויכוח על התפשטות העבדות בארצות הברית לטריטוריות במערב ארצות הברית ולמדינות החדשות שהיו צפויות להיווצר במקומן. המפלגה הרפובליקנית התנגדה להתפשטות העבדות, ואילו מדינות העבדות בדרום חששו שמניעת התפשטות העבדות למערב תביא לרוב יציב של נציגי מדינות חופשיות בקונגרס. בעקבות הבחירה בלינקולן, רפובליקני שהתנגד להתפשטות העבדות למערב, החלו מדינות בדרום לפרוש – שבע מדינות פרשו בינואר ופברואר 1861, עוד לפני שלינקולן הושבע, וארבע פרשו בחודשים אפריל–יוני. הן הממשל היוצא של הנשיא הדמוקרטי ג'יימס ביוקנן והן הממשל הנכנס של הנשיא הרפובליקני אברהם לינקולן, דחו את חוקיותו של מהלך הפרישה, והכריזו עליו כמרד. הוויכוח על השאלה הרחבה יותר, לגבי ביטול מוחלט של העבדות, התעצם לאחר פרוץ המלחמה, והפך לאחת ממטרות האיחוד המוצהרות רק בינואר 1863, עם פרסום הצהרת האמנציפציה. הקונפליקט בנושא העבדות, חפף במידה רבה לפערים כלכליים, חברתיים ותרבותיים.

פעולות האיבה החלו ב-12 באפריל 1861, כשכוחות הקונפדרציה תקפו את המצודה של צבא ארצות הברית בפורט סאמטר שבמדינת דרום קרוליינה. תגובתו של לינקולן הייתה גיוס של צבא מתנדבים מכל מדינות האיחוד כדי לכבוש מחדש את השטח הפדרלי. תגובה זו הביאה להכרזת פרישה של ארבע מדינות תומכות עבדות נוספות. שני הצדדים גייסו צבאות; האיחוד תפס את השליטה במדינות הגבול בתחילתה של המלחמה, הטיל סגר ימי על מדינות הקונפדרציה, שמנע מהן ייצוא כותנה עליו התבססה כלכלתן, וחסם את מרבית הייבוא אליהן. במזרח נותרה הלחימה היבשתית ללא הכרעה בשנים 62–1861, בהן הצליחה הקונפדרציה להדוף את התקפות האיחוד, שניסה לכבוש את בירת הקונפדרציה, ריצ'מונד שבווירג'יניה. רוברט לי, ניצח בקרבות בווירג'יניה, אך בשנת 1863, לאחר קרב גטיסברג, נעצרה התקדמותו צפונה והוא החל לסגת דרומה, תוך כדי אבדות כבדות. במערב השיג האיחוד שליטה על נהר המיסיסיפי, לאחר תפיסתה של ויקסבורג, ובכך חילק את הקונפדרציה לשניים. בשנת 1864 הצליח האיחוד בהובלת יוליסס ס. גרנט לממש את יתרונו בציוד ובכוח אדם, מול הקונפדרציה בהובלת הגנרל רוברט לי. גנרל ויליאם שרמן מצבא האיחוד כבש את העיר אטלנטה וצעד אל הים. התנגדותה הצבאית של הקונפדרציה פסקה לאחר כניעתו של לי בפני גרנט בקרב אפומטוקס ב-9 באפריל 1865.

מלחמת האזרחים האמריקנית הייתה אחת ה"מלחמות הטכנולוגיות" הראשונות. מסילות רכבת, טלגרף, ספינות קיטור ונשק בייצור המוני, היו בשימוש נרחב במהלכה. התרגול במלחמה כוללת, שפותח על ידי שרמן בג'ורג'יה, ומלחמת החפירות שנערכה סביב פטרסבורג בווירג'יניה, בישרו את אופייה של מלחמת העולם הראשונה ביבשת אירופה כחצי מאה לאחר מכן. היא עודנה המלחמה הקטלנית ביותר בתולדות ארצות הברית. נהרגו בה כ-620,000 חיילים ומספר לא ידוע של אזרחים. 10% מקרב הגברים בטווח הגילים 20–45 במדינות הצפון נהרגו או נפצעו, וכ-30% מכלל הגברים הלבנים בטווח הגילים 18–40 במדינות הדרום.

ההיבטים החברתיים, הפוליטיים, והכלכליים של המלחמה עיצבו את תקופת השיקום שנמשכה עד שנת 1877. בעקבות המלחמה, המשק התעשייתי הפך לנתח השוק הגדול ביותר של ארצות הברית על חשבון משק החקלאות. ניצחון האיחוד הביא לקיצה של הקונפדרציה ושל העבדות בארצות הברית וחיזק את כוחו של הממשל הפדרלי. התיקונים ה-13, ה-14 וה-15 לחוקת ארצות הברית ביטלו את העבדות, הוסיפו הגנות מפני פגיעה בחיים, בחירות וברכוש של אזרחים וקידמו את זכותם של גברים שחורים להצביע. עם זאת, לאחר תקופת השיקום נבלם תהליך זה במדינות הדרום, הצבעה של שחורים דוכאה, וחקיקתם של חוקי ג'ים קרואו, שחלקם בוטלו רק כמאה שנים לאחר תום המלחמה, ביססה הפרדה גזעית ואפליה של שחורים.

הסיבות לפרישה

מרבית ההיסטוריונים כיום רואים את העימות הפוליטי לגבי עתיד העבדות בארצות הברית, ובמיוחד לגבי השאלה האם עבדות תותר במדינות חדשות בדרום-מערב ארצות הברית כסיבה העיקרית לפרישה של מדינות הדרום ב-1861 ולפרוץ מלחמת האזרחים.

רקע

שאלת העבדות הייתה טעונה כבר בראשית ימי האיחוד. בעת הכרזת העצמאות של ארצות הברית בשנת 1776, העבדות הייתה חוקית בכל שלוש עשרה המושבות, ורבים מהאבות המייסדים של ארצות הברית היו בעלי עבדים. במהלך מלחמת העצמאות ולאחריה החלו מדינות בצפון לאסור בחקיקה על עבדות. פנסילבניה הייתה הראשונה (ב-1780) ועד 1787 – השנה בה התקיימה הוועידה שבה נוסחה חוקת הברית – הפכו ניו המפשיר, מסצ'וסטס, קונטיקט ורוד איילנד ל"מדינות חופשיות". בוורמונט, שהצטרפה לאיחוד רק ב-1791, החוק אסר על החזקת עבדים בתחום המדינה כבר ב-1777. לאחר הקמת האיחוד בוטלה העבדות גם בניו יורק (1799) וניו ג'רזי (1804). מבחינה כלכלית, מדינות אלה היו תלויות פחות בעבודת עבדים בחקלאות. בדרום, לעומת זאת, הייתה לעבדים חשיבות כלכלית רבה יותר, והמדינות שמדרום לפנסילבניה וניו ג'רזי נותרו עבדות נותרה חוקית. תהליך זה יצר חלוקה גאוגרפית ברורה מדינות "חופשיות" מצפון לקו מייסון-דיקסון ל"מדינות עבדים" מדרום לו. תקנות הצפון-מערב, שחוקקו ביולי 1787 על ידי קונגרס הקונפדרציה, קבעו שעבדות תהיה אסורה בטריטוריה הצפון-מערבית, ובכך הבטיחו למעשה שהמדינות שייווצרו מצפון לנהר אוהיו (אוהיו, אינדיאנה, אילינוי, מישיגן, ויסקונסין ומינסוטה) יהיו מדינות חופשיות. איסור על עבדות במדינות הצפון לא הבטיח שוויון זכויות לשחורים. בהרבה ממדינות הצפון חוקקו "חוקי שחורים" שהטילו מגבלות שונות על שחורים, בכל מדינה על פי החלטת מחוקקיה, כגון מניעת הצבעה בבחירות, הפרדה גזעית, איסור על נישואים בין-גזעיים, איסור רישום לבתי ספר ציבוריים, חובת נשיאה של תעודות שונות וכדומה.

בוועידת החוקה, נושא העבדות היווה נקודת מחלוקת חשובה בין מדינות הדרום למדינות הצפון, ובניסיון להבטיח שכל המדינות יאשררו את החוקה, מנסחי החוקה ניסו ככל האפשר להימנע מהנושא. המילים "עבד" או "עבדות" לא מוזכרות בחוקה כלל, אך מספר סעיפים עוסקים בנושא במשתמע: פשרת השלוש-חמישיות והאיסור על מניעת "יבוא בני אדם" עד 1808 בפרק הראשון לחוקה, וסעיף 3 בחלק 2 של הפרק הרביעי, שמחייב הסגרה של "אדם שמוטלת עליו חובת שירות או עבודה במדינה אחרת".

הצעות לביטול מוחלט של העבדות עלו בשנים הראשונות לאחר המלחמה, אך תנועה זו איבדה במהירות מכוחה, ובמקומה עלו הצעות אחרות לשינוי מתון והדרגתי יותר. רבים בסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19 סברו שהעבדות תיעלם בהדרגה מעצמה. ב-1808, מייד עם תום תקופת האיסור החוקתי, נאסר ייבוא עבדים, וצעד זה חיזק את התחושה שהעבדות תיעלם באופן טבעי. חלק מהאוכלוסייה בארצות הברית, כולל חלק מאנשי הציבור במדינות העבדים, תמך בהצעות שכללו אמנסיפציה של העבדים ולאחר מכן הגלייתם למדינות אחרות באפריקה או בקריביים. גישה זו נקראה "קולוניזציה" (שכן הרעיון היה ליצור קולוניות של עבדים לשעבר לאחר שישוחררו), או תנועת החזרה לאפריקה, ועד 1830 בערך רוב ההתארגנויות של אמריקאים לבנים נגד עבדות אימצו אותה. אישים כגון תומאס ג'פרסון, הנרי קליי ואברהם לינקולן – שתמך בתוכנית גם במהלך מלחמת האזרחים עד 1865, ואף חתם על תוכנית ליישוב 5,000 שחורים בהאיטי זמן קצר לפני שחתם על הצהרת האמנציפציה – אימצו את הרעיון. אריק פונר כתב על כך ש"[רעיון הקולוניזציה] איפשר לתומכיו לדמיין חברה חופשית – בהדרגה, תוך שמירה על השלום וללא סכסוכים מפלגים – הן מעבדות והן מנוכחותם הבלתי-רצויה של שחורים".

התקווה שהעבדות תיעלם מעצמה עם האיסור על ייבוא עבדים לא התממשה. המצאת המנפטה, בידי אלי ויטני, הגדילה פי חמישים את כמות הכותנה הניתנת לעיבוד מדי יום, וכך הגבירה משמעותית את הביקוש לעובדים בדרום. פיתוח זה ואחרים איפשרו ייצור המוני של כותנה. לצד זאת חלה צמיחה עצומה בביקוש העולמי לכותנה – חומר גלם מרכזי בהמהפכה התעשייתית, מוצר הייצוא העיקרי בארצות הברית לפני מלחמת האזרחים ומוצר שייצורו דרש עבודת כפיים רבה. כל אלו העניקו תמריץ מחודש לצמיחת כלכלה מבוססת-עבדים. מגמה זו אפשרה למספר רב של בעלי עבדים ובעלי אדמות בדרום להתעשר במהירות ולהפוך לאליטה כלכלית; והגידול הטבעי של אוכלוסיית העבדים יחד עם פיתוח המסחר הפנימי בעבדים פיצה על אובדן האפשרות לייבא עבדים ממקומות אחרים בעולם. ייצור הכותנה הגיע לכמויות כאלו שארצות הברית הפכה לספקית הכותנה הגדולה ביותר לאירופה, ובכך היא עקפה את שוקי הכותנה במזרח התיכון של האימפריה העות'מאנית.

עבדות

ערך מורחב – עבדות בארצות הברית

חום-מדינות שפרשו לפני 15 באפריל 1861. אדום-מדינות שפרשו לאחר 15 באפריל 1861. צהוב-מדינות מהאיחוד שהתירו עבדות בתחומן. כחול-מדינות איחוד שאסרו את העבדות. אפור-טריטוריות.

ערב מלחמת האזרחים הסתמכה המערכת הכלכלית בדרום ארצות הברית בעיקר על המגזר החקלאי שהתבסס על עבדות. כלכלת הצפון הייתה גם כן חקלאית, אך היא החלה להתבסס יותר על תעשייה ובנקאות. תמיכת מדינה בפרישה מהאיחוד התאימה ביחס ישר למספר חוות המטעים שבה. מדינות הדרום העמוק, שבהן היה הריכוז הגבוה ביותר של מטעים, היו הפורשות הראשונות. מדינות הדרום הצפוניות יותר של וירג'יניה, צפון קרוליינה, ארקנסו וטנסי, שבהן היה מספר קטן יותר של מטעים, דחו את הפרישה עד שמשבר פורט סאמטר כפה עליהן בחירה באחד הצדדים. מדינות הגבול בין הצפון לדרום, שבהן היה מספר מועט של מטעים, לא פרשו כלל מהאיחוד.

הטבלה להלן מראה את החלוקה בין מדינות עבדים, מדינות חופשיות ומדינות גבול. אם לא צוין אחרת, הנתונים הם על פי מפקד האוכלוסין של 1860. לפי מפקד זה, 393,975 תושבים, המייצגים כ-8% מכלל המשפחות בארצות הברית, החזיקו ב-3,950,528 עבדים. עבדים היוו 47 אחוז מהאוכלוסייה במדינות שפרשו עד פברואר 1861, וכ-24 אחוז במדינות הגבול (כולל הדרום העליון); 37 אחוז מהמשפחות במדינות שפרשו עד פברואר 1861 החזיקו בעבדים לעומת 20 אחוז במדינות הגבול (כולל הדרום העליון). ב-4 מדינות הדרום העליון שפרשו לאחר נפילת פורט סאמטר כ-29 אחוז מהאוכלוסייה היו עבדים, לעומת כ-14% במדינות הגבול שנותרו באיחוד.

  מדינות הצפון

  מדינות גבול שנשארו באיחוד

  מדינות הדרום העליון שפרשו (נחשבו ל"מדינות גבול" עד פרישתן)

  מדינות הדרום שפרשו

מדינה	אוכלוסייה	אוכלוסייה חופשית	אוכלוסיית עבדים	אחוז העבדים	תאריך פרישה
קרוליינה הדרומית	703,708	301,302	402,406	57.2	20 בדצמבר 1860
מיסיסיפי	791,305	354,674	436,631	55.2	9 בינואר 1861
לואיזיאנה	708,002	376,276	331,726	46.9	26 בינואר 1861
אלבמה	964,201	529,121	435,080	45.1	11 בינואר 1861
פלורידה	140,424	78,679	61,745	44.0	10 בינואר 1861
ג'ורג'יה	1,057,286	595,088	462,198	43.7	19 בינואר 1861
קרוליינה הצפונית	992,622	661,563	331,059	33.4	20 במאי 1861
וירג'יניה	1,596,318	1,105,453	490,865	30.7	17 באפריל 1861
טקסס	604,215	421,649	182,566	30.2	1 בפברואר 1861
ארקנסו	435,450	324,335	111,115	25.5	6 במאי 1861
טנסי	1,109,801	834,082	275,719	24.8	8 ביוני 1861
קנטקי	1,155,684	930,201	225,483	19.5
מרילנד	687,049	599,860	87,189	12.7
מיזורי	1,182,012	1,067,081	114,931	9.7
וושינגטון די. סי.	75,080	71,985	3,185	4.4
דלאוור	112,216	110,418	1,798	1.6
ניו ג'רזי	672,035	672,017	18–43	<1
ניו יורק	3,880,735	3,880,735	0	0
פנסילבניה	2,906,215	2,906,215	0	0
אוהיו	2,339,511	2,339,511	0	0
אילינוי	1,711,951	1,711,951	0	0
אינדיאנה	1,350,428	1,350,428	0	0
מסצ'וסטס	1,231,066	1,231,066	0	0
ויסקונסין	775,881	775,881	0	0
מישיגן	749,113	749,113	0	0
איווה	674,913	674,913	0	0
מיין	628,279	628,279	0	0
קונטיקט	460,147	460,147	0	0
קליפורניה	379,994	379,994	0	0
ניו המפשיר	326,073	326,073	0	0
ורמונט	315,098	315,098	0	0
רוד איילנד	174,620	174,620	0	0
מינסוטה	172,023	172,023	0	0
אורגון	52,465	52,465	0	0

95% מהאוכלוסייה האפרו-אמריקאית בארצות הברית התגוררה במדינות הדרום, והיוותה כשליש מהאוכלוסייה באזורים אלה (לעומת אחוז אחד מכלל האוכלוסייה בצפונה של ארצות הברית, שהתרכזו במיוחד בערים הגדולות כגון ניו יורק ופילדלפיה). עובדה זו הגבירה את הפחד משחרור עבדים בדרום.

לפי ההיסטוריונית צ'נדרה מאנינג, גם חיילי האיחוד וגם חיילי הקונפדרציה, שלחמו בפועל, האמינו כי העבדות היא הסיבה למלחמת האזרחים. רובם של חיילי הקונפדרציה לחמו כדי להגן על העבדות, אותה ראו כחלק אינטגרלי מהכלכלה והתרבות בדרום. חיילי האיחוד האמינו כי הסיבה האמיתית למלחמה היא הבאה לשחרור העבדים. למרות זאת, רבים מחיילי האיחוד לא אימצו את הרעיון של הקזת דמם למען העבדים האפרו-אמריקנים, אותם ראו כנחותים. מחקרה של מאנינג כלל קריאה של עלוני מחנות צבא, והתכתבויות בין חיילים לבני משפחותיהם במהלך מלחמת האזרחים. מאנינג מציינת כי הוויכוח העיקרי בין מדינות הקונפדרציה על הפרישה לא היה על זכויותיהן כמדינות, אלא על "כוחו של הממשל הפדרלי להשפיע על מוסד העבדות, ובמיוחד על ההגבלות על צירופן של טריטוריות חדשות".

העימות לגבי העבדות במערב

ארצות הברית התפשטה בהדרגה צפונה, דרומה ובעיקר מערבה במהלך המאה ה-19. מלבד הטריטוריה הצפון-מערבית במערב התיכון, שכל המדינות שהתפתחו ממנה היו חופשיות, רכישת לואיזיאנה ב-1803, הסכם 1818, הסכם אדמס-אוניס ב-1819, שהוביל לרכישת מערב פלורידה ולהסדרה של חלק מהסכסוכים הטריטורייליים עם ספרד, סיפוח טקסס ב-1845, ומלחמת ארצות הברית–מקסיקו (1846–1848) – כל אלו בישרו על הרחבת האיחוד והפוטנציאל להצטרפות מדינות חדשות. התפתחות זו הציתה מחדש את העימות בנושא העבדות, שכן כל אחד מהצדדים למחלוקת הבין שעתיד העבדות במדינות שיצטרפו ישפיע על מאזן הכוחות בין נציגי מדינות חופשיות לנציגי מדינות עבדים בקונגרס של ארצות הברית. מניעת התפשטות העבדות למערב הייתה המטרה של מפלגת האדמה החופשית (Free Soil Party) שפעלה בשנים 1848–1854 והתמזגה לתוך המפלגה הרפובליקנית. למטרה זו היו שותפים גם תנועות אחרות בצפון. רבים בצפון ראו מאבק זה כהתנגדות ל"כוח העבדות" – השליטה של בעלי עבדים בפוליטיקה הלאומית – וכחיוני להתפתחות מערכת כלכלית שמבוססת על עבודה חופשית ומאפשרת לעובדים לבנים להיות עצמאיים ולהשיג ניידות חברתית. מנגד, בדרום ההתנגדות להתפשטות העבדות למערב נתפסה כניסיון להביא בסופו של דבר לחיסול מוחלט של העבדות.

במחצית הראשונה של המאה ה-19 נעשו מספר ניסיונות להגיע לפשרה בנושא. פשרת מיזורי מ-1820 הייתה ניסיון ליצור מאזן כוחות בין הצדדים. במסגרתה, מיין הצטרפה לאיחוד כמדינה חופשית ומיזורי הצטרפה כמדינת עבדים, ונקבע שהמדינות שבתחום שנוסף כתוצאה מרכישת לואיזינה מצפון לקו הרוחב 36°30′ צפון עבדות לא תהיה חוקית (למעט החלקים של מיזורי עצמה שמצפון לקו זה). הדיון שהוביל לפשרה החל ב-1819 והוא הצית ויכוח עז לגבי עתידה של העבדות, שנמשך עד 1821. במהלך דיון זה החלה להתגבש אידאולוגיה סדורה יותר של תומכי העבדות. חלקים מהאמריקאים, ביניהם ג'פרסון, ראו בפשרה מעין "הכנה" לעימות שעשוי לפרק את האיחוד על ידי יצירה של קו גאוגרפי יציב בין שני אזורים עם תפיסת עולם, כלכלה ואורח חיים שונה. אולם, רבים, בעיקר בצפון, התייחסו לפשרה כאל "הסכם קדוש", ובעקבותיה נוצר הנוהג של שמירת האיזון בקונגרס על ידי קבלתן של מדינות חדשות לאיחוד בזוגות, כאשר בכל פעם מתקבלת מדינת עבדים ומדינה חופשית.

סיפוח טקסס וארגון הטריטוריות שבעקבות המלחמה עם מקסיקו והסכם גואדלופה אידלגו עברו לארצות הברית איימו להצית מחדש את העימות בנושא עתיד העבדות. ההסכם עם מקסיקו ותוואי הגבול נקבעו לאחר מאבק מריר בין תומכי ומתנגדי העבדות בקונגרס, כאשר התומכים רצו לספח כמה שיותר שטח ממקסיקו, שלפיהם היה עתיד להפוך למדינות שבהן תותר העבדות, בדומה לטקסס. נגד חזון זה של תומכי העבדות בדרום עמדו מתנגדי עבדות בקונגרס כמו גם מתיישבים אמריקאים בחלק מהטריטוריות שסופחו. ניסיון לאסור לחלוטין על עבדות בשטח שנכבש מצפון מקסיקו, הידוע כתנאי וילמוט (Wilmot Proviso), נכשל בסנאט, וכך נכשלו גם ניסיונות לקבוע את המשך קו רוחב 36°30′ עד לאוקיינוס השקט כגבול בין מדינות עבדים למדינות חופשיות. עם זאת, פשרת 1850, שהסדירה חלק מהמחלוקות בנוגע שטחים אלה, נתפסה כהמשך הקו של פשרת מיזורי, אף שהיא חרגה ממנו בנושאים מסוימים, וכך מנעה למשך שנים בודדות את התפרצות העימות האלים. טקסס התקבלה כמדינת עבדים עצומה בשטחה ב-1845; גבולה הצפוני נקבע כקו רוחב 36°30′. קליפורניה התקבלה ב-1850, כחלק מהפשרה, כמדינה חופשית. בטריטוריות של יוטה וניו מקסיקו (שתיהן בשטחים נרחבים מהמדינות יוטה וניו מקסיקו שהתקבלו ב-1896 ו-1912 בהתאמה) לא נקבע עתיד העבדות על ידי הקונגרס, כך שההנחה הייתה שהוא ייקבע בטריטוריות אלה על ידי המתיישבים. אף על פי שההחלטות לגבי קליפורניה, יוטה וניו מקסיקו לא התחשבו בקו רוחב 36°30′, הבט זה של הפשרה לא נתפס בהכרח כסותר את פשרת מיזורי, שכן הטריטוריות האלו לא היו חלק מרכישת לואיזיאנה.

כחלק מפשרת 1850 התקבל חוק העבד הנמלט שדרש כי עבדים נמלטים שייתפסו במדינות חופשיות יוחזרו לבעליהם. החוק "אוזן" על ידי איסור על סחר בעבדים בוושינגטון די. סי. (מבלי לאסור על החזקת עבדים בבירה), אך הוא עורר מחלוקת רבה, שהפכה בהמשך לאחד הנושאים שסביבם התלכדו מחנות יריבים. לשם אכיפת החוק הוקמו יחידות מיוחדות של לוכדי עבדים בכל ארצות הברית. החוק העלה את חמת אפם של הצפוניים מתנגדי העבדות ופעל לייצג אינטרסים של דרומיים שרצו למנוע את בריחת עבדיהם. מאז חוק ביטול העבדות 1833, האימפריה הבריטית אסרה על קיום העבדות בכל מושבותיה ולכן עבדים נמלטים רבים ברחו מהדרום צפונה עד למושבות הבריטיות בקנדה. תושבים צפוניים הקימו על דעת עצמם את מסילת הרכבת המחתרתית על מנת להבריח עבדים נמלטים לקנדה.

חוק קנזס–נברסקה משנת 1854 ביטל למעשה את פשרת מיזורי והצית מחדש את העימות בנושא העבדות. החוק כונן את טריטוריות קנזס ונברסקה (שתי הטריטוריות היו גדולות יותר מהמדינות קנזס ונברסקה שנוצרו ב-1861 ו-1867 בהתאמה) וקבע שעתיד העבדות בהן ייקבע על פי החלטתן הריבונית של כל אחת מהמדינות שייווצרו, על אף ששתי הטריטוריות, שהיו בשטח שנרכש ברכישת לואיזיאנה, נמצאו מצפון לקו רוחב 36°30′. בקנזס ובחלקים ממיזורי העימות בנושא העבדות הפך לסכסוך אלים, שמכונה קנזס המדממת. העימות בקנזס כלל עשרות רציחות פוליטיות, מקרים חמורים של הצתה וחבלה ברכוש ומקרים של הונאת בחירות.

חוק קנזס–נברסקה סייע לגיבוש כוח פוליטי מאוחד יותר של מתנגדי עבדות בצפון. המפלגה הוויגית, שהייתה מפולגת בעניין עתיד העבדות, החלה לאבד מכוחה כבר בתחילת שנות ה-50. הקו הפשרני שנקט הנשיא הוויגי מילרד פילמור לא קסם למצביעים, והמפלגה נחלה מפלה מוחצת בבחירות לנשיאות ארצות הברית 1852. לאחר חקיקת חוק קנזס–נברסקה, המפלגה התמוססה לחלוטין, והמפלגה הרפובליקנית, שנוסדה על ידי מתנגדי החוק, תפסה את מקומה.

גם כוחה של המפלגה הדמוקרטית החל להתערער, בין השאר משום שחלק מהפוליטיקאים דמוקרטים בצפון העדיפו שלא לצדד באופן ברור בדרישות מדינות העבדים הדרומיות או להתנגד להן, בעוד שהדמוקרטים בדרום ציפו מהממשל לתמוך בעמדתם ללא סייג. הנשיא הדמוקרטי פרנקלין פירס ניסה להטוות גישת ביניים שהתמקדה בזכותן של המדינות להחליט בעצמן על עתיד העבדות, אך הוא התקשה לאחד את מפלגתו בנושא עתיד העבדות ובנושאים אחרים. כשהגיעה העת להצביע על חוק קנזס–נברסקה, 45 נציגים דמוקרטים בבית הנבחרים – שניים ממדינות דרומיות והשאר מהצפון – הצביעו נגדו, והוא עבר רק בזכות תמיכתם של 13 נציגים וויגים מהדרום. בבחירות האמצע של 1854, הדמוקרטים איבדו את השליטה בבית הנבחרים. כשלא ניתן היה להתעלם יותר מ"קנזס המדממת", מדיניותו של פירס נטתה בבירור לטובת תומכי העבדות. הוא שמע ממושל הטריטוריה הראשון, אנדרו רידר , על כך שהבחירות שנערכו בטריטוריה הוטו, ולמעשה נגנבו, על ידי פולשים חמושים ממיזורי השכנה, אך נזף בו על כך שהוא אינו מגנה נחרצות את מתנגדי העבדות. הרשות המחוקקת שכוננה בעקבות הבחירות העבירה שורה של חוקים שלמעשה הוציאו על התנגדות לעבדות מחוץ לחוק. פירס פיטר בהמשך את רידר ומינה במקומו את וילסון שאנון שתמך בעבדות באופן ברור. מתנגדי העבדות ניסו לכונן ממשלה מקבילה, שהציעה את חוקת טופקה שלפיה קנזס תהיה מדינה חופשית מעבדות. בינואר 1856 שלח פירס מסר לקונגרס, שבו הוא גינה את החוקה המוצעת והתייחס אליה כאל ניסיון הפיכה. גם בתחום מדיניות החוץ, הממשל הדמוקרטי של פירס לא הצליח להתחמק מהעימות לגבי עתיד העבדות בטריטוריות. הצעות לרכישה או כיבוש של קובה מספרד נתמכו על ידי תומכי העבדות, שקיוו שקובה תהפוך למדינת עבדים, ונשללו על ידי מתנגדי העבדות מאותה סיבה. כשפורסם מנשר אוסטנד (Ostend Manifesto), שקרא לסיפוח של קובה ברכישה או במלחמה, הוא נתפס כניסיון לחזק את מדינות העבדים. הפילוג בציבור בנוגע להתפשטות העבדות לטריטוריות חדשות הוביל לכישלון הניסיונות של פירס להרחיב את הטריטוריה שבשליטת ארצות הברית.

אברהם לינקולן, שבתחילת שנות ה-50 היה פוליטיקאי מקומי ויחסית עלום באילינוי החל להתבלט כנציג מובהק של מתנגדי העבדות. לפני 1854, לינקולן התנגד להתרחבות העבדות, אך דבריו הפומביים התמקדו בנושאים כלכליים והוא סבר שנושא העבדות לא מהווה מצע יעיל לגיבוש כוח פוליטי נגד הדמוקרטים; אחרי החקיקה הוא החל להתבטא באופן ישיר ונוקב בנושא העבדות – נאומו ב-16 באוקטובר 1854 היה תחילתה של מגמה זו – ולקבל תשומת לב לאומית. הבולטות של לינקולן התחזקה בין השאר משום שמדינתו, אילינוי, הפכה בעצמה למוקד של עימות פוליטי בין תומכי העבדות, שנמצאו בעיקר בדרום המדינה, לבין מתנגדי העבדות בצפון הצומח של המדינה. בנאום הבית המחולק שנשא בספרינגפילד שבאילינוי, הביע לינקולן את רצונו ש"המתנגדים לעבדות יאסרו התפשטות נוספת שלה, ויגבילו אותה למקומות בהם הדעה הציבורית תנוח בשל האמונה כי העבדות נמצאת במסלול של הכחדה מוחלטת". גם הדרום וגם הצפון הניחו כי אם לא תורחב העבדות היא תדעך ותיפסק.

נושא התפשטות ועתיד העבדות היה הנושא המרכזי בבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-1856. המועמד הרפובליקני, ג'ון פרימונט, הוצג כתומך של פשרת מיזורי ומתנגד של חוק קנזס–נברסקה. הוא לא קרא לביטול העבדות בדרום, אך הרפובליקנים מחו כנגד "כוח העבדות" (Slave Power) – הטענה שקבוצה קטנה של בעלי עבדים עשירים מהדרום מחזיקים בכוח פוליטי שמקנה להם שליטה בפוליטיקה הפדרלית ושיש להתנגד לכוח זה על ידי מניעת התפשטות העבדות. ג'יימס ביוקנן הדמוקרטי זכה בבחירות, שבהן התמודד גם הנשיא לשעבר מילרד פילמור, כנציג מפלגת שאינם יודעים דבר. עם זאת, ההצלחה היחסית של הרפובליקנים בצפון סימנה האפשרות לניצחון רפובליקני בעתיד.

ג'ון בראון נצפה בהערצה על ידי אם ששוחררה מעבדות וילדה בדרכו להיות מוצא להורג ב-2 בדצמבר 1859

יומיים לאחר שהושבע ביוקנן כנשיא פרסם בית המשפט העליון של ארצות הברית את פסק דין דרד סקוט נגד סנדפורד. בחוות דעתו קבע רוג'ר טוני שהחוקה לא מאפשרת הענקת אזרחות לאפרו-אמריקאים ולכן הם לא יכולים להנות מהזכויות וההגנות שהחוקה מעניקה לאזרחים. מעבר לקביעה זו, בית המשפט קבע גם שפשרת מיזורי אינה חוקתית, משום שלקונגרס אין סמכות לקבוע שעבדות אינה חוקית בטריטוריות. חלק מהדמוקרטים סברו שפסק הדין יביא לדעיכת המאבק לגבי עתיד העבדות. ביוקנן עצמו ניסה להשפיע על בית המשפט העליון לקבל החלטה רחבה, ככל הנראה מתוך תקווה זו. בפועל, פסק הדין חידד והחמיר את המאבק בנושא עתיד העבדות.

כמו פירס לפניו, ביוקנן ניסה להשקיט את המאבק בקנזס, תוך צידוד בתומכי העבדות. פעולותיו של ג'ון בראון – ביניהן הפשיטה על הנשקייה בהרפרס פרי – ומותו זכו לסיקור לאומי, והמאבק המשיך להוות סמל למאבק גדול יותר על עתיד העבדות והעל התפשטותה. ביוקנן חשב שתמיכה בבעלי העבדים הכרחית על מנת לשמור על האיחוד. הוא תמך בחוקת לקומפטון, שהגדירה את קנזס כמדינת עבדים, אך רבים מהדמוקרטים בצפון, כולל הפוליטיקאי המשפיע מאילינוי, סטיבן דאגלס, התנגדו לה. המאבק בין ביוקנן לדאגלס האיץ את פיצול המפלגה הדמוקרטית בין "דמוקרטים צפוניים" ל"דמוקרטים דרומיים". דאגלס, שהיה הארכיטקט של חוק קנזס–נברסקה, היה למנהיג הפלג הצפוני במפלגה, והעימותים בינו לבין אברהם לינקולן בנושא עתיד העבדות סייעו להפיכתו של לינקולן לדמות ציבורית בעלת נוכחות לאומית. בבחירות ב-1960 לא הצליחה המפלגה הדמוקרטית להציג מועמד יחיד שייצג הן את חבריה בדרום והן חבריה בצפון.

השקפות עולם ואידאולוגיה

עבדי המטע של ג'יימס הופקינסון שותלים בטטות

הדיון לגבי עתיד העבדות התבסס בין השאר על השקפות מוסריות ופוליטיות לגבי מוסד העבדות עצמו, אידאולוגיות וערכים שונים, ועל פי חלק מההיסטוריונים גם על הבדלים תרבותיים בין הצפון לדרום.

תאוריית שתי הציוויליזציות

כ-25 שנים לפני המלחמה, המחבר הצרפתי אלכסיס דה טוקוויל טען בספרו הדמוקרטיה באמריקה שהעבדות מהווה חריג בחברה הדמוקרטית האמריקאית, ושבעקבותיה נוצרת בדרום ארצות הברית תרבות וערכים שונים המבוססים על מצב חברתי מעין-אריסטוקרטי או פאודלי ועל האופי השונה של עבודה בחברת עבדים לעומת עבודה מבוססת שכר. ערב המלחמה, ויליאם סיוארד נתן ביטוי פומבי לרעיון זה, לפיו ארצות הברית נעה לעבר קונפליקט בלתי נמנע הנובע מקיומן של תרבויות מובחנות ונפרדות. לדבריו ההתנגשות בין המחנות היא "קונפליקט בלתי ניתן לריסון בין כוחות מנוגדים וחזקים, ומשמעותו שארצות הברית חייבת להפוך, ובמוקדם או מאוחר תהפוך, או לאומה שכולה בעלי עבדים או לאומה שמבוססת כולה על עבודה חופשית". לאחר המלחמה ובתחילת המאה ה-20, גישה זו זכתה לפופולריות בהיסטוריוגרפיה של הגורמים למלחמה. כך למשל, אדוארד צ'נינג כתב בכרך השישי (1925) של ספרו המשפיע "היסטוריה של ארצות הברית" ש"עד אמצע המאה נוצרו בארצות, שתי צורות ארגון חברתי מובחנות התפתחו בארצות הברית, האחת בדרום והאחרת בצפון". ג'יימס טראסלו אדמס כתב בספרו "האפוס של אמריקה" ש"העובדה היא שבתוך האחדות הפוליטית והגאוגרפית שתי צורות מנוגדות ואנטגוניסטיות של ציוויליזציה, אך באותו הזמן גורמים רבים ורבי-עוצמה הכתיבו שחייבת להיות אחידות של המצב ושל השקפת העולם". אדמס ואחרים טענו כי תהליכי מודרניזציה, כמו התפתחות מסילות הרכבת, הטלגרף ומוביליות גוברת של האוכלוסייה יצרו הכרח לאחדות בין שתי ציוויליזציות שהתפתחו בכיוונים שונים בעקבות ההבדל בין כלכלת עבדים לבין כלכלה עם שוק עבודה חופשי. חלק מההיסטוריונים פיתחו גישה אפולוגטית (המכונה "Lost Cause of the Confederacy" ), שנטתה לפאר את הערכים והשקפת העולם של אנשי הדרום ערב המלחמה. במחצית השנייה של המאה ה-20 היסטוריונים דחו את גישת ה-Lost Cause ועידנו טענות לגבי הפיצול התרבותי בין הצפון לדרום. למשל, בספרו The Impending Crisis ההיסטוריון דייוויד מ. פוטר דחה לחלוטין את ההסבר התרבותי למלחמה, וטען שהסכסוך הפוליטי במהותו נוצר "על רקע של הומוגניות בסיסית, עקרונות משותפים, מדיניות של אינטגרציה, אחדות גוברת, צמיחה מהירה של הרפובליקה ונאמנות לאומית חזקה".

ערך העבודה וההתנגדות ל"כוח העבדות"

ההיסטוריון אריק פונר טען בספרו Free Soil, Free Labor, Free Men משנת 1970, שהמפלגה הרפובליקנית שנוצרה בצפון הייתה קואליציה של גישות שונות שהמכנה המשותף להן הוא המחויבות לאידאולוגיה של "עבודה חופשית". לפי פונר, אידאולוגיה זו התבססה על הרעיון שעבודה חופשית עדיפה כלכלית וחברתית על פני כלכלת עבדים, ושהייחודיות של החברה בצפון היא ההזדמנות שהיא מציעה לעובדים בשכר להפוך לאנשים עצמאיים בעלי קניין. בעוד שכלכלה המבוססת על עבודה חופשית מעודדת יוזמה, חריצות והשכלה שמאפשרות מוביליות חברתית וקידמה, כלכלת העבדים בדרום מעודדת, גם אצל העבדים וגם אצל בעליהם ואנשי החברה הלבנה הכללית, עצלות, בורות וסלידה מהעבודה עצמה. בנוסף, רפובליקנים האמינו בקיומו של "כוח העבדות" (Slave Power) – קנוניה של בעלי עבדים שתפסו את השליטה על הממשל הפדרלי וביקשו לעוות את החוקה למטרותיהם. במצב זה, לפי אמונתם, שתי ציבליזציות מתחרות ומנוגדות התחרו על השליטה במערכת הפוליטית.

אידאולוגיה זו מסבירה מדוע הרפובליקנים התנגדו באופן כה נחרץ להתפשטות העבדות. לפי פונר, "בלתי אפשרי להבין את עוצמת ההתנגדות של הרפובליקנית להתפשטות העבדות למערב מבלי לקחת בחשבון את הדימוי שהם שיוו לחברה הדרומית וכן את אמונתם שהאדמה החופשית במערב מספקת ביטחון להמשך המוביליות החברתית בצפון". כחלק מהמאבק למען עבודה חופשית במערב, דרשו מתנגדי העבדות את העברתו של חוק שיאפשר לאיכרים חופשיים (Yeomen) לקבל נחלות גדולות במערב מתוך האדמות שהיו בחזקת הממשל (Homestead Act). הצעות חוק כאלו קסמו לדמוקרטים צפוניים ולאנשי מפלגת האדמה החופשית, בין השאר משום שהם התאימו לאידאולוגיה של עבודה חופשית וכן לאידאולוגיה האגררית שראתה האורח החיים של חקלאים עצמאיים בסיס למידה טובה אזרחית ולכינונה של חברה רפובליקנית אידיאלית. תומכי העבדות מצדם התנגדו לחוקים אלה והצליחו לבלום את קבלתם. חששם היה שקבלת הצעות החוק תעודד התיישבות של זרים ושל מתנגדי עבדות במערב.

המרכיבים של הקואליציה הרפובליקנית כללו קבוצות עם אינטרסים שונים והשקפות עולם שונות לגבי הפתרון לבעיית העבדות, היחס להבדלים בין הגזעים, לנייטיביזם ולנושאים נוספים; אידאולוגיית העבודה החופשית הייתה מצע שאיפשר לגורמים אלו להתאחד לפעולה קולקטיבית. חלק מהקואליציה הרפובליקנית נימק את התנגדותו לעבדות במונחים של התנגדות מוסרית עקרונית למוסד העבדות, לאפליה של שחורים ולמצבם בדרום; אך בעיני רבים בצפון גישה זו נחשבה לרדיקלית מדי, וערכה של העבודה החופשית, עבור אזרחים לבנים, היווה עבור רפובליקנים "מתונים" ו"שמרנים" את מרכז הכובד האידאולוגי. חלק ממתנגדי העבדות שהגיעו מתוך הפלג הצפוני של המפלגה הדמוקרטית וחלק ניכר מהרפובליקנים במדינות הגבול, כגון קסיוס קליי ומשפחת בלייר ממיזורי ראו עצמם כממשיכי דרכו של אנדרו ג'קסון ואימצו אידאולוגיה שלפיה ההתנגדות לעבדות בדרום נובעת ממאבק בין מעמד העובדים והעניים הלבנים למעמד בעלי ההון האריסטוקרטי, שמרכז כוחו הוא בעלי העבדים בדרום; הם התעקשו שהמאבק נגד העבדות נועד להגן על עובדים לבנים מכוח העבדות ואינו מאבק למען עתידם של העבדים השחורים. מנהיגים רדיקליים יותר הכירו בצורך ליצור קואליציה עם מתנגדי העבדות המתונים והשמרנים. סלמון צ'ייס, שהיה דמות מפתח בגיבוש פרשנות מחודשת לחוקת ארצות הברית – הרעיון שהאבות המייסדים התנגדו נחרצות לעבדות וקיוו להכחדתה – ובעצמו ביסס את התנגדותו לעבדות על נימוקים מוסריים ודתיים, פיתח את הרעיון שההתנגדות לעבדות אינה מחייבת שאיפה לביטול מיידי של העבדות בכל מקום, אלא כוללת גם את אלו ששואפים רק לשחרר את הממשל משליטת "כוח העבדות".

במקביל להתפתחות גישה אידאולוגית זו בצפון, התפתחה גישה הופכית בדרום, וכל אחת מהאידאולוגיות הגיבה לשנייה וביקרה אותה. האידאולוגיה הדרומית ביקרה את הטענה שעבודה חופשית מאפשרת ניידות חברתית ועצמאות כלכלית למעמדות הנמוכים, ותחת זאת טענה כי כי קיים קונפליקט קבוע בכל חברה בין מעמד נמוך למעמד מערכת חברתית. הסנאטור מקרוליינה הדרומית ג'יימס הנרי האמונד , שהיה הבעלים של כ-300 עבדים, ייצג את הגישה הזו בנאום מפורסם בסנאט ב-4 במרץ 1858 (באותו נאום האמונד השתמש בביטוי King Cotton, שהפך לפופולרי בעקבותיו). הוא טען שבכל חברה חייב להיות מעמד שיבצע את העבודות הבזויות והמפרכות ושמעמד זה מהווה את היסוד (mudsill) של בניין החברה כולה. האינטלקטואל הדרומי ג'ורג' פיציו פיתח תאוריה דומה, לפיה "לכל מבנה חברתי חייב להיות מצע תחתון". בחברה ה"חופשית" מצע זה, העניים הבורים, סובלים כל העת מכובד המשקל של המעמדות הגבוהים יותר שמדכאים אותם, בעוד שבדרום, שבו המצע התחתון הוא העבדים, נמצא לבעיה זו פתרון – האדון דואג לצורכיהם של עבדיו מתוך תחושת חובה, רגשותיו, והאינטרסים שלו. האידאולוגיה של פיציו ואחרים בדרום ביקרה את החברה הצפונית, שמתוך אמונה עיוורת ברעיונות הכלכלה הקלאסית וערכים ליברליים מקדמת מטריאליזם, אינדיבידואליזם, אנוכיות וחמדנות. לצד גישות אלו, פוליטיקאים וכותבים אחרים בדרום אימצו את רעיונות העבודה החופשית, השוק החופשי ועיקרון הלסה פר. ההיסטוריון ג'יימס ל. יוסטון טען שרעיונות כגון אלו של פיציו היו שוליים יחסית, ומרבית אנשי הדרום אימצו ערכים דומים לאלה שאימצו מתנגדי העבדות בצפון. לפי יוסטון, הנימוק של מרבית הדרומיים לכלכלת העבדים לא התבסס על דחיית השוק החופשי, אלא על הטענה הגזענית שהעבדים האפריקאים הם "אדם נחות", שנועד באופן טבעי לעבדות ולא יכול להשתתף בשוק. כיוון שאנשי הדרום ראו בעבדים צורה של רכוש, הם החשיבו בעלות עבדים כאמצעי לניידות חברתית. ההיסטוריון ג'ון פטריק דיילי כתב שבתגובה לביקורת מצפון על כלכלת העבדים, מרבית האוונגליסטים בדרום פיתחו אידאולוגיה שלפיה עבדות היא סוג של עבודה חופשית: "על אף שכמה אינטלקטואלים תומכי עבדות פיתחו בשנות ה-50 ביקורת של עבודה חופשית והציגו טיעונים מופשטים לתמיכה בעבדות, הטיעון הדומיננטי בעד עבדות בדרום התייחס לעבדות כשקולה לעבודה חופשית".

התנועה לביטול העבדות והחשש משוויון גזעי

ערך מורחב – התנועה לביטול העבדות

גבו המצולק מהצלפות של גורדון העבד הנמלט. תמונה מפורסמת זו מ-1863 הופצה בידי מתנגדי עבדות כדי להדגים את הברבריות של החברה הדרומית

במחצית הראשונה של המאה ה-19 התנועה לביטול העבדות ("אבולישניזם") בארצות הברית נחשבה לרדיקלית, וחלק קטן מהמתנגדים להתפשטות העבדות ומבקריה האמין שהפתרון הוא ביטול מיידי של העבדות בכל רחבי האיחוד. על פי ג'ון סטאופר, לאחר פשרת מיזורי החלה להופיע ביתר שאת תנועה לביטול מיידי של העבדות, אך "בניגוד לפופולריות של התנועה המוקדמת יותר לביטול הדרגתי, התנועה לביטול מיידי נותרה מיעוט קטנטן עד לערב מלחמת האזרחים". עם זאת, חלק מההיסטוריונים סבורים שלתנועה הייתה השפעה חשובה על עיצוב נקודת המבט של ציבור רחב יותר בצפון. אנדרו דלבנקו כתב על התנועה שהיא דוגמה לתופעה חוזרת ההיסטוריה האמריקאית, "מיעוט נחרץ שיוצא, כנגד כל הסיכויים, במטרה לפטור את העולם ממה שהוא מחשיב לרשע ברור ומושרש". על פי אריק פונר, התנועה לביטול העבדות הייתה התנועה הראשונה בתולדות ארצות הברית שבמסגרתה שחורים ולבנים שיתפו פעולה והראשונה שטענה לקשר ישיר בין עבדות לגזענות; ובעוד שרפובליקנים "מתונים" כגון אברהם לינקולן ביקשו לבדל את עצמם מהתנועה, הרעיונות שאנשי התנועה קידמו – כולל פרשנות חדשה של הכרזת העצמאות והחוקה, מתן משמעות חדשה לאידיאלים כגון חירות הפרט, קהילה פוליטית, וזכויות האזרח, והתנגדותם לגישת ה"קולוניאליזציה" שלפיה הפתרון לבעיית העבדות היא יישוב מחדש של שחורים במקומות אחרים בעולם – השפיעו על תפיסת העולם של לינקולן עצמו ורפובליקנים מתונים אחרים.

ההיסטוריונית אליזבת ורון טוענת שלתנועה לביטול העבדות היה תפקיד חשוב ביצירת שיח פוליטי ורטוריקה של אי-אחדות (disunion). התנועה לא "גרמה" למלחמת האזרחים, שכן הגורם למלחמה היה העבדות עצמה, ולא הפכה את המלחמה לבלתי-נמנעת, אך היא "הייתה יותר מקטליזטור לעימות פוליטי – היא הייתה חלק אינטגרלי מהמסלול שבו התקדם העימות". לטענתה, בעוד שרוב הפוליטיקאים בצפון, וגם חברי התנועה עצמה, שאפו לבדל את התנועה לביטול מיידי של העבדות בכל מקום מגישות שביקשו שינוי הדרגתי או התמקדו רק בהתפשטות העבדות למערב, תומכי העבדות הם אלו שדאגו כל העת להציב את התנועה לביטול מיידי בראש סדר היום והגזימו בתיאור כוחה. בכך הם קידמו את שיח הפילוג ואת התמיכה בפרישה.

התנועה לביטול העבדות הייתה בעצמה קואליציה, שכללה שחורים שהתנגדו לאמנציפציה הדרגתית ולתוכניות "קולוניאליזציה" של שחורים במקומות אחרים העולם ולבנים אוונגליסטים ופרפקציוניסטים . מתוך גישה זו חלק מאנשי התנועה שאפו לא רק לביטול מיידי של העבדות, אלא גם לשוויון גזעי. דוגמה לכך היא המאבק נגד הפרדה גזעית בבוסטון בשנות ה-40 של המאה ה-19. ויליאם לויד גאריסון , עורך עיתון "הליברייטור" ואחד מהבולטים שבאנשי התנועה הלבנים, שרף ביום העצמאות ה-78 של ארצות הברית עותק של חוקת ארצות הברית והכריז שהצהרת העצמאות של ארצות הברית "היא לא הצהרה על שוויון ברכוש, כוח גופני או יופי, התפתחות אינטלקטואלית או מוסרית, כוח תעשייתי או כושר המצאה, אלא שוויון של זכויות – לא של גזע אחד, אלא של כל הגזעים". עם זאת, מרבית האוכלוסייה בצפון לא התייחסה לשוויון בין הגזעים כמטרה לגיטימית, ולפני המלחמה גם אישים שהתנגדו לעבדות התנגדו על פי רוב לשוויון. לינקולן אמר בעימות הרביעי במסגרת עימותי לינקולן-דאגלס: "אומר שאני לא, ואף פעם לא אהיה, בעד קידום שוויון חברתי ופוליטי, מכל צורה שהיא, של הגזע הלבן והגזע השחור – שאני לא, ואף פעם לא הייתי, בעד הפיכתם של שחורים למצביעים או מושבעים, וכן לא להסמיכם להחזיק במשרות ציבוריות, ולא להינשא עם בני זוג לבנים". גם בתוך התנועה לביטול העבדות הייתה אמביוולנטיות לגבי שאלת השוויון בין הגזעים. דברים אלו תאמו את הדעה הדומיננטית בצפון ערב המלחמה, שהתנגדה לעבדות לא בגלל מה שהיא עושה לעבדים אלא בגלל הכוח שהיא נותנת לבעליהם. באותו הזמן, בדרום היה חשש גובר מעתיד היחסים בין הגזעים ומהצעות רדיקליות לשוויון. החשש משוויון גזעי הופיע בהצהרות הפרישה של חלק מהמדינות בדרום.

החל משנות ה-30 של המאה ה-19, סירב ראש שירות הדואר של ארצות הברית להעביר לדרום דברי דואר שהכילו פרסומים בנושא שחרור מעבדות. מורים מהצפון שנחשדו בקשרים עם התנועה לשחרור מעבדות גורשו מהדרום, ודברי ספרות מטעם תנועה זו נאסרו לפרסום. דרומיים דחו את טענות הרפובליקנים כי הם אינם תומכי התנועה. הצפוניים הרגישו מאוימים אף הם, כדברי ההיסטוריון האמריקני אריק פונר, "הצפוניים הגיעו להשקפה כי העבדות מהווה אנטיתזה לחברה טובה, כמו גם איום על האינטרסים והערכים הבסיסיים שלהם".

נאמנות לאומית ופלגנות אזורית

היסטוריונים הציעו פרשנויות שנוגעות לשינויים בתפיסת הלאומיות, בעיקר בדרום ארצות הברית, כהצדקה אידיאולגית לפרישה מהאיחוד. במאה ה-20, הדגישו נרטיב לפיו פלגנות בדרום, המנוגדת ללאומיות "אחדותנית" בצפון, הייתה אחד הגרומים למלחמה. לפי נרטיב היסטוריוגרפי זה, לאומנות הייתה כוח חזק בתחילת המאה ה-19, עם דוברים מפורסמים כמו אנדרו ג'קסון ודניאל ובסטר; אך בעוד שכמעט כל הצפוניים תמכו באיחוד, הדרומיים היו מפוצלים בין אלה שהיו נאמנים לארצות הברית כולה ("אחדותנים"), ואלו שהיו נאמנים בעיקר לאזור הדרום ולאחר מכן לקונפדרציה. ההיסטוריון האמריקני סי. ואן וודווארד אמר ברוח זו, "חברת עבדים גדולה... גדלה ובאורח פלא פרחה בליבה של בורגנות מעמיקה ורפובליקה פוריטנית בחלקה. היא ויתרה על מקורותיה הבורגניים ובאופן מכאיב הצדיקה ופיתחה את מוסדותיה, חוקיותה, מופשטותה, והגנותיה הדתיות... כאשר המשבר הגיע היא בחרה להילחם. זה הוכח כמאבקה למוות של חברה, שנפלה בחורבות". עלבונות לכבוד הדרומי כללו את הספר אוהל הדוד תום (1854) ואת הפשיטה של ג'ון בראון על נשקיית הארפרס פרי. כך, בעוד הדרום פנה ללאומנות דרומית, כיוונו גם מנהיגי הצפון לאידאולוגיות לאומניות, ודחו את הרעיון להתנתקות. מצע הרפובליקנים של שנת 1860 הזהיר כי פירוק האיחוד הוא בגידה ויהיה בלתי נסבל: "אנו מגנים את האיומים הללו של פירוד... כסותרים את העקרונות החיוניים של ממשל חופשי, ורואים כחובה לנזוף ולהשתיק איום זה לנצח".

במאה ה-21, חלק מההיסטוריונים הסכימו לנרטיב זה, אך הדגישו שנרטיבים פלגניים בדרום החלו להתבסס רק בשנות ה-50 של המאה ה-19. בתחילת המאה ה-19 ועד סוף שנות ה-40, אמריקאים לבנים בצפון ובדרום היו מאוחדים בתפיסה של האיחוד כאיחוד לאומי. תפיסה זו שירתה את המטרה של הרחבת האיחוד מערבה וחיזקה את אידאולוגיית הייעוד הגלוי, שלפיה האמריקאים הלבנים יועדו להתפשט מערבה עד האוקיינוס השקט ולהפיץ את בשורתם ברחבי היבשת. על אף שבדרום הייתה גם זהות אזורית, רוב גדול של הלבנים בדרום תמכו בזהות הלאומית שהייתה קשורה ברעיונות אלה. לפי ההיסטוריון ריצ'י ד. ווטסון, בשנות ה-30 "רוב גדול [של הדרומיים] היה לאומני מאוד ונאמן לאיחוד ולהתפשטותו. הלאומנות הקנאית הזו הייתה דומיננטית בפוליטיקה של הדרום במהלך שנות ה-40 של המאה ה-19. דרומיים היו בין התומכים הלהוטים ביותר במלחמה עם מקסיקו, והם היו מאוחדים באמונתם שהאומה מיועדת לנוע מערבה לחופי האוקיינוס השקט". תפיסה זו החלה להשתנות עם פשרת 1850 והאירועים האחרים בשנות ה-50, שנתפסו בדרום כתוקפנות של הצפון. בתוך שינוי זה החלה להתפתח מיתוס לאומי-אתני, שלפיו הלבנים בצפון היו בעיקרם צאצאים של פוריטנים סקסונים, בניגוד ללבנים בדרום, שהיו צאצאים של אריסטוקרטים נורמנים. לפי מיתוס זה, אנשי התרבות בדרום שיקפה את המוצא האצילי של תושביו, והם הפגינו מידות טובות כאומץ, כבוד אבירי, נדיבות וכדומה. עד 1860, מיתוס זה הפך להשקפת עולם דומיננטית ששימשה, מצד אחד, כהצדקה למוסד העבדות שבו לבנים אציליים כביכול שולטים בגזע שחור שאינו יכול לשלוט בעצמו, ומצד שני, כמענה לטענות של הצפון לגבי הברבריות של בעלי העבדים בדרום.

חלק מהספרות ההיסטורית היא ביקורתית כלפי הטענה שהצפון נותר נאמן לאיחוד לאומי בעוד הדרום פיתח לאומנות נפרדת ששימשה בהצדקה לפרישה ופילוג. תחת טענה זאת, היסטוריונים ביקורתיים טענו היכולת של הצפון להציג את עצמו כנאמן לאיחוד היא תוצאה של עלייה בכוחו הפוליטי. ההיסטוריון דייוויד פוטר כתב ב-1962 כי "הצפוניים והדרומיים לא היו מובחנים אלה מאלה על ידי נאמנות יחידנית מצד אחד וריבוי נאמנויות מצד שני, כאילו האחד היה מונוגמי והשני פוליגמי. לשני הצדדים היו נאמנויות מרובות, ומה שהבחין ביניהם היה שהצד האחד, בהיותו הרוב, יכול היה לשמור על כל נאמנויותיו מתואמות, ולפיכך לא מפוצלות, בעוד שהצד השני, בהיותו מיעוט, לא יכול היה לשמור אותן מתואמות, והתוצאה הייתה שהתפתחו אצלו נאמנויות מפוצלות". בדומה, ההיסטוריונית סוזן-מרי גרנט כתבה בשנת 2000 נגד התפיסה לפיה "האידאולוגיה הצפונית בתקופה שלפני המלחמה הייתה אמריקאית, לאומית באמת ותומכת באיחוד, בעוד שהאידאולוגיה הדרומית הייתה פלגנית לחלוטין והרסנית לאיחוד". לטענתה הן בצפון והן בדרום התפתחו אידאולוגיות שהגדירו את הזהות האזורית כניגוד לזהות של האזור האחר ושאפו להפוך את הזהות האזורית לזהות לאומית. לפי גרנט, "האידאולוגיה הלאומית הצפונית הושתתה על הדימוי של הדרום בעיני הצפון בתקופה שלפני המלחמה... [אך] על אף שהלאומנות הצפונית, כמו זו הדרומית, התבססה על ניגוד לצד השני, הן בשאיפותיה והן בדאגותיה, האידאולוגיה הצפונית הלכה מעבר למה שניתן להגדיר כפלגנות. המפלגה הרפובליקנית בשנות ה-50 הייתה מעורבת בתהליך של בניין לאומי, ובמידה מסוימת הייתה גם התוצאה של תהליך זה, שבמסגרתו רעיון הלאומיות האמריקאית הפך מקושר לצפון באופן כללי ולמפלגה הרפובליקנית באופן פרטני".

מחקרים נוספים מדגישים כי בניגוד לנרטיב לפיו הצפון היה נאמן לרעיון הלאומית והדרום פיתח אידאולוגיה של הפרדה, אינטקלטואלים ופוליטיקאים בדרום שאפו לפתח נרטיב לאומי שבבסיסו הגנה על מוסד העבדות. רוברט בונר טען כי בדרום היה מאמץ לנסח אידאולוגיה לאומית שלפיה כלכלת העבדים נמצאת בבסיס הלאומיות האמריקאית, ומוסד העבדות תואם לשאיפות הלאומיות להתפשטות, לאינטרס הלאומי ולזהות הלאומית האמריקאית. מתיו קארפ טען כי תומכי העבדות בדרום לא התנגדו לממשל הפדרלי באופן עקרוני, אלא ראו בו אמצעי לקידום מטרות אימפריאליות ולהגנה על מוסד העבדות. הדרומיים זיהו שאידאולוגיה זו נמצאת תחת מתקפה מצפון, ובסופו של דבר זיהו את תוצאת הבחירות של 1860 כתבוסה של תפיסתם הלאומית. מייקל וודס טען שסינתזה של מחקרים מהמאה ה-21, שהדגישו לאומיות דרומית ופלגנות צפונית, ולא רק את ההפך, מסייעת להסביר מדוע מלחמת האזרחים פרצה ב-1861 ולא לפני כן. אם הדרום היה תמיד מיעוט שדגל בפילוג והצפון הגן תמיד על לאומיות אמריקאית מאוחדת, הפרישה הייתה עשויה לקרות הרבה לפני 1861; אבל המלחמה פרצה רק ב-1861 כאשר "פלגנות בצפון הפכה לבעלת כוח מספיק כדי לערער את הלאומנות הדורמית". לדבריו, המחקר מהמאה ה-21 מראה ששני הצדדים ייצגו תפיסות לאומיות שנאבקו על כוח הפוליטי, שהדרום היה הצד החלש יותר מבחינה מספרית, אבל הצליח לשמור על כוחו בעזרת הסדרים חוקתיים כמו פשרת שלוש-החמישיות, ושכאשר הפרויקט הדרומי הובס פוליטית, בין השאר משום שהצלחת הדרום עוררה פלגנות בצפון, האידאולוגיה הדרומית הלאומית קרסה וקולות הפילוג בדרום גברו.

סוגיית העבדים הנמלטים ופסק דין דרד סקוט נגד סנדפורד

כחלק מפשרת 1850 עבר חוק העבד הנמלט של 1850, שנתפס על ידי תומכי הפשרה כמחווה של פיוס כלפי הדרום (שחלקים ממנו ראו את שאר הפשרה ככניעה לצפון) וכאמצעי לשמירת האיחוד. השאלה האם מדינות הצפון החופשיות מחויבות לשתף פעולה עם השבת עבדים שנמלטו לשטחן לבעליהן נידונה מספר פעמים עוד לפני 1850. הפרשנות המקובלת של סעיף 3 בחלק השני של פרק 4 לחוקה הייתה שהחוקה מחייבת השבת עבדים נמלטים. ב-1793 העביר הקונגרס את חוק העבד הנמלט שנתן לממשל הפדרלי ולבעלי עבדים כלים לאכוף זאת, אך חלק מבעלי העבדים האמינו שהוא לא מספיק. ב-1842 פסק בית המשפט העליון, בפסק דין פריג נגד פנסילבניה , שהחוק מ-1793 אוסר על מדינות חופשיות למנוע השבת עבדים לבעליהם ולהפליל לוכדי עבדים נמלטים. החוק מ-1850 הלך מעבר לכך: הוא חייב אזרחים ובעלי תפקידים במדינות הצפון לשתף פעולה עם לכידת עבדים והשבתם, קבע קנסות למי שלא שיתף פעולה ושעבדים נמלטים שנתפסו לא זכאים למשפט בפני מושבעים לפני השבתם. כתוצאה מכך, החוק גם סיכן שחורים חופשיים, שהיו עשויים להילכד ולהישלח לעבדות ללא אפשרות להתגונן משפטית.

בעוד שחלק מההיסטוריונים רואים בפשרת 1850, ובכללה חוק העבד הנמלט, גורם שעיכב את מלחמת האזרחים במשך כעשור, אחרים חושבים שבאופן אירוני החוק חידד את המחלוקות סביב שאלת העבדות והקצין את הרגשות של שני הצדדים. אנדרו דלבלנקו כתב שהחוק הוא "מקרה ברור של חוק התוצאות הבלתי-מכוונות". לדבריו, "בעוד שכוונת [החוק] הייתה להבטיח את האיחוד, הוא הפך את האיחוד לבטוח פחות. הוא הבהיר את המידה שבא הפכו הצפון והדרום לעוינים הדדית. הוא שבר את המפלגה הדמוקרטית לפלג צפוני ופלג דרומי. הוא פירק את המפפלגה הוויגית ל'וויגים של כותנה' ו'וויגים מצפוניים'. הוא לאפשרות של פירוד, שפעם הייתה רעיון קיצוני, להיראות מתקבלת על הדעת".

החלטתו של בית המשפט העליון משנת 1857 במקרה דרד סקוט, עבד שחור שתבע את אדונו ודרש את שחרורו, החריפה את המחלוקת. החלטתו של נשיא בית המשפט העליון, רוג'ר טוני, קבעה כי "עבדים נחותים כל כך עד כי אין להם כל זכויות אותן חייב האדם הלבן לקיים". בהחלטה זו הפך טוני את החלטת פשרת מיזורי, שאסרה את העבדות בטריטוריות הנמצאות צפונית לקו '36°30. הוא הצהיר, "חוק הקונגרס אשר אסר על אזרחים להחזיק ולהיות בעלים [לאדם משועבד] בטריטוריות של ארצות הברית מצפון לקו אינו מחויב בזאת על ידי החוקה ולכן מבוטל". הדמוקרטים שיבחו את החלטת משפט דרד סקוט, אך הרפובליקנים סימנו אותה כ"סילוף זדוני" של החוקה. טוני טען כי סקוט, בהיותו עבד, אינו אזרח אמריקאי, וככזה לא יכול היה להגיש תביעה בבית משפט פדרלי. יתר על כן, אף על פי שכלל לא נדרש להחליט בנושא, הוסיף טוני פסק דין שקבע כי פשרת מיזורי, אשר הועברה בקונגרס, מנוגדת לתיקון החמישי לחוקת ארצות הברית המונע הפקעת רכוש על ידי השלטון ללא פיצוי נאות, ולכן מבוטלת. לינקולן הזהיר כי "החלטת דרד סקוט הבאה" עלולה לאיים על מדינות הצפון בהתפשטות העבדות.

במהלך שנות ה-50 עזבו עבדים את מדינות הגבול עקב מכירה, שחרור ובריחה, ובמדינות הגבול שהו יותר אפרו-אמריקנים חופשיים ומהגרים מאירופה מאשר במדינות הדרום התחתון, מצב שהגביר את חששותיהם של הדרומיים כי העבדות מאוימת בהכחדה מהירה באזור זה. חששות אלה הגבירו את מאמצי הדרום להפוך את קנזס למדינת עבדות. בשנת 1860 צנח מספר המשפחות הלבנות שבבעלותן עבדים לכדי 16% מכלל האוכלוסייה. עבדים שנמכרו לדרום התחתון היו בבעלות של משפחות עשירות מועטות, ומחיר העבדים עלה.

אף כי לינקולן הסכים לתיקון קורווין, שהגן על העבדות במדינות בהן התקיימה, טענו תומכי הפרישה כי הביטחונות לכך חסרי משמעות. מלבד אובדנה של קנזס לתומכי השחרור, חששו תומכי הפרישה כי אובדן העבדים במדינות הגבול יביא לשוויון זכויות, וכי מדינות הדרום העליון עלולות להיות הבאות בתור. הם חששו כי הרפובליקנים ייתנו חסות להסתת עבדים ומתנגדי עבדות דרומיים כמו הינטון הלפר. העבדות במדינות הדרום התחתון, "כמו עקרב המכותר על ידי אש, תחנוק את עצמה למוות".

נאמנות לאינטרסים מקומיים

הכוונה בנאמנות לאינטרסים מקומיים היא להבדלים בין הכלכלות, המבנה החברתי, מנהגים, וערכים מדיניים בין הצפון לדרום. היא התגברה באופן יציב בין השנים 1800–1860 בשעה שהצפון ביטל בשלבים את קיומה של העבדות, הפך למתועש, לעירוני, ובנה חוות משגשגות, בעוד שבדרום העמוק התרכזו מטעים חקלאים המבוססים על כוח העבודה של העבדים, לצד חוות של לבנים עניים. הדרום התפשט אל שטחים חדשים ועשירים בדרום מערבה של היבשת (מאלבמה לטקסס). מצד שני, העבדות הצטמצמה במדינות הגבול ושרדה בקושי בערים ובאזורים תעשייתיים (היא דעכה בערים כמו: בולטימור, לואיוויל וסיינט לואיס), אז בעוד הדרום התבסס על העבדות באזורים הכפריים והלא תעשייתיים. מאידך, עם התגברות הדרישה לכותנה האמיר מחירם של העבדים. היסטוריונים התווכחו האם ההבדלים הכלכליים בין הצפון המתועש לדרום החקלאי תרמו לגורמי המלחמה. רוב ההיסטוריונים של ימינו אינם מסכימים עם הדטרמיניזם הכלכלי של ההיסטוריון צ'ארלס ברד משנות ה-20 של המאה ה-20 ומדגישים כי הכלכלות הצפוניות והדרומיות היו משלימות מעיקרן.

פחד מפני מרידות עבדים ומתעמולה לביטול העבדות הפכו את הדרום לעוין לתנועה לביטול העבדות. הדרומיים התלוננו כי הצפון השתנה והחליף את האידאולוגיה שלו, בעוד שהדרום שמר על הערכים הרפובליקניים ההיסטוריים של האבות המייסדים (רבים מהם היו בעלי עבדים, לרבות ג'ורג' וושינגטון, תומאס ג'פרסון, וג'יימס מדיסון). לינקולן אמר כי הרפובליקנים הלכו בעקבות המסורת של מתכנני מסגרת החוקה (כולל חוק הצפון-מערב, ופשרת מיזורי) שנועדו למנוע את התפשטותה של העבדות. נושא קבלת העבדות (במסווה של דחיית בישופים בעלי עבדים ומיסיונרים) פיצל את הזרמים הגדולים בדת (המתודיסטים, בפטיסטים, והכנסיות הפרסביטריאניסטיות) לשני זרמים נפרדים, צפוני ודרומי. התיעוש גרם לכך ששבעה מתוך שמונה מהגרים אירופאים התיישבו בצפון. היקף תנועת המהגרים מהדרום לצפון היה כפול מהתנועה ההפוכה ותרמה לחשש בדרום.

זכויות המדינות

ערך מורחב – זכויות המדינות בארצות הברית

מוסכם היה כי יש למדינות זכויות לאוטונומיה מוגבלת, ורוב הציבור גם הכיל עבדות בגבולות שנקבעו בפשרת מיזורי, אך פשרה זו הותירה סימני שאלה חוקיים ביחס לעבדים ואזרחים אשר נעים ממדינה למדינה. האם בעלים ועבדיהם שיעברו ממדינה מתירת עבדות למדינה אוסרת עבדות יאבדו את זכותם עליהם? ומה בדבר עבדים נמלטים שיגיעו למדינה שאוסרת עבדות? הצפוניים דחו "זכות" זו כי היא פגעה בזכותם האוטונומית לאסור על קיום עבדות בשטחם. רפובליקנים המחויבים להביא לקץ התפשטותה של העבדות היו מאלו שהתנגדו נחרצות לזכות להביא את העבדים כרכוש אל מדינות וטריטוריות החופשיות מעבדות. החלטת בית המשפט העליון בנושא דרד-סקוט משנת 1857 תמכה וחיזקה את טיעוני הדרום.

הדרום גם טען כי לכל מדינה יש זכות לפרוש מהאיחוד בכל עת, חוקת ארצות הברית הייתה תאוריית קומפקט או הסכם בין המדינות החברות. צפוניים (כולל הנשיא ביוקנן) דחו רעיון זה כמנוגד לרצונם של האבות המייסדים שאמרו כי הם מקימים "איחוד נצחי". ההיסטוריון ג'יימס מקפרסון כותב בנוגע לזכויות המדינות והסברים אחרים שאינם קשורים לנושא העבדות:

בעוד אחת או יותר מפרשנויות אלה נותרת פופולרית בקרב בניהם של ותיקי הקונפדרציה וקבוצות מורשת דרומיות אחרות, מעט היסטוריונים מקצועיים תומכים בהן. מכל פרשנויות אלה, הטיעון של זכויות המדינות הוא החלש ביותר. הוא לא הצליח לשאול את השאלה, זכויות המדינות לאיזו מטרה? זכויות המדינות, או ריבונות, הייתה תמיד יותר אמצעי מאשר מטרה, כלי להשגת מטרה מסוימת יותר מאשר עיקרון.

טבח מאראיס נס סייגנס של מתנגדי עבדות אשר התרחש בקנזס. 19 במאי 1858.

התנגדות לעבדות הייתה קיימת גם מטעמים דתיים מצפוניים. ההתנגדות המפורסמת בעניין זה היא הפשיטה של ג'ון בראון על מפעלי הנשק והארסנל בהארפרס פרי שבווירג'יניה המערבית דהיום. יש היסטוריונים הרואים פשיטה זו, שנכשלה בסופו של דבר, כאחד הגורמים המיידיים לפרוץ מלחמת האזרחים.

מכס מגן ומשבר כלכלי

מכס המגן של שנת 1828 היה מכס מגן גבוה או מס על יבוא שעבר בקונגרס בשנת 1828. הוא תוייג כ"מכס מגן מאוס" בידי משמיציו הדרומיים וזאת בעקבות השפעתו על כלכלת הדרום. מכס המגן של שנת 1828 בוטל לאחר מחאה עזה מצידה של דרום קרולינה ואיום בביטול תוקפו של החוק בתחומה.

הדמוקרטים בקונגרס, שנשלטו בידי הדרום, כתבו את חוקי מכס המגן בשנות ה-30, ה-40 וה-50 והמשיכו להפחית את שיעורי המס, כך ששיעורי המס של שנת 1857 היו הנמוכים מאז שנת 1816. לדרום לא היו כל תלונות אך שיעורי המס הנמוכים הכעיסו את התעשיינים ופועלי המפעלים בדרום, בעיקר בפנסילבניה, שדרשו הגנה על תעשיית הברזל הצומחת שלהם. הוויגים והרפובליקנים תמכו במיסוי גבוה כדי לעודד את הצמיחה התעשייתית, והרפובליקנים קראו להעלאת מיסי המגן בבחירות של שנת 1860. העלאת המיסים התבצעה לבסוף בשנת 1861 לאחר שהדרומיים התפטרו ממושביהם בקונגרס.

בעשורים האחרונים היסטוריונים המעיטו בערכו של נושא מיסי המגן, כשהם מציינים כי אנשים מעטים בשנים 61–1860 טענו כי היה זה נושא בעל חשיבות מרכזית עבורם. מסמכים בדלניים ספורים אכן מציינים את נושא מיסי המגן, אך לא באותה התדירות של נושא שימור העבדות. בכל אופן, כמה כלכלנים ליברטריאנים מיחסים חשיבות רבה יותר לנושא מיסי המגן.

ב-1857 הירידה הכללית של הכלכלה הבינלאומית, התרחבות המשק המקומי, הנפקת שטרות מחוץ לתקן הזהב (יחס של פי שמונה), ופשיטת רגל של מספר בנקים היו בין הגורמים שהובילו לפרוץ משבר כלכלי שנודע בכינוי הפאניקה של 1857. ספקולנטים בלתי זהירים גרמו להרחבת המשק באופן חסר פרופורציה. מלבד המצב הכלכלי המעורער מה, נוספה ירידה מורגשת בייבוא ומחירי התבואה האמירו. על מצב כלכלי רגיש זה התווסף המאבק הפוליטי סביב שאלת העבדות. האזרחים חששו על כספם וחסכונותיהם שבבנקים ומיהרו למשוך אותם, ופיקוחו הקלוש של הממשל הפדרלי על אספקת הכספים, לא היה בו כדי להתמודד מול הבעיה המחריפה. קריסתה של חברת הביטוח והנאמנות אוהיו לייף היוותה שלב מכריע לבוא הפאניקה. עם בוא השמועה על טביעתה של סנטרל אמריקה כשעל סיפונה זהב בשווי 1.6 מיליון דולר שאליו המתינו הבנקים בניו יורק, הומט הגורל על הכלכלה האמריקאית. אנשים נהרו אל הבנקים למשוך את כל כספם, והבנקים שלא עמדו בסחרור הפיננסי - קרסו, וב-13 באוקטובר נסגרו והפאניקה החלה במלוא עוזה. הבנקים נותרו סגורים כחודשיים, עד 12 בדצמבר. תעשיית הרכבת שחוותה צניחה פיננסית פיטרה עובדים רבים, ומניותיה שצנחו הביאו למשבר פיננסי חמור באירופה. המשקיעים הרבים שסיכנו את כספם בתקופה שלפני כן, חוו את הפאניקה במהירות. השפל הכלכלי אליו הידרדרה ארצות הברית הטיל את השלכותיו אל רחבי העולם.

הפאניקה נמשכה כשנתיים, אך הכלכלה האמריקאית לא התאוששה ממנה במשך כעשור, עד לאחר מלחמת האזרחים.

בחירתו של לינקולן

ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1860

אברהם לינקולן, נשיאה ה-16 של ארצות הברית של אמריקה (1861–1865).

הבחירות לנשיאות ב-1860 עמדו בסימן אופוזיציה מפולגת לרפובליקנים. הדמוקרטים התפצלו לשלושה מועמדים: מועמד האגף הצפוני דאגלס, מועמד האגף הדרומי ג'ון ברקינרידג', סגן הנשיא של ביוקנן ומועמד מטעם המרכז הפוליטי שניסה לאחות את הקרעים ולמנוע פרישה ג'ון בל (מפלגת האיחוד החוקתי). הרפובליקנים מצידם החליטו למנות את אברהם לינקולן למועמדם לנשיאות, שכן מעבר לכך שלינקולן היה כוכב פוליטי עולה, הוא נחשב מתון יותר בעמדותיו מאשר ויליאם סיוארד או סלמון צ'ייס. על אף מאמציהם של הרפובליקנים להעמיד מועמד פשרה מתון, מצע מפלגתם שהתנגד נחרצות לעבדות הוחשב בידי רבים בדרום העמוק לסכנה ממשית לזכויות ולחירויות שלהם. לינקולן הרפובליקני ניצח על האופוזיציה המפולגת כאשר, כצפוי, עיקר התמיכה בו הגיעה מהצפון ומהמערב הרחוק (קליפורניה ואורגון). לינקולן לא השיג רוב מצביעים מקרב העם, אך השיג את רוב האלקטורים הנדרש לבחירה (180 מתוך 303 אלקטורים לעומת 39.8% מכלל קולות המצביעים).

בחירתו של לינקולן באוקטובר 1860 הייתה הגורם האחרון לתחילת הפרישה. ניסיונות להגיע לפשרה, ובהם תיקון קורווין ופשרת קריטנדן, נכשלו. בתיקון קורווין ניסה ציר בית הנבחרים תומאס קורווין להעביר תיקון חוקתי לפיו: ”החוקה לא תתוקן באופן שיסמיך את הקונגרס לבטל או להתערב במוסדות הפנימיים של מדינה מן המדינות, ובפרט באלה העוסקים באנשים העובדים או המשרתים בהתאם לחוקי כל מדינה מן המדינות.” על אף שההצעה עברה ברוב דחוק בקונגרס ונתמכה בידי הנשיא היוצא והנשיא הנכנס, מדינות הדרום הפורשות התעלמו ממנה ורק שלוש מדינות צפוניות אישרו אותה. בפשרת קריטנדן ניסה הסנאטור ג'ון קריטנדן להביא לאישורם של סדרת תיקונים בחוקה ותיקונים לחוקים קיימים ובהם גם החייאה של קו פשרת מיזורי מ-1820. ההצעה התקבלה באהדה בין חברי סנאט ממדינות הדרום, אולם רוב חברי המפלגה הרפובליקנית דחו את עיקריה מתוך עמדה שאין להתיר לעבדות להתפשט. לינקולן גינה את ההצעה וטען שאיננה מתמודדת עם עתיד העבדות בארצות הברית. הרפובליקנים הצהירו כי קבלת ההצעה משמעותה "ברית עולמים למלחמה נגד כל אדם, שבט ומדינה המחזיקים ברגל אדמה בין מקום הימצאנו לבין ארץ האש."

מנהיגי הדרום חששו כי לינקולן יעצור את התפשטות העבדות ויתווה מסלול להכחדתה, על אף הבטחותיו כי ימנע מלפעול באופן קיצוני וחד צדדי. מדינות העבדים, שהפכו למיעוט בבית הנבחרים, עמדו עתה בפני עתיד של מיעוט תמידי בסנאט ובמועצה האלקטורלית כנגד צפון הולך ומתחזק. לפני השבעתו לתפקיד של לינקולן במרץ שנת 1861, הכריזו שבע מדינות עבדים על פרישתן מהאיחוד והתקבצו יחדיו כדי ליצור את הקונפדרציה.

תחילת הפרישה

ג'פרסון דייוויס, נשיא קונפדרציית המדינות של אמריקה (1861–1865)

פרישתה של דרום קרולינה

בחירתו של לינקולן גרמה לדרום קרולינה להקים ועידה מדינתית לשקילת פרישה מהאיחוד. טרם המלחמה, פעלה דרום קרולינה יותר מכל מדינה דרומית אחרת לקידום הטענה לפיה מדינה באיחוד יכולה להתעלם מחקיקה פדרלית, ואף לפרוש מהאיחוד ולחזור לעצמאות. הוועידה שהוקמה הצביעה פה אחד על פרישה מהאיחוד ב-20 בדצמבר 1860 ואימצה את ה"הכרזה על הגורמים המיידיים המביאים ומצדיקים את פרישת דרום קרולינה מהאיחוד הפדרלי". הוועידה טענה בזכות סמכותן של מדינות האיחוד לאישור עבדות, התנגדה לחוק העבד הנמלט 1850 וקבעה כי מדינות הצפון אינן ממלאות את חובתן החוקתית כלפיה.

שש "מדינות הכותנה" הנוספות מיסיסיפי, פלורידה, אלבמה, ג'ורג'יה, לואיזיאנה וטקסס הלכו בעקבותיה ופרשו בחודשים ינואר ופברואר של שנת 1861, מספר שבועות לאחר פרישתה של דרום קרולינה.

חורף הפרישה

האיחוד: כחול (מדינות האיחוד שאסרו עבדות), צהוב (מדינות האיחוד שהתירו עבדות); הקונפדרציה: חום (מדינות עבדות), חום בהיר: טריטוריות בהן השליטה של הקונפדרציה נתונה לוויכוח

פרישת 7 המדינות התרחשה לפני כניסתו לתפקיד של לינקולן. המדינות ייסדו ממשל פדרלי דרומי, בשם מדינות הקונפדרציה של אמריקה, ב-4 בפברואר 1861. המדינות הפורשות השתלטו על מבצרים ונכסים פדרליים אחרים בתחומן, תוך התנגדות מועטה מצידו של הנשיא המכהן ג'יימס ביוקנן, שכהונתו הסתיימה ב-4 במרץ 1861. ביוקנן אמר כי ההחלטה בעניין דרד-סקוט מוכיחה כי לדרום אין כל סיבה לפרישה, וכי האיחוד "נועד להיות נצחי", אך כי "הסמכות לכפות בכוח על מדינה להיוותר באיחוד" אינו בין "הסמכויות שהוענקו לו על ידי הקונגרס". רבע מצבא ארצות הברית, כל חיל המצב במדינת טקסס, נכנע במהלך חודש פברואר 1861 לכוחותיה של טקסס בראשות הגנרל דייוויד טוויגס, אשר הצטרף לאחר מכן אל הקונפדרציה.

כאשר התפטרו הדרומיים ממושביהם בסנאט ובבית הנבחרים, היו יכולים הרפובליקנים להעביר חוקים שקודם לכן נחסמו בידי הסנטורים הדמוקרטים לפני המלחמה, בהם "מס מוריל", מועצת חלוקת האדמה, (חוק מוריל), חוק הנחלה, חוק מסילות הרכבת חוצות היבשת (Pacific Railroad Acts), חוק הבנקים הלאומי, ואישורם של ניירות הכסף, עליהם הודפס המטבע האמריקני, חוק ההילך החוקי 1862. חוק ההכנסה של שנת 1861 (Revenue Act of 1861) הציג את מס ההכנסה שנועד לממן את המלחמה.

הקונפדרציה

ערך מורחב – קונפדרציית המדינות של אמריקה

שבע המדינות הפורשות הקימו את קונפדרציית המדינות של אמריקה ב-4 בפברואר 1861, ובחרו לנשיאה את ג'פרסון דייוויס. מבנה הממשל בקונפדרציה היה דומה מאוד למודל הנקבע בחוקת ארצות הברית.

לאחר ההתקפה על מבצר סאמטר, קרא הנשיא לינקולן לגיוס צבא מתנדבים מכל מדינה. בתוך חודשיים נוספים, הכריזו ארבע מדינות עבדים דרומיות נוספות על פרישתן מהאיחוד והצטרפותן אל קונפדרציית המדינות: וירג'יניה, ארקנסו, צפון קרולינה וטנסי. כתוצאה מכך פרש חלקה הצפון מערבי של מדינת וירג'יניה ממדינת וירג'יניה, והצטרף אל האיחוד כמדינה החדשה מערב וירג'יניה ב-20 ביוני 1863. עד לסוף שנת 1861, היו מיזורי וקנטקי תחת שלטונו של האיחוד, כאשר ממשלת המדינות מטעם הקונפדרציה שהתה בגלות.

מדינות האיחוד

ערך מורחב – האיחוד

עשרים ושלוש מדינות נותרו נאמנות לאיחוד: קליפורניה, קונטיקט, דלאוור, אילינוי, אינדיאנה, איווה, קנזס, קנטקי, מרילנד, מיין, מסצ'וסטס, מישיגן, מינסוטה, מיזורי, ניו המפשייר, ניו ג'רזי, ניו יורק, אוהיו, אורגון, פנסילבניה, ורמונט, ויסקונסין ורוד איילנד. במהלך המלחמה הצטרפו וירג'יניה המערבית ונבדה לאיחוד כמדינות חדשות. טנסי ולואיזיאנה הוחזרו לאיחוד תחת שלטון צבאי כבר בשלבים המוקדמים של המלחמה.

הטריטוריות קולורדו, דקוטה, נברסקה, נבדה, ניו מקסיקו, וושינגטון ויוטה לחמו לצד האיחוד. כמה שבטי אינדיאנים שהחזיקו בעבדים תמכו בקונפדרציה, והביאו על הטריטוריה האינדיאנית (אוקלהומה), מלחמת אזרחים קצרה, אך עקובה מדם.

מדינות הגבול

ערך מורחב – מדינות הגבול

מדינות הגבול באיחוד היו מערב וירג'יניה (שנפרדה מווירג'יניה והפכה למדינה עצמאית), וארבע מחמש מדינות העבדים הצפוניות ביותר (מרילנד, דלאוור, מיזורי וקנטקי).

למרילנד היה מספר רב של פקידים תומכי הקונפדרציה שהתירו את מהומות בולטימור נגד האיחוד ושריפת גשרים. לינקולן הגיב בכרזה על ממשל צבאי ושלח כוחות מיליציה מהצפון. לפני שממשלת הקונפדרציה הספיקה להגיב, הצליח לינקולן לתפוס שליטה איתנה במרילנד ובמחוז קולומביה, על ידי מעצרם של כל הפורשים החשובים והחזקתם ללא משפט (מאוחר יותר הם שוחררו).

במיזורי הצביעה האספה המחוקקת בנושא הפרישה והחליטה להישאר באיחוד. כאשר המושל תומך הקונפדרציה קלייבורן ג'קסון קרא לכוחות המיליציה, הם הותקפו בידי כוחות פדרליים תחת פיקודו של נת'ניאל ליון שרדף אחרי המושל ושארית משמר המדינה לפינה הדרום מערבית של המדינה. בחלל שנוצר, התכנסה שוב האספה המחוקקת של מיזורי ולקחה לידיה את השלטון במדינה כממשל הזמני של מיזורי.

קנטקי לא פרשה, אך הכריזה על עצמה בתחילה כנייטרלית. קנטקי חדלה מנייטרליות עם פלישת כוחות הקונפדרציה למדינה בספטמבר 1861, על אף שניסתה לשמר את העבדות בתחומה. בזמן הפלישה הקצרה של כוחות הקונפדרציה, ארגנו תומכי הקונפדרציה בקנטקי ועידת פרישה, מינו מושל חדש, וקיבלו הכרה מצידה של הקונפדרציה. במהרה יצאה ממשלה מורדת זו לגלות ומעולם לא שלטה בקנטקי.

לאחר פרישתה של וירג'יניה, תומכי האיחוד בעיר וילינג שבמערב וירג'יניה כינסו ועידה וביקשו מ-48 מחוזות המדינה להצביע על צו להקמת מדינה חדשה באוקטובר 1861. רק 34% מהבוחרים נכחו באספה, אך אישרו ברוב מוחץ של 96% את החוק (18,408 בעד 781 נגד). הכללתם של 24 מחוזות בדלנים במדינה החדשה ותחילתה של מלחמת גרילה העסיקה כ-40,000 חיילים פדרליים במשך רוב שלבי המלחמה. הקונגרס אישר את קבלתה של מערב וירג'יניה לאיחוד ב-20 באוגוסט 1863. מערב וירג'יניה סיפקה בין 22,000–25,000 חיילים, ולפחות 16,000 חיילי קונפדרציה.

במזרח טנסי, אשר הצטרפה לקונפדרציה, נעשה ניסיון להצטרף לאיחוד, אך הניסיון דוכא בידי הקונפדרציה, שאסרה 3,000 גברים החשודים כנאמנים לאיחוד, על אף שלא נשפטו.

קרב פורט סאמטר

ערך מורחב – קרב פורט סאמטר

ממשלו של לינקולן, כמו ממשלו של ביוקנן לפניו, סירב למסור את מבצר סאמטר הממוקם בליבו של נמל צ'רלטון שבדרום קרולינה. ג'פרסון דייוויס הורה על כניעתו של המבצר לאחר שכוחות האיחוד התבצרו בתוכו כדי להימנע מעימותים עם כוחות הקונפדרציה. מייג'ור האיחוד אנדרסון מסר את תשובתו המותנית אותה דחה ממשל הקונפדרציה, ודייוויס הורה לבריגדיר ג'נרל פ.ג.ט. בורגארד לתקוף לפני הגעתו של כוח סיוע. לאחר הפצצה כבדה בין 12–13 באפריל 1861 (שהסתיימה ללא נפגעים בכוונה תחילה), נכנע המבצר. ב-15 באפריל גייס לינקולן כוח של 75,000 חיילים ממדינות האיחוד כדי לכבוש מחדש את המבצר ושטחים פדרליים אחרים. מדינות וירג'יניה, דרום קרולינה, טנסי, וארקנסו בחרו להצטרף לפרישה במקום לגייס חיילים, לציידם ולהצעידם להתקפה נגד חבריהם הדרומיים. תגובתם של הצפון והדרום לאירועים בפורט סאטמר הייתה דרישה מוחצת למלחמה כדי לשמור על הכבוד הלאומי. רק קנטקי ניסתה להישאר נייטרלית. מאות אלפים של צעירים בכל רחבי ארצות הברית מיהרו אל לשכות הגיוס כדי להתגייס.

מהלך המלחמה

קצין דת קתולי וחיילי צבא האיחוד מקיימים מיסה

המלחמה כללה למעלה מ-10,000 היתקלויות צבאיות, 40% מהם היו בווירג'יניה ובטנסי.

תחילת המלחמה, 1861

ב-7 בפברואר אימצו שבע המדינות הפורשות חוקה זמנית וייסדו את בירתן הזמנית במונטגומרי שבאלבמה. בחודש פברואר שקדם למלחמה נערכה בוושינגטון ועידת השלום של שנת 1861 בניסיון כושל לפתור את המשבר. שמונה מדינות העבדים הנותרות דחו את הבקשות להצטרף לקונפדרציה וכוחות הקונפדרציה תפסו את רוב המבצרים הפדרליים בתחומיהן. הנשיא ביוקנן מחה על כך, אך לא עשה כל צעד צבאי לבד מניסיון כושל להעביר אספקה מחודשת למבצר פורט סאמטר באמצעות הספינה כוכב המערב, אשר ספגה אש מידי כוחות דרום קרולינה ונסוגה לפני שהגיעה אל המבצר. מושלי מדינות מסצ'וסטס, ניו יורק ופנסילבניה החלו לרכוש נשק בחשאי ולאמן יחידות מיליציה.

האספה הגדולה בכיכר יוניון (ניו יורק) שתמכה בממשל, 20 באפריל 1861

ב-4 במרץ 1861 הושבע אברהם לינקולן לנשיאות ארצות הברית. בטקס ההשבעה שלו טען כי המבוא לחוקת ארצות הברית היה איחוד מושלם יותר מאשר תקנון הקונפדרציה שקדם לו, וכי חוקה זו היא הסכם מחייב, וככזו כל הכרזה על פרישה היא "חסרת תוקף חוקי". הוא ציין כי אין בכוונתו לפלוש אל המדינות הדרומיות, וגם כי אין בכוונתו לסיים את העבדות היכן שהיא כבר מתקיימת, אך כי הוא ישתמש בכוח כדי להמשיך ולהחזיק ברכוש הפדרלי. נאומו הסתיים בהפצרה כלפי המדינות הפורשות לשוב לאיחוד.

הדרום שלח משלחות לוושינגטון והציע לשלם בעבור הרכוש הפדרלי שנתפס, ולהגיע להסכם שלום עם ארצות הברית. לינקולן דחה כל משא ומתן עם אנשי הקונפדרציה, והיה נחוש לשמור על שליטתו במתקנים שנכבשו. על פי פקודותיו של נשיא הקונפדרציה ג'פרסון דייוויס, הפציצו חיילי ממשלת הקונפדרציה את מבצר סאמטר ב-12 באפריל ואילצו אותו להיכנע. הצפוניים נענו לקריאתו של לינקולן לשלוח חיילים לתפיסה מחודשת של המבצרים שנפלו ולשמור על האיחוד, כשהוא נוקב כמקור לסמכותו בחוק המיליציה של שנת 1792. היות שהמרד נראה קטן ונקודתי באותה העת, הסתפק לינקולן בגיוסם של 75,000 מתנדבים לתקופה של 90 יום. עוד לפני כן, בעת שלטונו של ביוקנן, החלו כמה מושלים צפוניים בהכשרה חשאית של מיליציות עבור מדינותיהם; מושלים אלה החלו להניע את כוחותיהם יום למחרת. כמה מחסידי הקונפדרציה תפסו ב-20 באפריל את מחסן הנשק ליברטי בעיר ליברטי שבמיזורי, שמונה ימים לאחר הקרב בפורט סאמטר. ב-3 במאי 1861, גייס לינקולן עוד 42,034 מתנדבים לתקופה של שלוש שנים.

בתגובה לגיוס הכריזו על פרישה ארבע מדינות הדרום העליון (טנסי, ארקנסו, צפון קרולינה, ווירג'יניה), שסירבו עד אותה העת לפרוש מהאיחוד, עקב סירובן לתקוף את שכנותיהן, והצטרפו אל הקונפדרציה. כדי לגמול לווירג'יניה על מעשיה העבירה הקונפדרציה את בירתה לריצ'מונד, וירג'יניה, והעיר הייתה לסמל הקונפדרציה. מיקומה של ריצ'מונד גרם להארכת קווי האספקה ארוכים; לכן על אף ביצורה הכבד, הדלדלה האספקה אל העיר לאחר שכוחותיו של שרמן כבשו את אטלנטה, ופסקה כמעט לחלוטין לאחר שגרנט הטיל מצור על פיטסבורג ומסילות הרכבת שלה, אשר הזינו את בירת הדרום.

תוכנית אנקונדה והסגר, 1861

ערך מורחב – תוכנית אנקונדה

כרזה משנת 1861 המתארת את תוכנית אנקונדה של סקוט

וינפילד סקוט, מפקד צבא ארצות הברית, הגה את תוכנית אנקונדה לניצחון במלחמה תוך שפיכות דמים מועטה ככל האפשר. התוכנית כללה הסגר ימי על הנמלים המרכזיים של הקונפדרציה, ובכך חניקת כלכלתה, המבוססת על יצוא כותנה ויבוא מוצרי תעשייה, ובשלב השני תפיסת נהר המיסיסיפי, על מנת לפצל את הדרום. לינקולן אימץ את ההסגר על נמלי הדרום, אך בעקבות דעת הקהל במדינות הצפון שדרשה פעולה צבאית מיידית, לא שעה לאזהרתו של סקוט שמגויסי האיחוד החדשים עדיין אינם בשלים לפעולות התקפיות.

בחודש אפריל 1861, הכריז לינקולן על הסגר ימי על כל נמלי הדרום; ספינות מסחריות לא יכלו עוד לקבל ביטוח וכמעט כל התנועה הימית פסקה. הדרום שגה בהטלת אמברגו על יצוא כותנה במהלך 1861, עוד לפני שהסגר נכנס לתוקף. כאשר הבינו את הנזק שנגרם להם מכך כבר היה מאוחר מדי, ומדינות אירופה מצאו מקורות חלופיים בעולם לייבוא כותנה. לאחר הטלת הסגר ירד ייצוא הכותנה בדרום לשיעור של 10% מהכותנה המיוצרת בלבד. משקיעים בריטים בנו ספינות מהירות שהצליחו לפרוץ באופן נקודתי את הסגר, וסחרו בנשק ומותרות מברמודה, קובה, והבהאמס תמורת כותנה, שמחירה האמיר מאוד, וטבק. במקרים בהם תפס צי האיחוד ספינה כזו מטענה הוחרם ונמכר, והתמורה ניתנה למלחי הצי; אנשי הצוות שנתפסו היו ברובם בריטים והם שוחררו מיידית. כלכלת הדרום כמעט וקרסה במהלך המלחמה, כתוצאה ממחסור במזון ואספקה, כישלון מערכת הרכבות, אובדן השליטה על הנהרות הגדולים, החרמת רכוש ויבולים על ידי צבאות הקונפדרציה, ולקראת סוף המלחמה גם על ידי צבאות הצפון הפולשים. רמת החיים ירדה, בעיקר לאחר הדפסה רחבת היקף של שטרות כסף שגרמה לעלייה באינפלציה ולחוסר אמון במטבע. עד לשנת 1864, התרסקה תוכנית אספקת המזון המקומית, הותירה את ערי הדרום ללא מזון מספיק והביאה למהומות לחם ברחבי הקונפדרציה.

ב-8 במרץ 1862, ניסה צי הקונפדרציה לשבור את הסגר הימי באמצעות האונייה מחופת השריון וירג'יניה, אשר תקפה את אוניות העץ של צי האיחוד. ביום הראשון של המתקפה דומה היה כי וירג'יניה בלתי-ניתנת לעצירה, אך ביום המחרת היא נאלצה ללחום באונייה מחופת שריון חדשה של האיחוד, מוניטור, בקרב המפטון רודס. הקרב ביניהן הסתיים ללא הכרעה, אך סימן את המעבר העולמי לאוניות מחופות שריון. הקונפדרציה נאלצה לבסוף להטביע את וירג'יניה כדי להימנע מלכידתה. לאחר קרב זה בנה האיחוד ספינות רבות נוספות מדגם המוניטור, בעוד הקונפדרציה חסרה את הטכנולוגיה לבניית ספינות מלחמה יעילות, וניסתה להשיג ספינות מבריטניה. ניצחון האיחוד בקרב פורט פישר השני בחודש ינואר, 1865, סגר את הנמל הראשי האחרון של הקונפדרציה וסיים באופן מעשי את ניסיונותיה לשבור את הסגר הימי.

גיוס ועריקה

חלילן ומתופפים של גדוד מצבא האיחוד

בשנה הראשונה למלחמה, היו לשני הצדדים מתנדבים רבים יותר משיכלו לאמן ולצייד. לאחר דעיכת ההתלהבות הראשונית, לא הספיקה כמות המתנדבים שהגיעו לגיל הגיוס, ונחקקו חוקי גיוס חובה בשני הצדדים כדי לכפות גיוס גם על התושבים שלא היו מעוניינים בו. בפועל, רק מעטים גויסו. הקונפדרציה העבירה את חוק הגיוס באפריל 1862 עבור גברים בגילאים 18–35, והעניקה פטור למשגיחי עבדים, פקידי ממשלה וכמרים. הקונגרס של ארצות הברית העביר חוק ביולי, המאפשר גיוס מיליציה במדינות בהן לא עמדו במכסת המתנדבים.

עם כניסת הצהרת שחרור העבדים לתוקף בינואר 1863, גויסו עבדים לשעבר באופן נמרץ על ידי המדינות, ושימשו לעמידה במכסות. מדינות וקהילות מקומיות הציעו סכומי כסף הולכים וגדלים עבור מתנדבים לבנים. הקונגרס הידק את החוק במרץ 1863: גברים שנבחרו לגיוס יכלו לספק מחליפים במקומם, או לחילופן עד לאמצע שנת 1864, לשלם כופר במקום זאת. הוקמו קרנות ביטוח רבות במדינות אלה בהן השתתפו גברים כשירים לגיוס, אשר צרפו את כספם כדי לכסות את עלות הכופר של מי מביניהם שגויס. משפחות ניצלו את האופציה החליפית כדי לקבוע מי מביניהם ילך לצבא ומי יישאר בבית. הייתה התחמקות והתנגדות רבה לגיוס, במיוחד באזורים הקתוליים. בחודש יולי 1863 פרצו מהומות גיוס גדולות בניו יורק בהשתתפותם של מהגרים אירים שהוחתמו כאזרחים כדי לנפח את מכונת ההצבעות לבחירות, וגילו כי בכך שנרשמו כאזרחים חשפו עצמם לגיוס חובה. מתוך 168,649 החיילים שהשיג האיחוד באמצעות הגיוס, הוחלפו 117,986 ונותרו רק 50,663 שגויסו בכפייה וביצעו שירות צבאי בפועל כתוצאה מכך.

הן בצפון והן בדרום לא היו חוקי הגיוס פופולריים. מוערך כי 120,000 גברים השתמטו מגיוס בצפון כשרבים מהם נמלטו לקנדה, ועוד 280,000 חיילים מהצפון שערקו במהלך המלחמה. בנוסף ל-100,000 דרומיים לפחות, ובסך הכל כ-10% מהיקף הצבאות הלוחמים. בכל אופן, עריקה הייתה נפוצה מאוד במאה ה-19; כ-15% מהחיילים ערקו בכל שנה. בדרום ערקו גברים רבים באופן זמני כדי לטפל במשפחותיהם, ולאחר שהסדירו את ענייניהם חזרו ליחידותיהם. בצפון היו כאלה שניצלו את הבונוס הנדיב שקיבלו בעת הגיוס, ערקו מהצבא, והתגייסו שנית בלשכת גיוס אחרת תחת שם בדוי. מבין עשרות אלפי עריקים, רק 141 נתפסו והוצאו להורג.

הזירה המזרחית: 1861–1863

חיילי האיחוד בשוחות לפני שהסתערו על מארי הייטס בקרב פרדריקסברג השני, וירג'יניה, מאי 1863.

עקב ההתנגדות העזה של כמה כוחות ראשונים של הקונפדרציה במנסאס, וירג'יניה, ביולי 1861, נעצרה התקדמותם של חיילי האיחוד, תחת פיקודו של מייג'ור ג'נרל אירווין מק'דואל, בקרב בול ראן הראשון. כוחותיו של מקדואל נאלצו לסגת חזרה לוושינגטון די. סי., על יד כוחות הקונפדרציה תחת פיקודם של הגנרלים ג'וזף ג'ונסטון ופ.ג.ט. בורגארד. בקרב זה קיבל הגנרל תומאס ג'קסון את הכינוי "חומת אבן" עקב עמידתו האיתנה נגד כוחות האיחוד.

הקונגרס האמריקאי המודאג מההפסד, ובניסיון למנוע ממדינות עבדים נוספות לפרוש מהאיחוד, קיבל ב-25 ביולי אותה השנה את החלטת קריטנדן-ג'ונסון (Crittenden–Johnson Resolution), שקבעה כי המלחמה נועדה לשמור על איחוד ארצות הברית ולא לבטל את העבדות.

מייג'ור ג'נרל ג'ורג' מקללן לקח את הפיקוד על צבא האיחוד בפוטומק ב-26 ביולי (לזמן קצר הוא כיהן בתפקיד הגנרל המפקד של צבא האיחוד, אך לאחר מכן הוחלף בתפקיד לטובת מייג'ור ג'נרל הנרי האלק), והמלחמה החלה לצבור תאוצה בשנת 1862. לאחר שהנשיא לינקולן דרבן את הצבא לנקוט פעולות התקפיות, תקף מקללן את וירג'יניה דרך חצי האי וירג'יניה בין נהר יורק לנהר ג'יימס דרום מזרחית לריצ'מונד. אף על פי שצבאו של מקללן הגיע אל שערי ריצ'מונד מערכת חצי האי, עצר ג'ונסטון את התקדמותו בקרב שבעת האורנים, ולאחר מכן הובס בידי ג'נרל רוברט לי והכפופים לו ג'יימס לונגסטריט ותומס ג'ונסון בקרב שבעת הימים והכריחו אותו לסגת. מערכת צפון וירג'יניה שכללה את קרב בול ראן השני, הסתיימה בניצחון נוסף לדרום. מקללן התנגד לפקודת מחליפו, הגנרל האלק לשלוח תגבורת לצבאו של ג'ון פופ ארמיית וירג'יניה, דבר שהקל על כוחות הקונפדרציה בפיקודו של לי להביס פעמיים נוספות את צבא האיחוד.

מפגינים מתפרעים תוקפים בניין בשדרות לקסינגטון במהלך מהומות הגיוס בניו יורק בשנת 1863.

מעודדים מקרב בול ראן השני, ביצעה הקונפדרציה את פלישתה הראשונה לצפון. ג'נרל לי הוביל, ב-5 בספטמבר, 45,000 חיילים של ארמיית צפון וירג'יניה לאורך נהר הפוטומק לתוך מרילנד. באותו הזמן השיב לינקולן למקללן את חייליו של פופ. מקללן ולי נפגשו בקרב אנטיאטם ליד שרפסבורג, מרילנד ב-17 בספטמבר 1862, קרב זה היה ליום העקוב מדם בהיסטוריה הצבאית של ארצות הברית. צבאו של לי נבלם סוף סוף, חזר לווירג'יניה לפני שמקללן יכול היה להשמידו. קרב אנטיאטם נחשב לניצחון של הצפון עקב כך שהצליח לעצור את פלישתו של לי לצפון ונתן ללינקולן את ההזדמנות להכריז על הצהרת האמנציפציה חמישה ימים לאחר מכן.

עקב זהירותו נמנע מקללן מרדיפה אחר צבאו של לי לאחר המערכה באנטיאטם, והוחלף בידי מייג'ור ג'נרל אמברוז ברנסייד. ברנסייד הובס במהרה בקרב פרדריקסברג ב-13 בדצמבר 1862, כאשר יותר מ-12,000 חיילי האיחוד נהרגו או נפצעו בניסיונות חסרי תועלת, חוזרים ונשנים, לתקוף חזיתית את חיילי הקונפדרציה המבוצרים בגבעות הסמוכות. לאחר הקרב (שהיה לאחד מהחד צדדיים במלחמה), הוחלף ברנסייד בידי מייג'ור ג'נרל ג'וזף הוקר.

חללים מהקונפדרציה מאחורי גדר אבן במארי הייטס, וירג'יניה; נהרגו במהלך קרב פרדריקסברג השני, שהתחולל בגזרה המערבית של קרב צ'אנסלורסוויל, מאי, 1863 (קרב פרדריסבורג הראשון התרחש בדצמבר 1862).

מסתבר שגם הוקר, כקודמיו, לא היה מסוגל להביס את צבאו של לי; אף על פי שכוחותיו עלו במספרם על כוחות הקונפדרציה ביחס של יותר משניים לאחד, הוא הושפל בקרב צ'נסלורסוויל בחודש מאי, 1863. הוא הוחלף בידי מייג'ור ג'נרל ג'ורג' מיד במהלך פלישתו השנייה של לי לצפון, במהלך חודש יוני. מיד הביס את לי בקרב גטיסברג, בין 1–3 ביולי 1863. היה זה הקרב העקוב מדם ביותר במלחמה, והוא נחשב לנקודת המפנה במלחמה. הסתערותו של פיקט ב-3 ביולי נחשבת לעיתים קרובות לנקודה הקרובה ביותר אליה הצליחו חיילי הקונפדרציה להגיע אל מול שדרת המגננה של חיילי האיחוד במהלך קרב גטיסברג. צבאו של לי סבל מ-28,000 נפגעים (לעומת 23,000 של מיד). למרות זאת, רגז לינקולן על כך שמיד כשל ביירוט נסיגתו של לי, ולאחר מערכת הסתיו של מיד, שהסתיימה ללא הכרעה, פנה לינקולן אל החזית המערבית כדי למצוא הנהגה חדשה. באותו זמן מעוזה של הקונפדרציה בויקסבורג נכנע, ובכך נתן לאיחוד את השליטה על נהר המיסיסיפי, ואיפשר לבודד לצמיתות את חלקה המערבי של הקונפדרציה, ולהציב את המנהיג הצבאי החדש לו נזקק לינקולן, יוליסס גרנט.

הזירה המערבית 1861–1863

ערך מורחב – הזירה המערבית במלחמת האזרחים האמריקנית

בעוד שכוחות הקונפדרציה זכו פעמים רבות להצלחה בחזית המזרחית, הם הובסו פעמים רבות בזירה המערבית. כוחות הקונפדרציה סולקו ממדינת מיזורי בתחילת המלחמה כתוצאה מקרב פי רידג'. פלישתו של ליאונידס פולק לקולומבוס, קנטקי, סיימה את מדיניות הנייטרליות של קנטקי, והמדינה פנתה כנגד הקונפדרציה. נאשוויל ומרכז טנסי נפלו בידי האיחוד בשלב מוקדם של שנת 1862, אירוע אשר הוביל לשחיקה באספקת המזון והבקר ולשבירת הסדר החברתי.

נהר המיסיסיפי נפתח לתנועת כוחות האיחוד עד לגבולותיה הדרומיים של טנסי עם נפילתם של אי מספר 10 וניו מדריד שבמיזורי ולאחר מכן כיבוש ממפיס, טנסי. בחודש אפריל 1862, תפס צי האיחוד את ניו אורלינס, לואיזיאנה, ללא קרב מרכזי, דבר שאיפשר לכוחות האיחוד להתחיל לנוע במעלה המיסיסיפי. רק העיר המבוצרת בוויקסבורג, מיסיסיפי, מנעה מהאיחוד את השליטה בנהר כולו.

פלישתה השנייה של הקונפדרציה לקנטקי, תחת פיקודו של ג'נרל ברקסטון בראג, הסתיימה בניצחון חסר משמעות על מייג'ור ג'נרל דון קרלוס ביואל בקרב פריוויל. למרות זאת נאלץ בראג לסיים את ניסיונו לפלוש לקנטקי ולסגת עקב חוסר תמיכה בקונפדרציה במדינה זו. בראג נוצח בקושי ביידי מייג'ור ג'נרל ויליאם רוזקרנס בקרב סטונס ריבר בטנסי.

האסטרטג והטקטיקן הראשי של האיחוד בזירה המערבית היה יוליסס גרנט, שזכה לניצחונות בקרבות פורט הנרי ופורט דונלסון (פברואר 1862), בהם זכה האיחוד בשליטה על נהר טנסי ונהר קמברלנד. גרנט ניצח בקרב שילה (אפריל 1862), ולאחר מכן הוביל את מערכת ויקסבורג (דצמבר 1862 – יולי 1863), שהסתיימה בכניעת חייל המצב בעיר לאחר מצור ממושך, אירוע אשר השלים את אחיזתו של הצפון בנהר המיסיסיפי ונחשב לאחת מנקודות המפנה במלחמה.

קרב צ'יקמוגה היה לאחד מהקרבות עקובי הדם של החזית המערבית.

ניצחונה הברור היחיד של הקונפדרציה במערב היה בקרב צִ'יקָמוֹגָה (ספטמבר 1863). בראג, מתוגבר בידי כוחותיו של לוטננט ג'נרל ג'יימס לונגסטריט (מכוחותיו של רוברט א' לי במזרח), הנחיל מפלה לרוזקרנס, וזאת למרות עמידתו האיתנה של מייג'ור ג'נרל ג'ורג' הנרי תומאס. רוזקרנס נסוג לצ'טנוגה, טנסי, עליה הטיל בראג מצור. גרנט, אשר מונה למפקד כוחות האיחוד במערב, צעד לעזרתו של רוזקרנס והביס את בראג בקרב צ'טנוגה השלישי, הניס את כוחות הקונפדרציה מחוץ לטנסי, ופתח את הנתיב לאטלנטה ולליבה של הקונפדרציה.

הזירה הטרנס-מיסיסיפית 1861–1865

את הזירה הטרנס-מיסיסיפית אפיינה פעילות גרילה נרחבת, מכיוון שלקונפדרציה היו חסרים חיילים ותמיכה לוגיסטית על מנת לקרוא תיגר על השליטה של האיחוד באזור. כנופיות משוטטות של הקונפדרציה, כגון "הפושטים של קוואנטריל", הטילו טרור על האזור, בפיגועים במתקני צבא וישובים אזרחיים. קבוצות "בני החירות" ו"מסדר האבירים האמריקאי" תקפו את תומכי האיחוד, נבחרי ציבור, וחיילים לא חמושים במדים. פעילות הפרטיזנים במיזורי לא נפסקה לגמרי עד אשר דיוויזיית חיל רגלים סדירה של האיחוד הופעלה באזור.

בשנת 1864, פעולות אלימות אלה פגעו בתנועה הלאומית נגד המלחמה אשר התארגנה נגד הבחירה מחדש של לינקולן. מדינת מיזורי לא רק שנשארה באיחוד, אלא שלינקולן זכה בה ב-70 אחוז מן הקולות בהיבחרו מחדש.

מדרום וממערב למיזורי נערכו מספר רב של פעולות צבאיות בקנה מידה קטן, על מנת להוסיף את הטריטוריה האינדיאנית ואת טריטוריית ניו מקסיקו לשליטת האיחוד. פלישתה של הקונפדרציה לניו מקסיקו נהדפה בשנת 1862, וממשלת אריזונה הגולה נסוגה לטקסס. בטריטורייה האינדיאנית פרצה מלחמת אזרחים בין שבטים. כ 12000 לוחמים אינדיאנים לחמו למען הקונפדרציה, ומספר קטן מזה בעבור האיחוד. המנהיג הצ'ירוקי הבולט ביותר היה בריגדיר ג'נרל סטנד וואטי, אשר היה גנרל הקונפדרציה האחרון שנכנע לאיחוד.

אחרי נפילת ויקסבורג וביסוס שליטת האיחוד על נהר המיסיסיפי ביולי 1863, מצב אשר פיצל את שטח הקונפדרציה לשניים, הודיע ג'פרסון דייוויס לגנרל קירבי סמית' אשר פעל בטקסס, שאל לו לצפות לעזרה ממזרח לנהר המיסיסיפי. אף על פי שחסרו לו משאבים לניצחון על צבא האיחוד, בנה קירבי סמית' מאגר נשק מרשים בעיר טיילר, כלכלה עצמאית, ויצר מעין ממלכה עצמאית בראשותו, אשר כללה בניית מסילות ברזל והברחה בין-לאומית. האיחוד לא תקף אותו ישירות. בשנת 1864 מערכת הנהר האדום של האיחוד לכיבוש שריבפורט, לואיזיאנה, נחלה כישלון, וטקסס נשארה בידי הקונפדרציה לכל אורך המלחמה.

כיבוש וירג'יניה וסוף המלחמה 1864–1865

משכיני השלום (1868) ציורו של ג'ורג' היילי. על סיפונה של מלכת הנהר, 28 במרץ 1865, גנרל ויליאם שרמן, גנרל יוליסס גרנט, לינקולן, והאדמירל דייוויד דיקסון פורטר דנים בתוכניות צבאיות בחודשים האחרונים של המלחמה.

בתחילתה של שנת 1864, מינה לינקולן את גרנט למפקד כל צבאות האיחוד. גרנט קבע את מפקדתו יחד עם ארמיית הפוטומק, ומינה את מייג'ור ג'נרל ויליאם שרמן למפקד רוב צבאות המערב. גרנט הבין את הרעיון של מלחמה כוללת והאמין יחד עם לינקולן ושרמן, כי רק תבוסתם המוחלטת של כוחות וכלכלת הקונפדרציה יביאו לסיומה של המלחמה. זאת הייתה מלחמה כוללת לא במונחים של הרג אזרחים אלא במונחים של הרס בתים, חוות ומסילות רכבת. גרנט רקם אסטרטגיה מתואמת שתכה בקונפדרציה כולה מכיוונים רבים. הגנרלים ג'ורג' מיד ובנג'מין בטלר קיבלו פקודה לנוע מול לי בקרבת ריצ'מונד; הגנרל פרנץ סיגל (ומאוחר יותר פיליפ שרידן) תואמו לפעול במערכה על עמק שנאנדואה בווירג'יניה; על הג'נרל שרמן הוטל לכבוש את אטלנטה ולצעוד לעבר הים (האוקיינוס האטלנטי). הגנרלים ג'ורג' קרוק וויליאם אברל קיבלו פקודה לעצור את קווי האספקה מבוססי הרכבת בווירג'יניה המערבית, ומייג'ור ג'נרל נתניאל בנקס קיבל את הפקודה לכבוש את מובייל, אלבמה.

בשלב זה של המערכה המזרחית ניסו כוחות האיחוד לתמרן אל מעבר לקווי ההגנה של גנרל לי ונלחמו בכמה קרבות במסגרת ניסיונות אלה (מערכת אוברלנד של גרנט). מלחמת ההתשה של גרנט בווילדרנס, ספוטסילבניה, וקולד הארבור הסבו אבדות כבדות לאיחוד, אך אילצו את כוחות הקונפדרציה של לי לסגת שוב ושוב. ניסיון לאגף את לי מדרום נכשל תחת פיקודו של בטלר, שנלכד בתוך עיקול נהר הברמודה האנדרד. גרנט התעלם מהאבדות הכבדות (יותר מ-65,000 נפגעים בשבעה שבועות) אותן ספג והמשיך ללחוץ את ארמיית צפון וירג'יניה של לי לכיוון ריצ'מונד. הוא הצליח לסגור על צבא הקונפדרציה במצור על פיטרסבורג, בו ניהלו שני הצבאות לוחמת שוחות במשך תשעה חודשים.

הגנרלים שרמן, גרנט, ושרידן מונצחים על בול מהנפקה משנת 1937.

לבסוף הצליח גרנט למצוא מפקד, ג'נרל פיליפ שרידן, שהיה אגרסיבי מספיק וגבר במערכה השננדואה. שרידן הביס את לוטננט גנרל ג'ובל ארלי בסדרה של קרבות כולל קרב מכריע וסופי בסידר קריק. שרידן המשיך לאחר מכן והרס את הבסיס החקלאי של עמק שננדואה, אסטרטגיה דומה לזו אותה נקט שרמן בג'ורג'יה בשלב מאוחר יותר.

בינתיים תמרן שרמן מצ'אטנוגה לאטלנטה, תוך שהוא מביס בדרכו את הגנרלים ג'וזף ג'ונסטון וג'ון הוד של צבא הקונפדרציה. נפילתה של אטלנטה ב-2 בספטמבר 1864, הבטיחה את בחירתו מחדש של לינקולן. הוד עזב את אזור אטלנטה, נע סביב כוחותיו של שרמן, הטריד את קווי האספקה שלו ופלש לטנסי במערכה על נאשוויל-פרנקלין. מייג'ור גנרל האיחוד ג'ון סקופילד ניצח את הוד בקרב פרנקלין, וג'ורג' תומאס הנחיל להוד תבוסה ניצחת בקרב נאשוויל, ולמעשה הרס את צבאו של הוד.

גופות חייליו של גנרל אוול מצבא הקונפדרציה שתקף את קווי האיחוד בקרב ספוטסילבניה, 19 במאי 1864.

בעוזבו את אטלנטה, ואת בסיס האספקה שלו, צעד צבאו של שרמן ליעד לא ידוע, מחריב בדרכו 20% מהחוות בג'ורג'יה בצעדה אל הים. הוא הגיע אל חופי האוקיינוס האטלנטי בסוואנה בדצמבר 1864. אל צבאו של שרמן נלוו אלפי עבדים משוחררים; לא היו קרבות גדולים לאורך הצעדה. שרמן פנה צפונה דרך דרום וצפון קרוליינה, התקרב אל קווי הקונפדרציה בווירג'יניה מכיוון דרום והגדיל את הלחץ על צבאו של לי.

באוגוסט 1864 כבש הצי האמריקני, בפיקודו של דייוויד פראגות', את נמל הקונפדרציה האחרון לחופי מפרץ מקסיקו.

צבאו של לי, שהצטמק עקב נפגעים ועריקים, היה עתה קטן בהרבה מזה של גרנט. כוחות האיחוד זכו לניצחון מכריע בקרב פייב פורקס ב-1 באפריל, וכפו על לי לפנות את פיטרסבורג וריצ'מונד לאחר פריצת קווי ההגנה בקרב פיטרסבורג השלישי. בימים האחרונים של קרבות סביב פיטרסבורג נהרג תומאס אלפרד סמית' שהיה הגנרל האמריקאי האחרון שנהרג במהלך המלחמה. בירת הקונפדרציה נפלה בידי הקורפוס ה-25 של צבא האיחוד, המורכב מחיילים שחורים. כוחות הקונפדרציה הנותרים נמלטו מערבה ולאחר שהובסו בקרב סיילרס קריק, היה ברור ללי כי המשך המלחמה נגד האיחוד אינו אפשרי טקטית ולוגיסטית.

כניעת הקונפדרציה

התקדמות האיחוד במהלך שנות המלחמה

רחוב ראשי בצ'ארלסטון (קרוליינה הדרומית) בסיומה של המלחמה

לי נכנע עם צבא צפון וירג'יניה ב-9 באפריל 1865, בבית מקלין בכפר אפומטוקס קורט האוס. במחווה שאינה מסורתית וכסימן לכבוד אותו רחש גרנט ללי ובציפייה לחזרתן השלווה של מדינות הקונפדרציה אל האיחוד, הורשה לי לשמור על חרבו ועל סוסו טרוולר. תנאי הכניעה שהכתיב גרנט גם כלפי צבאו של לי היו נדיבים, במטרה למנוע לחימת גרילה מצד אנשי הדרום. ב-14 באפריל 1865 נרצח הנשיא לינקולן בידי ג'ון וילקס בות', אוהד הדרום, שתכנן לרצוח שורה של אנשי ממשל בכירים. לינקולן נפטר למחרת בשעות הבוקר המוקדמות, ואנדרו ג'ונסון הפך לנשיא, בינתיים, נכנעו כוחות הקונפדרציה לאורך הדרום עם הגעת החדשות על כניעתו של לי.

שחרור העבדות במהלך המלחמה

חיילים שחורים ולבנים בצבא האיחוד, במהלך שנות ה-60 של המאה ה-19.

ערך מורחב – עבדות בארצות הברית

בתחילתה של המלחמה, חשבו חלק ממפקדי האיחוד כי עליהם להחזיר עבדים נמלטים לבעליהם. בשנת 1862, כשהתברר כי המלחמה תארך זמן רב, הפכה השאלה לגבי גורלה של העבדות לכללית יותר. צבא וכלכלת הדרום היו תלויים בכוח העבדים. נדמה היה כי בלתי סביר להגן על העבדות בשעה שמוטל סגר על המסחר עם מדינות הדרום ותוצרתן נהרסת. כפי שציין חבר קונגרס, העבדים "...אינם יכולים להיות נייטרליים. כפועלים, אם לא כחיילים. הם יהיו בני ברית למורדים או לאיחוד." אותו חבר קונגרס, יחד עם חבריו הרפובליקנים הרדיקלים – לחצו על לינקולן – בעוד שרפובליקנים מתונים החלו להסכים לשחרור, פיצוי, ויישוב הדרגתי. כמה מחסידי המפלגה הדמוקרטית שנקראו בפי הרפובליקנים קופרהדס (Copperheads-סוג של נחש ארסי) ודמוקרטים של המלחמה התנגדו לאמנציפציה, אף על פי שמאוחר יותר הם קיבלו אותה כחלק מהצורך במלחמה כוללת כדי להציל את האיחוד. הקתולים האיריים התנגדו באופן כללי לאמנציפציה, וכאשר החל הגיוס בשנת 1863, הם עוררו מהומות עזות בעיר ניו יורק שדוכאו בידי הצבא, כמו גם מהומות בקנה מידה קטן יותר בערים אחרות. קתולים רבים התנדבו להילחם בשנת 1861, שלחו אלפי חיילים אל החזית וספגו אבדות כבדות, במיוחד בקרב פריקסבורג; כמות המתנדבים פחתה לאחר שנת 1862.

בשנת 1861, חשש לינקולן כי יחלו ניסיונות נמהרים לאמנציפציה אם תוכניתו ההדרגתית המבוססת על פיצויים והתיישבות התנדבותית תדחה. רק מחוז קולומביה קיבל את תוכניתו ההדרגתית של לינקולן שחוקקה בידי הקונגרס. כאשר לינקולן הודיע לקבינט על תוכניתו להצהרת האמנציפציה, מזכיר המדינה ויליאם סיוארד ייעץ לנשיא להמתין לסיומה של המלחמה לפני שיצא עם ההצהרה, כי התנהלות אחרת תיתפש כ"צווחה אחרונה בנסיגה". בחודש ספטמבר 1862 סיפק קרב אנטיאטם את ההזדמנות, וועידת המלחמה של המושלים סיפקה תמיכה להצהרה. לינקולן כבר פרסם מכתב המעודד במיוחד את מדינות הגבול לקבל את האמנציפציה כצורך להציל את האיחוד. לינקולן אמר מאוחר יותר כי העבדות הייתה "בדרך כלשהי הסיבה למלחמה". לינקולן הגיש את הצהרת האמנציפציה המקדמית ב-22 בספטמבר 1862, ואת הצהרת האמנציפציה הסופית ב-1 בינואר 1863. במכתבו להודג'ס, מסביר לינקולן את אמונתו כי "אם העבדות אינה שגויה, שום דבר אינו שגוי... אך עדיין מעולם לא הבנתי כי הנשיאות הקנתה לי זכות בלתי מוגבלת לפעול רשמית לפי שיפוט ותחושות אלה... אינני מתיימר לשליטה בהתרחשויות, אך מתוודה מפורשות כי האירועים שלטו בי."

כיוון שהצהרת האמנציפציה התבססה על זכויותיו המלחמתיות של הנשיא, היא כללה רק את הטריטוריות שהיו בידי הקונפדרציה באותו הזמן. בכל אופן, ההצהרה הפכה לסמל למחויבותו הגוברת של האיחוד להוסיף את האמנציפציה להגדרת החירות של האיחוד. לינקולן שיחק גם תפקיד מרכזי בהצבעת הקונגרס על התיקון ה-13 לחוקת ארצות הברית, שהפכה את ההצהרה לכללית ותמידית.

עבדים אפרו-אמריקאים משועבדים לא המתינו לפעולתו של לינקולן לפני שברחו וחיפשו חופש מעבר לקווי האיחוד. משנותיה המוקדמות של המלחמה, נמלטו מאות אלפי אפרו-אמריקאים לקווי האיחוד, במיוחד באזורים כבושים כנאשוויל, נורפוק, ובאזור הפטון רודס בשנת 1862, טנסי משנת 1862 והלאה, קווי צעדתו של שרמן, וכדומה. אפרו-אמריקאים רבים כל כך ברחו לקווי האיחוד עד כי מפקדים יצרו מחנות ובתי ספר למענם, בהם למדו מבוגרים וילדים לקרוא ולכתוב. אגודת המיסיונרים האמריקנית נכנסה למאמץ המלחמתי באמצעות שליחת מורים דרומה למחנות הברחה שכאלה: לדוגמה נוצרו בתי ספר בנופולק ובמטעים שסביבה. בנוסף, קרוב ל-180,000 או יותר גברים אפרו-אמריקאים שירתו כחיילים ומלחים עם גייסות האיחוד, רובם עבדים נמלטים. קרוב לוודאי שיחידת החיילים האפרו-אמריקאים החשובה ביותר היא גדוד המתנדבים הרגלים ה-54.

חייל צבא האיחוד עם שחרורו מכלא אנדרסונוויל במאי, 1865. לאחר המלחמה נשפט הנרי וירז, מפקד הכלא, על פשעי מלחמה, הורשע והוצא להורג.

הקונפדרציה שיעבדה חיילים שבויים שחורים, וחיילים שחורים נורו באופן מיוחד כאשר ניסו להיכנע בטבח בפורט פילו. מקרה זה הוביל להפסקת התוכנית לחילופי שבויים ודואר ולהרחבת מחנות שבויים כדוגמת אנדרסונוויל בג'ורג'יה, בו מתו כמעט 13,000 שבויי מלחמה מצבא האיחוד עקב רעב ומחלות.

למרות מחסור בחיילים בדרום, התנגדו רוב מנהיגי הדרום עד ל-1865 לגיוס עבדים בהם השתמשו כעובדים לתמיכה במאמץ המלחמתי. הוול קומב צוטט באומרו "אם עבדים יהפכו לחיילים טובים כל התאוריה שלנו לגבי העבדות שגויה." גנרלים של הקונפדרציה פטריק קלייבורן ורוברט לי טענו בזכות גיוסם של השחורים בשלב מאוחר של המלחמה, והנשיא ג'פרסון דייוויס שוכנע לבסוף לתמוך בחימוש עבדים בתקווה למנוע תבוסה צבאית, אך הקונפדרציה נכנעה באפומטוקס לפני שהתוכנית יצאה אל הפועל.

ההיסטוריון ג'ון וינטרס, בספרו מלחמת האזרחים בלואיזיאנה (1963), מתייחס לחדוות העבדים כאשר צבא האיחוד עבר דרך לואיזיאנה: "כאשר החיילים עברו לאלכסנדריה, השחורים התאספו בצידי הדרכים כדי לצפות בצבא החולף. הם כולם היו מטורפים מאושר, חלקם בכו, חלקם ברכו, וחלקם רקדו עם שפע רגשותיהם. כולם נמשכו בהתרגשות אל המחזה מרהיב העין של הצבא. אחרים הריעו כי הם ציפו לחופש לבזוז ולעשות כרצונם עתה כאשר החיילים הפדרליים היו במקום.

הצהרת האמנציפציה הפחיתה באופן ניכר את תקוותיה של הקונפדרציה לקבל עזרה מבריטניה או צרפת. גישתו המתונה של לינקולן הצליחה לקבל את מדינות הגבול, קבוצה של נאמני המפלגה הדמוקרטית, ועבדים משוחררים להילחם באותו צד למען האיחוד. מדינות הגבול בהן שלט האיחוד (קנטקי, מיזורי, מרילנד, דלאוור, ומערב וירג'יניה) לא נכללו בהצהרת האמנציפציה. כולן ביטלו את העבדות בעצמן, למעט קנטקי ודלאוור. רוב גדול מארבעה מיליון העבדים שוחרר בהצהרת האמנציפציה כאשר צבאות הדרום עברו דרומה. התיקון ה-13 לחוקת ארצות הברית, אושרר ב-6 בדצמבר 1865, הפך סופית את העבדות לבלתי חוקית בכל רחבי ארצות הברית, ושחרר את 65,000 העבדים הנותרים בקנטקי (החל מ-1865), 1,800 הנותרים בדלאוור, ו-18 הנותרים בניו ג'רזי החל משנת 1860.

ההיסטוריון סטפן אוטס אמר כי מיתוסים רבים אפפו את לינקולן: "איש העם", "נוצרי אמיתי", "נבל ראשי", וגזען. האמונה כי לינקולן היה גזען נגרמה עקב התמונה הבלתי שלמה של לינקולן, כמו התרכזות רק במספר סלקטיבי של הצהרות וציטוטים אותם נתן לינקולן כדי לזכות בתמיכת מדינות הגבול ודמוקרטים דרומיים, והתעלמות מדברים רבים אותם אמר נגד הגזענות, וההקשרים המדיניים והצבאיים בהם נאמרו הצהרות אלה. אוטס אמר כי המכתב ששלח לינקולן להוראס גרילי "לא הובנו ויוצגו שלא כהלכה באופן עקבי" לרעיונות אלה.

חסימת התערבות בינלאומית

תקוותיה הטובות ביותר של הקונפדרציה היו התערבות צבאית במלחמה נגד האיחוד מצידן של בריטניה וצרפת. מזכיר המדינה של האיחוד בהנהגת לינקולן, ויליאם סיוארד, פעל כדי לעצור התערבות כזאת, ואיים במלחמה על כל מדינה שתכיר באופן רשמי בקונפדרציית המדינות של אמריקה. המהלך צלח, ואף מדינה לא הכירה בקונפדרציה. בשנת 1861 הטילו הדרומיים סגר ביוזמתם על משלוחי כותנה בתקווה לגרום למיתון כלכלי באירופה, שיאלץ את בריטניה להצטרף למלחמה כדי להשיג כותנה. דיפלומטיית הכותנה הובסה מאחר שלאירופה היו ייתרות רבות של כותנה, בעוד שכישלון תוצרת התבואה באירופה הביא לכך שייבוא התבואה מהאיחוד הפך לחשוב ביותר. נאמר על כך כי "מלך התירס היה חזק יותר ממלך הכותנה", כאשר תוצרת התבואה האמריקנית עלתה מרבע לחצי מסך הייבוא הבריטי.

כאשר ניצבה בריטניה בפני מחסור בכותנה, הוא היה זמני בלבד, והוחלף על ידי עיבוד אדמות במצרים והודו. בינתיים, יצרה המלחמה עבודה לייצרני נשק, פועלי ברזל, ולספינות בריטיות שהעבירו את אמצעי הלחימה. מסתבר שבריטניה לא רצתה לקרוא תיגר על הסגר. הקונפדרציה רכשה ספינות מלחמה ספורות מכמה בוני ספינות מסחריים בריטים. המפורסמת מכולן הייתה אלבמה (ספינת קונפדרציה), שגרמה לנזק רב והובילה לחילוקי דעות חריפים. למרות זאת, דעת הקהל נגד העבדות יצרה חופש מדיני למדינאים האירופאים, במיוחד בבריטניה (שביטלה בעצמה את העבדות במושבותיה בשנת 1834). המלחמה הפציעה (באופן מעורפל) בשלהי שנת 1861 בין ארצות הברית לבריטניה בעקבות פרשת טרנט, כאשר ספינת צי ארצות הברית עלתה על ספינת דואר בריטית כדי ללכוד שני דיפלומטים של הקונפדרציה. אך למרות זאת לונדון ווושינגטון הצליחו להחליק את הבעיה לאחר שלינקולן שחרר את השניים.

בשנת 1862, שקלו הבריטים לנסות ולתווך, אף על פי שגם הצעה שכזו הייתה כרוכה בסכנת מלחמה בארצות הברית. הלורד פלמרסטון, ראש ממשלת בריטניה, כפי שנמסר, קרא את הספר אוהל הדוד תום שלוש פעמים לפני שהחליט החלטה זו. ניצחונו של האיחוד בקרב אנטיאטם גרם להם לעכב החלטה בעניין הצעה זו. הצהרת האמנציפציה המשיכה וחיזקה את החופש המדיני לתמיכה בקונפדרציה. פלמרסטון ניבא רעות ליחסי ארצות הברית ובריטניה, וחשש מפני פרוץ מלחמה, כפי שניבא במכתב שלו לשר החוץ ג'ון ראסל: ”קשה שלא להגיע למסקנה שהשנאה הקנאית כלפי אנגליה שמלהיבה את המהגרים האירים ששולטים כמעט בכל העיתונים בצפון, תצליח לעורר את ההמונים ולמנוע מלינקולן וסיוארד להיעתר לדרישותינו ועלינו לפיכך להתכונן למלחמה כאפשרות סבירה.” למעשה, לא היה אף אירי ששלט על עיתון כלשהו בצפון וארצות הברית החליטה לשחרר את שני העצורים כדי להימנע מהסתכנות במלחמה. פלמרסטון היה משוכנע שנוכחותם של הכוחות הבריטים בקנדה גרמה לאמריקאים להסכים לכך. המלחמה הביאה לכך שמקבלי החלטות בלונדון שקלו מחדש את ההתייחסות לקנדה, שהייתה בפועל פגיעה מפני פלישה מצידו של צבא האיחוד במצב של מלחמה. דרך כך מלחמת האזרחים האמריקאית האיצה את תהליך איחוד קנדה.

הקיסרות הצרפתית השנייה, בהנהגתו של נפוליאון השלישי, ניצלה את מלחמת האזרחים כדי להשיג דריסת רגל אירופית חדשה באמריקה הלטינית. מאז כינונה של דוקטרינת מונרו מנעה ארצות הברית כל התערבות קולוניאלית של מעצמות אירופיות ביבשת אמריקה ופעלה לשמור על ריבונותן של מדינות אמריקה הלטינית. לנוכח המשבר בתוך ארצות הברית, הניח נפוליאון כי וושינגטון לא תוכל להכפיף את עמדותיה ומדיניותה על צרפת. מתוך כך החלה האחרונה בפלישה וניסיון כיבוש של מקסיקו, שהייתה בחובות עמוקים למדינות אירופה, אותם התקשתה לשלם. עקב חובותיה של מקסיקו למדינות כמו ספרד ובריטניה בנוסף לצרפת, אלו גם כן תמכו במאמץ המלחמה הצרפתי. במהלך המלחמה ממשל לינקולן תמך בהעברת נשק ואספקה דרך גבול ארצות הברית–מקסיקו לאנשי המיליציות הליברליות שנלחמו נגד הפלישה הצרפתית. בנוסף, האיחוד תמך בהתנדבותם של אזרחים לשירות במקסיקו לשמען שימור ריבונותה. לקראת סיומה של מלחמת האזרחים, האיחוד העביר יותר אספקה ונשק לידי המקסיקנים והמשיכו בכך גם לאחר סיום המלחמה.

אחרוני הכוחות הצרפתים נסוגו ממקסיקו ב-1867, לאחר שבשיא ניצחונותיהם שלוש שנים קודם לכן שלטו בעיקר הערים הגדולות, כולל מקסיקו סיטי, ובחופיה של המדינה מהאוקיינוס האטלנטי ועד לשקט. שיתוף הפעולה נגד הפלישה הצרפתית אפשרה חיזוק של יחסי ארצות הברית–מקסיקו. למרות הסימפתיה לקונפדרציה, ההתערבות הצרפתית במקסיקו מנעה הצטרפות צרפתית למלחמה נגד האיחוד, כיוון שעיקר מאמציה של צרפת הופנו למלחמה במקסיקו עצמה. הצעותיה של הקונפדרציה, בשלביה המאוחרים של המלחמה, לסיים את העבדות בתמורה להכרה בינלאומית לא נשקלו ברצינות על ידי לונדון או פריז.

ניצחון במלחמה ותוצאותיה

השוואה בין האיחוד לקונפדרציית המדינות של אמריקה

	איחוד	קונפדרציה
סה"כ אוכלוסייה	22,100,000 (71%)	9,100,000 (29%)
אוכלוסייה חופשית	21,700,000	5,600,000
אוכלוסיית עבדים, 1860	400,000	3,500,000
חיילים	2,100,000 (67%)	1,064,000 (33%)
אורך מסילות רכבת	35,064 ק"מ (71%)	14,223 ק"מ (29%)
ייצור פריטים	90%	10%
ייצור אמצעי לחימה	97%	3%
צרורות כותנה ב-1860	זניח	4,500,000
צרורות כותנה ב-1864	זניח	300,000
אחוז מהייצור בארצות הברית לפני המלחמה	30%	70%

ההיסטוריונים התווכחו האם הקונפדרציה הייתה יכולה לנצח במלחמה. המלומדים הטעימו כי לאורך זמן היה לאיחוד יתרון בלתי ניתן לביטול על הקונפדרציה במונחים של כוח תעשייתי ואוכלוסין. לטענתם פעולותיה של הקונפדרציה רק דחו את התבוסה. היסטוריון מלחמת האזרחים שלבי פוט מביע את השקפה זו באופן תמציתי: "אני חושב שהצפון נלחם את המלחמה ההיא עם יד אחת מאחורי הגב...אם היו יותר ניצחונות של הדרום, ורבים יותר, הצפון היה מוציא גם את היד הזו מאחורי גבו. אני לא חושב שלדרום היה אי פעם סיכוי לנצח במלחמה ההיא." הדרום ביקש לזכות בעצמאות על יד כך שיאריך ימים אחרי לינקולן; אולם לאחר נפילת אטלנטה וניצחונו של לינקולן על מקללן בבחירות של שנת 1864, נמוגו כל תקוות הדרום לניצחון מדיני. באותה הנקודה, הצליח לינקולן לזכות בתמיכתן של מדינות הגבול, של קבוצת חברי המפלגה הדמוקרטים שכונתה "דמוקרטים של מלחמה", עבדים משוחררים, בריטניה וצרפת. על ידי הבסת הדמוקרטים ומקללן, הוא גם ניצח את הקופרהאדס ומצע השלום שלהם. לינקולן מצא מפקדים צבאיים כדוגמת גרנט ושרמן שתרגמו את יתרונו המספרי של צבא האיחוד לניצחונות בשדה המערכה על צבא הקונפדרציה. אלה היו גנרלים שלא נרתעו משפיכות דמים כדי לנצח במלחמה, ומשנת 1864 והלאה לא נשארה עוד כל תקווה לקונפדרציה.

מצד שני, ג'יימס מקפרסון טען כי יתרונו של הצפון באוכלוסין ובמשאבים הפך את ניצחון האיחוד לצפוי, אך לא לבלתי נמנע. לפיו, לא הייתה צריכה הקונפדרציה לפלוש ולאחוז באדמת האויב כדי לנצח, אלא רק להתבצר על מנת לשכנע את הצפון כי מחיר הניצחון יהיה גבוה מידי. הצפון היה צריך לכבוש ולהחזיק בשטחים עוינים נרחבים לאורך זמן ולגבור על צבאות הקונפדרציה כדי לנצח.

חשיבות נודעה גם ליכולתו של לינקולן להצדיק בלשון צחה את המטרה הלאומית, ויכולתו לשמור את מדינות הגבול מחויבות למטרות האיחוד. אף על פי שהתייחסותו של לינקולן לאמנציפציה הייתה איטית, הצהרת האמנציפציה הייתה שימוש יעיל בסמכויות המלחמתיות של הנשיא.

הקונפדרציה נכשלה בניסיונה לערב את אירופה באופן צבאי במלחמה, במיוחד את בריטניה ואת צרפת. מנהיגי הדרום נזקקו לגייס את המעצמות האירופאיות כדי לקבל עזרה בשבירת הסגר אותו הטיל האיחוד על נמלי וערי הדרום. הסגר שלינקולן הטיל הצליח לעצור 95% מהמסחר והתוצר; כתוצאה מכך, צנחו הייצוא והייבוא של הדרום באופן משמעותי. השפע בכותנה האירופאית ועוינותה של בריטניה למוסד העבדות, יחד עם הסגר שהטיל לינקולן מהאוקיינוס האטלנטי וממפרץ מקסיקו, הקטינו באופן משמעותי את הסיכוי למעורבות בריטית או צרפתית. היתרון התרחב באופן משמעותי במהלך המלחמה, כאשר כלכלת הצפון גדלה, ושטחי הדרום הצטמקו וכלכלתו נחלשה. בשנת 1861 מנתה אוכלוסיית האיחוד 22 מיליון ושל הדרום 9 מיליון. אוכלוסיית הדרום מנתה יותר מ 3.5 מיליון עבדים ו-5.5 מיליון לבנים, ומכאן שיתרונו המספרי של הצפון היה של 4 ל-1.

בית העלמין באנדרסונוויל הוא מקום קבורתם של שבויי מלחמה של האיחוד שהוחזקו במחנה סאמטר

הכלכלה המתועשת יותר של הצפון סייעה בייצור נשק, חימוש, ואספקה, כמו גם במימון הובלתם. הטבלה מראה את היתרון היחסי של האיחוד על קונפדרציית המדינות של אמריקה בתחילתה של המלחמה. השוני גדל כאשר האיחוד השתלט על כמות גדלה והולכת של שטחים על חשבונה של הקונפדרציה עם עוצבותיו, וקטע את החלק הטרנס-מסיסיפי של הקונפדרציה. בתחילה שלט האיחוד על 80% מהמספנות, ספינות הקיטור, ספינות הנהר והצי. הוא הגדיל פער זה באמצעות תוכנית בנייה מאסיבית של ספינות. זה איפשר לאיחוד להשתלט על מערכת הנהרות בכללותה ולהטיל סגר על כל קו החוף של הדרום. ערי האיחוד היו מקושרות ברשת ענפה של מסילות רכבת שאיפשרה תנועה זולה ומהירה של חיילים ואספקה. התחבורה הייתה איטית וקשה בהרבה בדרום שלא היה מסוגל להגדיל את מערכת הרכבות הקטנה יחסית שלו, לתקן נזקים, או אפילו לבצע תחזוקה שוטפת. אי הצלחתו של ג'פרסון דייוויס לתחזק קשרים טובים וחיוביים עם מושלי המדינות (במיוחד עם ג'וזף בראון מושל מדינת ג'ורג'יה וזבולון ואנס מושל מדינת צפון קרוליינה) פגעה ביכולתו לשאוב ממשאבים אזוריים. הקונפדרציה טעתה בתפיסתה העצמית כ"מלך הכותנה", הפריזה בהערכת חשיבותה שלה לכלכלה העולמית, מה שהוביל אותה להחלטות אשר גרמו לה יותר נזק מאשר תועלת כדוגמת הסירוב לשלוח כותנה עוד טרם החל הסגר. הצהרת האמנציפציה איפשרה לאפרו-אמריקאים, הן החופשיים והן העבדים הנמלטים, להצטרף אל צבא האיחוד. בסביבות 190,000 התנדבו, חיזוק נוסף ליתרון המספרי שממנו נהנו צבאות האיחוד על פני הקונפדרציה, שלא העזה לנסות ולגייס את תושביה השחורים, כיוון שחששה לערער את יסודות הלגיטימיות של העבדות. עבדים משוחררים התעסקו בדרך כלל במשימות גדודיות, ונלחמו במספר קרבות בין השנים 1864–1865. מהגרים אירופאים הצטרפו אל צבא האיחוד במספרים גדולים, בהם 177,000 ילידי גרמניה ו-144,000 ילידי אירלנד. תעשיית הרכבת הפכה למעסיקה הגדולה ביותר במדינה לאחר החקלאות. לאחר מלחמת האזרחים החלה תנופה רבה בבניית רשת רכבות, שתרמו לבהלה של שנת 1873.

תוצאות

אנדרטה לכבוד הצבא הגדול של הרפובליקה שנוסד לאחר המלחמה

עבדותם של כ-3.5 מיליון השחורים שחיו במדינות הקונפדרציה הסתיימה עם הגעת צבאות האיחוד; כמעט כולם שוחררו עקב הצהרת האמנציפציה. עבדים במדינות הגבול ואלה שנמצאו בכמה טריטוריות של הקונפדרציה שנכבשו לפני הצהרת האמנציפציה שוחררו על ידי פעולה מצד המדינה או (ב-18 בדצמבר 1865) על ידי התיקון ה-13 לחוקה. השבת האיחוד לקדמותו הייתה כתוצאה מעבודה פולמוסית עיקשת בתקופה שלאחר המלחמה, הנודעת כתקופת השיקום. המלחמה גרמה לכ-1,030,000 נפגעים (3% מהאוכלוסייה), בהם 620,000 חיילים הרוגים – כשני שלישים מהם עקב מחלות. המלחמה גבתה, בהערכה גסה, מספר הרוגים הגבוה מכל שאר מלחמותיה של ארצות הברית יחדיו.

הגורמים למלחמת האזרחים האמריקנית, הסיבות לתוצאותיה, ואפילו הכינויים למלחמת האזרחים האמריקנית הם נושאים למאבקים וויכוחים הנמשכים עד היום. לפי מספרי מפקד האוכלוסין של שנת 1860, 8% מכל הגברים הלבנים בין הגילאים 13–43 מתו במלחמה, 6% מהצפון, ו-18% מהדרום. כ-56,000 חיילים מתו בבתי הכלא במהלך מלחמת האזרחים. אחת הסיבות למספר הנפגעים הגבוה בקרבות היה השימוש בשיטות קרב נפוליאוניות, כמו הסתערות. עם המצאתם של יכולות טעינה מדויקות יותר לרובים, כדורים קטלניים יותר (כמו המינייה בצבא האיחוד בשלהי המלחמה), כלי נשק בעלי ירי חוזר כמו רובה ספנסר, חיילים נהרגו כשרק עמדו בשורות בשדה הפתוח. דבר זה הובילו לאימוץ לוחמת שוחות, סגנון לחימה שהגדיר את חלקה העיקרי של מלחמת העולם הראשונה.

המלחמה הרסה את מרבית העושר שהיה קיים בדרום. ההכנסה הממוצעת לאדם צנחה בדרום לכ-40% מזו של אדם בצפון, נתון שנותר בעל השפעה גם עמוק בתוך המאה ה-20. השפעתו של הדרום בממשל הפדרלי, שהייתה ניכרת בעבר, הפכה למצומצמת עד למחצית השנייה של המאה ה-20.

שיקום

ערך מורחב – תקופת השיקום בארצות הברית

הבנייה מחדש החלה עוד במהלך המלחמה (ונמשכה עד 1877) כדי לפתור את הבעיות שנוצרו עם האיחוד מחדש, במיוחד את מצבן החוקי של 11 המדינות הפורשות, הנהגת הקונפדרציה, ושל העבדים המשוחררים. מנהיגי הצפון הסכימו כי ניצחון ידרוש יותר מאשר הפסקת הקרבות. עליו להקיף את שתי מטרות המלחמה: יש להתכחש לפרישה ויש לחסל את כל צורותיה של העבדות. קיים היה חוסר הסכמה בין לינקולן לרפובליקנים הקיצוניים לגבי מידת יישומן של מטרות אלה. הם גם לא הסכימו על השליטה הפדרלית שיש לאכוף על הדרום, ועל התהליך בו מדינות הדרום ישולבו מחדש לתוך האיחוד. חילוקי דעות אלה הפכו למרכזיים בדיונים המדיניים לאחר התמוטטותה של הקונפדרציה.

זיכרון והיסטוריוגרפיה

מצעד גטיסבורג 1963

ב-19 בנובמבר 1963 נערך מצעד בגטיסבורג, פנסילבניה לכבוד נאום גטיסבורג של אברהם לינקולן שאותו נשא שישה חודשים לאחר קרב גטיסברג. לינקולן נשא את הנאום 100 שנה קודם לכן במהלך מלחמת האזרחים בגטיסבורג בשנת 1863. שיירת המכוניות עברה באותו המסלול אותו עברו הנשיא לינקולן והמושל אנדרו קורטין מאה שנים קודם לכן. הנשיא לשעבר דווייט אייזנהאואר השתתף מלווה במושל ויליאם סקרנטון. מספר המשתתפים באירוע ההנצחה היה נמוך מאלה שהשתתפו בנאום המקורי (בין 20,000–30,000 במקור). אלפי צלמים נכחו באירוע בשעה שמטוסי חיל האוויר האמריקני חלפו מעל. המצעד הסתיים בכניסה האחורית של בית העלמין הלאומי בגטיסבורג.

השקפה ונקודת מבט היסטורית

בול הנצחה לגנרלים של הקונפדרציה לי וג'קסון מ-1937

ברחבי ארצות הברית ציינו בשנת 2011 150 שנה למלחמת האזרחים. רבים בדרום מנסים לשלב בין נקודות מבט והשקפות של אפרו-אמריקנים ולבנים. בעוד סרטים אמריקנים מסורתיים מציגים את הנושא של "אח נגד אח", סרטים המטפלים בנושא מלחמת האזרחים מתפתחים ומציגים דמויות אפרו-אמריקאיות. אך אפרו-אמריקאי אחד, בנארד סימלטון, נשיא האגודה הלאומית לקידום הצבעונים באלבמה (NAACP), אמר כי לחגוג את מלחמת האזרחים כמוה כמו לחגוג את השואה. בהקשר העבדות אמר סימלטון כי "זכויות (השחורים) נלקחו מהם" וכי התייחסו לשחורים "כפחותים מבני אנוש". החוקר ההיסטורי בוב סאטון אמר כי העבדות הייתה "הסיבה העקרונית" למלחמה. עוד טען סאטון כי נושא זכויות המדינות שולב על ידי הקונפדרציה כצידוק למלחמה כדי להשיג הכרה על ידי בריטניה. סאטון המשיך וציין כי במהלך יובל ה-100 למלחמת האזרחים הלבנים מהדרום התרכזו בציון גאונותם הטקטית של הגנרלים הדרומיים, במקום בעבדות. בווירג'יניה במהלך סתיו שנת 2010, נערכה ועידה בנושא העבדות.

החל משנת 2017 בוצע הסרת אנדרטאות לזכר מנהיגי הקונפדרציה מהמרחב הציבורי.

היהודים במלחמת האזרחים

היהודים, אשר נטמעו בקהילות בהן חיו, שירתו הן בצבא האיחוד והן בצבא הקונפדרציה, בהתאם למיקום מגוריהם, וראו עצמם כשייכים לישות המדינית המקובלת באזור בו חיו. בתקופת המלחמה התגוררו כ-150,000 יהודים ברחבי ארצות הברית, והיוו כ-0.5% מהאוכלוסייה. הערכה אקדמית אחת הייתה כי לפחות 8,000 יהודים השתתפו במלחמת האזרחים למען האיחוד או הקונפדרציה. דונלד אלטשילר מעריך כי לפחות 10,000 יהודים שרתו במהלך המלחמה, כ-7,000 למען האיחוד ו-3,000 למען הקונפדרציה, כאשר 600 יהודים לערך נהרגו במהלך הקרבות.

היהודים מילאו גם תפקידי פיקוד בשני הצדדים, כאשר תשעה יהודים הגיעו לדרגת גנרל ו-21 הגיעו לדרגת קולונל במלחמה. יהודה פיליפ בנימין, שימש כמזכיר המדינה וכמזכיר המלחמה בפועל בקונפדרציה.

היהודים והאיחוד

במהלך המלחמה לחמו כ-10,000 יהודים (מתוך אוכלוסייה של 150,000 ברחבי ארצות הברית) לצד האיחוד. שתי יחידות צבאיות הוקמו, ובכללן מחלקה 3 של גדוד 82 ממילציית המתנדבים של אילינוי, שהורכבה בעיקרה ממהגרים אירופאים שהגיעו זמן קצר לפני כן לארצות הברית, ו"רובאי פרקינס" מסירקיוז שבניו יורק. אך רוב היהודים שרתו במהלך המלחמה יחד עם חיילים נוצרים, רבים ביחידות כמו פלוגה די (D) בגדוד השמיני של המשמר הלאומי של ניו יורק וחיל רגלים קל מריצ'מונד. ארבעה יהודים (בנימין לוי ולאופולד קרפלס) קיבלו מדליית כבוד עבור השתתפותם בלחימה.

במהלך מלחמת האזרחים, השתלבו המתחים הגזעיים כמו גם אלה הקשורים להגירה, תחרות כלכלית בין יהודים ללא יהודים, ויצרו את ההתפרצויות האנטישמיות החריפות ביותר עד לאותו זמן. אמריקנים משני צידי המתרס (תומכי עבדות ומתנגדיה) הוקיעו את היהודים כלא נאמנים וכספסרים, והאשימו אותם בפגיעה בעסקים של נוצרים, ובסיוע לאויב.

מייג'ור ג'נרל יוליסס גרנט, מוביל צבא האיחוד, הושפע מרגשות אלה וב-17 בדצמבר 1862 הוציא את צו מספר 11 שהורה על גרושם של היהודים מהאזורים בהם שלט צבאו במערב טנסי:

"היהודים כמעמד המפר את כל תקנות הסחר שהונחו על ידי משרד האוצר וגם פקודת המחוז, מגורשים בזה מן האזור בתוך עשרים וארבע שעות מקבלת הפקודה.
מפקדי תחנות הצבא ישגיחו, שכל מעמד האנשים האלה יקבל רישיונות מעבר ויידרש לעזוב. אם ישוב אחד מהם לאחר הודעה זו, ייאסר ויוחזק בכלא עד שתזדמן אפשרות לשלחו החוצה כאסיר. אלא אם יהא מצויד ברישיון מן המטה הראשי.
שום רישיונות מעבר לא יינתנו לאנשים אלה, שירצו לבקר במטה הראשי כדי לבקש רישיונות מסחר.
בפקודת מייג'ור ג'נרל יו.ס. גראנט."

— הקיבוץ היהודי באמריקה בשנות התעצמותו

מנהיגי הקהילה היהודית מחו על הפקודה בפני נשיא האיחוד אברהם לינקולן וזה ביטל אותו בהוראה שהוציא ב-4 בינואר 1863, אם כי לא לפני שנאכף בכמה עיירות.

מאוחר יותר הוציא גרנט צו "כי אין להתיר ליהודים לנוע בדרכים מערבה." עוזרו, קולנל ג'ון דה-בוייס, הורה כי "על כל ספסרי הכותנה, יהודים, נוודים, ללא כוונות ישרות של תמיכה", לעזוב את המחוז. "בייחוד יש להרחיק את העבריים... הם כאלה מטרד בלתי נסבל."

היהודים והקונפדרציה

במהלך המלחמה לחמו כ-3,000 יהודים לערך (מתוך אוכלוסייה של 150,000 בארצות הברית ובקונפדרציה) לצד הקונפדרציה. על אף שהאנטישמיות הייתה נפוצה בדרום, וחרף תיוגם של היהודים לעיתים קרובות כמתחלים (כדי לחמוק משירות) וכספסרים חסרי עקרונות וחסרי מצפון, שירתו יהודים רבים בצבא הקונפדרציה.

הקבינט המקורי של ממשל הקונפדרציה, יהודה בנימין (יושב) ראשון משמאל.

ככל הנראה, הדמות היהודית הידועה ביותר הייתה יהודה פיליפ בנימין (ג'ודה בנג'מין, 1811–1884), שהיה לפני מלחמת האזרחים לחבר הקבינט היהודי הראשון בממשל כלשהו בצפון אמריקה. בנימין נולד כנתין בריטי באי סנט קרואה לפיליפ בנימין, יהודי אנגלי, ולאשתו רבקה מנדס, יהודיה פורטוגזית. הוא היגר עם הוריו לארצות הברית כמה שנים מאוחר יותר וגדל בצפון ודרום קרולינה. הוא נחשב "למוח של הקונפדרציה", כששירת בתפקידים בכירים לאורך המלחמה: כתובע הכללי של הקונפדרציה בשנת 1861, כמזכיר המלחמה בשנים 1861–1862, ומזכיר המדינה של הקונפדרציה משנת 1862 ועד לקריסתה של הקונפדרציה בשנת 1865. נשיא הקונפדרציה ג'פרסון דייוויס כינה את בנימין כ"מדינאי המוכשר ביותר שאי פעם הכרתי", אך הוא היה נתון ל"התקפות אנטי יהודיות אכזריות" כמושא לחוסר שביעות ציבורית לאחר שמונה למזכיר המלחמה בשנת 1861. הוא התווכח עם מפקדי צבא הקונפדרציה פ.ג.ט. בורגארד ותומאס ג'קסון על מדיניות אסטרטגית. בשנת 1864, כאשר עמדותיו הצבאיות של הדרום הפכו לנואשות ביותר, תמך בנימין בתוכנית שחרור עבדים אשר יסכימו להתגייס לצבא הדרום, אך הצעתו נתקלה בהתנגדות נחושה מצידם של אלה הדבקים במסורת הדרום. תוכניתו לא אושרה עד לחודש מרץ 1865, אז כבר לא הייתה רלוונטית.

דמויות בולטות נוספות של יהודים בקונפדרציה כללו את קולונל אברהם מאיירס מצ'ארלסטון שבדרום קרוליינה, שהחזיק בתפקיד קצין אפסנאות ראשי של צבא הקונפדרציה והיה אחראי על אספקת הציוד לכלל הצבא ודוקטור דוויד דלאון, קצין הרפואה הראשי של הצבא. הרופא המנתח סימון ברוך, אביו של איל ההון ברנרד ברוך, ששירת בצוותו האישי של הגנרל רוברט לי. אלמנתו הפכה לאחת החברות הראשונות של ארגון בנות הקונפדרציה, ארגון הנצחה לחללי וחיילי הקונפדרציה.

מייג'ור רפאל מוזס, איש עסקים מג'ורג'יה שהפך מאוחר יותר לנציג בבית הנבחרים של המדינה, היה קצין ההספקה של מדינת ג'ורג'יה. עם התבוסה, ביצע את ההוראה האחרונה של ממשלת הקונפדרציה, כאשר קיבל לידיו 40,000 דולר במטבעות זהב וכסף, להזנה והלבשה של חיילי הקונפדרציה המובסים בדרכם הביתה. כל שלושת בניו של מוזס שירתו בצבא הקונפדרציה, ואחד מהם נהרג בקרב שבעת האורנים.

מלחמת האזרחים בתרבות

סרטים

• הולדתה של אומה (1915)
• חלף עם הרוח (1939)
• תג אדום של אומץ (1951)
• שנאנדואה (1965)
• הטוב, הרע והמכוער (1967)
• הכחול והאפור (1982)
• צפון ודרום (1985,1986,1994)
• גלורי (1989)
• מלחמת האזרחים (1990)
• גטיסבורג (סרט) (1993)
• סאמרסבי (1993)
• אנדרסונוויל (1996)
• ההונלי (1999)
• אלים וגנרלים (2003)
• קולד מאונטן (2003)
• הסיח (2005)
• הכלב ג'ק (2010)
• לינקולן (2012)
• מדינת ג'ונס החופשית (2016)

ספרים

• צללים של אפור (על מלחמת האזרחים בורג'יניה) - ג'סיקה ג'יימס
• כבוד ותהילה - קים מרפי
• מחיר הכלה - טרייסי ג'קסון
• צללי השחר - דברה דיאז
• קולד מאונטן - צ'ארלס פרייזר
• קונפדרייטס - תומאס קנילי
• ג'ובילי - מרגרט ווקר
• גטיסבורג:רומן של מלחמת האזרחים - ויליאם פורסטצן וניוט גינגריץ'
• אנדרסוויל (ספר) - מקינלי קנטור
• קלאודספליטר - ראסל בנקס
• חלומו של מלך (ספר) - דייוויס גרוב
• אש על ההר - טרי ביסון • אלים וגנרלים - ג'ף שארה
• חלף עם הרוח (ספר) - מרגרט מיטשל
• גרנט מגיע מזרחה - ויליאם פורסטצן וניוט גינגריץ'
• ניצחון אפור - רוברט סקימין
• צפון ודרום (טרילוגיה) - ג'ון ג'ייק
• מלאכי ההרג - מייקל שארה
• לי וגרנט באפוצטוקס - מקינלי קנטור
• נשים קטנות - לואיזה מיי אלקוט
• מארץ' - ג'רלדין ברוקס
• תג הגבורה האדום (ספר) - סטפן קרנה
• סקרלט (ספר) - אלכסנדרה ריפלי
• יצורים יפהפיים - קאמי גרסייה
• הצפון נגד הדרום - ז'ול ורן

משחקי מחשב

• צפון ודרום (משחק מחשב)
• Assassin's Creed 3

ראו גם

	ספר: מלחמת האזרחים האמריקנית
אוסף של ערכים בנושא הזמינים להורדה כקובץ אחד.

• מזמור הקרב על הרפובליקה

לקריאה נוספת

• ברוס קאטון, מלחמת האזרחים האמריקנית, תרגם שמשון ענבל, הוצאת מערכות, תל אביב, תשל"ט 1979
• דרו גילפין פאוסט, רפובליקה של סבל - המוות ומלחמת האזרחים בארצות הברית, תרגם יוסי מילוא, מוסד ביאליק, 2017
• דייוויד זוק ורובין הייאם, קיצור תולדות המלחמות, הוצאת מערכות, 1981, עמ' 158–189

• Gugliotta, Guy. New Estimate Raises Civil War Death Toll, הניו יורק טיימס, April 3, 2012, p. D1 (of the New York edition), and April 2, 2012, on NYTimes.com. Retrieved 2012-04-03 online
• Jean Edward Smith, Grant, Simon & Shuster, New York, 2001
• Tidball, John Caldwell. The Artillery Service in the War of the Rebellion 1861-1865 (reprint 2011) Westholm Publishing ISBN 978-1594-16-1490
• Weeks, Michael. The Complete Civil War Road Trip Guide: More than 500 Sites from Gettysburg to Vicksburg Countryman Press 2016
• Shaara, Jeff. Civil War Battlefields: Discovering America's Hallowed Ground Ballantine Books 2006
• Edwards, F Laura. A Legal History of the Civil War and Reconstruction: A Nation of Rights Cambridge University Press 2015
• McPherson, M James. The War That Forged a Nation: Why the Civil War Still Matters Oxford University Press 2017

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מלחמת האזרחים האמריקנית בוויקישיתוף

• ח"ג ווידאווער הלוי, אמעריקא: פילאדעלפיא, המגיד, 18 באפריל 1861, אמעריקא: פילאדעלפיא, המגיד, 24 באפריל 1861 (המשך)
• על המדינות בו יאמר: המלחמה..., המגיד, 19 ביוני 1861 (בעמ' השני)
• אמעריקא, המגיד, 12 בפברואר 1863 (גירוש היהודים של גרנט; בסוף)
• ערן סבאג, "חיים של אחרים" על סיום מלחמת האזרחים האמריקנית‏, 9 באפריל 2012
• ידיעות מעיתוני התקופה על הקרבות הימיים במלחמת האזרחים, בתוך: שפת הים - ים וספנות בעיתוני ההשכלה, התחייה והיישוב, 1856–1948
• מלחמת האזרחים האמריקנית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• אוקיינוס, דף שער בספרייה הלאומית