אייל אלדי

אייל אלדי (שם מדעי: Panolia eldii; קרוי גם אייל מצח-קרן או אייל טאמין), הוא מין של אייל החי בדרום-מזרח אסיה ומצוי בסכנת הכחדה. כאשר היה מסווג בתחילה בסוג אייל, שמו המדעי היה "Cervus eldii", לאחר מכן הועבר לסוג אייל רוסרבוס יחד עם אייל ברסינגה ואייל שומבורג ושמו המדעי היה "Rucervus eldii", וכיום נחשב כמין יחיד בסוג "Panolia"; למרות זאת בטקסונומיות רבות הוא עדיין מוכר כמין בסוג אייל רוסרבוס.

אייל אלדי
אייל אלדי זכר (מתת-המין הבורמזי)
מצב שימור
מצב שימור: בסכנת הכחדה סכנת הכחדה (EN)
מיון מדעי
ממלכה:	בעלי חיים
מערכה:	מיתרניים
על־מחלקה:	בעלי ארבע רגליים
מחלקה:	יונקים
סדרה:	מכפילי פרסה
משפחה:	אייליים
תת־משפחה:	איילים
סוג:	Panolia
מין:	אייל אלדי
שם מדעי
Panolia eldii ‏מקקללנד, 1842

אייל זה התגלה על ידי המערב לראשונה במניפור שבהודו בשנת 1839. השם המדעי המקורי Cervus eldii, נטבע בשנת 1844 על שמו של קצין בריטי. מבחינה גנטית האייל האלדי נחשב כקרוב ביותר לאייל דוד, ובמידה פחותה יותר גם לאייל אדום, אייל ברסינגה, אייל נקוד, ויחמור.

תיאור

גודלו של האייל האלדי בינוני, והוא מזכיר בגודלו וצורתו את הברסינגה. המין נחשב לאייל חינני ומלכותי, ומסיבה זאת הוא מבוקש בגני חיות. רגליו דקות וארוכות, גופו ארוך, ראשו גדול וצווארו דק. בגרונו של הזכר יש רעמה עבה של שיער ארוך. הזכרים גבוהים וכבדים יותר מהנקבות. פרוותם של האיילים מחוספסת וגסה, ומשנה את צבעה במהלך העונות: בקיץ צבעה חום אדמדם עם חלקים בהירים יותר בגפיים, ובחורף צבעה משתנה לחום כהה; והזכרים נוטים להיות כהים יותר מהנקבות. צבע הפרווה גם נוטה להשתנות בין תת-המינים. הזנב קצר יחסית וחלקו האחורי בצבע לבן בוהק בדומה לעכוז והגחון. אפו של האייל גדול ושחור, עיניו קטנות, אוזניו גדולות וצבעם הוא חום מבחוץ ולבנבן מבפנים. לאייל האלדי סינר לבן בצווארו הנמשך עד לשפתיו, ומעל אפו וסביב לעיניו השער לבן-בז'.

את האייל האלדי ניתן לזהות בקלות, בשל הצורה המיוחדת של קרניו: הן נראות כקשת או כנבל ואינן צומחות כלפי מעלה כשאר האיילים, אלא נמשכות אחורה בזווית כלפי חוץ ולאחר מכן מתעקלות חזרה כלפי פנים; הקרן עצמה מתחלקת לשניים: חלק קצר שגדל לכיוון המצח, וחלק ארוך שצומח לכיוון האוזניים ומתפצל בסופו לשניים עד שלושה סיעופים. החלק הגדל לכיוון המצח, יוצא דופן משאר האיילים וארוך ובולט במיוחד; מסיבה זאת האייל האלדי קמכונה גם "אייל מצח-קרן". הזכרים משירים את קרניהם בכל שנה, והקרן מגיעה לשיא גודלה בעונת הרבייה. העופרים של האייל האלדי נולדים עם כתמים לבנים בגופם, וכשהם גדלים הכתמים דועכים ונעלמים.

איור גולגולת של אייל אלדי.

מידות גופו של האייל האלדי הן:
גובה כתפיים: 125-110 ס"מ.
אורך הראש והגוף: 180-150 ס"מ.
אורך הקרן: 99 ס"מ.
אורך הזנב: 30-20 ס"מ.
משקל הגוף: 175-125 ק"ג.

נקבות וזכרים צעירים בגן חיות בפראג.

לאייל האלדי שלושה תת-מינים:

• אייל מניפורי (Panolia eldii eldii) חי במניפור, הודו; ומכונה במניפורית "סאנג'אי". צבע פרוותו הוא חום זהוב.
• אייל בורמזי (Panolia eldii thamin) חי ב מיאנמר (בורמה) ובמערב תאילנד. תואר לראשונה ב-1915. צבע פרוותו הוא חום אדמדם.
• אייל תאילנדי (Panolia eldii siamensis) חי בתאילנד, קמבודיה, סין, וייטנאם ולאוס ויש המחשיבים אותו כמין נפרד. צבע פרוותו הוא חום כהה.
• האוכלוסייה התאילנדית שחיה על האי הסיני האינאן נחשבת על ידי הרשויות הסיניות כתת-מין נפרד תחת השם המדעי (Panolia eldii hainanus = אייל האניאני), אולם דיווח זה אינו נתמך על ידי ראיות גנטיות.

תפוצה ובית גידול

אגם לוקטאק בו מצויה האוכלוסייה של תת-המין המניפורי (ניתן לראות את צמחיית ה"פהומדי" הייחודית לאגם).

האייל האלדי הוא יליד דרום ומזרח אסיה, ותפוצתו ההיסטורית השתרעה בעבר החל מצפון מזרח הודו ועד דרום סין וייטנאם וקמבודיה. כיום התפוצה נחלקת לארבעה חלקים עיקריים המאוכלסים על ידי שלושה תת-מינים, ומבודדים מבחינה גאוגרפית: 1. האייל המניפורי המוגבל לאוכלוסייה קטנה במניפור שבהודו; 2. האייל התאילנדי הנפוץ בקמבודיה ולאוס, ונצפה בעבר גם בתאילנד ובווייטנאם ומשערים כי נכחד שם כיום; 3. האי האינאן (סין. בעבר גם בדרום סין) המאוכלס אף הוא על ידי האייל התאילנדי (נחשב לעיתים כתת-מין נפרד); 4. האייל הבורמזי המצוי במרכז מיאנמר, וייתכן כי נכחד כבר במערב תאילנד.

בית הגידול משתנה בין תת-המינים: ה"סאנג'אי" המצוי במניפור ב"אגם לוקטאק", חי באזורי ביצות בעלי צמחייה מקומית הנקראת "פהומדי". לתת-מין זה יש פרסות רחבות המסייעות לו ללכת בקלות באדמה בוצית. האייל הבורמזי אינו קשור לביצות ומצוי בשלושה סוגי יערות: יער נשיר יבש, יער נשיר לח, ויער מעורב עם עצי טיק. האייל התאילנדי חי אף הוא ביערות נשירים ולעיתים גם ביערות מונסון. האחרונים נצאים גם בעמקים ובהרים, ובעבר תועדו גם בשטחי מרעה, סוואנות, יערות גשם ממוזגים, יערות ירוקי עד ויערות אורן. אף על פי שהשניים אינם חיים באזורי ביצות, קורה מדי פעם שיש הצפה ביער ואז הללו אינם מהססים להיכנס למים להתפלש או לאכול; במקרה של הצפות גבוהות האיילים עולים על תלוליות עפר או לאזורים הרריים מעט. כל השלושה נמנעים מצמחייה נמוכה בעלת קני במבוק, מיערות סבוכים ומאזורי חוף, ומצד שני נכנסים לפעמים לשטחים חקלאים וניזונים שם על גידולים.

אקולוגיה והתנהגות

אייל אלדי הוא האייל הקרוב ביותר מבחינה גנטית לאייל דוד הנדיר.

בין ההרגלים המשותפים לכל תת-המינים של האייל האלדי: פעילים ברוב היום ומחפשים מחסה מהשמש בשעות הצהריים, ונודדים לתקופות קצרות בעונה היבשה בחיפוש אחר מזון ומים. איילים אלה גם באים לאזורים שונים בעקבות עשבים חדשים הצומחים לאחר השריפות הגדולות בחודשי פברואר ומרץ. במהלך חיפושיהם אחר מזון הם חולפים בשטח של 2.7 קמ"ר-3.5 קמ"ר. התזונה שלהם בטבע מורכבת ממגוון רחב של עשבים, עשבי תיבול, צמחים עשבוניים, דשאים, נבטים, פירות או פרחים שנפלו, וצמחי ושרכי מים; כמו כן הם נוהגים לפלוש לשטחים מעובדים ולרעות בגידולים של דגן, אורז קטניות, תירס, אפונה, ענבים, ועוד. כאשר האיילים סמוכים לאזורים חקלאיים (בעיקר כשהמזון הטבעי שלהם דליל) הם מסתתרים במשך היום ביער ומתגנבים בלילה לשדות. האיילים האלדים מבקרים בקביעות באתרי מלח, וישנם דיווחים כי הם מסוגלים לחיות מספר ימים ללא מים.

מרבית המחקרים על מחזור החיים של האייל האלדי בוצעו על ידי מכשירי מעקב שהוצמדו לצווארם של 11 זכרים ו-8 נקבות: נקבת האלדי חיה בדרך כלל בבדידות או עם צאצאיה, אולם במהלך עונת הרבייה הנקבות מתאספות בעדרים של עד 50 פרטים. זכרים בוגרים חיים אף הם בבדידות מלבד עונת הרבייה, ואילו צעירים חיים בקבוצות קטנות. במהלך היחום הזכרים מתחרים אחד עם השני כדי לשלוט על ההרמון. תקופת ההריון היא 240-220 ימים וההמלטה של עופר אחד או שניים מתרחשת אצל תת-המין המניפורי בין אוקטובר לסוף דצמבר ואילו אצל תת-המינים הבורמזי והתאילנדי בין חודשי אוקטובר ונובמבר. העופר נולד עם כתמים לבנים הנעלמים עם הגיל ושוהה בצמחייה בשבועות הראשונים לחייו. הגמילה מתרחשת בגיל שבעה חודשים, והעופרים מגיעים לבגרות החל מגיל שנה וחצי ועד שנתיים.

מצב שימור

האייל האלדי מסווג כמין בסכנת הכחדה (EN) על ידי IUCN בשל ציד נרחב לבשרו ולקרניו. איילים אלה גם היו ניצודים בעבר למזון כדי להאכיל גדודי צבא במהלך מלחמות רבות באסיה (כגון מלחמת וייטנאם). ציד של איילים אלה נחשב לפופולרי בגלל קרניהם המרשימות, והם נמכרות בשוק השחור במחירים מפולפלים. גם הרס בתי גידול כתוצאה מהרחבת החקלאות הוא בעל השפעה גדולה על מין נדיר זה. מספריו של תת-המין המניפורי ירדו בעיקר בשל טיוב ביצות לחקלאות, מרעה ודגים, ואילו של הבורמזי והתאילנדי בעיקר מציד ובירוא יערות. בית הגידול המוגן ומתאים לאייל זה הוא מאוד קטן, ובקושי כ-1% מהיערות המוגנים בדרום-מזרח אסיה הם בעלי בתי-גידול המתאימים לו. אפילו בתוך אזורים מוגנים, האיומים הנזכרים עדיין ממשיכים. "אזור השימור צ'האטהין" ("Chatthin Wildlife Sanctuary") שבמיאנמר, הוא אחד ממעוזיו האחרונים של אייל זה, והיער בתוכו עדיין תחת לחץ גדול של כריתת עצים מתושבים מקומיים. בשל הפצה מאוד מקוטעת של מין זה, הוא גם בסיכון מהכלאות וסחף גנטי.
המצב כיום בהודו, בורמה, סין וקמבודיה עדיין סביר, ובלאוס, וייטנאם ותאילנד גרוע מאוד ועל סף הכחדה. להלן נתוני IUCN על תפוצת האייל האלדי במדינות הנזכרות, הכוללים איומים עיקריים, סיבות ירידה, מאמצי שימור ועוד:

שלושת תת-המינים של אייל אלדי:

למעלה: אייל מניפורי; במרכז: אייל בורמזי; למטה: אייל תאילנדי.

• הודו: תת-המין המניפורי נחשב כנכחד בשנות 1950 המוקדמות, אבל מאוחר יותר התגלה מחדש. ה"פארק הלאומי קיבול לאמג'או" (Keibul Lamjao) המשתרע על שטח של 40 קמ"ר בשטחי ביצות ה"פהומדי" שבאגם לוקטאק הגדול, הוקם במיוחד בשנת 1977 כדי להגן על ה"סאנג'אי" שמצבו אז היה קריטי (כ-14 פרטים בלבד). במשך הזמן, גדלה המודעות הציבורית, והתמיכה המקומית התפתחה לשימור מוצלח של תת-מין זה. פעולות מתואמות כבר הפסיקו את הסגת גבול הפארק ונקבעו הסדרי ביטחון נאותים כדי לעצור את הציד בלתי חוקי, וטיוב הביצות למרעה ודגים. אף על פי ששטחו של הפארק הוא כ-40 קמ"ר, האוכלוסייה של ה"סאנג'אי" מוגבלת לשטח של 7.7-5.8 קמ"ר בחלק הדרומי של האגם שבו צמחיית ה"פהומדי" משגשגת וכך גם האיילים נמצאים שם בשפע. תפוצת ה"סאנג'אי" בפארק בחלק הדרומי היא בעיקר בשלושה אזורים: "פאבוצ'ינג", "טויאצ'ינג" ו"קוקצ'מבי-יאנג" משום שבאזורים הללו לאיילים יש מקלט שקט ושפע של מזון זמין. מפקדים שנערכו על ידי אגף חיות הבר של מחלקת השימור בהודו מצאו בשנת 1975 14 איילים בלבד, ב- 1990 76 איילים, ב-2000 162 איילים, וב-2003 האוכלוסייה עמדה על 180 איילים. הסקר משנת 2000 שבו נספרו 162 איילים אלדים כלל 54 זכרים, 76 נקבות ו-32 עופרים. הדוחות של שנת 2004 מצביעים על מספר של כ-186 מה שמראה שתת-המין המניפורי נמצא במגמת העלייה. מלבד זאת מתקיימת תוכנית רבייה מוצלחת בשבי המתנהלת בגן הזואולוגי בכלכותה, ומספר רב של איילים כבר גדלו שם. האיום העתידי והעיקרי על האוכלוסייה בפארק היא פרויקט של סכרים הידרו חשמליים באגם לוקטאק, שיהפוך את מפלס מים באגם לגבוה בצורה לא טבעית בעונה היבשה וישנה את דפוס זרימת מים ואיכות המים באגם. שיטפונות שיגרמו על ידי הסכר יכולים להשפיע ברצינות על האיילים, כיוון שלא יהיה להם קרקע גבוהה שאליה יוכלו לברוח בקלות. האוכלוסייה גם מאוימת על ידי העברת מחלות מבעלי חיים מקומיים וסחף גנטי.
• סין העממית: אף על פי שתפוצתו בעבר הייתה גם באזור הטרופי של דרום מערב יונאן ומזרחה, האייל האלדי הושמד לגמרי בדרום סין. בשנת 1970 האוכלוסייה הסינית שנותרה הייתה רק באי האינאן וירדה על ידי ציד לא חוקי לכ-40 בעלי חיים בלבד, מתוך 500 שנמנו ב-1950. בשנת 1976 הוקמו שני אזורים מוגנים: שמורת הטבע באנגסי (Bangxi) ושמורת הטבע דטיאן (Datian) במערב האינאן; השמורות הוקמו סביב שני העדרים האחרונים שנותרו והמספר בהם היה 26 ו-20 בהתאמה. עד 1981 אוכלוסיית באנגסי הושמדה על ידי ציד, ואילו מספר האיילים החיים בדטיאן החל לגדול תוך כדי שהם עדיין הוחזקו במכלאות מגודרות בשטח של 13 קמ"ר. בעיות ראשוניות עם מאמצי שימור בדטיאן כללו הסגת גבול של כמעט חצי מהשמורה על ידי חקלאות מאז הקמתה, מוות איילים מבצורת וצפיפות במכלאות הקטנות, וגם ציד בלתי חוקי. בשנת 1991 האוכלוסייה הסינית התאוששה ל-346 איילים, מתוכם 261 היו בתוך שמורת דטיאן; ב-1986 הוקם שוב מחדש עדר פראי בבאנגסי, ועד שנת 2002 האוכלוסייה שם גדלה ל-115 איילים, ובדטיאן עד 2003 מספרם גדל לכ-1,000 איילים. ב-2003 נוסד עדר שלישי בשמורת מיהולינג (Mihouling), ומאז שוחררו עדרים נוספים לחלקים אחרים באי. תת-המין מראה התאוששות וגדל בקצב מהיר של 15% לשנה. חלק מהצלחה תלויה בעובדה שרשויות השימור הסיניות מתייחסות אל תת-המין התאילנדי כתת-מין נפרד ואנדמי ומכאן הדאגה לגורלו.
• מיאנמר (בורמה): האייל הבורמזי היה עדיין נפוץ יחסית במהלך 1980 במישורים של מרכז וצפון מיאנמר, וכמו כן היה נוכח בדרום מזרח המדינה לאורך הגבול התאילנדי ומצד שני לאורך הגבול המערבי עם בנגלדש; אך הדיווחים הללו מוטלים כעת בספק רב וסקרים אחרונים משנת 1992 ו-1997 מצביעים בבירור על תפוצה המין בצפון מזרח מיאנמר בלבד בשל ציד לבשר ואובדן בית גידול. בשנת 1992 הופץ שאלון ארצי על ידי המחלקה לחיות הבר של מיאנמר, ובסיומו האייל דווח ב-28 יישובים בבורמה, והוערך כי 2,200 איילים אלדים נשארו בתוך מיאנמר, כשהאוכלוסייה הגדולה ביותר (למעלה מ -1,200 פרטים) נמצאת ב"אזור השימור צ'האטהין" ("Chatthin Wildlife Sanctuary"). השוואת הסקרים בין 1983 ל-1996 בשמורה הנזכרת הצביעו על ירידה של האוכלוסייה בלמעלה מ-40%, ולמעשה מספר הפרטים בשמורה ירד ל-500 בשנים האחרונות. מסקר ארצי נוסף במיאנמר שנערך ב-1997 הראה כי האייל האלדי נמצא ב-23 מתוך 28 היישובים שהשתתפו בסקר הקודם בשנת 1992. צוות שבדק את חמשת היישובים שמהם נעלם האייל הגיע למסקנה שהדבר אירע בשל שטח הגידול הקטן שנותר בתוכם אם כי הם חשבו שפרטים בודדים עדיין חיים שם. בשנת 2003 שוב נבדקו 23 היישובים והסוקרים הודיעו כי האייל נעלם לחלוטין מארבעת היישובים הנזכרים ומספרו ירד בעוד ארבעה אחרים, אם כי במספר יישובים היו סימנים של אוכלוסייה יציבה ואפילו בעלייה. במרבית האזורים היו עליות וירידות בהתאמה שנבעו מהתחלת מאמצי ייעור ושימור מחדש והזנחתם לבסוף. אפילו ב"אזור השימור שוואסטאו" ("Shwesettaw Wildlife Sanctuary") שהיא השמורה השנייה בגודל אוכלוסיית האיילים שבתוכה מרבית בית הגידול מנוצל לחקלאות. כיום ב"אזור השימור צ'האטהין" ("Chatthin Wildlife Sanctuary") האוכלוסייה היא בעלת הגנה מינימלית, ואף על פי שבית הגידול שבה בטוח יותר, מאמצי ההגנה די כושלים בעיקר מאז שמכון סמית'סוניאן הפסיק את תמיכתו הכספית בשנת 2003. מלבד שתי השמורות הנזכרות אין עוד אוכלוסיות גדולות, וכל האוכלוסיות החדשות שהתגלו בשנים האחרונות ביערות טיק היו נמוכות מדי מכדי להעריך בכלל את מספרם. ה"פארק הלאומי קאטהאפה אליוגדאוו" (Kathapa Alaungdaw) שהוא אזור מוגן, נמצא כבעל בית גידול שאינו מתאים לאייל כך שהאפשרות להכנסת איילים לתוכו ירדה מהפרק; בניגוד לאייל הסמבר, האייל החזירוני והמונטיאק המצוי שמספרם עלה ב"שמורת הלאווגה" (Hlawga) שמחוץ ליאנגון, האייל האלדי לא הצליח לבסס את עצמו בתוך השמורה המגודרת הזאת. הסיבה היא לדעת הצוות והווטרינר שבדק את המקרה משום שהאזור לח מדי, אם כי סיבה זאת לא אושרה.

מראה חזיתי של אייל אלדי זכר.

זכרים מתנגחים בגן חיות וייטנאמי בסייגון.

נקבה בגן חיות

• תאילנד: נוכחות מתמשכת של אוכלוסיות בתפוצתם הטבעית היא מאוד לא סבירה כיום, בשל בעיות המשותפות לכל מדינות הודו-סין. דיווחים מזדמנים על פרטים בודדים הם במידה רבה בלתי ניתנים לאימות, וממשיכים להתקבל בתאילנד; במקרה הטוב הדיווחים אכן אמינים. למחלקת השימור התאילנדית יש תוכנית רבייה בשבי לתת-המינים המניפורי והבורמזי ויש כבר ניסיונות להחדרתם בשני אזורים שבהם לא היה נפוץ תת-המין התאילנדי; מספריו של האחרון בתאילנד עומדים כעת על עשרות בודדות וייתכן כי כבר נכחד לגמרי. תת-מין זה לא יצליח להתאושש בתאילנד ללא עזרה רצינית.
• קמבודיה: האיום הגדול ביותר לאייל האלדי הוא ציד, אשר בנוסף לצריכה מקומית רגילה של בשר הוא מונע גם על ידי סחר בשר אזורי, ושוק בינלאומי במזרח אסיה לפוחלצים וקרניים או חלקים מבשרו הנמכרים לרפואה מסורתית. ההשפעה של הסחר לרפואה הסינית עשויה להיות משמעותית מאוד, כיוון שככל שהחיה נדירה כך גם המוצרים המופקים ממנה יקרים יותר. במדינה זאת הם גם סובלים מאיום נוסף: לכידת איילים חיים הנובעת מהביקוש הרב למין זה בשבי, ובמיוחד מגני חיות ושמורות פרטיות בתאילנד וקמבודיה. ככל הנראה ניתן לצוד מינים אלה בקלות יחסית מאיילים אחרים, והאיילות פגיעות אף יותר כיוון שהן סובלות בעיקר מכלבי בית שכמעט תמיד מלווים את המקומיים במהלך ביקוריהם ביער גם כאשר הביקורים אינם למטרת ציד. ההשפעות של הציד הוחמרו על ידי אובדן היער ופיצולו המואץ על ידי הגירה אנושית, התפתחות תשתיות (בעיקר כבישים), הרחבה לחקלאות מסחרית, וכריית מינרלים. הפיכת שטחי יער ליישובים הייתה בעבר המניע העיקרי למקומיים, אולם כיום היא מניע שולי יחסית. לאחר פלישה אנושית או חקלאית לתוך שטחי יער, האיילים נוטים להתרכז בבית גידול שקט יותר ובכך הם הופכים לפגיעים יותר. כמין החי בבית גידול פתוח יחסית שעוברים דרכו אנשים או תחבורה קלה, הוא נתון ללחץ כבד יותר של ציד לעומת מינים החיים ביער סבוך עם צמחייה צפופה; אובדן בית גידול כשלעצמו הוא איום פחות יחסית בעשורים האחרונים לעומת הציד (אף על פי ששטחים עצומים של בתי גידול מתאימים אבדו במאה ה-20.
• לאוס: המצב דומה לקמבודיה ובמדינה יש בקושי שתי אוכלוסיות ידועות. אחת (שמספרה כנראה מתחת ל-100) היא במחוז סבנחט (מרכז לאוס) והייתה בעבר במוקד של פרויקט שימור ספציפי בקנה מידה קטן, עם ניטור קבוע של האוכלוסייה. פעילויות אלו הופסקו לבסוף בשנת 2007, אך מאז הפרויקט חודש ומתבצעת הערכה מחדש בתמיכה כספית. בסוף 1990 עדיין הייתה אוכלוסייה קטנה נוספת-כנראה של כמה עשרות בודדות בפרובינציית צ'מפסק (דרום מערב לאוס), אולם מאז לא היה שוב מעקב או הערכה מחדש של האתר ודי סביר שהמין כבר ניצוד שם לגמרי. בהתחשב בצמצום בית הגידול המתאים על ידי תושבים מקומיים, ותרבות הציד הנרחבת בלאוס, אין זה סביר שמצויות עוד אוכלוסיות משמעותיות של המין; אפילו בשפלת מחוז סבנחט, חלק מהאזור המוגן בוטל עקב סלילת כבישים, המרת בית הגידול והקצאה רחבה של שטחים למטעים (בעיקר במישורים המערביים של המחוז), וממשיך ברמות גבוהות של ציד על יונקים גדולים לסחר מה שמונע את הסיכויים שמספרם הנותר ישתפר בעתיד.
• וייטנאם: ההישרדות של האייל האלדי במדינה זאת כעת, נתונה בספק רב. האייל עדיין מדווח על ידי תושבים המקומיים אך סקרים בתחומם של אזורים אלה לא הצליחו כלל לצפות במין וייתכן כי מספר מועט שורד רק לאורך הגבול עם קמבודיה. גם הסקרים האחרונים מאחד התחומים המבטיחים יותר ה"פארק הלאומי יוק-דון" לא היו מעודדות יותר. על סמך האופטימיות של דברי סוקר מ-1991 והמצב הגרוע החל משנת 2004, מתקבלת המסקנה שהתרחשה ירידה מהירה מאוד של האייל בווייטנאם שהחלה מהמלחמות הרבות שהתרחשו שם בעבר וממשיכה עד היום על ידי הציד המקומי.

מספרים

מספרם של האיילים האלדים בטבע נאמד בכ-186 פרטים של אייל מניפורי (2004); 2,200 פרטים של האייל הבורמזי (אומדן האו"ם 1992); ולמעלה מ-1,000 פרטים של אייל תאילנדי (2004). נכון לשנת 2003, המספר המוערך של תת-המינים בגני חיות ובמכלאות הוא: 180 פרטים מתת-המין המניפורי; 1,100 פרטים מתת-המין הבורמזי; וכ-23 פרטים מתת-המין התאילנדי.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אייל אלדי בוויקישיתוף

• אייל אלדי, באתר ITIS (באנגלית)
• אייל אלדי, באתר NCBI (באנגלית)
• אייל אלדי, באתר Animal Diversity Web (באנגלית)
• אייל אלדי, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)
• אייל אלדי, באתר GBIF (באנגלית)