אינגריד ברגמן

אינגריד ברגמן (בשוודית: Ingrid Bergman, ‏האזנה^ⓘ‏^Ⓘ‏, ‏29 באוגוסט 1915 – 29 באוגוסט 1982) הייתה שחקנית קולנוע שוודית. זכתה בשלושה פרסי אוסקר, ארבעה פרסי גלובוס הזהב, שני פרסי אמי ופרס טוני.

אינגריד ברגמן
Ingrid Bergman

לידה	29 באוגוסט 1915 סטוקהולם, שוודיה
פטירה	29 באוגוסט 1982 (בגיל 67) לונדון, בריטניה
מקום קבורה	נורה בגרבנינגספלאצן
מדינה	שוודיה
תקופת הפעילות	1934–1982 (כ־48 שנים)
מקום לימודים	Dramatens elevskola Palmgrenska samskolan
בן או בת זוג	רוברטו רוסליני (24 במאי 1950–7 בנובמבר 1957) לארס שמידט (1958–1979) ג'ון ואן אייסן
צאצאים	Pia Lindström, Isotta Ingrid Rossellini, איזבלה רוסליני
פרסים והוקרה	פרס אוסקר לשחקנית המשנה הטובה ביותר (8 באפריל 1975) פרס אמי לשחקנית הטובה ביותר במיני סדרה או סרט טלוויזיה (1982) פרס סזאר של כבוד (1976) פרס טוני לשחקן הטוב ביותר (1947) פרס אוסקר לשחקנית הטובה ביותר (27 במרץ 1957) פרס אוסקר לשחקנית הטובה ביותר (15 במרץ 1945) כוכב בשדרת הכוכבים בהוליווד פרס דונלדסון
http://www.ingridbergman.com
פרופיל ב-IMDb
חתימה

אינגריד ברגמן

אינגריד ברגמן כנערה צעירה

ביוגרפיה

ברגמן נולדה בסטוקהולם שבשוודיה, כאשר הייתה צעירה מאוד התייתמה משני הוריה וגדלה אצל קרובי משפחה. למדה באקדמיה המלכותית לתיאטרון בסטוקהולם ובשנת 1935 הופיעה בתפקידה המשמעותי הראשון בסרט "הרוזן מן העיר העתיקה", לאחר ששיחקה בתפקיד זעיר קודם בסרט שוודי בשנת 1932. לאחר ששיחקה בתריסר סרטים בשוודיה הוחתמה על ידי המפיק ההוליוודי הנודע דייוויד או. סלזניק להפקה דוברת אנגלית של אחד מסרטיה השוודים "אינטרמצו". הסרט הצליח מאוד, וברגמן הפכה לכוכבת הוליוודית מן השורה.

לאחר שהשלימה מספר סרטים בהפקתם החלה בשוודיה, והופיעה בשלושה סרטים הוליוודיים נוספים ביניהם ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד, הופיעה ברגמן בסרט קזבלנקה אשר קיבע את מעמדה כמיתוס הוליוודי. תפקיד אילזה, הנקרעת בין אהובה ריק (המפרי בוגרט), הציניקן המריר המנהל בית קפה בקזבלנקה בימי שלטון צרפת של וישי, ובין בעלה, לוחם המחתרת הנועז ויקטור לאזלו (פאול הנרייד), הוא אחד מתפקידיה הזכורים ביותר. בשנת 1943 הייתה מועמדת לפרס האוסקר עבור תפקידה בסרט "למי צלצלו הפעמונים", ובשנת 1944 קיבלה את הפרס כשחקנית הטובה ביותר עבור הופעתה בסרט הפילם נואר "אורות הגז". מועמדות שלישית רצופה לפרס הגיעה בשנת 1945 עבור תפקידה בסרט "פעמוני סנט מרי". היא הייתה מועמדת שוב לפרס עבור הסרט "ז'אן ד'ארק" משנת 1948.

ברגמן הייתה בין השחקניות המועדפות על הבמאי הנודע אלפרד היצ'קוק ושיחקה בשלושה מסרטיו "בכבלי השכחה" (1945), "הנודעת" (1946) ו"מתחת לחוג הגדי" (1949). היצ'קוק היה ידוע במשיכתו העזה לטיפוס "הבלונדינית הקרירה" שעליו נמנו שחקניות כברגמן וגרייס קלי, ופיתח משיכה אובססיבית אל ברגמן. ב-1948 שיחקה בתפקיד ראשי בסרט שער הניצחון לפי ספרו של אריך מריה רמרק.

בשנת 1948 פגשה ברגמן בבמאי האיטלקי הנודע רוברטו רוסליני. היא התרשמה מסרטיו "רומא עיר פרזות" ו"פאיסן", וכתבה לו מכתב בו הציעה לככב בסרטו הבא אם דרושה לו "שחקנית שוודית הדוברת אנגלית היטב, לא שכחה את הגרמנית שלה, אינה מובנת בצרפתית, ויודעת באיטלקית רק את המילים 'טי אמו' (אני אוהבת אותך)". נראה שמפרט זה השביע את דרישותיו של רוסליני, הוא קיבל אותה לשחק בסרטו "סטרומבולי", והשניים התאהבו. בשנת 1950 עזבה ברגמן את בעלה השוודי ד"ר ארון פטר לינדסטרום, ואת בתה פיא לינדסטרום, ונישאה לרוסליני. לרוסליני ילדה שלושה ילדים, ביניהם השחקנית איזבלה רוסליני. הוליווד השמרנית של שנות החמישים לא יכלה לשאת התנהגות "בלתי מוסרית" מעין זו, ובמיוחד צרמה העובדה שברגמן הייתה בהריון מתקדם בעת החתונה. כוכבה של ברגמן דעך בארצות הברית, והיא הפכה למוקצית מחמת מיאוס.

בשנת 1956 שבה ברגמן לשחק בהוליווד בסרט "אנסטסיה", והצלחת הסרט כיפרה על "חטאיה". הסרט הביא לה את פרס האוסקר בפעם השנייה. היא המשיכה לשחק בסרטים הוליוודיים ואירופאיים. ב-1958 שיחקה בסרט פונדק האושר השישי ובסרט חופשה בלונדון. ב-1961 שיחקה בסרט "האם את אוהבת את ברהמס?", ב-1964 שיחקה ב"הרולס רויס הצהובה", ב-1969 שיחקה בקומדיה "פרח הקקטוס" לצידו של וולטר מתאו. בשנת 1974 שיחקה בסרט "רצח באוריינט אקספרס" אשר הביא לה את פרס האוסקר השלישי, אך עבור שחקנית המשנה הטובה ביותר. בנאום קבלת הפרס הכריזה כי הפרס מגיע לשחקנית ולנטינה קורטיזי. בשנת 1978 שיחקה בסרטו של הבמאי השוודי הדגול אינגמר ברגמן "סונטת סתיו", אשר הביא לה את המועמדות השביעית לאוסקר. היה זה סרטה האחרון על המסך הגדול. לאחר פרשיית-אהבים עם המחזאי והתסריטאי רוברט אנדרסון ("תה וסימפתיה") נישאה, באחרית ימיה, לאדם בשם לארס שמידט, שהיה צעיר ממנה בשנים רבות. תפקידה האחרון היה גולדה מאיר בסרט הטלוויזיה "אישה ושמה גולדה", שהוקרן בשנת 1982, ועבורו קיבלה פרס אמי ופרס גלובוס הזהב שהוענקו לה לאחר מותה.

מתה מסרטן השד ביום הולדתה ה־67 בלונדון, גופתה נשרפה במולדתה שוודיה,^{[דרושה הבהרה]} ואפרה פוזר בסטוקהולם.

לקריאה נוספת

• אינגריד ברגמן ואלן ברגס, אינגריד ברגמן סיפור חיים, תרגם מאנגלית: י. ראובני, עם עובד, 1982.
• לורנס לימר, אינגריד: חייה של אינגריד ברגמן, מאנגלית: שפי פז, הוצאת מסדה, 1987.

קישורים חיצוניים

• אתר האינטרנט הרשמי של אינגריד ברגמן (באנגלית)

• אינגריד ברגמן, ברשת החברתית פייסבוק
• אינגריד ברגמן, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• אינגריד ברגמן, באתר "אידיבי", מאגר הידע העברי לקולנוע ישראלי ועולמי
• אינגריד ברגמן, באתר AllMovie (באנגלית)
• אינגריד ברגמן, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
• אינגריד ברגמן, באתר ספוטיפיי
• אינגריד ברגמן, באתר MusicBrainz (באנגלית)
• אינגריד ברגמן, באתר Discogs (באנגלית)

ברגמן, בתפקידה הקולנועי הראשון

• אינגריד ברגמן בלי איפור, דבר, 17 במאי 1957
• "קזבלנקה: כף גדושה של שמאלץ מהנה": פודקאסט להאזנה של תוכנית הרדיו "פסטיבל כאן", בהגשת דני מוג'ה ויונתן גת
• יהודה סתיו, סונטת סתיו לאינגריד ברגמן, באתר ynet, 10 בדצמבר 2009 (פורסם במקור ב"ידיעות אחרונות" בפברואר 1981)
• אינגריד ברגמן, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• אינגריד ברגמן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• אינגריד ברגמן (1915-1982), דף שער בספרייה הלאומית

אינגריד ברגמן - פרסים