איסור לטמא לאכול קדשים

האיסור לטמא לאכול קדשים הוא מצוות לא תעשה מתוך תרי"ג מצוות, לפיה אסור לאדם טמא לאכול דבר קדוש כמו קרבן.

איסור לטמא לאכול קדשים
(מקורות עיקריים)

מקרא	ספר ויקרא, פרק ז', פסוק כ'
תלמוד בבלי	מסכת מכות, דף י"ד, עמוד ב'
משנה תורה	ספר עבודה, הלכות פסולי המוקדשין, פרק י"ח
ספרי מניין המצוות	ספר המצוות, לאו קכ"ט ספר החינוך, מצווה קס"ז
מקורות נוספים	ספר מצוות גדול, לאו שלט

מקור המצווה וטעמה

בתורה נזכר בפרשת צו שעונשו של טמא שאוכל קודש במזיד, הוא חיוב כרת: ”וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לה' וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ” (ספר ויקרא, פרק ז', פסוק כ'). כאשר אכל קודש בשוגג - חייב להביא קרבן עולה ויורד.

אמנם, ישנו כלל תלמודי לפיו 'אין עונשין אלא אם כן מזהירין'. כלומר: מלבד תיאור העונש לעובר על האיסור - בהכרח שישנו ציווי מפורש האוסר על טמא לאכול קודש. ואכן בתלמוד נחלקו אמוראים מהו מקור האיסור:

• לדעת ריש לקיש האיסור נלמד מהפסוק בפרשת טומאת יולדת: ”בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ”.
• לדעת רבי יוחנן האיסור נלמד בגזרה שווה מהאיסור לטמא להיכנס לבית המקדש.

בטעם המצווה, כתב בספר החינוך שהטהרה היא מעלה וכבוד לאדם, ולכן ראוי שרק אדם טהור יאכל קדשים, כדי לכבד את המקדש וקדשיו.

מדיני המצווה

האיסור חל על כל אדם טמא מעם ישראל, שלא יאכל בשר שראוי להקריבו על גבי המזבח, כגון קרבן או מנחה.

זמן האיסור הוא רק מעת שהבשר ניתן להקרבה או לאכילה בפועל, כגון שזרקו את הדם וכעת ניתן לאוכלו או להקריבו למזבח. לכן, קרבן שיש לו מתירין, כגון שלמים שצריך לזרוק את הדם לפני שאפשר לאכול מהם, או עולה שצריך לזרוק את הדם כדי שיהיה מותר להקטירה על המזבח - האוכל מבשרם חייב כרת רק אם אכל לאחר תהליך זרקית הדם.

אם מדובר בדבר שאין לו מתירין, כגון קומץ או לבונה של מנחה, שהם בעצמן אלו שמוקטרים על המזבח ולא צריכים שיעשו פעולה אחרת כדי להתיר אותם - האיסור חל מעת שהניח את המנחה עם הקומץ והלבונה בכלי קודש, שמקדש את המונח בו.

קרבן טמא

נחלקו התנאים האם עונש כרת שנאמר על טמא שאוכל קודש, חל גם כאשר הטמא אוכל קרבן טמא: דעת חכמים שאף טמא שאכל קודש טמא - חייב כרת, ואילו רבי יוסי הגלילי סובר שהוא פטור.

בתלמוד התבאר שגם רבי יוסי הגלילי מודה במקרה שאם האדם נטמא בזמן שהקרבן היה עדיין טהור, שהוא עונש כרת אף אם אכל את הקורבן רק לאחר שהקרבן נטמא. רק במקרה שהקרבן נטמא קודם לאדם, סבור רבי יוסי הגילילי שאין עונש כרת על פי הכלל 'אין איסור חל על איסור'.

הרמב"ם והסמ"ג פסקו כדעת חכמים, שבכל מקרה חל איסור כרת על טמא שאוכל קודש.

טבול יום

הרמב"ם למד מהכתוב "וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו" שעונש הכרת הוא דווקא למי שכל טומאתו עליו, ולכן 'טבול יום' - אדם שטבל ודינו להמתין על שתשקע השמש להיטהר לגמרי - אף שגם הוא אסור מהתורה לאכול קדשים, הוא אינו נענש בחיוב כרת. הראב"ד לעומתו סובר שגם טבול יום חייב כרת אם אכל קודש.