אלברט רוסליני
אלברט דין רוסליני (באנגלית: Albert Dean Rosellini; 21 בינואר 1910 – 10 באוקטובר 2011) היה פוליטיקאי אמריקאי ממדינת וושינגטון, איש המפלגה הדמוקרטית, שכיהן כחבר הסנאט של מדינתו בשנים 1939–1957, ולאחר מכן ועד 1965 כמושל וושינגטון ה-15. הוא היה האמריקאי ממוצא איטלקי הראשון והקתולי הראשון שנבחר כמושל באחת ממדינות ארצות הברית שממערב לנהר המיסיסיפי.[1]
 | |||||||
| לידה |
21 בינואר 1910 טקומה, מדינת וושינגטון, ארצות הברית  | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
10 באוקטובר 2011 (בגיל 101) סיאטל, מדינת וושינגטון, ארצות הברית | ||||||
| שם מלא | אלברט דין רוסליני | ||||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||||
| מקום קבורה | בית הקברות קאוולרי, סיאטל, מדינת וושינגטון, ארצות הברית | ||||||
| השכלה |
| ||||||
| מפלגה |
המפלגה הדמוקרטית | ||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
  | |||||||
במהלך הקריירה הפוליטית שלו, שנמשכה על פני ארבעה עשורים, היה רוסליני מנהיג פעלתן שפעל לקידום רפורמות בבתי הכלא ובמוסדות בריאות הנפש של המדינה, הרחיב את מערכת הכבישים המדינתית, הקים את בתי הספר לרפואה ולרפואת שיניים של אוניברסיטת וושינגטון, ובנה גשר צף שני על פני אגם וושינגטון (אנ').
רוסליני היה המושל שהאריך ימים מכל מושלי מדינות ארצות הברית. הוא הגיע לגיל של 101 שנים ו-262 ימים.
ראשית חייו
עריכהאלברט רוסליני נולד בטקומה שבמדינת וושינגטון כבנם היחידי של המהגרים האיטלקים אנונציאטה (לבית פגני) וג'ובאני רוסליני, שהיה מנהל בר.[2] הוא למד בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת וושינגטון, שם הוא היה חבר באחוות טאו-קאפא-אפסילון, וסיים את לימודיו ב-1933 יחד עם חברו לספסל הלימודים יו ג'. רוסליני (אין קרבת משפחה), חבר ילדות ובהמשך שופט בבית המשפט העליון של וושינגטון.[3]
חבר הסנאט של וושינגטון
עריכהבגיל 29, נבחר רוסליני לסנאט של מדינת וושינגטון, כצעיר חבריו, וייצג את מחוז הבחירה ה-33 של דרום סיאטל, שהייתה ביתם של מהגרים איטלקים רבים. כדמוקרט תומך הניו דיל, כיהן רוסליני בסנאט המדינתי בשנים 1939–1957, מתוכם בשנים 1943–1944 כיהן כנשיא הזמני של הסנאט.
מושל וושינגטון
עריכהב-1956 נבחר רוסליני כמושל וושינגטון לאחר שהביס בבחירות את סגן המושל המכהן, הרפובליקני אמט אנדרסון, ברוב של 55 מול 45 אחוזים מהקולות.
כמושל, ניחן רוסליני בקסם אישי משולב ביכולת פוליטית ארוכת שנים לפתח מוניטין של החלטיות ויכולת לנוע קדימה בקידום מיזמים ממושכים. דון הנולה, שהיה בעל טור ותיק בעיתון The Seattle Times, כתב ב-1996, "הוא לא היה איש של רטוריקה ריקה. הוא גרם לדברים להיעשות. מורשתו נמצאת בכל מקום".[4] בביוגרפיה שלו מ-1997, "רוסליני, בנם של מהגרים ומושל פרוגרסיבי", כתב פייתון סמית': " הוא נמשך לנושאים בהם קידמה תוכל להיעשות ולהימדד... רפורמה בתקציב, פיתוח כלכלי, תחבורה, מוסדות להשכלה גבוהה, ונושאי ליבה שלהם הוא הקדיש את כישרונו ואת יכולתו בתחום הממשל".[5]
ב-1960 נבחר רוסליני בהפרש קולות קטן, וניצח את מועמד הרפובליקנים לויד ג'. אנדרסון בהפרש של 50 מול 49 אחוזים מהקולות.[6]
כדי לקדם את הפיתוח הכלכלי, הקים רוסליני את מחלקת המסחר המדינתית ותמך ביריד העולמי שהתקיים בסיאטל ב-1962. הוא הוביל את בנייתו של הגשר הצף אברגרין פוינט המקורי, שהיה אז הגשר הארוך מסוג זה בעולם, ושנפתח ב-1963 ודרכו עבר כביש 520 המדינתי על פני אגם וושינגטון (אנ') בין סיאטל לבין העיר מדינה. ב-1988 נקרא גשר זה על שמו של רוסליני. לאחר 53 שנות פעילות, הוחלף הגשר ב-2016 בגשר צף חדש באותו מקום ובאותו שם. רוסליני היה תומך בלתי נלאה בחינוך הגבוה, חיזק את מערכת האוניברסיטאות המדינתית ופיתח מערכת לקולג'ים לצעירים. במהלך תקופת כהונתו, ביצע רוסליני גם רפורמה בתהליכי תקציב המדינה ואיזן אותו.
בחירות 1964
עריכהב-1964 התמודד רוסליני בבחירות לתקופת כהונה שלישית. יריביו המובהקים בבחירות המקדימות של הדמוקרטים, סגן המושל ג'ון שרברג והתובע הכללי ג'ון ג'. אוקונל, לא התמודדו מולו, אך כארבעה יריבים בלתי מוכרים שכן התמודדו, גרפו יחדיו כ-50,000 קולות.[7][8]
בבחירות הכלליות ניצב מולו הרפובליקני דניאל ג'. אוונס, חבר בית הנבחרים המדינתי, ומהנדס אזרחי. הבחירות הכלליות התנהלו בסימן של מתקפות קשות על היושרה של המועמדים משני המחנות. רוסליני ניסה לצייר את אוונס כתומך של בארי גולדווטר ולהבליט את העבר שלו כמתנגד לאינטרסים של העובדים, הרווחה והחינוך.[8] אוונס בתורו, תקף את רוסליני על חוסר תקינות פיננסית והעדפת מקורבים, בטענה שרוסליני גייס לכאורה כספים למסע הבחירות מאנשי עסקים שהיו ביחסים חוזיים עם ממשלת המדינה. הוסכם על קיומו של עימות בחירות טלוויזיוני אחד בלבד בין השניים.[8] הצלחתו של הנשיא לינדון ג'ונסון בבחירות לנשיאות של אותה שנה לא הואילו, ואוונס בן ה-39 נבחר כמושל במקומו של רוסליני לאחר שגרף 56 אחוזים מהקולות.
בחירות 1972
עריכהשמונה שנים לאחר מכן ניסה רוסליני להתמודד שוב על משרת המושל. הוא ניצח בבחירות המקדימות של הדמוקרטים, ושוב התמודד בבחירות הכלליות מול אוונס.[9] הוא החל את מסע הבחירות כשהוא הוביל בסקרים, ובהדרגה ירדה התמיכה בו כאשר הוא התייחס בזילזול לאוונס בכינוי "דני הנער" ("Danny Boy"), והואשם בהתערבות לטובת ידידו פרנק קולוקרישיו (אנ'), גנגסטר מסיאטל, בהשגת רישיון למועדון בהוואי כאשר כיהן כמושל.[10] מיעוט מקרב תומכיו של אוונס החלו גם להדביק מדבקות פגוש על מכוניותיהם שבהן נכתב "אנחנו לא זקוקים לסנדק". מדבקות אלו תוארו על ידי לין, בתו של רוסליני ככאלו שהכאיבו לו במיוחד על רקע גאוותו במוצאו האיטלקי, ועל רקע יציאתו לאקרנים של הסרט זוכה פרס האוסקר הסנדק באותה שנה.[10] בבחירות הכלליות של נובמבר באותה שנה קיבל אוונס 51 אחוזים מהקולות, מול 43 אחוזים שקיבל רוסליני, ו-6 אחוזים שקיבל מועמד מפלגת משלמי המיסים ויק גולד.
שנותיו האחרונות
עריכהלאחר תום כהונתו כמושל ב-1965, שב רוסליני לעיסוקו בעריכת דין, והיה גם יועץ פוליטי שהתמחה בעניינים הקשורים לתעשיות המשקאות החריפים והבידור. במשך השנים הוא שימש כמדינאי ותיק במפלגה הדמוקרטית בוושינגטון, וטיפח דמויות פוליטיות, כולל המושלים כריסטין גרגואר וגארי לוק.
ב-2003 שב רוסליני לזמן קצר לכותרות התקשורת כאשר דווח שהוא העביר תרומות בחירות לחברי מועצת העיר של סיאטל בשם בעליו של מועדון חשפנות, שאחד מהם הורשע בסחיטה. רוסליני מעולם לא הואשם בשערורייה שנודעה בכינוי "סטריפגייט" (Strippergate).[11]
עד ליומו האחרון השתתף רוסליני במסעות גיוס כספים עבור מועמדים וסייע לגייס כספים לגופי רווחה, כולל הוועדה האולימפית של וושינגטון, שבראשה הוא ישב במשך שנים.[12]
חיים אישיים
עריכהב-1937 נשא רוסליני לאישה את רעייתו אתל. לשניים נולדו חמישה ילדים. אתל רוסליני הלכה לעולמה ב-2002 לאחר 64 שנות נישואים. בינואר 2010 חגג רוסליני את יום הולדתו המאה, והיה אחד ממושלי מדינות ארצות הברית הבודדים שהגיעו לגיל זה.
אלברט רוסליני נפטר בסיאטל ב-10 באוקטובר 2011, בגיל 101, כתוצאה מסיבוך של דלקת ריאות. הלווייתו התקיימה בקתדרלת סנט ג'יימס שבסיאטל, והוא נטמן בבית הקברות קאוולרי שבעיר, לצד רעייתו.
לקריאה נוספת
עריכה- Sobel, Robert, and John Raimo, eds. Biographical Directory of the Governors of the United States, 1789–1978, Vol. 4, Westport, Conn.; Meckler Books, 1978, p. 1686.
קישורים חיצוניים
עריכה
- אלברט רוסליני באתר אגודת המושלים הלאומית (באנגלית)
- אלברט רוסליני באתר The Political Graveyard (באנגלית)
- אלברט רוסליני, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים
עריכה- ^ Ho, Vanessa (October 10, 2011), "Former Gov. Rosellini dies at 101", Seattle Post-Intelligencer
- ^ "Albert Rosellini dies; ex-Wash. governor led reforms of prisons and mental hospitals - The Washington Post". October 10, 2011, The Washington Post.
- ^ Smith, Payton. Rosellini. Seattle, WA: University of Washington Press, 1997, p. 12.
- ^ Hannula, Don (March 21, 1996). "Governor Al Rosellini's Imprint is Everywhere". The Seattle Times.
- ^ Smith, Payton (1995). Rosellini Immigrant's Son and Progressive Governor. University of Washington Press. p. 3.
- ^ Gimpel, James G. (1996). National Elections and the Autonomy of American State Party Systems. University of Pittsburgh Press. p. 162.
- ^ Hittle, Leroy (September 15, 1964). "Evans triumphs easily". Spokane Daily Chronicle. (Washington). Associated Press. p. 1.
- ^ 1 2 3 Bone, Hugh A. (June 1965). "The 1964 Election in Washington". The Western Political Quarterly. 18 (2): 514–522.
- ^ "Gov. Evans is elated". Spokane Daily Chronicle. (Washington). Associated Press. November 8, 1972. p. 1.
- ^ 1 2 Brunner, Jim (October 10, 2011). "Gov. Rosellini: Out of office since 1965, not out of sight". The Seattle Times.
- ^ Modie, Neil; Skolnik, Sam (July 13, 2005). "Two Colacurcios face charges over 'Strippergate'". Seattle Post-Intelligencer.
- ^ "Senate Resolution 8677". Washington state Senate. January 21, 2010.