לינדון ג'ונסון

לינדון ביינס ג'ונסון (באנגלית: Lyndon Baines Johnson, בראשי תיבות: LBJ; ‏27 באוגוסט 1908 – 22 בינואר 1973) היה נשיאהּ השלושים ושישה של ארצות הברית, בין השנים 1963–1969. כחבר המפלגה הדמוקרטית מטקסס, מילא ג'ונסון מספר תפקידים במהלך קריירה ארוכה בקונגרס האמריקאי, בו שירת כחבר בית הנבחרים (בשנים 1937–1949), וכן כסנאטור (בשנים 1949–1961). בין תפקידיו כיהן במשך שש שנים כמנהיג הרוב בסנאט, עד שנבחר לסגן נשיא ארצות הברית ב-1960, תחת הנשיא ג'ון קנדי. בנובמבר 1963, לאחר רצח קנדי, הפך לנשיא. ג'ונסון הוא אחד מארבעת האנשים ששירתו בכל המשרות הניתנות לבחירה בממשל הפדרלי.

לינדון ג'ונסון
Lyndon Johnson

לינדון ג'ונסון, 10 במרץ 1964
לידה	27 באוגוסט 1908 סטונוול , טקסס
פטירה	22 בינואר 1973 (בגיל 64) סטונוול , טקסס
שם לידה	Lyndon Baines Johnson
מדינה
מקום קבורה	grave of Lyndon B. Johnson (25 בינואר 1973)
השכלה	אוניברסיטת המדינה של טקסס (1930) Junction School המרכז למשפטים של אוניברסיטת ג'ורג'טאון
מפלגה	המפלגה הדמוקרטית
בת זוג	ליידי בירד ג'ונסון
נשיא ארצות הברית ה־36 22 בנובמבר 1963 – 20 בינואר 1969 (5 שנים) סגן נשיא ארצות הברית יוברט האמפרי → ג'ון פיצג'רלד קנדי ריצ'רד ניקסון ←
סגן נשיא ארצות הברית ה־37 20 בינואר 1961 – 22 בנובמבר 1963 (שנתיים) תחת נשיא ארצות הברית ג'ון פיצג'רלד קנדי → ריצ'רד ניקסון יוברט האמפרי ←
סנאטור מטעם מדינת טקסס 3 בינואר 1949 – 3 בינואר 1961 (12 שנים) → וילברט או'דניאל ויליאם ארוויס בלייקלי ←
חבר בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם המחוז העשירי של טקסס 10 באפריל 1937 – 3 בינואר 1949 (11 שנים) → ג'יימס פול ביוקנן הומר ת'ורנברי ←
פרסים והוקרה
פרס לסקר-בלומברג לשירות הציבור (1965) מדליית המערכה האמריקנית מדליית המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט מדליית החירות הנשיאותית כוכב הכסף מדליית הניצחון במלחמת העולם השנייה
חתימה

ג'ונסון נולד בחווה בסטונוול, שבטקסס, ועבד כמורה ועוזר פרלמנטרי לפני שנבחר בעצמו לבית הנבחרים ב-1937. הוא נבחר לסנאט ב-1948, ומונה למצליף הרוב בסנאט ב-1951. ב-1953 הפך למנהיג המיעוט בסנאט, וב-1955 מונה למנהיג הרוב בסנאט. כמנהיג הרוב הסנאט, נודע ג'ונסון כאדם דומיננטי ובקשריו עם פוליטיקאים רבים שסייעו לו לקדם חקיקה. ניסה להתמודד במפלגה הדמוקרטית בבחירות של 1960 ונכשל, אולם קיבל את ההזמנה של המועמד שנבחר ג'ון קנדי להיות עמיתו למירוץ. הם ניצחו במירוץ צמוד את מועמדי המפלגה הרפובליקנית, ריצ'רד ניקסון והנרי קבוט לודג' הבן, וב-20 בינואר 1961, הושבע לתפקיד סגן הנשיא. ב-22 בנובמבר 1963, לאחר ההתנקשות בקנדי בדאלאס, טקסס ומותו באותו היום, ירש ג'ונסון את קנדי כנשיא. כעבור שנה, נבחר לכהונה מלאה בבחירות ב-1964 כשניצח את הסנאטור בארי גולדווטר מאריזונה ניצחון מוחץ.

בתחומי הפנים, החל ותכנן את ביצוע "החברה הגדולה" – תוכנית חברתית רחבה שכללה שירותי בריאות לחולים ועניים כמדיקר ומדיקייד, שיפור מערכת החינוך, מלחמה בעוני, שיפור זכויות האדם ושוויון זכויות לשחורים. התוכנית כללה תמיכה בכלכלה צומחת, מלחמה בעוני ועזרה למיליוני אמריקאים לעלות מעל קו העוני. חוקי זכויות אזרח שנחתמו בידיו אסרו אפליה על רקע גזעי במקומות ציבוריים, בסחר בין-מדינתי, ובמקומות עבודה ובדיור. חוק זכות ההצבעה אסר דרישות מסוימות שהונהגו במדינות דרומיות על מנת להפלות אפרו-אמריקאים. עם העברת חוק ההגירה והאזרוח, ביצע רפורמה במערכת ההגירה של המדינה, ועודד הגירה ממדינות שאינן באירופה. נשיאותו נחשבה לשיא הליברליזם לאחר תקופת הניו דיל.

בתחומי החוץ, נתפס ג'ונסון כאחראי לעיקר ההסלמה שחלה במלחמת וייטנאם, כאשר ב-1964 העביר הקונגרס חוק שאישר שימוש בכוח צבאי בדרום-מזרח אסיה ללא הכרזת מלחמה. מספר החיילים האמריקאים בווייטנאם גדל מכ-16,000 ב-1963 עד לכמעט 550,000 בתחילת 1968. מספר ההרוגים במלחמה עלה בהתמדה ומאמצי השלום נתקעו. חוסר שביעות הרצון מהמלחמה לווה בתנועות אנטי-מלחמתיות גדולות ואגרסיביות, בפרט בקרב אוניברסיטאות וקמפוסים בארצות הברית וברחבי העולם.

בקיץ 1965 החלו מהומות רבות נגד מלחמת וייטנאם בערים הגדולות, והתפרעויות ומהומות בשכונות שונות במהלך הקיצים לאחר מכן. אויביו הפוליטיים של ג'ונסון החלו לדרוש החזרת החוק והסדר. על אף שהחל את נשיאותו עם תמיכה איתנה ונחשב למועמד מוביל בתחילת מערכת הבחירות של 1968, החליט לפרוש כבר בשלביה המוקדמים, נוכח התסכול הרב בציבור ובמפלגתו שלו עם המלחמה וההתנגדות לה. ניקסון נבחר להחליפו, כשקואליציית הניו דיל ששלטה בפוליטיקה במשך שלושים ושש שנה התפרקה. לאחר עזיבת תפקידו ב-1969, ג'ונסון חזר אל החווה שלו בטקסס, ומת מהתקף לב בגיל שישים וארבע ב-22 בינואר 1973.

הוא הוכתר כאיש השנה של המגזין "טיים" לשנים 1964 ו-1967. בשנת 1973 החליטה סוכנות החלל האמריקאית נאס"א לקרוא על שמו את "המרכז לטיסות חלל מאוישות" שביוסטון, הנקרא מאז "מרכז החלל ג'ונסון". עקב מדיניות הפנים שנקט, שהעבירה חוקים רבים בנושאי זכויות אזרח, שימוש בנשק, שימור הסביבה ומדיניות רווחה, היסטוריונים מחשיבים אותו לאחד הנשיאים הטובים שהיו לארצות הברית. עם זאת, ספג ביקורת רבה על מדיניותו במלחמת וייטנאם.

שנותיו הראשונות

לינדון ג'ונסון עם כובע הקאובוי הסמלי על ראשו – בגיל 7

לינדון ביינס ג'ונסון נולד ב-27 באוגוסט 1908, בסטונוול שבטקסס, עיירה קטנה הקרובה לאוסטין, בבית חווה קטן, כבן הבכור למשפחה בת חמישה ילדים. אביו היה סמואל איליי ג'ונסון (1877–1937), ואמו הייתה רבקה ביינס (1881–1958). היה לו אח אחד, סם יוסטון (1914–1978), ושלוש אחיות: רבקה (1910–1978), ג'וזפה (1912–1961) ולוסיה (1916-97). העיירה ליד החווה, ג'ונסון סיטי, נקראה על שם בן דודו, ג'יימס פולק ג'ונסון, אמו הייתה צאצאית של ג'ורג' וושינגטון ביינס, כומר בפטיסטי, שהיה נשיא אוניברסיטה במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית.

שני סביו ואביו היו נציגים בבית הנבחרים של טקסס. סבו סמואל, היה נוצרי בפטיסט שהחשיב את היהודים כעם הנבחר, ותרם ליחסו האוהד של ג'ונסון ליהודים. ג'ונסון נבחר לנשיא השכבה בגיל 17 והשתתף בשיעורי נאום, דיונים ובייסבול. בגיל 15 סיים את לימודיו בתיכון, הצעיר בכיתתו ובבית הספר של ג'ונסון סיטי (שבעתיד ייקרא על שמו). הוריו דחפו אותו להמשיך ללימודים אקדמיים ולכן עבר לקליפורניה, שם לקח קורס שנדרש כדי להתקבל ללימודים באוניברסיטה, והתפרנס מקטיף ענבים. ב-1926 החל ללמוד באוניברסיטת המורים של דרום מערב מדינת טקסס (לימים אוניברסיטת המדינה של טקסס), שהיה סמינר להכשרת מורים. בעת לימודיו השתתף בעימותים ובפוליטיקה של קמפוס האוניברסיטה, וערך את העיתון המקומי "The College Star". ימיו באוניברסיטה חידדו את כושר השכנוע והארגון הפוליטי שלו. ג'ונסון טען שסולק מבית ספרו.

במשך תשעה חודשים בין 1928–1929, לקח הפסקה מלימודיו האקדמיים ולימד ילדים שמוצאם ממקסיקו בבית ספר מופרד בדרום טקסס המיועד להם, במרחק של 140 קילומטרים מסן אנטוניו. עבודתו עזרה לו לצבור מימון להמשך הלימודים, שאותם השלים ב-1930. בהמשך החל לעבוד כמורה בבית ספר, בעיירה קטנה בשם פירסל, ולאחר מכן העביר במשך שנתיים שיעורים בנשיאת נאומים ועריכת דיונים בבית ספר תיכון ביוסטון.

ב-1965, כשחזר לבית הספר לאחר חתימה על חוק ההשכלה הגבוהה, טען ג'ונסון שלעולם לא יישכח את הכאב שחש כשהבין שהמכללות היו סגורות לילדים העניים, וטען שהאומה לא תוכל לנוח עד שדלת הידע תיפתח לכל אמריקני.

קריירה פוליטית מוקדמת

הבוס של ג'ונסון, חבר הקונגרס ריצ'רד קלברג

לאחר שלימד ביוסטון, נכנס ג'ונסון לפוליטיקה. ב-1930 לקח חלק במסע הבחירות של חבר בסנאט המדינתי של טקסס לקונגרס של ארצות הברית. אותו סנאטור המליץ עליו לחבר בית הנבחרים הדמוקרט ריצ'רד קלברג, שמינה את ג'ונסון למזכיר לשכתו. שם נבחר לעמוד בראש קבוצת "הקונגרס הקטן", המורכבת מעוזרים חקיקתיים, ודרכה עבד עם חברי קונגרס, עיתונים ושתדלנים. עמיתיו כללו במהרה את עוזריו של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט, וכן של העמית הטקסני, סגן הנשיא ג'ון גארנר.

הנשיא פרנקלין רוזוולט, מושל טקסס הדמוקרטי ג'יימס אלרד, וג'ונסון (מימין), 1937. מאוחר יותר השתמש ג'ונסון בתמונה זו לקמפיין לסנאט ב-1941

ג'ונסון התחתן עם קלאודיה אלטה טיילור, שנודעה בשם "ליידי בירד", ב-17 בנובמבר 1934 בטקסס. חתונתם התקיימה לאחר שלמד חודשים אחדים בבית הספר למשפטים באוניברסיטת ג'ורג'טאון. נולדו להם שתי בנות: לינדה בירד ב-1944 ולוסי ביינס ב-1947. ראשי התיבות של כל חבר במשפחתו של ג'ונסון היו "LBJ", אפילו כלבו, ליטל ביגל. את ראשי התיבות חקק ברחבי החווה שלו.

ב-1935, מונה ג'ונסון לעמוד בראש מנהל הנוער הלאומי של טקסס, תפקיד שבמסגרתו פעל להגביר את אפשרויות החינוך והתעסוקה של בני נוער ואנשים צעירים. שנתיים לאחר מכן התפטר על מנת להתמודד לקונגרס. הוא נודע כבוס קשוח שדרש לעיתים ימי עבודה ארוכים וכן עבודה בסופי השבוע. חברים, פוליטיקאים והיסטוריונים תיארו אותו כתאוותן לכוח ושליטה.

כהונתו בקונגרס

בית הנבחרים (1937-1940)

ב-1937 זכה ג'ונסון בבחירות מיוחדות שנערכו לייצוג המחוז העשירי של טקסס בבית הנבחרים, שכיסה את אוסטין ופרבריה. הוא ניהל קמפיין המבוסס על תוכנית הניו דיל של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט לצד סיוע מאשתו. ג'ונסון שירת בבית הנבחרים מ-10 באפריל באותה השנה ועד ל-3 בינואר 1949. הנשיא רוזוולט מצא כי ג'ונסון היה בן בריתו ואיש אמונו בכל הקשור לשיתוף מידע, בפרט באשר לנושאים המקיפים את הפוליטיקה הפנימית של טקסס (מבצע טקסס), וכן באשר לתככיהם של יושב ראש בית הנבחרים סם רייברן וסגן הנשיא ג'ון גארנר, שהגיעו שניהם מטקסס גם כן. בעת כהונתו שירת כחבר בוועדה לענייני חיל הים של ארצות הברית. הוא עבד לצורך חיבור האזורים הכפריים לרשת החשמל ולמען מחוזו. ג'ונסון סידר פרויקטים מיוחדים ליזמים שהכיר, כמו האחים בראון, שמימנו אותו לאחר מכן בקריירה. ב-1941, ניסה להתמודד על המועמדות הדמוקרטית לסנאט. הוא התמודד מול מושל טקסס, איש העסקים ושדרן הרדיו וילברט או'דניאל. ג'ונסון הפסיד בהפרש זעום במערכת הבחירות המקדימות, וכך גם את המושב בסנאט, שכן טקסס הייתה מדינה שבה המפלגה הדמוקרטית שלטה. יריבו השיג 175,590 קולות (30.49%) וג'ונסון השיג 174,279 (30.26%).

שירות המילואים של הצי (1940-1964)

לוטננט קומנדר ג'ונסון, מרץ 1942

ג'ונסון מונה ללוטננט קומנדר בשירות המילואים של הצי של ארצות הברית ב-21 ביוני 1940. כשעוד כיהן בקונגרס, נקרא לשירות פעיל שלושה ימים לאחר המתקפה היפנית על פרל הארבור בדצמבר 1941. הוא קיבל פקודות להתייצב במשרד האחראי על הצי בוושינגטון לצורך הדרכה ואימונים. לאחר האימונים, ביקש מתת-מזכיר הצי ג'יימס פורסטל תפקיד קרבי. במקום זאת, נשלח לפקח על פעולות המספנות בטקסס ובחוף המערבי. באביב 1942, כשרצה הנשיא רוזוולט לקבל דיווחים בנוגע למצב בדרום מערב האוקיינוס השקט, הוא הרגיש שיש למנות לכך בעל ברית פוליטי אמין. פורסטל הציע את ג'ונסון לתפקיד.

ג'ונסון דיווח לגנרל דאגלס מקארתור באוסטרליה. ג'ונסון ושני קצינים נסעו לבסיס צבאי, שעליו הוטלה המשימה להפציץ את בסיס הטיסה היפני בלאה, גינאה החדשה. שותפו של ג'ונסון לחדר היה לוטננט משנה בצבא שהטיס מטוס מסוג B-17 מבצר מעופף. ב-9 ביוני 1942, התנדב ג'ונסון לתפקד כמשקיף עבור המשימה להפצצת בסיס האוויר שאליה יצא שותפו לחדר. במשימה, יורט המטוס של שותפו לחדר. בנוגע למטוס עליו היה ג'ונסון, הוא טען שהמטוס הותקף ונאלץ לשוב על עקבותיו תחת אש, אולם אחרים טענו שהמטוס שב על עקבותיו לפני שפגש באויב עקב בעיות בגנרטור. מטוסים אחרים שהמשיכו נורו בזמן שמטוסו של ג'ונסון נחת בבסיס הטיסה. מקארתור המליץ להעניק לג'ונסון את כוכב הכסף, אות העיטור השלישי בחשיבותו בצבא. לאחר אישור מצד הצבא, הוא העניק לג'ונסון את העיטור באופן אישי.

ג'ונסון, שהשתמש במצלמה, דיווח לרוזוולט, למפקדי הצי ולקונגרס בנוגע לתנאי השירות. הוא טען שדרום מערב האוקיינוס השקט זקוק ליותר משאבים. הוא טען, לדוגמה, שהמטוסים במצב רע. הוא דרש עוד 6,800 חיילים והכין תוכנית בת שנים עשר שלבים לשדרוג המאמץ. הקונגרס מינה אותו לאחראי על ועדה מיוחדת לנושאי חיל הים, עם משימה דומה לוועדת טרומן בסנאט, חקירת חוסר יעילות. הוא חשף את חוסר היעילות שפגע במלחמה הימית ודרש מהאדמירלים לפעול. ג'ונסון הציע חוק לשלילת הפטור מגיוס מעובדי מספנות שהרבו להיעדר מעבודתם, אך איגודי העובדים חסמו את החוק. הוא שוחרר משירות פעיל ב-17 ביולי 1942. הוא קודם לדרגת קומנדר (המקבילה לסגן אלוף) ב-19 באוקטובר 1949 (החל מ-2 ביוני 1948). הוא התפטר משירות המילואים ב-18 בינואר 1964.

הסנאט (1949-1961)

הבחירות של 1948

ג'ונסון כסנאטור, שנות ה-50

עיקר המחלוקת בבחירתו של ג'ונסון לסנאט קדמה בבחירות המקדימות של המפלגה הדמוקרטית, כשגבר על המושל הפופולרי של טקסס קוק סטיבנסון. ג'ונסון גייס כספים ומשך קהל לאספות בחירות אליהן הגיע במסוק שכור. הוא זכה לתמיכת השמרנים בכך שתמך בחוק טאפט-הארטלי (שהגביל את איגודי העובדים) וביקר את איגודי העובדים. סטיבנסון הגיע למקום הראשון, אולם לא השיג רוב. לכן נערך סיבוב שני בו השקיע ג'ונסון מאמץ רב אף יותר.

תוצאות הבחירות היו צמודות מאוד – ג'ונסון ניצח בהפרש של 87 קולות לאחר שהוועדה הדמוקרטית המקומית המרכזית ספרה את הקולות. הועלו טענות רבות לגבי זיוף קולות בבחירות אלו. שמו של מנהל הקמפיין של ג'ונסון נקשר לאחד המחוזות, בו נמנו בדיוק בדקות האחרונות של ההצבעה 202 קולות, שבאופן מעורר חשד נכתבו באותו עט וכתב יד וסודרו לפי סדר הא"ב. חלק מהמצביעים התעקשו שלא הצביעו באותו היום. הוועדה אישרה את מועמדותו של ג'ונסון בהפרש של קול אחד.

הוועדה הדמוקרטית המקומית תמכה בג'ונסון בערעוריו של סטיבנסון בבית המשפט, ובבחירות הכלליות ב-1948, נבחר ג'ונסון לסנאט, לאחר שהביס את יריבו הרפובליקני ג'ק פורטר ברוב גדול, עם תוצאה מוכפלת מיריבו. בוושינגטון די. סי. ובקונגרס זכה ג'ונסון לכינוי "Landslide Lyndon", "לינדון ניצחון ענק", בלשון סגי נהור, עקב ניצחונו הדחוק בבחירות המקדימות על יריבו. הוא בשמחה, לצד התעלמותו מביקורות, אימץ את הכינוי.

סנאטור טירון ומצליף הרוב

כסנאטור, נודע ג'ונסון על חיזוריו אחר סנאטורים ותיקים, ובפרט אחר הסנאטור ריצ'רד ראסל מג'ורג'יה, מנהיג הסנאטורים הדרומיים, ונטען כי היה הסנאטור העוצמתי ביותר בסנאט^{[דרוש מקור]}. ג'ונסון היה בן טיפוחיו של ראסל, ובתמיכתו התמנה למנהיג המפלגה הדמוקרטית בסנאט.

ג'ונסון מונה לוועדת השירות הצבאי בסנאט, ולאחר מכן הקים ועדת משנה לחקירת המוכנות הצבאית. הוא חקר את היעילות בצבא ודרש להשלים את פעולות ממשל טרומן כנגד המוסדות הלא יעילים. הוא זכה לכותרות רבות, והדו"חות שפרסם זכו לתמיכה פה אחד בסנאט. ג'ונסון השתמש בהשפעתו בסנאט כדי להשיג רישיון שידור מרשות התקשורת הפדרלית על שם אשתו. לאחר הבחירות ב-1950, נבחר ג'ונסון להיות מצליף הרוב בסנאט ב-1951, תפקיד בו שירת עד 1953.

מנהיג הדמוקרטים בסנאט

המגירה של שולחן 10 בסנאט, בו השתמשו המנהיגים הדמוקרטים, כולל ג'ונסון

לאחר הבחירות הכלליות ב-1952, זכו הרפובליקנים לרוב בקונגרס. הסנאטור בארי גולדווטר הביס את מנהיג הרוב הדמוקרטי. בינואר 1953 נבחר ג'ונסון למנהיג המיעוט הדמוקרטי בסנאט, והיה לסנאטור הטרי ביותר המתמנה לעמדה זו. אחת מפעולותיו הראשונות הייתה לבטל את שיטת הסניוריטי לבחירת הממונים לוועדות בסנאט, פרט ליושבי הראש. לאחר ניצחון הדמוקרטים בבחירות ב-1954 והשגת השליטה בשני בתי הנבחרים, הפך למנהיג הרוב בסנאט. ג'ונסון קבע לוחות זמנים לחקיקה ועזר להעביר את החוקים הדמוקרטיים. ג'ונסון הוביל קו מתון של שיתוף פעולה עם הנשיא דווייט אייזנהאואר. ב-1957 היה ג'ונסון היה ממנהיגי המאבק להעברת חוק זכויות האזרח, שהיה חוק זכויות האזרח הראשון שעבר בארצות הברית מזה שבעים שנה.

במהלך משבר סואץ, ניסה ג'ונסון למנוע מממשלת ארצות הברית לבקר את הפלישה הישראלית אל חצי האי סיני. ג'ונסון, כמו שאר המדינה, פחד מהאיום של שליטה סובייטית בחלל לאחר שיגור הלוויין המלאכותי הראשון, ספוטניק 1, והשתמש בהשפעתו כדי להעביר ב-1958 את חוק האווירונאוטיקה והחלל הלאומי, שהוביל להקמת נאס"א.

הנשיא ג'ונסון מנסה לתת את "הטיפול" לסנאטור ריצ'רד ראסל ב-1963

ג'ונסון נחשב למנהיג הסנאט המשפיע ביותר בהיסטוריה. הוא היה מצוין באיסוף מידע. הוא ידע בדיוק במה תמך כל סנאטור, במה האמין, ומה היה צריך כדי להשיג את תמיכתו. לעיתים שלח סנאטורים לנסיעות לנאט"ו כדי שלא יצביעו נגד חוק שרצה להעביר. נדבך בולט בשליטתו בסנאט היה "הטיפול", שתואר כך: ג'ונסון דיבר עם המטרה שלו בבריכה בחווה שלו, במשרד, בחדר המעילים בסנאט או באולם הסנאט עצמו - בכל מקום בו מצא את הסנאטור. ג'ונסון תבע, האשים, שידל, התלהב, נזף, בכה, התלונן ואף איים. הוא הוציא מכיסיו סטטיסטיקות בנוגע לנושאים מסוימים והצליח לגרום לסנאטורים לתמוך בעמדתו.

ג'ונסון עישן שישים סיגריות ביום, וב-2 ביולי 1955, עבר התקף לב. הוא הפסיק לעשן כתוצאה מכך, וחזר לעשן רק אחרי שסיים את כהונתו כנשיא.

כהונתו כסגן נשיא

מועמדות

ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1960

הצלחתו של ג'ונסון בסנאט הובילה אותו להתמודד כמועמד המפלגה הדמוקרטית לנשיאות בבחירות של 1960 מול ג'ון קנדי בבחירות המקדימות של המפלגה הדמוקרטית. הוא קיבל תמיכה מצד המשלחת הטקסנית עוד ב-1956, וב-1960 נחשב למועמד רציני. הוא דחה הצעות לערוך מסע בחירות בתחילת 1959, במחשבה שקנדי יגרום לפילוג מפלגתי שיוכל לנצל. הוא נכנס למירוץ רק ביולי 1960, ולא ערך מסע בחירות נמרץ, כך שקנדי השיג יתרון רב במירוץ. ג'ונסון זלזל ביכולתו של קנדי למשוך אליו מצביעים בעזרת קסמו האישי.

ג'ונסון ניסה, לשווא, לנצל את גילו הצעיר של קנדי, מצבו הבריאותי הרע וחוסר התנגדותו לג'וזף מקארתי. יחד עם עדלי סטיבנסון ויוברט האמפרי, הוביל תנועת התנגדות לקנדי, שנכשלה. ג'ונסון השיג 409 קולות, אולם הוועידה בחרה בקנדי.

קנדי הציע לג'ונסון, בצעד מפתיע מעט, לשמש כמועמדו לסגן הנשיא. לפי דיווחים מאוחרים יותר, ייתכן שההצעה הייתה מחוות נימוס בלבד של קנדי, שלא ציפה שג'ונסון יקבל על עצמו את התפקיד. קנדי גם רצה לנצל את התמיכה לה זכה ג'ונסון הטקסני במדינות הדרום במערכת הבחירות מול ריצ'רד ניקסון. קנדי היה ליברל, צפוני המגיע ממסצ'וסטס, עירוני וקתולי. הדרום היה בדרך כלל שמרני, כפרי ופרוטסטנטי, וסביבה זו התאימה לג'ונסון, שהגיע מחווה כפרית והיה קלוויני פרוטסטנטי. ג'ונסון הביא את תמיכת הדמוקרטים הדרומיים, למרות התנגדות שזכה לה בקרב איגודי עובדים.

רוברט קנדי (בובי) שנא את ג'ונסון בגלל התקפותיו על משפחת קנדי. הוא היה זה שטען שקנדי לא ציפה שג'ונסון יקבל את התפקיד.

קנדי החל בהליך למינוי ג'ונסון עוד כשג'ונסון ישן, ובשש וחצי ביקש מאחיו לחשב את ההערכה של האלקטורים שיזכה בהם "כולל טקסס". רוברט קנדי הבין טוב מאוד את משמעות דבריו של אחיו: ג'ונסון יהיה סגנו כדי לנצח בטקסס. בין תשע ועשר בבוקר, התקשר קנדי למושל פנסילבניה שתמך בג'ונסון כדי להודיע על החלטתו והלך לשוחח עם ג'ונסון. לאחר מכן חזר אל חדרו והודיע לתומכיו על החלטתו. למרות ברכות מחלק מתומכיו, שראו בכך חיזוק למועמדותו, אחרים הרגישו נבגדים כיוון שקנדי תיאר את ג'ונסון כמתנגד לפועלים ואנטי ליברל. רוברט קנדי ניסה לשנות את ההחלטה. ג'ונסון סירב לוותר שלא על דעתו של ג'ון קנדי. קנדי היה נחוש לבחור בג'ונסון כסגנו. הדבר הוביל ליריבות מרה בין ג'ונסון ורוברט קנדי, שהיו לה השלכות על המפלגה בשנות ה-60. עם זאת, מינויו של ג'ונסון נחשב להצלחה מסחררת מבחינת איזון מועמדותו של קנדי.

באותה מערכת הבחירות, ניסה ג'ונסון גם להתמודד לכהונה שלישית בסנאט. הוא הוביל לשינוי החוק בטקסס שאפשר לו להתמודד על שני התפקידים, וב-8 בנובמבר 1960, הוא נבחר גם לתפקיד סגן הנשיא וגם לתפקיד הסנאטור. לאחר מכן התפטר מהסנאט ברגע שזה התכנס שוב ב-3 בינואר 1961. (ב-1988, השתמש לויד בנטסן, עמיתו למירוץ של מייקל דוקאקיס, וסנאטור מטקסס בעצמו, בחוק של ג'ונסון והצליח להיבחר שוב לסנאט למרות הפסדו בבחירות.)

ג'ונסון השיג 1,306,605 קולות (58%) בבחירות לסנאט. עם התפטרותו, בבחירות מיוחדות במאי 1961, הפסידו הדמוקרטים את טקסס לרפובליקנים.

כהונתו

ג'ונסון עם הנשיא קנדי בבית הלבן

לאחר מערכת הבחירות, דאג ג'ונסון בנוגע למעמדו חסר ההשפעה, בדרך כלל, של סגן הנשיא, והתכונן לקבל סמכויות רחבות יותר. הוא רצה להעביר את סמכות מנהיג הרוב בסנאט לסגן הנשיא, כיוון שבמינויו לתפקיד היה גם לנשיא הסנאט, אולם הדמוקרטים התנגדו לכך נמרצות.

ג'ונסון ביקש להעלות את השפעתו ברשות המבצעת. הוא הגיש צו נשיאותי לחתימתו של קנדי, שהיה אמור להעניק לו "פיקוח כללי" על נושאים של ביטחון לאומי, ושהיה דורש מכל הסוכנויות הממשלתיות לשתף איתו פעולה. קנדי חתם על מסמך בלתי מחייב שביקש מג'ונסון "לבחון" מדיניות ביטחון לאומי. בנוסף סירב קנדי לבקשתו של ג'ונסון לקבל משרד ליד החדר הסגלגל, ולהעסיק אנשי מטה במשרה מלאה לסגן הנשיא. השפעתו גדלה ב-1961, כשמינה קנדי את שרה יוז, חברתו של ג'ונסון, לתפקיד שופטת ממשלתית.

התובע הכללי, רוברט קנדי, הוביל את ההתנגדות לג'ונסון בתוך הממשל. הוא ואנשיו לא הסתירו את סלידתם מג'ונסון והתנשאו מעליו.

פתיחת עונת הבייסבול של 1961. הנשיא קנדי זורק את הכדור הראשון, כש-LBJ ויוברט האמפרי מסתכלים.

קנדי הקפיד לשמור על ג'ונסון לצידו, הקפיד לעדכן אותו, ואירח אותו לעיתים קרובות בבית הלבן. הוא טען שג'ונסון מכיר כל כתב בוושינגטון ולכן אסור לגרום לו להתעצבן. במהלך כהונתו כסגן נשיא, ניתנו לו סמכויות מועטות וסמליות בעיקרן. בתקופה זו הוא ניצל את תפקידו כ"ראש הוועדה הנשיאותית לשוויון הזדמנויות בעבודה" לעבודה מרובה עם קהילות של שחורים ובני מיעוטים. ג'ונסון דחף את קנדי ליישם רפורמות בתחום זכויות אדם, וקידם את שוויון הזכויות לשחורים מהר יותר ובמידה רבה יותר מזו שהתכוון אליה קנדי. הייתה זאת אירוניה, בהתחשב בעובדה שג'ונסון נועד למשוך את השמרנים מהדרום, שהתנגדו לזכויות האזרח.

ג'ונסון מילא משימות דיפלומטיות שוליות, וכך נותר מעודכן בנושאים עולמיים. הוא היה חבר קבינט וחבר במועצה לביטחון לאומי. קנדי נתן לג'ונסון שליטה מלאה בכל הנושאים שקשורים לטקסס, והוא מונה ליושב ראש הוועדה הנשיאותית לענייני מדע.

קנדי גם מינה את ג'ונסון לכהן כיושב ראש המועצה הלאומית לחלל. הסובייטים ניצחו את ארצות הברית כששלחו טיסה מאוישת ראשונה לחלל באפריל 1961, וקנדי הפקיד בידי ג'ונסון את תכנון הפרויקט שיאפשר לארצות הברית לנצח את הסובייטים במירוץ לחלל. ג'ונסון המליץ להקציב משאבים לצורך משימה להנחתת אדם על הירח בשנות השישים. קנדי הקצה משאבים לתוכנית החלל.

באוגוסט 1963, נחקר בן טיפוחיו של ג'ונסון, בובי בייקר, מזכיר מנהיג הרוב בסנאט, באישומי שוחד והונאה פיננסית. נטען שהעביר גם כספים לג'ונסון. בייקר התפטר באוקטובר, וג'ונסון לא נחקר בפרשה. ההד השלילי גרם לתחושה שקנדי יחליף את ג'ונסון בבחירות של 1964. ב-31 באוקטובר 1963, טען קנדי שהוא מתכוון ומצפה שג'ונסון יתמודד איתו בשנה הבאה. למרות השנאה של רוברט קנדי לג'ונסון, גם הוא וגם ג'ון הבינו שג'ונסון חיוני עבור ניצחון המפלגה בדרום.

רצח קנדי

ערך מורחב – רצח קנדי

בנובמבר 1963 הצטרף ג'ונסון לנשיא קנדי למסע פוליטי בדאלאס שבטקסס, על מנת להשיק את המסע לבחירה מחודשת של הצמד בנובמבר 1964. קנדי סימן את מדינות הדרום כנקודת החולשה שלו. בינתיים נקלע ג'ונסון למאבק פוליטי בתוך טקסס, כאשר במפלגה הדמוקרטית בטקסס נוצרו שני מחנות. האחד, מחנה שמרני יותר של ג'ונסון ושל מושל טקסס ג'ון קונלי, ואילו השני, הליברלי יותר, בראשות הסנאטור מטקסס ראלף יארבורו, וציר בית הנבחרים, הנרי גונזלס. מסע מתוקשר בטקסס היה בו כדי לפתור שתי בעיות – קנדי יוכל לרכוש אהדה במדינות הדרום, ובה בעת לאחד את שתי הסיעות, ולמנוע סכסוכים במחנהו. קנדי וג'ונסון גם תכננו לבלות יחד בחוותו של הלה לאחר ביקורם בדאלאס.

מסעם של ג'ונסון והנשיא קנדי בטקסס, אליו הביאו את רעיותיהם, נפתח בביקור בעיר פורט וורת' ב-21 בנובמבר 1963, וב-22 בנובמבר הגיעו קנדי וג'ונסון לנמל התעופה דאלאס לאב בדאלאס. על פי התוכנית אמור היה הנשיא לשאת נאום לנכבדי העיר במרכז הסחר של דאלאס. לשם כך יצא בשיירת מכוניות שחלפה ברחובות העיר. הנשיא, אשתו, המושל קונלי ואשתו נלי נסעו במכונית הראשונה בשיירה, שהייתה לימוזינה מסוג לינקולן עם גג פתוח. מכסה פלסטי שקוף וחסין כדורים הוסר ממנה בשל מזג האוויר הנאה. במכונית השנייה, מסוג קדילק, נסעו סגן הנשיא ג'ונסון ורעייתו, וכן הסנאטור יארבורו ואנשי השירות החשאי. השיירה כללה מספר נוסף של מכוניות ובהן אנשי השירות החשאי ומשטרת דאלאס, והייתה מלווה במשמר אופנועים של משטרת דאלאס.

במהלך נסיעתם במכונית הפתוחה ברחובות דאלאס נורה הנשיא קנדי, הוא הובהל לבית החולים ממוריאל ושם מת מפצעיו. עקב כך נהיה ג'ונסון לנשיא ארצות הברית ומשכך חדל לכהן כסגן הנשיא. הוא הושבע בו ביום כנשיא בדאלאס על סיפון המטוס הנשיאותי על ידי השופטת הפדרלית המחוזית שרה יוז.

נשיאותו

ג'ונסון החל לכהן כנשיאה ה-36 של ארצות הברית לאחר רצח קנדי ב-22 בנובמבר 1963. הוא סיים את תפקידו ב-20 בינואר 1969. הוא נבחר לכהונה מלאה בבחירות של 1964, כשניצח ברוב סוחף את בארי גולדווטר, סנאטור מאריזונה שייצג את המפלגה הרפובליקנית. לאחר הבחירות של 1968, החליף אותו בתפקידו ריצ'רד ניקסון.

לאחר שהחליף את ג'ון פיצג'רלד קנדי בתור נשיא ועד הבחירות של 1964 כיהן לינדון ג'ונסון כנשיא ללא סגן נשיא מפני שהחוקה האמריקאית לא איפשרה בחירת סגן נשיא ארצות הברית באמצע קדנציה. בשנת 1967 עבר התיקון ה-25 לחוקת ארצות הברית העוסק בשרשרת הירושה של הנשיא, ורק מאותו יום ניתן למנות סגן נשיא באמצע קדנציה.

ג'ונסון הרחיב את תוכניות הניו דיל והחל בתוכנית "החברה הגדולה", סדרת תוכניות חקיקתיות שנועדו לסייע לעניים. ביניהן היו מדיקר ומדיקאייד, הגנה על זכויות האזרח, והשקעה ממשלתית בחינוך, באמנות, בפיתוח עירוני, בשירותים ציבוריים ובמלחמה בעוני. הכלכלה הצומחת הובילה להצלחת התוכנית, ומיליון אמריקנים עלו מעל לקו העוני במהלך כהונתו. החקיקה בנושאי זכויות האזרח הובילה למניעת אפליה גזעית בבחירות, במוסדות ציבוריים, בדיור ובתעסוקה. העברת חוק ההגירה והאזרחות הובילה לשינוי מערכת ההגירה במדינה.

האהדה כלפי ג'ונסון צנחה כשנאלץ להתמודד עם נושאי חוץ. הוא ניסה לפעול לפי תורת הבלימה בווייטנאם, וקיווה למנוע את התפשטות הקומוניזם אל דרום-מזרח אסיה במהלך המלחמה הקרה. מספר אנשי הצבא האמריקנים בווייטנאם גדל באופן דרמטי, מ-16,000 יועצים ב-1963, ל-550,000 לוחמים בתחילת 1968. חוסר ההצלחה במלחמה הוביל למחאה חריפה כנגד המלחמה באוניברסיטאות האמריקניות ובחו"ל. לאחר 1965 פרצו בכל קיץ מהומות בערים הגדולות, ושיעורי הפשיעה עלו, כשיריביו הפוליטיים דרשו "חוק וסדר". קואליציית הניו דיל התפרקה וג'ונסון איבד את בסיס תמיכתו. על אף שרצה בכהונה נוספת, הכריז ג'ונסון ב-31 במרץ 1968 שלא יתמודד שוב מטעם מפלגתו. בעקבות מדיניות הפנים שנקט, הוא נחשב לנשיא טוב.

מינויו לתפקיד

לינדון ג'ונסון מושבע לנשיאות ב"אייר פורס 1" על ידי השופטת שרה יוז לאחר רצח קנדי. לצדו ג'קלין קנדי, אלמנתו של הנשיא קנדי.

ג'ונסון הושבע לנשיאות במקום קנדי שעות ספורות לאחר הרצח. הטקס נערך במטוס הנשיאותי אייר פורס 1 בשדה תעופה בדאלאס. תמונת השבעתו על המטוס הנשיאותי הייתה למפורסמת ביותר שצולמה אי פעם על מטוס זה. ג'ונסון הושבע בידי שרה יוז, השופטת המחוזית בטקסס. הייתה זאת הפעם היחידה שבה שופטת השביעה נשיא. ג'ונסון נשבע על ספר תנ"ך קתולי. לאחר מכן נישק את אשתו, שלחצה את ידה של ג'קי קנדי ואמרה לה "כל העולם מתאבל על בעלך".

ג'ונסון התעקש להישבע מיד לתפקידו לאחר ההתנקשות כדי לספק יציבות למדינה והמשכיות למשטר. הוא והשירות החשאי, שלא ידעו אם המתנקש פעל לבד או כחלק מקנוניה, החליטו לחזור מיד אל וושינגטון. רבים טענו שג'ונסון נחפז לתפוס את השלטון.

חמישה ימים לאחר ההתנקשות, נאם בפני ועדה משותפת של הקונגרס ודרש שיתנו לו להמשיך במדיניות קנדי. הוא טען שרק העברת חוק זכויות האזרח, שעליו נלחם קנדי, תנציח את הנשיא המנוח. העצב על הרצח הוביל לתמיכה עצומה במאמצי החקיקה של ג'ונסון.

ב-29 בנובמבר, רק שבוע לאחר ההתנקשות בקנדי, הוציא ג'ונסון צו נשיאותי המורה על שינוי שם "המרכז לפעולות שיגור" של נאס"א ל"מרכז החלל על-שם ג'ון פיצג'רלד קנדי". עוד באותו היום, בתגובה לדרישת הציבור לתשובות ומספר גדול של תאוריות קשר בנושא, ומכיוון שהחשוד ברצח קנדי לי הארווי אוסוולד נרצח בעצמו זמן קצר לאחר מעצרו, הורה ג'ונסון על הקמת ועדה לצורך חקירת ההתנקשות, ועדת וורן, שבראשה עמד נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית ארל וורן. מסקנות הוועדה היו כי הרוצח היה לי הארווי אוסוואלד וכי הוא פעל לבדו. מסקנות אלו היו נתונות למחלוקת ומעוררות פולמוס הנמשך עד היום.

ג'ונסון החל את כהונתו כנשיא עם כלכלה צומחת הנמצאת במצב טוב, עם שיעור אבטלה נמוך. לא היו לו מחלוקות מרכזיות עם מדינות בכירות ברחבי העולם, ועקב כך שאיפותיו הופנו לתחום הפנים בארצות הברית, ולאחר 1966, גם למלחמת וייטנאם.

ממשל

קבינט

• נשיא: לינדון ג'ונסון (1963–1969)
• סגן הנשיא: יוברט האמפרי (1965–1969)
• מזכיר המדינה: דין ראסק (1963–1969)
• מזכיר האוצר: ק. דגלס דילון (1963–1965), הנרי פאולר (1965–1968), ג'וזף באר (1968–1969)
• מזכיר ההגנה: רוברט מקנמארה (1963–1968), קלארק קליפורד (1968–1969)
• התובע הכללי: רוברט קנדי (1963–1964), ניקולס קצנבאך (1964–1967), רמזי קלארק (1967–1969)
• שר הדואר: ג'ון גרונוסקי (1963–1965), לורנס או'בריאן (1965–1968), ו. מרווין ווטסון (1968–1969)
• מזכיר הפנים: סטיוארט אודל (1963–1969)
• מזכיר החקלאות: אורוויל פרימן (1963–1969)
• מזכיר המסחר: לות'ר הודג'ס (1963–1965), ג'ון קונור (1965–1967), אלכסנדר טרוברידג' (1967–1968), סיירוס סמית' (1968–1969)
• מזכיר העבודה: ו. וילארד וירץ (1963–1969)
• מזכיר הבריאות, החינוך והרווחה: אנתוני סלברזה (1963–1965), ג'ון גרדנר (1965–1968), וילבור כהן (1968–1968)
• מזכיר השיכון והפיתוח העירוני: רוברט ויוור (1966–1968), רוברט ווד (1969)
• מזכיר התחבורה: אלן בויד (1967–1969)

פגישת קבינט ביולי, 1965. יושבים, משמאל לימין: הגנרל וולאס גרין, ראש מטה צבא ארצות הברית הגנרל הארולד ג'ונסון, מזכיר הצבא של ארצות הברית, היועץ לביטחון לאומי מקג'ורג' באנדי (עומד), ג'ונסון, ומזכיר ההגנה, רוברט מקנמארה

לאחר מותו של קנדי, ביקש ג'ונסון מחברי הקבינט להמשיך בכהונתם כדי לאפשר מעבר סמכויות חלק. רוברט קנדי נשאר בתפקידו כתובע הכללי, למרות מערכת היחסים הקשה שלו עם הנשיא, אולם רק לעשרה חודשים. בספטמבר 1964 התפטר כדי לרוץ לסנאט. לאחר מכן היה גדול מבקריו של ג'ונסון בווייטנאם. אחרים נשארו במשך כמה שנים לפני שעזבו מכמה סיבות. נוצרו שתי משרות חדשות במהלך כהונתו של ג'ונסון: מחלקת השיכון והפיתוח העירוני, ומחלקת התחבורה, ב-1965 ו-1966, בהתאמה. ארבעה מחברי הקבינט שג'ונסון ירש מקנדי-מזכיר המדינה דין ראסק, מזכיר הפנים סטיוארט אודל, מזכיר החקלאות אורוויל פרימן, ומזכיר העבודה ו. וילארד וירץ-נשארו בתפקידם במשך כל כהונתו.

במהלך שש שנותיו בתפקיד, הגדיל ג'ונסון את צוות הבית הלבן בהחלטות חקיקתיות. לג'ונסון לא היה ראש סגל רשמי. עוזרו וולטר ג'נקינס ניהל את הבית הלבן. ג'ורג' רידי, עוד עוזר, היה לדובר הבית הלבן כשפייר סלינג'ר התפטר במרץ 1964. הוראס בובסי, עוזר ותיק של ג'ונסון, כתב את נאומיו והיה סגנו של היועץ לביטחון הלאומי, מקג'ורג' באנדי. ביל מויירס היה הצעיר ביותר בצוות של ג'ונסון. הוא תיאם את לוחות הזמנים שלו וכתב חלק מנאומיו, אולם התקדם במהירות. הוא ניהל ופיקח על תוכניות החברה הגדולה וניהל את מסע הבחירות של ג'ונסון ב-1964. לאחר מכן היה ראש הסגל של ג'ונסון בין אוקטובר 1964 ל-1966. בין יולי 1965 לפברואר 1967, היה גם דובר הבית הלבן. שלושת אלו היו עוזריו הנאמנים ביותר של ג'ונסון.

סגן נשיא

ג'ונסון היה הנשיא האמריקאי האחרון שכיהן ללא סגן נשיא לצידו, מיום כניסתו לתפקיד עם רצח קנדי ועד 20 בינואר 1965 (425 ימים), אז הושבע סגן הנשיא הנבחר, יוברט האמפרי. גם קודמו הארי טרומן כיהן ללא סגן נשיא עד 1949. הסיבה הייתה חוקת ארצות הברית, שלא קבעה שום דרך למינוי סגן-נשיא, אם התפנתה משרה זו לפני תום הקדנציה. לאחר מכן תוקנה החוקה (התיקון ה-25) ונקבע כי במקרה של פינוי משרת סגן-הנשיא, ימנה הנשיא, באישור שני בתי הקונגרס, את סגן-הנשיא. בתקופה זאת היה יושב ראש בית הנבחרים, ג'ון מקורמיק, ליורשו של ג'ונסון.

מינויים לבית המשפט

ת'ורגוד מרשל היה השופט השחור הראשון בבית המשפט העליון

ג'ונסון הצליח למנות שני שופטים (ונכשל במינוי שני שופטים) לבית המשפט העליון של ארצות הברית במהלך כהונתו:

• אייב פורטס (כמחליף לארתור גולדברג), מונה ב-28 ביולי 1965 ואושר בידי הסנאט של ארצות הברית ב-11 באוגוסט 1965. הוא מונה כנאמן של ג'ונסון בבית המשפט העליון. במסגרת הדיל, מונה גולדברג להיות שגריר ארצות הברית באומות המאוחדות.
• ת'ורגוד מרשל (כמחליף לטום קלארק), מונה ב-13 ביוני 1967 ואושר בידי הסנאט ב-30 באוגוסט 1967. הוא היה השופט השחור הראשון ששירת בבית המשפט ופרש ב-1991.
  • אייב פורטס (כמחליפו של ארל וורן), מונה ב-26 ביוני 1968 לתפקיד נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית, אולם פרש ב-4 באוקטובר 1968. הוא היה ליברלי מדי והסנאטורים סירבו למנות אותו בשל כך, וגם בשל קשריו עם הנשיא. פורטס התפטר מבית המשפט כעבור שנה, ואילו וורן נשאר נשיא בית המשפט עד שריצ'רד ניקסון מינה לו מחליף ביוני 1969.
  • הומר ת'ורנברי (כדי למלא את מקומו של פורטס לאחר שזה ימונה לנשיא בית המשפט העליון),
    מונה ב-26 ביוני 1968, אולם פרש ב-4 באוקטובר 1968. הישארותו של פורטס בבית המשפט הובילה לביטול מועמדותו.

בנוסף לכך, מינה ג'ונסון ארבעים שופטים לבית המשפט לערעורים ו-126 שופטים לבתי המשפט המחוזיים. גם שם היו מחלוקות, ושלושה מועמדים לבתי המשפט המחוזיים, ואחד לבית המשפט לערעורים, לא אושרו בסנאט עד לתום נשיאותו.

בחירות 1964

ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1964

תוצאות הבחירות ב-1964

הוועידה הדמוקרטית הלאומית בחרה בג'ונסון בקלות ב-1964 והיללה את הישגיו לאחר שנה בתפקיד. רבים רצו שרוברט קנדי ירוץ כסגנו של ג'ונסון, אולם ג'ונסון סירב. הוא חשש שקנדי ייקח קרדיט על היבחרו כנשיא. יוברט האמפרי נבחר להיות סגנו של ג'ונסון כדי לחזק אותו במערב התיכון ובצפון מזרח המדינה. ג'ונסון ערך ראיונות להאמפרי כדי לוודא שיהיה נאמן לחלוטין, ובנוסף הסתיר את המינוי מהעיתונות עד לרגע האחרון. עם תום הוועידה, הראו הסקרים על יתרון של ג'ונסון.

ג'ונסון התמודד מול המועמד הרפובליקני בארי גולדווטר מאריזונה. הבחירה הייתה בין ליברל לשמרן, וגולדווטר היה המועמד השמרן ביותר של כל מפלגה מאז הניו דיל. בתחילת המירוץ נראה גולדווטר כמועמד חזק, שזכה לתמיכה רבה בדרום, בתגובה שג'ונסון ציפה לה עקב העברת חוק זכויות האזרח. אולם גולדווטר איבד מומנטום ככל שמסע הבחירות התקדם. ג'ונסון הצליח לצייר את גולדווטר כקיצוני מסוכן, שעלול להשתמש ביד קלה בנשק גרעיני. שיאו של מסע הבחירות כלל את "תשדיר החרצית" – פרסומת הפחדה ששודרה פעם אחת ברשת NBC ב-7 בספטמבר 1964, והייתה בין הגורמים שתרמו לניצחונו של ג'ונסון. השילוב בין מסע בחירות מוצלח, קיצוניותו של גולדווטר ומסע בחירות רע שהריץ גולדווטר, יחד עם האהדה לג'ונסון, הובילה לניצחון. ג'ונסון ניצח את גולדווטר בקלות, כשהוא זוכה ל-61% מהקולות, בפער של 23% מיריבו, ב-44 מתוך 50 המדינות ובמחוז קולומביה. היה זה הניצחון הגדול ביותר של נשיא בבחירות בהיסטוריה של ארצות הברית עד אותה עת. בנוסף היה זה ההפרש הגבוה ביותר בין מועמדים במאה ה-20 - יותר מ-15.95 מיליון קולות - שאותו עקף הנשיא ניקסון ב-1972. בחבר האלקטורים, השיג ג'ונסון 486 אלקטורים לעומת 52 לגולדווטר.

פרט לדרום, ניצחו הדמוקרטים בכל האזורים בבחירות לקונגרס. הדמוקרטים השיגו רוב של 32–68 סנאטורים ובבית הנבחרים רוב של 140–295 חברים. כך היה להם רוב מיוחס בבתי הקונגרס שהיה חסין מפני וטו. הסיבה הייתה החשש מפני גולדווטר והתמיכה בנשיא קנדי. הניצחון אפשר לג'ונסון להציע חקיקה ליברלית בקונגרס.

עם זאת, מועמדותו הלא מוצלחת של גולדווטר השפיעה על המפלגה הרפובליקנית ועל התנועה השמרנית. מסע הבחירות שלו זכה לראשונה באהדה במעוזים הדמוקרטיים בדרום העמוק. על כך צוטט ג'ונסון באומרו לאחר הבחירות: "איבדנו את הדרום".

במיסיסיפי, מדינה בה פרנקלין דלאנו רוזוולט זכה בכמעט 100% מהקולות ב-1936, זכה גולדווטר ב-87% מהקולות. כיוון שמדינות כמו מיסיסיפי ואלבמה לא תמכו במועמד רפובליקני מאז תקופת השיקום, וכיוון שג'ורג'יה מעולם לא בחרה במועמד הרפובליקני עד בחירות אלה, היה זה שלב חשוב בהפיכת הדרום למעוז רפובליקני, אם כי בבחירות לקונגרס ולמחוקקים המדינתיים מעבר זה היה הדרגתי. על אף זאת, ב-11 המדינות שהיו בעברן בקונפדרציה, זכה ג'ונסון ב-51% מהקולות בממוצע.

מדיניות פנים

מבחינת מדיניות פנים היה ג'ונסון אחד הנשיאים המובילים בקידום זכויות האזרח ובחקיקה חברתית. בזמן כהונתו היה למפלגה הדמוקרטית רוב גדול בשני בתי הקונגרס, וג'ונסון הצליח להעביר חוקים שקידמו מאוד את מאבק האפרו-אמריקאים לשוויון זכויות, והגדילו את מערכת הרווחה של המדינה. שאיפתו הייתה ל"חברה גדולה" של צדק ושוויון.

ג'ונסון העביר מינויים היסטוריים בכהונתו. ב-1967 מונה העורך דין החברתי ת'ורגוד מרשל לשמש כשופט בית המשפט העליון של ארצות הברית, ובכך היה לאדם השחור הראשון שכיהן בבית משפט זה. בינואר 1966 מינה ג'ונסון את רוברט ויבר למזכיר השיכון והפיתוח עירוני, ובכך היה ויבר לאדם השחור הראשון המצטרף לקבינט ארצות הברית.

למרות כוחו הפוליטי הרב, לא היה ג'ונסון בעל השפעה בממשל קנדי. בתפקידו העביר את מדיניות הפנים של קנדי. הוא השתמש במונח "החברה הגדולה" כדי לתאר את מדיניות הפנים שלו.

חוק האוויר הנקי

חוק האוויר הנקי של 1963, עליו חתם ג'ונסון ב-17 בדצמבר, היה החוק הממשלתי הראשון בנוגע לזיהום אוויר. הוא הקים תוכנית ממשלתית בתוך שירות הבריאות הממשלתי, והסמיך מימון ממשלתי למחקר בנושאי איכות אוויר. ב-1965 תוקן החוק ואפשר למזכיר הבריאות, החינוך והרווחה ליצור תקנים לשליטה בזיהום המכוניות. החוקים החלו החל מ-1968. הייתה זאת הפעם הראשונה בה דאג הממשל לאוויר נקי. החוק הסמיך את הממשל לחקור דרכים לשמירה על איכות הסביבה.

מיסוי

בתחילת 1963 הציע קנדי חוק להורדת המס בקונגרס. לאחר התנגדות רבה, עבר החוק בבית הנבחרים בספטמבר. הסנאט לא מיהר לאשר את החוק ובחן אותו בוועדת הכספים. רק בכהונתו של ג'ונסון, לאחר שהסכים להוריד את התקציב לפחות ממאה מיליארד דולרים, הסכימה הוועדה להעביר את החוק. ב-26 בפברואר 1964, עבר החוק וקיצץ את שיעורי המס בעשרים אחוזים. בנוסף, הוריד החוק את שיעורי מס החברות. העברת החוק עודדה את ג'ונסון לפעול בנושאי זכויות האזרח.

ב-1968, חתם ג'ונסון על חוק מס שני. הוא חתם עליו בחוסר רצון כדי לממן את מלחמת וייטנאם. החוק כלל העלאות מיסים וקיצוצים בתקציב.

זכויות האזרח

חוק זכויות האזרח והמאבק לשוויון

ג'ונסון נפגש עם מרטין לותר קינג (משמאל) בחדר הסגלגל ב-1964

למרות העובדה שייצג את הדרום, תמך ג'ונסון בתנועה לזכויות האזרח, והרגיש שיש צורך להעביר חוק בנושא. הנשיא קנדי הגיש חוק בנושא לקונגרס ביוני 1963, וזכה להתנגדות חריפה. וועדת המשפט של בית הנבחרים אישרה את החוק, אולם וועדת החוקים והסנאט התנגדו לחוק. הסנאטורים הדרומיים מנעו הצבעה על החוק.

מאז שהפך ליו"ר וועדת החוקים של בית הנבחרים, חסם חבר הקונגרס האוורד סמית' כל ניסיון לקדם את זכויות האזרח. ג'ונסון היה חייב למצוא דרך להתפשר עם סמית'. ב-8 בינואר 1964, בנאום מצב האומה, דרש מהמושב הנוכחי בקונגרס לפעול למען זכויות האזרח. לאחר מכן פעל למען ניסיון להעביר הצבעה על החוק ושכנע רפובליקנים ודמוקרטים לתמוך בו. ועדת החוקים החליטה לאשר את החוק והוא אושר בבית הנבחרים ב-10 בפברואר 1964, ברוב של 290 מול 110. לפני העברת החוק, הציע סמית' תיקון לחוק, בניסיון למנוע את אישורו, שהיה מונע גם אפליה מינית. הניסיון נכשל, כש-152 דמוקרטים ו-136 רפובליקנים תמכו בחוק, כשרוב ההתנגדות באה מ-88 דמוקרטים שייצגו את מדינות הקונפדרציה.

ג'ונסון שכנע את מנהיג הרוב בסנאט לערוך הצבעה על החוק מיד, ללא דיון בוועדה השיפוטית של הסנאט שנשלטה בידי תומכי ההפרדה הגזעית. המתנגדים לחוק נותרו עם כלי אחד למניעתו: פיליבסטר. כדי למנוע זאת נאלץ ג'ונסון להשיג תמיכה מצד עשרים רפובליקנים, שהחלו להתנגד לחוק עקב מועמדם הנשיאותי, גולדווטר, שהתנגד לחוק. הסנאטור יוברט האמפרי החל לפעול לטובת החוק, ושכנע את מנהיג המיעוט בסנאט ואת השמרנים מהמערב התיכון לתמוך בחוק. לבסוף הושגה פשרה בה כוחה של הוועדה להזדמנויות שוות בתעסוקה הוקטן, אולם התמיכה בחוק נותרה גבוהה. אחרי דיון שנמשך 75 יום אושר המתווה ברוב של 71 מול 29, מעט יותר מ-67 הקולות שנדרשו כדי למנוע את הפיליבסטר. רוב ההתנגדות באה מצד הדמוקרטים הדרומיים, בארי גולדווטר, וחמישה רפובליקנים שהתנגדו לחוק. ב-19 ביוני, אישר הסנאט את החוק ברוב של 73 מול 27 ונשלח לנשיא.

ג'ונסון חתם על חוק זכויות האזרח ב-2 ביולי 1964. האגדה אמרה שכשחתם עליו, אמר לעוזרו שהמפלגה הדמוקרטית איבדה את שליטתה בדרום. הנשיא ג'ונסון חתם על החוק ההיסטורי שכלל בין השאר ביטול האפליה בתשתיות הממשלתיות, בגישה לתעסוקה, בהשכלה ובפרויקטים פדרליים, וכן אסר הפרדה גזעית בבתי הספר. הוא הוציא מחוץ לתוקפם את חוקי ג'ים קרואו שעקפו את התיקונים לחוקת ארצות הברית ובכך הכשירו כל מיני צורות של אפליה כלפי אזרחיה האפרו-אמריקאים של ארצות הברית, בכלל זה שלילת זכותם להצבעה בבחירות לבתי המחוקקים המקומיים והפדרליים, כמו גם לנשיאות.

ג'ונסון השתמש ברטוריקה דתית כדי להשיג תמיכה בחוק. הוא טען שאנשים שמזדהים עם אלוהים רחום וחנון לא יוכלו לתמוך באפליה גזעית, אלימות משטרתית ובהפרדה גזעית.

חוק זכות ההצבעה

ערך מורחב – חוק זכות ההצבעה (1965)

ב-23 בינואר 1964, נכנס לתוקף התיקון ה-24 לחוקת ארצות הברית, שאסר מהקונגרס והמדינות להתנות את זכות ההצבעה בתשלום מס גולגולת או כל מס אחר. המס היה אחד מהחוקים שבהם השתמש הדרום כדי למנוע מאזרחים שחורים לבחור, ללא הפרת התיקון ה-15 לחוקת ארצות הברית, שאסר את שלילת זכות ההצבעה "בשל גזע, צבע או מצב קודם של עבדות", זאת כיוון שכל הבוחרים נאלצו לשלם את מס הגולגולת והוא גם פגע בלבנים עניים. המדינות המשיכו להתנות את זכות ההצבעה במבחני קרוא וכתוב. על אף שחוק זכויות האזרח הגן במידה מסוימת על זכויות ההצבעה, הוא לא פעל נגד האפליה. ג'ונסון הכיר בכך, ולאחר היבחרו ב-1964 ביקש מהתובע הכללי שלו להגיש חוק בנושא. הוא לא לחץ להעביר את החוק בשל ההשלכות הפוליטיות שלו, והתחושה שהוא יפגע בהעברת חוקי הרווחה שלו בשל התנגדות הדרום.

מעט לאחר הבחירות, החלו ארגונים כהתאחדות ההנהגה הדרומית-נוצרית לתמוך בחוק ממשלתי להגנת זכויות ההצבעה. צעדות מחאה למען החוק הותקפו בידי השוטרים, ומאות שחורים נכלאו. ב-7 במרץ, החלו המצעדים מסלמה למונטגומרי, בו תושבי סלמה צעדו אל בירת אלבמה, מונטגומרי, כדי להציג את דרישותיהם בפני המושל ג'ורג' וולאס. בצעדה הראשונה, עצרה המשטרה את המוחים. משהגיעו הצועדים לגשר אדמונד פטוס שעל נהר אלבמה הם נתקלו במחסום של משטרת המדינה ושוטרים ממשרד השריף המקומי, השוטרים תקפו את הצועדים באלימות תוך שהם משתמשים בגז מדמיע והדפו את הצועדים בחזרה לסלמה. באירוע נפצעו 17 מפגינים. על גבי מסכי הטלוויזיה נראו תמונות קשות של מפגינים מופלים לקרקע ומוכים באלימות עד זוב דם, אירועי היום העניקו לאירוע את השם יום ראשון העקוב מדם (אנגלית: Bloody Sunday)‏.

הנשיא ג'ונסון, מרטין לותר קינג ורוזה פארקס במעמד החתימה על חוק זכות ההצבעה, 6 באוגוסט 1965

בתגובה ללחץ הפוליטי, החליט ג'ונסון לקדם את החוק בקונגרס. הוא הוצג לאומה על ידי ג'ונסון בנאומו לאומה במרץ 1965, בו טען שבשם הדמוקרטיה וכבוד האדם, על כל המפלגות לתמוך בחוק.

חוק זכות ההצבעה הוגש לקונגרס ב-17 במרץ. הסנאט העביר את החוק כעבור חודשיים וחצי, בתמיכה של 77 סנאטורים מול 19, ובית הנבחרים אישר אותו ביולי, 333 לעומת 85. החוק היה ציון דרך חשוב בחקיקה האמריקאית כנגד ההפרדה הגזעית שהייתה נקוטה ברחבי ארצות הברית בין אזרחים לבנים לבין אזרחים ממוצא אפרו-אמריקאי. מטרת החוק הייתה לתת כלים לאכיפת התיקון ה-15 לחוקת ארצות הברית, שכבר עיגן חוקתית את איסור האפליה במתן זכות בחירה על רקע גזעי ב-1870. ג'ונסון חתם על החוק ב-6 באוגוסט 1965. בין השנים 1968 ו-1980, הוכפל מספר הנבחרים השחורים. בין 1964 ל-1967, עלה מספר הבוחרים השחורים במיסיסיפי מ-6.7% מהאוכלוסייה ל-59.8%.

בסוף מרץ 1965, לאחר רצח של פעילה למען זכויות האזרח, הכריז ג'ונסון על מעצרם של ארבעה חברי קו קלוקס קלאן שרצחו אותה. הוא גינה את הקלאן, טען שהם "חבורת קנאים לובשי ברדסים", וציווה עליהם לחזור לחברה התרבותית לפני שיהיה מאוחר מדי. בנוסף, ציווה על חקירה ממשלתית בנוגע לפעילות הקלאן. לאחר שחבר מושבעים לבן שחרר את הרוצחים, ציווה ג'ונסון על מחלקת המשפטים להשתמש בחוק זכויות האזרח ולהגיש נגדם כתבי אישום. בית המשפט הרשיע שלושה מהמעורבים ושפט אותם לעשר שנות מאסר. כך היה ג'ונסון לנשיא הראשון מאז יוליסס ס. גרנט שפעל נגד הקלאן.

ג'ונסון גם נאם נגד אי צדק גזעי ופערים כלכליים בין השחורים והלבנים בנאומו ב-4 ביוני 1965. הוא נאם נאום פרוגרסיבי במיוחד. הוא הכריז שהחירות, הזכות לחלוק את החברה האמריקנית, אינה מספיקה. אין זה מספיק רק לפתוח את שערי ההזדמנות. יש לאפשר לכל האזרחים לצעוד דרך השערים. בנוסף, טען שיש לפעול למען שוויון מהותי בזכויות.

חוק זכויות האזרח של 1968

ג'ונסון ציפה לאבד מושבים בבחירות אמצע הכהונה של 1966, ובחר לקדם חוק נגד אפליה גזעית בדיור כחוק המשמעותי האחרון במושב הקונגרס. באפריל 1966, הגיש ג'ונסון לקונגרס חוק שמנע מבעלי בתים לסרב להיכנס להסכם על בסיס גזעי. החוק זכה להתנגדות דווקא מהצפון, שתמך בשני חוקי זכויות האזרח. אף על פי שגרסה של החוק עברה בבית הנבחרים, החוק נעצר בסנאט, והייתה זאת התבוסה החקיקתית הראשונה של ג'ונסון. החוק צבר תאוצה לאחר רצח מרטין לותר קינג ב-4 באפריל 1968, ולאחר מצעד האביונים והמהומות שנוצרו בעקבותיו. ב-5 באפריל, כתב ג'ונסון מכתב לבית הנבחרים וביקש להעביר חוק זכויות אזרח נוסף (Civil Rights Act of 1968). המחוקקים הדמוקרטים פעלו בנושא, ולבסוף עבר החוק, שהקנה שוויון הזדמנויות ברכישת בתים ללא קשר לגזע, מוצא ואמונה, ברוב גדול ב-10 באפריל. חוק הדיור ההוגן, שהתווסף לחוק, הוביל למעבר של שחורים רבים לפרוורים.

המלחמה בעוני

לאחר העברת חוק הקיצוץ במיסים ב-1964, ובזמן הדיונים על חוק זכויות האזרח ב-1964, רצה ג'ונסון להשיג עוד חקיקה משמעותית לפני הבחירות של 1964. שני החוקים הקודמים היו שייכים לממשל קנדי, וג'ונסון בחר להתמקד במלחמה בעוני. באפריל 1964, הציע את חוק ההזדמנות הכלכלית של 1964, שהקים משרד להזדמנות כלכלית, שנועד לפקח על סוכנויות עבודה קהילתית מקומיות, שנועדו לספק סיוע לעניים. החוק גם הקים את חיל העבודות, תוכנית הכשרה לעבודה, ואת אמריקורפס, גרסה פנימית לחיל השלום. ג'ונסון זכה לתמיכה מספקת מצד השמרנים להעברת החוק, וחתם עליו ב-20 באוגוסט. סרג'נט שרייבר, גיסם של ג'ון ורוברט קנדי, הפך לראש המשרד להזדמנות כלכלית הראשון. בנוסף, קרא לקונגרס להפוך את תוכנית תלושי המזון, שאותה הציג הנשיא קנדי באופן זמני ב-1961, לקבועה. לאחר שהבטיח טובות פוליטיות רבות, אישר לבסוף הקונגרס את חוק תלושי המזון, שהקציב 75 מיליון דולרים ל-350,000 איש בארבעים מחוזות ושלושה ערים. הנשיא טען שתלושי המזון הם צעד מציאותי ואחראי לניצול חכם יותר של עודפי התוצרת.

באוגוסט 1965, חתם ג'ונסון על חוק הדיור והפיתוח העירוני. החקיקה, שטען שהייתה החשובה בתחום הדיור מאז שנות העשרים, הרחיבה את המימון לתוכניות דיור ציבוריות והוסיפה תוכניות חדשות לדיור מסובסד לקשישים ונכים, מענקי שיקום לבעלי בתים עניים, הטבות ליוצאי צבא בתחום המשכנתאות, רשות חדשה שתפקידה היה לשכן משפחות הזכאיות לדיור בדיור פרטי ריק (עם סובסידיה לבעלי הקרקעות), ומענקים לרשויות לצורך הנחת צינורות מים וביוב, הקמת מרכזים קהילתיים באזורים עם הכנסה נמוכה, ושיקום עירוני. כעבור ארבעה שבועות, ב-9 בספטמבר, חתם הנשיא על חוק להקמת המחלקה לדיור ופיתוח עירוני.

ג'ונסון המשיך במלחמה בעוני במאמציו לחידוש עירוני, ובינואר 1966 הציג תוכנית לערים לדוגמה. על הערים היה להדגים את מוכנותן לפתח את עצמן. ג'ונסון ביקש השקעה של 400 מיליון דולר בשנה בסכום של 2.4 מיליארד דולרים. בסתיו 1966 העביר הקונגרס תוכנית מצומצמת יותר בעלות של 900 מיליון דולר. החוק עצמו, כעבור עשרים ושתיים שנה, נחשב לכישלון.

מימון לחינוך

ג'ונסון, שבעזרת החינוך הציבורי יצא ממעגל העוני, האמין שהחינוך היה המפתח לחיסול העוני, וחלק חיוני מהחלום האמריקני, בעיקר למיעוטים שלא זכו לתקצוב נאות. בשנות השישים, המימון לחינוך היה קטן, בעיקר בגלל הקושי הדמוגרפי של דור הבייבי בום, אולם הקונגרס סירב להעלות את המימון לחינוך ציבורי. ג'ונסון הדגיש את החינוך כחלק מתוכנית "החברה הגדולה", בדגש על עזרה לילדים עניים. לאחר הניצחון ב-1964, שהביא איתו חברי קונגרס ליברלים רבים, החל ג'ונסון בחקיקה שהסתיימה בחוק החינוך היסודי והתיכוני של 1965. החוק הכפיל את ההשקעה הממשלתית בחינוך, מארבעה מיליארד לשמונה מיליארד. הבית הלבן לחץ על הקונגרס, ו-263 חברי בית הנבחרים תמכו בו לעומת 153 ב-26 במרץ, ובסנאט הוא עבר ברוב גדול של 73 מול שמונה. היה זה הישג היסטורי, כשהחוק עבר ללא שינוי לאחר שמונים ושבעה ימים בלבד. בפעם הראשונה, הושקע כסף ממשלתי רב בבתי ספר ציבוריים. החוק נועד לסייע לכל מחוזות בתי הספר הציבוריים, כשכסף רב יותר ילך למחוזות עם אחוז גבוה של תלמידים עניים. ג'ונסון הצליח להעביר את החוק מכמה סיבות: חוק זכויות האזרח של 1964 אסר על הפרדה גזעית בבתי ספר ציבוריים, הרצון להשקיע בתלמידים הסיר את המחלוקת שבמימון בתי ספר דתיים, והרוב הדמוקרטי ביטל את השפעת הרפובליקנים שלא אהבו את איגודי המורים.

תוכניתו השנייה של ג'ונסון בחינוך הייתה חוק הלימודים הגבוהים של 1965, שהתמקד בתלמידים בעלי הכנסות נמוכות, וכלל מענקים, כסף לשכר לימוד והלוואות ממשלתיות. שיעורי הסטודנטים קפצו לאחר העברת החוק, ובין 1964 ל-2013, הוכפל שיעור יוצאי המכללות פי שלושה. ג'ונסון חתם על חוק שלישי ב-1965, שהנהיג תוכנית למתן מענקים לגני ילדים.

יוזמות תרבותיות

ג'ונסון יצר תפקיד חדש לממשלה בתמיכה באמנות, במדעי הרוח ובשידור ציבורי. הוא הקים את הקרן הלאומית לאמנויות ואת הקרן הלאומית למדעי הרוח, כדי לתמוך באומנים ובאנשי הרוח (כפי שמנהל הקדמה והעבודה עשה פעם). ב-1967, חתם ג'ונסון על חוק השידור הציבורי שיצר תוכניות טלוויזיה חינוכיות. הממשלה הקצתה תחנות רדיו לתכנים חינוכיים בשנות החמישים, ורשות התקשורת הפדרלית של הנשיא קנדי העניקה את הזיכיונות הראשונים לתחנות טלוויזיה חינוכיות, אולם ג'ונסון תמך ביצירת שידור ציבורי שיקדם את הגיוון המקומי. החקיקה הקימה תחנות מקומיות רבות.

רפורמות בבריאות

הנשיא לשעבר הארי טרומן ואשתו בס במעמד החתימה על חוק מדיקר ב-1965, כשליידי בירד ויוברט האמפרי צופים

הנשיא לשעבר הארי טרומן הציע עוד ב-1945 מערכת ביטוח בריאות ממלכתית, וג'ונסון הושפע מכך. מאז 1957, תמכו הדמוקרטים שהממשלה תכסה את עלויות הטיפולים הרפואיים לקשישים, שהחלו לעלות לאחר גילוי האנטיביוטיקה, אולם איגוד הרפואה האמריקני והשמרנים הפיסקליים התנגדו להתערבות ממשלתית בנושא ביטוח הבריאות. ג'ונסון תמך בהעברת החוק שהקים את תוכנית מדיקר לאזרחים הקשישים, תופעל בידי הביטוח הלאומי ותמומן ממסים. ועדת המיסוי והתקציב התנגדה לכך, אולם רוב תומכי האיגוד הרפואי הובסו בבחירות של 1964, והציבור רצה בגרסה מסוימת של ביטוח רפואי. לבסוף הוצע מודל משולש- ביטוח רפואי תחת ביטוח לאומי, תוכנית ביטוח וולונטרית לביקורי רופאים, והרחבת תוכנית הרווחה הרפואית לעניים - מדיקאייד. החוק עבר בבית הנבחרים באפריל ברוב של 313 לעומת 115, והסנאט העביר חוק יותר ליברלי ב-9 ביולי. לאחר דיונים, הסכימו בית הנבחרים והסנאט על גרסה לחוק, עליה חתם ג'ונסון ב-30 ביולי 1965. ג'ונסון העניק את שני כרטיסי המדיקר הראשונים לנשיא לשעבר טרומן ולאשתו בס לאחר החתימה על החוק בספריית טרומן באינדיפנדנס, מיזורי. מדיקר ומדיקאייד מכסים מיליוני אמריקנים.

פרסומות לטבק

ב-11 בינואר 1964, פרסם המנתח הכללי, לות'ר טרי, דו"ח מפורט שקישר בין עישון וסרטן ריאות. הדו"ח הוביל למהומה במדינה ולשיח נרחב. דעת הציבור כלפי העישון השתנתה. הדו"ח הוביל את הקונגרס להעביר חוק ביולי 1965, שדרש מיצרני הסיגריות לשים תוויות אזהרה על קופסאות הסיגריות. ב-1970, עבר חוק שאסר על פרסום סיגריות בטלוויזיה החל מ-1971.

הגירה

לאחר העברת חוק ההגירה והאזרחות, שונתה מערכת ההגירה ונמחקו כל המכסות הלאומיות משנות העשרים. אחוז הילידים הזרים שהתאזרחו בארצות הברית עלה מ-5% ל-14% ב-2016. החוק לא היה בראש סדר העדיפויות של ג'ונסון. הוא תמך בחוק מגביל הגירה ב-1952 שלא היה אהוד. חוק ההגירה שינה את ההרכב האתני של ארצות הברית והפסיק את ההעדפה למהגרים אירופאים. בנוסף, תמך החוק באיחוד משפחות. ג'ונסון גם תמך בחוק שהקל על פליטים קובניים לקבל אזרחות.

תעבורה

באמצע שנות השישים, החלו פעילי הגנת הצרכן לדרוש בפני הקונגרס לשפר את הבטיחות בדרכים. הם טענו שהממשלה והיצרנים יכולים להביא לתוצאות הרצויות.. הלך הרוח השתקף בספרו של ראלף ניידר, לא בטוח בכל מהירות. הקונגרס ערך כמה דיונים בנושא ואישר שני חוקים - חוק הבטיחות בדרכים והמכוניות, וחוק הבטיחות בכבישים, עליהם חתם הנשיא ב-9 בספטמבר. הממשלה הפכה לאחראית לאכיפת תקני הבטיחות.

חוק הבטיחות בכבישים דרש מכל מדינה לתמוך בחינוך לזהירות בדרכים ולשפר את האכיפה. בנוסף, הוא חיזק את הפיקוח על הנהגים. חוק הבטיחות בדרכים והמכוניות קבע תקני בטיחות למכוניות: הוא דרש חגורות בטיחות, גלגלים בולמי זעזועים, מכלי דלק קשיחים, מראות, שמשות חסינות משברים, פנסי איתות וכריות אוויר. בנוסף פותחו הכבישים ושופרה התעבורה. החקיקה יצרה שתי רשויות ממשלתיות: רשות הבטיחות בדרכים ורשות הבטיחות בכבישים, שתיהן חלק ממנהל הבטיחות הלאומית בכבישים.

במרץ 1966, שלח ג'ונסון לקונגרס חוק תעבורה שכלל הצעה לחקיקה שתקים משרת קבינט בנושאי תחבורה. מחלקת התחבורה החדשה הייתה אחראית על התחבורה ביבשה, באוויר ובים. החוק עבר בסנאט לאחר משא ומתן על מיזמים בתחבורה האווירית, ובבית הנבחרים לאחר משא ומתן על מיזמים בתחבורה הימית. ג'ונסון חתם על החוק ב-15 באוקטובר 1966. שלושים ואחת רשויות אוחדו במחלקה, בארגון הגדול ביותר של הממשלה מאז חוק הביטחון הלאומי של 1947.

פיקוח על נשק

לאחר ההתנקשויות בג'ון קנדי, רוברט קנדי ומרטין לותר קינג, חתם ג'ונסון על שני חוקים לפיקוח על נשק. בנוסף להתנקשויות, חתם ג'ונסון על החוק בשל פיגועי ירי. ג'ונסון חתם על חוק לפיקוח על הנשק ב-1968, מעט לאחר מותו של רוברט קנדי. ב-22 באוקטובר 1968, חתם על חוק הפיקוח על הנשק, אחד מהחוקים הנוקשים ביותר בנושא בתולדות המדינה. החוק אסר על פושעים, סוחרי סמים וחולי רוח מלרכוש אקדחים ודרש רישיונות. ג'ונסון רצה לבצע רגולציה בכל האקדחים, אולם לא הצליח לשכנע את הקונגרס להעביר חוק מקיף יותר.

תוכניות החלל

ערך מורחב – המרוץ לחלל

בגלל מעורבותו בחקיקה בקונגרס שהובילה לאישור נאס"א בהיותו מנהיג הרוב בסנאט, ותפקידו בפיקוח על תוכניות החלל של קנדי כסגן נשיא, הכיר ג'ונסון בערך של תוכנית החלל, ותמך בה בתקופתו כנשיא. בתפקידו, ביצעה נאס"א את תוכנית ג'מיני, תוכנית לטיסות מאוישות לחלל, פיתחה את טילי סטורן 5 ואת מערכות השיגור שלהם, והתכוננה למשלוח טיסות מאוישות באמצעות תוכנית אפולו. ב-27 בינואר 1967, נדהמה האומה כשצוות החללית אפולו 1- וירג'יל גריסום, אדוארד היגינס וייט ורוג'ר צ'אפי - מתו באש שפרצה בתא הפיקוד, והתוכנית נעצרה. במקום למנות וועדה, קיבל ג'ונסון את בקשתו של ג'יימס וב לתת לנאס"א לחקור את הנושא בעצמה. הסוכנות חקרה את הנושא בפיקוח הקונגרס, אולם ג'ונסון לא הפסיק את תמיכתו בנאס"א. התוכנית נמשכה, ולקראת סוף כהונתו של ג'ונסון, הושלמו שתי משימות: אפולו 7 ואפולו 8 (הראשונה שהקיפה את הירח). שישה חודשים לאחר שעזב את תפקידו, נכח ג'ונסון בשיגור אפולו 11, שהובילה לבסוף לנחיתה על הירח.

ג'ונסון פעל כדי לאשר את אמנת החלל החיצון של האומות המאוחדות. האמנה אסרה כל שימוש בנשק גרעיני או נשק להשמדה המונית בחלל, מגבילה את השימוש בירח ובגופים שמימיים אחרים למטרות שלום, ומונעת מכל ממשלה לתבוע בעלות על גוף שמימי. ההסכם הוכן לחתימה בוושינגטון, לונדון ומוסקבה ב-27 בינואר 1967, ביום של פריצת השריפה באפולו 1.

ההתנגדות למלחמה בווייטנאם

מפגינה מציעה פרח לחייל בהפגנה נגד המלחמה ליד הפנטגון.

הציבור האמריקני תמך בהגדלת המעורבות הצבאית האמריקנית בדרום וייטנאם ב-1964 לאחר אירוע מפרץ טונקין, כש-48% תמכו בצעדים קשים יותר בווייטנאם ורק 14% תמכו בהסדר ובנסיגה. עם זאת, תנועת שלום קטנה החלה לצמוח בקמפוסים של האוניברסיטאות ברחבי המדינה. פעילות הסטודנטים החלה לפרוח. ג'ונסון ניצב בין הניצים שתמכו בהחרפת הצעדים הצבאיים, ובין היונים שדרשו משא ומתן ונסיגה. הסקרים הראו שב-1965, 50% מהציבור היו ניצים ו-25% יונים. בכל מקרה, שני הצדדים האשימו את ג'ונסון. ג'ונסון, הפוליטיקאי המנוסה, הקשיב לסקרים. הוא רצה שדעת הציבור תתמוך בו.

ב-1965, החלה לבלוט תנועת ההתנגדות למלחמת וייטנאם. שתי מחאות באוניברסיטת קליפורניה זכו לתשומת לב תקשורתית: אחת ב-5 במאי, בה התרחשה צעדת מחאה במהלכה כמה מפגינים סחבו ארון קבורה שחור, וארבעים אנשים שרפו את צווי הגיוס שלהם, וב-22 במאי, כשמחאה נוספת הובילה לתשעה עשר אנשים ששרפו את צווי הגיוס שלהם ושרפו בובה בדמותו של ג'ונסון. מתנגדי מלחמה ששרפו את עצמם מאוחר יותר באותה השנה הובילו להתנגדות למלחמה.

לאחר שפורסמו תמונות של הנזק שנגרם לילדים וייטנאמים בהפצצות של צבא ארצות הברית, נאם מרטין לותר קינג נגד המלחמה. קינג ופעיל השמאל בנג'מין ספוק הובילו צעדת מחאה נגד המלחמה ב-15 באפריל, במהלכה צעדו 400,000 איש מניו יורק סיטי אל בנייני האו"ם. לאחר מכן התאחדה התנועה עם קואליציה של מתנגדי מלחמה שארגנה הפגנות. בהפגנה ב-21–22 באוקטובר 1967 בוושינגטון, השתתפו בין 70,000 ל-100,000 מפגינים.

ב-23 ביוני 1967, בזמן גיוס כספים של ג'ונסון בלוס אנג'לס, פיזרה המשטרה באלימות הפגנת התנגדות למלחמה לפני המלון בו שכן. כעבור כמה חודשים, ביקש ג'ונסון מה-FBI וה-CIA לחקור את הפעילים. הוא ומזכיר המדינה ראסק היו בטוחים שמקורות קומוניסטיים מימנו את ההפגנות, אולם ממצאי ה-CIA הפריכו זאת.

סקר מיולי 1967 הראה ש-52% מהציבור התנגד למדיניות ג'ונסון במלחמה ורק 34% ראו התקדמות. באמצע 1965, זכה לתמיכה של 70% מהציבור, אולם כעבור שנתיים, 66% מהאוכלוסייה התנגדה אליו. ג'ונסון חווה התנגדות מצד פעילים שקראו אליו "היי, היי, ל.ב.ג'. (ראשי תיבות של שם הנשיא), כמה ילדים הרגת היום?" ("Hey, hey, LBJ, how many kids did you kill today?"). לאחר התקרית עם המשטרה לא הופיע ג'ונסון בציבור, פרט לבסיסים צבאיים.

מהומות בערים

האומה סבלה מכמה "קיצים ארוכים וחמים" מלאים בהתפרעויות במהלך כהונתו של ג'ונסון. הם החלו ב-1964 במהומות בהארלם, ולאחר מכן, ב-1965, במהומות בלוס אנג'לס. האירועים הוצתו בגלל האשמות של אלימות משטרתית כנגד מיעוטים. ב-1965 נעצרה ההתקדמות בנושא זכויות האזרח. לאחר ששלושים וארבעה אנשים נהרגו ונגרם נזק לרכוש בשווי 35 מיליון דולר, חשש הציבור מהתרחבות האלימות והפסיק לתמוך בתוכניות החברתיות של ג'ונסון.

חיילי השריון בקליפורניה מכוונים תנועה מאזור שנשרף במהלך המהומות ב-1965.

ב-1966, פרצו מהומות במחוז שחור בקליבלנד. כעבור שנה, ב-1967, פרצו 159 מהומות בקיץ. במהומות בניו ג'רזי, שנמשכו שישה ימים, עשרים ושישה מתו, 1,500 נפצעו, וכל פנים העיר נשרף. במהומות בדטרויט, שלח המושל ג'ורג' רומני 7,400 חברים במשמר הלאומי כדי לעצור את המתפרעים. לבסוף שלח ג'ונסון את הצבא, עם טנקים ורובים, כדי לעצור את המהומות. דטרויט המשיכה לבעור עוד שלושה ימים עד שארבעים ושלושה מתו, 2,250 נפצעו, ו-4,000 נעצרו. הנזק ברכוש היה בשווי מאות מיליוני דולרים.

מיד לאחר מכן, הקים ג'ונסון וועדה לבחינת האירועים שתמליץ על צעדים. הדו"ח מ-1968 טען שהמדינה נעה לכיוון שתי חברות: לבנה ושחורה, נפרדות ולא שוות. הוועדה הזהירה שללא צעדים, תהפוך ארצות הברית למדינת אפרטהייד. בנוסף ביקר הדו"ח את האמריקנים הלבנים ממעמד הביניים על בידוד השחורים, והציע צעדי חקיקה לקידום שילוב גזעי ולצמצום העוני.

הנשיא, שהיה ממוקד בווייטנאם ורצה לשמור על תקציב מאוזן, לא הקדיש זמן לדו"ח. חודש לאחר הפרסום, נרצח ב-4 באפריל 1968, מרטין לותר קינג. הרצח הוביל לעוד גל מהומות ביותר מ-130 ערים במדינה, בעיקר בבולטימור, שיקגו, קנזס סיטי, לואיוויל ובוושינגטון. כעבור כמה ימים, טען ג'ונסון שהיה צורך לצפות למהומו הללו בשל המצב הקשה של השחורים והיחס אליהם בעבר.

מדיניות חוץ

וייטנאם

ערך מורחב – מלחמת וייטנאם

מלחמות הודו-סין התרחשו מאז שיפן פלשה להודו-סין הצרפתית במהלך מלחמת העולם השנייה, וצרפת התקשתה להשיג שליטה במושבותיה לשעבר לאחר המלחמה. כוחות וייט מין הקומוניסטים התנגדו בהצלחה לכיבוש הצרפתי והיפני בווייטנאם, והקימו את צפון וייטנאם הקומוניסטית ב-1954 לאחר הסכמי ז'נבה. מלחמת וייטנאם החלה ב-1955 כשכוחות צפון וייטנאם, בתמיכת ברית המועצות, סין ושאר הממשלות הקומוניסטיות, ניסו לאחד את המדינה ולכבוש את דרום וייטנאם. עם כניסתו לתפקיד, הבהיר ג'ונסון שלא ישנה את תפקידה של ארצות הברית במלחמה. בזמן מותו של קנדי, היו כבר 16,000 אנשי צבא בווייטנאם, שתמכו בממשלת דרום וייטנאם שהייתה דמוקרטית להלכה. עם זאת, במהלך כהונתו של ג'ונסון עלתה המעורבות האמריקנית בווייטנאם, כשכמות החיילים עלתה ל-500,000 עם סוף כהונתו של ג'ונסון. גישתו של ג'ונסון להתערבות (ולאחר מכן, למלחמה) בווייטנאם, נבעה מכך שהאמין בתאוריית הדומינו, שגרסה כי נפילתה של מדינה אחת לידיים קומוניסטיות תגרור בהכרח נפילתן של מדינות נוספות. ג'ונסון היה מחויב לתורת הבלימה שדרשה מאמריקה למנוע כל ניסיון להתפשטות קומוניסטית. ג'ונסון חשש שנפילת וייטנאם תפגע באמינות מפלגתו בנושאי ביטחון לאומי ותפגע ביוזמות הפנים שלו, כפי שנפילת סין ומלחמת קוריאה פגעו בדמוקרטים בשנות החמישים.

תקרית מפרץ טונקין

באוגוסט 1964 ארעה במפרץ טונקין הסמוך לווייטנאם תקרית ובה משחתת אמריקנית נפגעה מאש שמקורה לא ידוע. ארצות הברית טענה ששתי ספינות טורפדו צפון וייטנאמיות תקפו את המשחתת שהייתה במים בינלאומיים ובמרחק שישים וארבעה קילומטרים מחופי וייטנאם. ג'ונסון לא רצה לערב את וייטנאם במערכת הבחירות, אולם הרגיש צורך להגיב לתוקפנות הווייטנאמית, ולכן קיבל ב-7 באוגוסט מהקונגרס אישור לגיוס חיילים ללא הכרזת מלחמה. ג'ונסון, שהיה נחוש לשפר את תדמיתו בנושאי חוץ, רצה למנוע מעצמו את הביקורת לה זכה טרומן בקוריאה, כשהתערב ללא אישור הקונגרס. התגובה להתקפה החלישה את הביקורות כלפי ג'ונסון מצד תומכי גולדווטר, והקלה על ג'ונסון להשתמש בכוח צבאי רב יותר, למנוע התקפות, ולסייע למדינות חברות SEATO שביקשו עזרה. ג'ונסון הבטיח שמטרת ארצות הברית היא לשמר את העצמאות הדרום וייטנאמית בעזרת תחמושת ויועצים, ולא באמצעות מעורבות אמריקנית ישירה.

1964

בסוף 1964, פקפק ג'ונסון בערך של שמירת כוחות הצבא בווייטנאם, אולם לאחר פגישה עם מזכיר המדינה דין ראסק, ויושב ראש המטות המשולבים מקסוול טיילור, הכריז ג'ונסון על מוכנותו להרחיב את המעורבות האמריקנית כשהזמן יהיה מתאים. בבחירות של 1964, חזר ג'ונסון על רצונו לסייע לווייטנאם אולם להימנע מעוד מלחמת קוריאה; אולם באופן פרטי הוא ידע שלא משנה מה יקרה, המדינה תיאלץ להסתבך בווייטנאם. הוא התמקד בעיקר במדיניות הפנים, והרגיש שיריביו הפוליטיים תומכים במעורבות צבאית בווייטנאם כדי לקחת את המשאבים מהמלחמה בעוני. המצב רק החמיר בסתיו לאחר שכוחות וייט מין תקפו את המשחתות האמריקניות, וגם בסיס חיל אוויר בדרום וייטנאם. ג'ונסון החליט לא להגיב באותה התקופה לאחר שהתברר שהדבר לא ישנה את מצבו בסקרים. בסוף 1964, היו 23,000 חיילים בווייטנאם. ב-1964 נהרגו 1,278 קורבנות אמריקנים במלחמה.

בחורף 65–1964, לחץ הצבא על ג'ונסון להתחיל בהפצצות שימנעו השתלטות קומוניסטית על דרום וייטנאם. בנוסף, רוב הציבור לא רצה לתקוף את הקומוניסטים, כשרק 26%-30% מהציבור התנגדו לתגובה. ג'ונסון שינה את מדיניותו, ותמך בתגובה קשה יותר בינואר, לאחר החלפת הממשל בסייגון. הוא הסכים עם מקג'ורג' באנדי ומקנמארה, שעמידתה של ארצות הברית מהצד תוביל לתבוסה ולנסיגה משפילה. ג'ונסון טען שבלי קשר ליציבות הממשלתית בסייגון, הוא יהיה מוכן לפעול.

1965

ערך מורחב – מבצע רעם מתגלגל

מזכיר ההגנה רוברט מקנמארה וגנרל ויליאם וסטמורלנד בווייטנאם, 1965

ג'ונסון דיבר רבות על הצורך בהסלמה, והאמין כי עם עוד מעט משאבים והשקעת כוחות, הווייטקונג יכנעו. אך למעשה יחס ההרוגים עלה ככל שהיו יותר חיילים אמריקנים בווייטנאם.

המשבר בווייטנאם החריף ב-1965, כאשר מטוסי חיל האוויר האמריקאי החלו להפציץ מטרות בצפון. באנדי הודיע בדו"ח שפעולה מידית בווייטנאם תמנע תבוסה. בנוסף, כוחות הווייטקונג הרגו שמונה יועצים אמריקנים ופצעו עוד עשרות בהתקפה על בסיס חיל אוויר. ג'ונסון לא רצה לפגוע במעמדו בציבור ולא טען שהרחיבו את המאמץ המלחמתי. הוא האמין שבאמצעות הגבלת המידע לציבור ואפילו לקונגרס, יוכל למקסם את גמישותו בנושא. רבים הניחו שההפצצות יגרמו לריסון הווייטקונג, אולם מוסריותה ויציבותה של ממשלת דרום וייטנאם נפגעה קשות.

במרץ, תמך באנדי שכוחות הקרקע יצטרפו ויתגברו את כוחות האוויר. ג'ונסון העלה את מספר חיילי הלוגיסטיקה מ-18,000 ל-20,000, וסיפק עוד חיילים למבצעים. בנוסף, החליף את מטרת הצבא מהגנה להתקפה. עם זאת, הוא המשיך להתעקש לא להציג את המדיניות בפני הציבור.

ב-2 באפריל, נאם ראש ממשלת קנדה, לסטר פירסון, באוניברסיטת טמפל בפילדלפיה. בנאומו הביע את תמיכתו בהפסקת ההפצצות האמריקניות ובמציאת פתרון דיפלומטי. ג'ונסון לא יכול היה לסבול ביקורת על מדיניות החוץ בשטח האמריקני. לפני סיום נאומו, זומן פירסון אל קמפ דייוויד כדי להיפגש עם ג'ונסון למחרת היום. במהלך הפגישה תפס ג'ונסון, שנודע במזגו החם, את פירסון בצווארון, וצעק עליו "שלא תעז לבוא אל הסלון שלי ולהשתין על השטיח."

קובעי המדיניות הראשיים - מקנמארה, וסטמורלנד ובאנדי - נפגשו בהונולולו ב-20 באפריל והסכימו להמליץ בפני ג'ונסון לשלוח עוד 40,000 חיילים אל וייטנאם. באמצע יוני 1965 עמד מספר החיילים בווייטנאם על 82,000 (עלייה של 150%). כעבור שבועיים, הודיע ג'ונסון למנהיגי הקונגרס שהוא דורש עוד 700 מיליון דולרים שיסופקו לווייטנאם ולרפובליקה הדומיניקנית, בטענה שכל חבר קונגרס שיתמוך בכך ממשיך במאמץ לבלימת הקומוניסטים. הבקשה אושרה ברוב של 408 לעומת שבעה בקונגרס, ובסנאט ברוב של 88 לעומת שלושה.

ביוני דיווח השגריר שההפצצות לא השפיעו על צפון וייטנאם, ושהצבא בדרום וייטנאם נמצא בסכנת התמוטטות. הגנרל וסטמורלנד המליץ לנשיא מעט לאחר מכן להעלות את מספר החיילים מ-82,000 ל-175,000. לאחר שהתייעץ עם יועציו, החליט ג'ונסון להכריז במסיבת עיתונאים על הצעד, והודיע שישלח עוד חיילים אם יידרש. ג'ונסון היה בדילמה בין שליחת אמריקנים למות בווייטנאם ובין כניעה לקומוניסטים. אם ישלח עוד חיילים יסתבך במלחמה זרה, ואם לא, חשש מהדחה. הוא המשיך להתעקש שלא שינה את מדיניותו בנושא. באוקטובר 1965, כבר היו בווייטנאם מעל 200,000 חיילים.

בסוף השנה, לאחר התייעצות עם המטות המשולבים ויועציו, החליט ג'ונסון להגדיל את מספר החיילים ב-15,000 חיילים לחודש במהלך 1966 במקום להעלות אותם בבת אחת, כדי למנוע יחסי ציבור גרועים. במהלך אותה שנה החליט ג'ונסון למצוא פתרון דיפלומטי שיביא לחתימת הסכם שלום, וב-28 בדצמבר נפסקו ההפצצות. אך כל הצעותיו נדחו על ידי הקומוניסטים וההפצצות חודשו בעוצמה ב-31 בינואר 1966.

1966

רוברט קנדי ביקר את החלטתו של ג'ונסון לחזור להפציץ בווייטנאם, וטען שארצות הברית בדרך לאסון גדול. מעט לאחר מכן, ערכה ועדת הסנאט ליחסי חוץ שימועים טלוויזיוניים בנוגע למדיניות בווייטנאם. בחשש מהביקורת, כינס ג'ונסון עוד ועידה בהונולולו, ונכח בה שלושה ימים עם השגריר לודג' והגנרל וסטמורלנד. באפריל 1966, התעודד ג'ונסון מהעובדה שכוחות הווייטקונג ספגו יותר אבדות מהכוחות הדרום וייטנאמיים. אולם בו זמנית, למרות הלחץ על ממשלת דרום וייטנאם לחזק את עמדותיה הפנימיות, הייתה ממשלת דרום וייטנאם פגיעה, ולא רצתה לבצע תהליכי דמוקרטיזציה במדינה.

מעניק מדליה לחייל בביקור בווייטנאם ב-1966

חוסר הסבלנות כלפי ג'ונסון הלך וגדל. ועדת הסנאט בנושאי הכוחות המזוינים הכריזה שהגיע הזמן לסיים את המלחמה או לסגת. ג'ונסון טען שיש לספק הרתעה מקסימלית מול התוקפנות הקומוניסטית במחיר מינימלי. בנוסף החל בהפצצות מפעלים בצפון וייטנאם בתקווה להאיץ את הניצחון. ביולי חשף סקר ש-83% מהציבור תומכים בהפצצות. אולם באוגוסט חשפה מחלקת ההגנה שההפצצות לא השפיעו על המלחמה.

לקראת הסתיו, דיווחו מקורות על התקדמות מול הכוחות בצפון וייטנאם. הצדדים לחצו על ג'ונסון להחל בדיוני שלום. אולם הפער מול צפון וייטנאם היה בלתי ניתן לגישור, כשג'ונסון מסרב להפסיק עם ההפצצות ולהסיג את כוחותיו. וסטמורלנד ומקנמארה המליצו על תוכנית להרגעת האזור. ג'ונסון העביר את הנושא להכרעה צבאית באוקטובר. באותה התקופה החל ג'ונסון להצדיק יותר ויותר את הקורבנות במלחמה. הוסכם בין ג'ונסון ובכירי ממשלו לבין הנהגת דרום וייטנאם כי הלחימה תימשך עד לניצחון, ועקב כך הורה להגביר את מעורבותה של ארצות הברית במלחמה, למרות חוסר האהדה בציבור. בשיחה עם דווייט אייזנהאואר ב-3 באוקטובר 1966, טען ג'ונסון שניסה לנצח במלחמה במהירות האפשרית.

לקראת סוף השנה היה ברור שתהליכי השלום לא עובדים, וגם ההפצצות לא הועילו. ג'ונסון הסכים להמלצתו של מקנמארה להוסיף עוד 70,000 חיילים ב-1967 אל ה-400,000 שכבר היו. מקנמארה המליץ לא להעלות את כמות ההפצצות, אולם ג'ונסון תמך בעמדת ה-CIA והגביר אותן. הדבר התרחש למרות דיונים סודיים בסייגון, האנוי ובוורשה. ההפצצות הובילו לסיום הדיונים, אולם ממילא לא האמין הממשל לצפון וייטנאם.

1967

ג'ונסון מדבר עם מזכיר ההגנה רוברט מקנמארה, 1967.

בינואר ובפברואר 1967, נעשו גישושים לשיחות שלום עם כוחות צפון וייטנאם, שלא צלחו. הו צ'י מין הכריז שהפתרון היחיד הוא נסיגה אמריקנית. ההערכות הצבאיות ממרץ 1967 חשפו הסלמה הולכת וגוברת במלחמה, בניגוד לטענות כוחות הקרקע. היה קשה להעריך את כוחו של הווייטקונג. בפברואר, הסכים ג'ונסון לתקוף את שבילי האספקה בלאוס ועוד חמישים וארבע מטרות חדשות בצפון, וגם להטמין מוקשים בנחלים כדי לתגבר את ההפצצות האוויריות.

במרץ דרש רוברט קנדי בנאומו בסנאט הגברת ההתנגדות למלחמה. התנגדותו ומועמדותו הפוטנציאלית ב-1968 הכניסה את ג'ונסון להלך רוח לוחמני, במקום לאמץ מדיניות ריאליסטית יותר. כעסו וזעמו של ג'ונסון על התסבוכת בווייטנאם והשפעתה הפוליטית עליו התבטאה בהכרזתו מול קנדי. ג'ונסון קיבל דו"חות בנושאי ההתקדמות הצבאית בקיץ, והזהיר את קנדי "אשמיד אותך ואת כל אחד מחבריך היונים בתוך חצי שנה," צעק, "תהיו מתים פוליטית בתוך חצי שנה".

במאי הציע מקנמארה לג'ונסון דרך מילוט מווייטנאם: הממשל יוכל להכריז שמטרתו במלחמה - הגדרה עצמית לדרום וייטנאם - הושגה בזכות הבחירות שעמדו להיערך בספטמבר, שיוכלו ליצור ממשלה קואליציונית. ג'ונסון לא רצה להפקיר את דרום וייטנאם, בעקבות דו"חות של ה-CIA שחשפו מאבקי כוחות, ירידה בכוחות הצבאיים ומחסור במזון בצפון וייטנאם.

באמצע 1967, כבר נהרגו או נפצעו כמעט 70,000 אמריקנים, ורוב התקשורת תיארה את הנושא כמבוי סתום. ביולי, שלח ג'ונסון את מקנמארה וקצינים אחרים לפגישה עם וסטמורלנד כדי להגיע להסכם על תוכניות לעתיד הקרוב. וסטמורלנד ביקש תגבורת של בין 80,500 ל-200,000 חיילים, לצד 470,000 החיילים שכבר היו בחזית. ג'ונסון הסכים להעלאה של 55,000 חיילים, וכך היו בווייטנאם 525,000.

באוגוסט החליט ג'ונסון, בתמיכת המטות המשולבים, להרחיב את ההפצצות, שהגיעו כמעט לכל מקום פרט להאנוי ולגבול הסיני. מאוחר יותר באותו החודש, אמר מקנמארה לסנאט שההפצצות לא יוכלו להביא את האנוי לשולחן הדיונים. המטות המשולבים היו המומים ואיימו בהתפטרות המונית. מקנמארה זומן לבית הלבן לשיחת נזיפה בת שלוש שעות. אולם דו"חות של ה-CIA תמכו במקנמארה. בינתיים, הסתיימו הבחירות בדרום וייטנאם, והייתה תקווה שיתקיימו שיחות שלום.

ג'ונסון נפגש עם קבוצת יועצים במדיניות חוץ בנובמבר 1967 כדי לשוחח על וייטנאם.

למרות הבחירות, נותרה ממשלת דרום וייטנאם חסרת כוח ממשי ומלאת שחיתות. בספטמבר, נראה היה שכוחות הצפון היו מוכנים לקבל בוררות צרפתית, ולכן הפסיק ג'ונסון להפציץ אזורים קרובים להאנוי. בנאומו בטקסס הסכים להפסיק את כל ההפצצות בתנאי שהו צ'י מין ינהל דיונים משמעותיים ושצפון וייטנאם לא תנצל את הפסקת האש. גם ללא תגובה, ניסה ג'ונסון להגיע למשא ומתן.

כשהמלחמה נכנסה למבוי סתום ולאור הכעס החריף כלפיו בציבור, כינס ג'ונסון קבוצת מומחי מדיניות חוץ, שנודעו כ"אנשים החכמים", כדי לגבש תפישה לגבי המלחמה- דין אצ'יסון, הגנרל עומר בראדלי, ג'ורג' בול, מקג'ורג' באנדי, ארתור דין, דאגלס דילון, אייב פורטס, אברל הארימן, הנרי קבוט לודג' הבן, רוברט מרפי ומקס טיילור. כולם התנגדו לנסיגה מווייטנאם, ועודדו את ג'ונסון להישאר באותו המסלול. ב-17 בנובמבר, בנאום לאומה, הבטיח ג'ונסון לציבור שהצבא גורם ליותר אבדות ממה שהוא סופג, ושישנה התקדמות. כעבור שבועיים, התפטר מקנמארה מתפקידו כמזכיר ההגנה. מאחורי הקלעים, הוא החל לפקפק בתוכניותיו של ג'ונסון. עוזרים רבים של ג'ונסון, כולל ג'ורג' בול ומקג'ורג' באנדי, התפטרו בשל המלחמה.

1968

וולט רוסטו מראה לג'ונסון דגם של תוכניות קרב בפברואר 1968

ב-30 בינואר 1968, התרחשה מתקפת טט, בה תקפו כוחות הצפון והווייטקונג את חמש הערים הגדולות בדרום וייטנאם, כולל סייגון ואת השגרירות האמריקנית ובניינים ממשלתיים אחרים. המתקפה אמנם נכשלה, אולם הייתה ניצחון פסיכולוגי, כשהציבור האמריקני החל להביע התנגדות נחרצת למלחמה. שדרני החדשות החלו לפקפק ביכולת של עוד חיילים לשנות את המצב הסבוך באזור, וג'ונסון הבין שאיבד את התמיכה מצד אמריקה המרכזית. רק 26% מהציבור תמכו באופן ניהול המלחמה, כש-63% מתנגדים. ג'ונסון הסכים להוסיף עוד 22,000 חיילים לחזית, על אף דרישת המטות המשולבים לכמות גדולה פי עשרה.

במרץ 1968, היה ג'ונסון נואש וחיפש דרך לצאת מהמלחמה בכבוד. מזכיר ההגנה החדש, קלארק קליפורד, תיאר את המלחמה כמצב ללא תוחלת והבטיח לצאת מווייטנאם. הוא החליט להגביל את ההפצצות והוביל לכך שתשעים אחוז מהאוכלוסייה בצפון וייטנאם ו-75% משטחיה לא חוו הפצצות. ב-25 במרץ, שוב נפגשו "האנשים החכמים" עם הנשיא. הפעם הם לא רצו להוסיף חיילים והמליצו לג'ונסון לפתוח במשא ומתן. ג'ונסון קיבל במהירות את המצב.

ב-31 במרץ, הודיע ג'ונסון לאומה על התחלת צעדים להגבלת המלחמה, והכריז על הפסקה חד צדדית של ההפצצות ועל רצונו להיכנס לדיונים. בנוסף, הודיע באותו נאום שלא יתמודד לעוד כהונה כנשיא.

באפריל, הצליח ג'ונסון לפתוח בשיחות שלום בפריז, והדיונים בנושא החלו במאי. הדיונים לא הצליחו להביא תוצאות משמעותיות, והוחלט על דיונים פרטיים יותר. כעבור חודשיים נחשף שגם הדיונים הללו לא הביאו תוצאות. למרות המלצות להפסיק את ההפצצות כדי להוביל לדיונים פוריים יותר, סירב ג'ונסון באוגוסט. באוקטובר, כשהצדדים התקרבו לקראת הסכם לגבי הפסקת ההפצצות, שכנע המועמד הרפובליקני ריצ'רד ניקסון את כוחות דרום וייטנאם שהוא יספק להם תנאים טובים יותר, כדי למנוע הסכם עד לאחר הבחירות. לאחר מערכת הבחירות, מטרתו המרכזית של ג'ונסון הייתה לגרום לסייגון להצטרף אל שיחות השלום בפריז. באופן אירוני, כוחות דרום וייטנאם חזרו לדיונים רק לאחר שניקסון שכנע אותם. הם המשיכו להתווכח על עניינים סמליים עד לכניסתו של ניקסון לתפקיד.

רבים טענו שהערכת השפעתה של המלחמה על האהדה כלפי ג'ונסון הייתה מוגזמת. המלחמה לא הייתה אהודה והובילה לפילוג במפלגה הדמוקרטית. המפלגה הרפובליקנית לא הייתה מקשה אחת, וניקסון זכה לתמיכת שני הפלגים שלה כשהבטיח להקטין את מספר החיילים ולסיים את העימות.

בשיחה עם רוברט מקנמארה, קילל ג'ונסון את מלחמת וייטנאם ויצא נגד "חבורת הקומוניסטים" שמנהלת את הניו יורק טיימס בנוגע לכתבותיהם נגד המלחמה. הוא טען שהמלחמה הייתה דרך לחסל אותו: כיוון שהתערב במלחמה, הוא איבד את כל תוכניות החברה הגדולה מבית. אולם אם לא היה מתערב והיה נותן לקומוניסטים להשתלט על דרום וייטנאם, היה נתפס כפחדן ופוגע בהשפעה האמריקנית בעולם.

ברית המועצות

ראש הממשלה הסובייטי אלכסיי קוסיגין (משמאל) ליד ג'ונסון

למרות מחויבותו לתורת הבלימה, ניסה ג'ונסון להביא לפיוס עם ברית המועצות עצמה, והכין את הקרקע לקראת הדטאנט של שנות השבעים. ג'ונסון דאג מפני מלחמה גרעינית, וביקש להקטין את המתחים באירופה. ממשל ג'ונסון ניסה להגיע להסכמי בקרה על נשק עם ברית המועצות, חתם על אמנת החלל החיצון ועל האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני, והניח את הקרקע לדיוני סאל"ט. ג'ונסון נפגש עם ראש הממשלה הסובייטי אלכסיי קוסיגין בניו ג'רזי ב-1967. כעבור שנה, ריסקו כוחות ברית ורשה את האביב של פראג, ניסיון הדמוקרטיזציה בצ'כוסלובקיה. המעורבות הצבאית סיימה את ניסיונו של ג'ונסון להגיע להסכם לבקרת נשק, על אף שארצות הברית לא שקלה להתערב לטובת צ'כוסלובקיה.4

מכירת נשק

הקונגרס חוקק באוקטובר 1968 חוק שתמך במדיניות הממשל בנושאי בקרת נשק. החוק חייב את ארצות הברית לעולם חופשי מסכנות הנשק והקים ועדה שפיקחה על מכירת הנשק האמריקני.

יחסיו עם ישראל

ספר הטלפונים של לוי אשכול, פתוח עם הפרטים של ג'ונסון

הנשיא ג'ונסון היה הראשון, שבנה את הברית האסטרטגית בין המדינות. ביטוי לעמדתו הערכית של ג'ונסון, המסבירה את יחסו החיובי לישראל, ניתן לראות בפגישה בינו לבין ראש ממשלת ברית המועצות קוסיגין. הסוביטי שאל מדוע הוא תומך בישראל ? ג'ונסון מספר: "הוא לא יכול להבין מדוע זה נרצה לתמוך בשלושה מיליון יהודים, כאשר יש מאה מיליון ערבים, אני אמרתי לו שהמספרים אינם קובעים מי צודק". לאור תשובתו ששמה דגש על צדק ומוסר, ברור מדוע ג'ונסון, הוא הראשון שיצר את המפנה ביחסים בין המדינות.

ג'ונסון היה הנשיא האמריקאי הראשון שחתם עם ישראל על מזכר הבנות, ובו הודגשה מחויבותה של ארצות הברית לביטחונה של ישראל, וישראל הסכימה כי לא תהיה הראשונה שתכניס נשק גרעיני למזרח התיכון.

במאי 1964 הוזמן לוי אשכול לפגישה עם הנשיא לינדון ג'ונסון. בכך, אשכול היה ראש הממשלה הישראלי הראשון שהוזמן באופן רשמי לבית הלבן.

ביוני 1967, המתחים בין ישראל ומדינות ערב השכנות לה הובילו למלחמת ששת הימים. במהלך ראיון ב-1993, ציין מזכיר ההגנה בממשלו של ג'ונסון, רוברט מקנמארה, כי נושאת מטוסים מהצי השישי של ארצות הברית נשלחה לכיוון מזרח הים התיכון על מנת לעזור לישראל במלחמה. עם תקיפתה של ישראל במצרים, חשש הממשל האמריקאי כי הסורים, בעזרתם של הרוסים, יתקיפו את ישראל. הרוסים הגיבו לצעד זה בתוקפנות, ואמרו לממשל בקו ישיר ממוסקבה כי "אם אתם רוצים מלחמה, תקבלו מלחמה". ברית המועצות תמכה במשך כל המלחמה בבנות בריתה הערביות, וכן חימשה אותם והציבה את כוחותיה הימיים במזרח הים התיכון. במהלך המלחמה הופעל לראשונה הקו החם מוסקבה-וושינגטון. המלחמה הסתיימה בניצחון ישראלי מהיר.

בתום מלחמת ששת הימים, הביע ממשל הנשיא ג'ונסון את עמדתו כי חזרה מיָדית של ישראל למצב ששרר ב־4 ביוני 1967 בטרם פרוץ המלחמה, לא תהווה מרשם לשלום אלא לחידוש מעשי האיבה. מזכיר ההגנה האמריקני, רוברט מקנמארה, פנה לגנרל ארל ווילר, ראש מטה הכוחות המשולבים, בשאלה מהו "השטח המינימלי" שישראל תהיה אולי זכאית להותיר בידיה כדי לאפשר הגנה יעילה יותר. ווילר הגיב בתזכיר מה‐29 ביוני 1967 לפיו: "מנקודת מבט צבאית מקצועית גרידא, ישראל חייבת להשאיר בידה חלק מהשטחים הערביים הכבושים על מנת לספק גבולות בני הגנה מבחינה צבאית".

לאחר המלחמה לא כפה ג'ונסון על ישראל, כדווייט אייזנהאואר בזמנו, נסיגה מהשטחים שכבשה, אם כי הבהיר שיהיה צורך לסגת מחלק מהם בעתיד, וכן תמך בהחלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם. בספטמבר 1968 אמר ג'ונסון: "ברור שחזרה לקווי 4 ביוני 1967 לא תביא שלום. הגבולות חייבים להיות בטוחים ומוכרים".

ג'ונסון אישר את מכירת מטוסי הסקייהוק שהגיעו לישראל לראשונה בסוף 1967, וכן את מטוסי הפנטום ב-1969.

התערבות ברפובליקה הדומיניקנית

בתחילת 1965, שלח ג'ונסון את חיל הנחתים אל הרפובליקה הדומיניקנית כדי להגן על השגרירות ולהגיב לאיום קומוניסטי במלחמת האזרחים באזור. באותו האביב הצדדים הגיעו להסכם. המשבר חיזק את תפיסתו של ג'ונסון שעליו לשכנע את תומכיו ויריביו מבית ומחוץ שיש לו דרך להתמודד מול הקומוניסטים בווייטנאם.

ביקורים בינלאומיים

ג'ונסון נסע מחוץ לארצות הברית אחת עשרה פעמים לעשרים מדינות במהלך כהונתו. הוא טס 523,000 מיילים על אייר פורס 1 בתפקידו. אחת מהנסיעות הבולטות שלו הייתה לפני חג המולד ב-1967. הוא החל את נסיעתו כשנסע לאזכרה לראש ממשלת אוסטרליה, הרולד הולט, שנעלם במהלך שחייה ונחשב שטבע. הבית הלבן לא חשף זאת בפני הציבור. ג'ונסון נסע 26,959 מיילים ב-4.7 ימים. המטוס חצה את קו המשווה פעמיים, עצר בבסיס בקליפורניה, ואז בהונולולו, פאגו פאגו, קנברה, מלבורן, וייטנאם, קאראצ'י ורומא.

מדינות בהן ביקר ג'ונסון במהלך כהונתו

	תאריכים	מדינה	מיקום	פרטים
1	01 !16 בספטמבר 1964		ונקובר	ביקור בלתי רשמי. נפגש עם ראש הממשלה לסטר פירסון.
2	02 !14-15 באפריל 1965		מקסיקו סיטי	ביקור בלתי רשמי. נפגש עם הנשיא גוסטבו דיאס אורדס.
3	03 !21–22 באוגוסט 1966		האי קמפובלו, צ'אמקוק	הניח עם ראש הממשלה לסטר פירסון את אבן הפינה לפארק הלאומי רוזוולט.
4	04 !19-20 באוקטובר 1966		ולינגטון	ביקור ממלכתי. נפגש עם ראש הממשלה קית' הוליאוק.
	05 !20-23 באוקטובר 1966		קנברה, מלבורן, סידני, בריזבן, טאונסוויל	ביקור ממלכתי. נפגש עם המושל הכללי ריצ'רד קייסי ועם ראש הממשלה הרולד הולט. הביקור היה ביקור תודה עקב תמיכת ממשלת אוסטרליה במלחמת וייטנאם, אולם במהלכו התחוללו הפגנות נגד המלחמה.
	06 !24-26 באוקטובר 1966		מנילה, לוס באנוס, קורגידור	נכח בוועידה עם ראשי ממשלת אוסטרליה, קוריאה הדרומית, ניו זילנד, הפיליפינים, דרום וייטנאם ותאילנד. הפגישה הסתיימה בהצהרה שהמדינות יתנגדו להתפשטות הקומוניזם ויקדמו דמוקרטיזציה ופיתוח בווייטנאם ובאסיה.
	07 !26 באוקטובר 1966		קם רן ביי	ביקר אנשי צבא אמריקנים.
	08 !27-30 באוקטובר 1966		בנגקוק	ביקור ממלכתי. נפגש עם המלך ראמה התשיעי.
	09 !30-31 באוקטובר 1966		קואלה לומפור	ביקור ממלכתי. נפגש עם ראש הממשלה.
	10 !31 באוקטובר – 2 בנובמבר 1966		סיאול, סוואן	ביקור ממלכתי. נפגש עם הנשיא פאק צ'ונג-הי ועם ראש הממשלה. נאם בפני האספה הלאומית.
5	11 !3 בדצמבר 1966		אקוניה	פגישה בלתי רשמית עם הנשיא גוסטבו דיאס אורדס.
6	12 !11-14 באפריל 1967		פונטה דל אסטה	ועידה עם ראשי מדינות דרום אמריקה.
	13 !14 באפריל 1967		פרמריבו	תחנת ביניים בדרך מאורוגוואי.
7	14 !23-26 באפריל 1967		בון	נכח בהלווייתו של קונראד אדנאואר.
8	15 !25 במאי 1967		מונטריאול אוטווה	נפגש עם המושל הכללי. נכח באקספו 67'. ערך דיון בלתי רשמי עם ראש הממשלה לסטר פירסון.
9	16 !28 באוקטובר 1967		סיודאד חוארס	נכח בהעברת שטחים מארצות הברית למקסיקו. ערך דיון בלתי רשמי עם הנשיא גוסטבו דיאס אורדס.
10	17 !21–22 בדצמבר 1967		קנברה	נכח בהלווייתו של ראש הממשלה הרולד הולט. דן עם ראשי מדינה אחרים.
	18-23 בדצמבר 1967 !18-23 בדצמבר 1967		קהורט	ביקר אנשי צבא אמריקנים.
	19 !23 בדצמבר 1967		קם רן ביי	ביקר אנשי צבא אמריקנים.
	20 !23 בדצמבר 1967		קראצ'י	נפגש עם הנשיא איוב חאן.
	21 !23 בדצמבר 1967		רומא	נפגש עם הנשיא ועם ראש הממשלה אלדו מורו.
	22 !23 בדצמבר 1967		ארמון האפיפיור	ביקר את האפיפיור פאולוס השישי.
11	23 !6-8 ביולי 1968		סן סלוודור	נכח בוועידת נשיאי רפובליקות מרכז אמריקה.
	24 !8 ביולי 1968		מנגואה	ביקור בלתי רשמי. נפגש עם הנשיא אנסטסיו סומוסה דביילה.
	25 !8 ביולי 1968		סן חוסה	ביקור בלתי רשמי. נפגש עם הנשיא חוסה חואקין טרחוס פרננדס.
	26 !8 ביולי 1968		סן פדרו סולה	ביקור בלתי רשמי. נפגש עם הנשיא.
	27 !8 ביולי 1968		גואטמלה סיטי	ביקור בלתי רשמי. נפגש עם הנשיא.

מערכות בחירות

בחירות אמצע הכהונה של 1966

בבחירות אמצע הכהונה של 1966, איבדו הדמוקרטים ארבעים ושבעה מושבים בבית הנבחרים לרפובליקנים, ועוד שלושה בסנאט. למרות ההפסדים, נותרו הדמוקרטים הרוב בקונגרס. הרפובליקנים התמקדו בנושאי החוק והסדר לאחר המהומות בערים הגדולות, במלחמת וייטנאם, ובכלכלה, כשהם מזהירים מפני העלייה באינפלציה והעלייה בגירעון. ההפסדים פגעו בעיקר בליברלים של המפלגה, ומנעו מג'ונסון להעביר חוקים בקונגרס. הבחירות סייעו לשיקומה של המפלגה הרפובליקנית לאחר ההפסדים ב-1964.

בחירות 1968

ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1968

לפי התיקון ה-22 לחוקה (אשר מטילה מגבלת כהונה לנשיא ארצות הברית ומאפשרת לו לכהן רק שתי קדנציות), היה כשיר ג'ונסון להתמודד לכהונה שנייה ומלאה, עקב בחירתו לנשיאות פעם אחת והעובדה ששירת פחות משנתיים לאחר מינויו לתפקיד. אולם ב-1966, החלה העיתונות לבקר את ג'ונסון, בטענה שיש פער בין הצהרותיו לבין המצב האמיתי בווייטנאם. חברי מפלגה הזהירו את ג'ונסון מהפסדים גדולים במדינות, עקב ביקורת על וייטנאם, מיסוי גבוה, מתיחות גזעית וחוסר תמיכה בתוכניותיו של ג'ונסון. עם זאת, בינואר 1967 היו לג'ונסון כמה יתרונות: השכר היה בשיא של כל הזמנים, האבטלה הייתה בשפל של שלוש עשרה שנים, והרווחים היו גדולים ביותר. עם זאת, הייתה דאגה בשל עלייה באינפלציה ובשיעורי הריבית. ג'ונסון ביקש להגדיל את מס ההכנסה בשישה אחוזים באופן זמני כדי לכסות את הגירעון. שיעור האהדה כלפיו נותר פחות מחמישים אחוזים. בינואר 1967, מספר תומכיו הגדולים ירד מעשרים וחמישה אחוזים לשישה עשר בלבד. בסקרים, נראה היה שהרפובליקני ג'ורג' רומני משתווה אליו. ג'ונסון קישר בין אישיותו השתלטנית לבין חוסר האהדה כלפיו. הוא טען שהעיתונות והליברלים פגעו בו.

למרות ההתנגדות הגוברת לג'ונסון בעקבות מדיניותו בווייטנאם, אף מועמד דמוקרטי בכיר לא היה מוכן לרוץ נגד נשיא מכהן מהמפלגה שלו. אפילו רוברט קנדי, אחד ממבקריו הגדולים של ג'ונסון עם תמיכה ענפה במפלגה, סירב בתחילה לרוץ נגדו. עם זאת, בתחילת 1968, החל ג'ונסון לאבד את התמיכה במפלגתו, שהתפלגה לארבעה פלגים. הפלג הראשון הכיל את ג'ונסון והאמפרי, איגודי העובדים ומנהיגי המפלגה. הפלג השני הכיל את מתנגדי המלחמה, בהנהגת הסנאטור יוג'ין מקארתי ממינסוטה, שרץ כמועמד אנטי-מלחמתי בפריימריז בניו המפשייר, במטרה להטות את דעת המפלגה הדמוקרטית נגד המלחמה. הוא הפתיע כשהגיע למקום השני, צמוד לג'ונסון. הפלג השלישי כלל שחורים, קתולים והיספנים, שתמכו ברוברט קנדי, שנכנס למירוץ לאחר הבחירות בניו המפשייר. הקבוצה הרביעית כללה את הדרומיים הלבנים, בהנהגת ג'ורג' וולאס. כיוון שמלחמת וייטנאם פיצלה את המפלגה, וג'ונסון סימל בעיני דמוקרטים ליברלים רבים את המלחמה, הוא הגיע למסקנה שלא יוכל לזכות במועמדות ללא מאבק קשה, שעלול אף לסכן את בריאותו. ג'ונסון הבין שגם לא יוכל לנצח במלחמה. ב-31 במרץ 1968, לאחר הבחירות בניו המפשייר וכניסתו של רוברט קנדי למרוץ, הכריז הנשיא ג'ונסון לאומה בנאום מצולם כי הוא מפסיק את כל ההפצצות בצפון וייטנאם לטובת שיחות שלום. בסוף הנאום, לאחר שאמר שהמדינה צריכה להתמודד עם אתגרים עצומים, הצהיר כי לא ינסה להיבחר ולא יקבל את מועמדות מפלגתו לעוד כהונה כנשיא.

הנשיא ג'ונסון נפגש עם המועמד הרפובליקני, ריצ'רד ניקסון, בבית הלבן, יולי 1968

למחרת היום, עלה שיעור התומכים בג'ונסון מ-36% ל-49%. סגנו יוברט האמפרי נכנס למירוץ במקומו. רבים דנו בנוגע להחלטתו של ג'ונסון. רבים טענו שג'ונסון רצה לעזוב את תפקידו בגלל המצב הקשה. אחרים טענו שהוא לא הבין את עוצמת ההתנגדות כלפיו במפלגתו, וזלזל בכוחם של מתנגדיו. אחרים אמרו שג'ונסון הבין שהיה צורך בעזיבתו כדי לתת למדינה להחלים. בנוסף, הוא השיג את רוב מטרותיו בתחומי הפנים, ובריאותו הייתה במצב רע. אשתו לחצה על פרישתו.

לאחר ההתנקשות ברוברט קנדי ביוני, נבחר האמפרי בוועידה הדמוקרטית של 1968. גם בחירתו של האמפרי, שלא אסף צירים בפריימריז כלל, בכנס הדמוקרטי בשיקגו באותה שנה גררה אלימות משטרתית עקב אירועי מחאה שפיצלו את המפלגה והקשו עליה להתאחד בבחירות הכלליות. ג'ונסון רצה שנלסון רוקפלר יהיה המועמד בבחירות מטעם הרפובליקנים, אולם ריצ'רד ניקסון היה מי שנבחר. לאחר הוועידה, חשפו סקרים שהאמפרי מפגר אחרי ניקסון בעשרים אחוזים. ג'ונסון האמין שיוכל לסיים את המלחמה לפני הבחירות, וכך האמפרי יוכל לנצח. לאחר נאומו של האמפרי ב-30 בספטמבר, בו קרא להפסקת ההפצצות בצפון וייטנאם, הוא החל לצבור תמיכה. במה שתואר כהפתעה, הורה הנשיא ג'ונסון ב-31 באוקטובר להשלים נסיגה מלאה של כל הכוחות האמריקאים מצפון וייטנאם, עד לא יאחר מ-1 בנובמבר, כאשר הממשלה בהאנוי תהיה מוכנה להיכנס למשא ומתן בשיחות השלום בפריז. הודעתו עזרה להאמפרי בסקרים, אך בסופו של דבר גבר עליו סגן הנשיא לשעבר, ריצ'רד ניקסון, במרוץ צמוד. ניקסון זכה לתמיכת הלבנים מהדרום והצפוניים ממעמד הפועלים. וולאס, בתורו, רץ במסגרת המפלגה העצמאית, והשיג 13.5% מהקולות וארבעים ושישה אלקטורים. הדמוקרטים שמרו על שליטה בקונגרס, ובעוד שניקסון ביקש לבצע מדיניות חדשה בווייטנאם, הוא נמנע מלהתבטא נגד תוכניות הפנים של ג'ונסון.

לאחר הנשיאות

ג'ונסון מציג לראווה את כובע הקאובוי שלו בחוותו בטקסס, 1972

ג'ונסון בחדר הסגלגל, ימים אחדים לפני סיום כהונתו כנשיא

לאחר שסיים את כהונתו בינואר 1969, חזר ג'ונסון לחוותו שבסטונוול, טקסס, יחד עם עוזרו וכותב נאומיו, הארי מידלטון, שכתב שני ספרים עם ג'ונסון, בהם ספר המלווה את תקופת נשיאותו שפורסם ב-1971, הנקרא "The Vantage Point: Perspectives of the Presidency 1963–1969". כאשר מאמצי הנשיא קנדי ושלו הניבו פרי, נכח ג'ונסון בטקס שיגור אפולו 11 לירח ביולי 1969. ב-1971 נפתחה הספרייה לזכרו באוניברסיטת טקסס,. הוא תרם את החווה שלו בצוואתו לציבור לצורך הקמת מוזיאון היסטורי.

ג'ונסון העביר ביקורת חיובית על מדיניות החוץ של ממשיכו בתפקיד, ריצ'רד ניקסון, אך סייג זאת באומרו כי ניקסון נלחץ להשיב את כוחות הצבא מווייטנאם בחיפזון, טרם יכולתם של הדרום וייטנאמים להגן על עצמם. הוא שב והזהיר מנפילתה של דרום וייטנאם לידי השלטון הקומוניסטי בצפון.

הוא תמך במועמדותו הלא מוצלחת של הסנאטור ג'ורג' מקגוורן בבחירות לנשיאות ב-1972, על אף שמקגוורן היה ביקורתי מאוד כלפי מדיניות החוץ של ג'ונסון. עם זאת, התנגד עקרונית ג'ונסון למינוי של מקגוורן למועמד הדמוקרטי. "ניקסון יכול להיות מובס רק אם הדמוקרטים לא יפנו שמאלה מדי", התעקש. הוא חש כי אדמונד מאסקי היה יכול להיות מועמד טוב ולגבור על ניקסון. אף על פי כן, סירב לנסות לסקל את מינוי של מקגוורן כי חש שחוסר הפופולריות שלו במפלגתו שלו רק תעזור להלה. בן טיפוחיו הפוליטי, ג'ון קונלי, שירת כמזכיר האוצר של ניקסון ולאחר מכן התפטר כדי להוביל קבוצת דמוקרטים תומכי ניקסון. הייתה זאת הפעם הראשונה בה היו משני צדדים שונים במערכות בחירות.

לאחר נשיאותו חווה ג'ונסון מספר אירועים בריאותיים, ובפרט התקפי לב חוזרים ונשנים, בהם תעוקת לב. הוא גם חווה כאבים בקיבה, שזוהו על ידי רופאיו כדיברטיקולוזיס. בינואר 1969, שעה שהוא נמצא במטוס בדרכו חזרה לטקסס לאחר השבעתו של ניקסון, שב לעשן לאחר 15 שנים שלא עשה כן, מאז התקף הלב שחווה ב-1955. הוא חזר לעשן בתדירות גבוהה. בהמשך מצבו הלך והחמיר, והוא נאלץ ללכת להתייעצויות רפואיות ביוסטון. רופאו האישי, מייקל דבאקי, גילה כי על אף שעורקי הלב של ג'ונסון חוו פגיעה קריטית, מצבו הכללי של לבו היה כה ירוד, כך שאפילו ניתוח מעקפים עלול להוביל לסיבוכים הרי אסון.

מותו

לאחר שמצבו הבריאותי הוגדר כסופני, שב ג'ונסון לחוותו שבטקסס. בעת הזמן המשוער 15:39 לפי שעון טקסס, הזעיק ג'ונסון את מאבטחיו מהשירות החשאי בשל כאבים בחזה. הסוכנים אצו לחדרו, שם מצאו אותו ללא יכולת תגובה כשהטלפון בו השתמש עדיין בידו. משם הוטס לסן אנטוניו לבית החולים, וכשהגיע הוכרז על מותו. ג'ונסון מת בגיל 64, והתגלה כי זה כתוצאה מאוטם שריר הלב.

מותו של ג'ונסון היה מותו השני של נשיא ארצות הברית בטווח של חודשים אחדים. הנשיא הארי טרומן מת רק פחות מחודש קודם לכן, ב-26 בדצמבר 1972. לאחר מותם הצמוד לא היו באותה עת לארצות הברית נשיאים לשעבר הנמצאים בחיים. הייתה זאת הפעם הראשונה מאז מותו של קלווין קולידג' לקראת סיום כהונתו של הרברט הובר ב-1933.

זר זיכרון ליד קברו של ג'ונסון בטקסס

הלווייתו נערכה בכנסייה הנוצרית נשיונל סיטי שבוושינגטון די. סי., ובין משתתפיה נמנו הנשיא המכהן, ריצ'רד ניקסון, וראש ממשלת יפן בעת כהונתו של ג'ונסון, אייסאקו סאטו. הוא נטמן בבית הקברות המשפחתי שלו בסטונוול, שנכלל בשטח הפארק הלאומי ההיסטורי של ג'ונסון. הוא מת ימים ספורים לאחר השבעתו של ניקסון לכהונה שנייה. לאחר מותו הוענקה לו מדליית החירות הנשיאותית. מרכז החלל ג'ונסון נקרא על שמו.

טקס האשכבה לג'ונסון

מורשת והערכה

נשיאותו של ג'ונסון הותירה חותם עמוק על המדינה, בדמותם של מדיקר, תוכניות נגד עוני, הגנה על הסביבה, מימון לחינוך ותוכניות ממשלתיות אחרות. חוקי זכויות האזרח שהעביר זכו לשבחים על הסרת המחסומים לקראת שוויון גזעי. היסטוריונים רבים מדרגים אותו כנשיא טוב. הבנתו את הקונגרס אפשרה לו להעביר חקיקה רבה. הוא הסתייע ברוב הגדול של מפלגתו בקונגרס ובציבור שהיה מוכן לקבל תוכניות ממשלתיות, אולם הקואליציה השמרנית של הדמוקרטים הדרומיים והרפובליקנים התנגדה לו, וחסמה כמה מתוכניותיו. בנוסף, כמה מתוכניותיו בוטלו. מדיניותו בווייטנאם נחשבת לכישלון, ובנוסף פוגעת במוניטין שלו. בנוסף, קואליציית הניו דיל התפרקה בתקופת ג'ונסון. לאחר עזיבתו את התפקיד, ניצחו הרפובליקנים בחמש מתוך שש מערכות בחירות, ורונלד רייגן ביטל תוכניות רבות שלו, אם כי השאיר חלק מהן על כנן.

דיוקנו של ג'ונסון בגלריית הדיוקנאות הלאומית בוושינגטון.

ג'ונסון נהג לעבוד 18–20 שעות ברצף. הוא נחשב לאחד ממנהיגי הרוב החזקים ביותר בסנאט, הכיר כל סנאטור באופן אישי וידע כיצד לתמרן אותם.

ג'ונסון אהב להציג את המאפיינים הטקסניים שלו בציבור, ולבש כובעי בוקרים. שירות הפארקים הלאומי ממשיך להפעיל את החווה שלו.

ג'ונסון היה נוצרי אדוק, והתייחס לנושאי חוץ ופנים, כמו גם לנושאים גזעיים וחברתיים, מבחינה מוסרית.

בתרבות הפופולרית

• All the Way ‏(2016) - סרט טלוויזיה
• LBJ (סרט) (2016) - סרט קולנוע
• פארקלנד

ראו גם

• הקבינט של ארצות הברית בממשל לינדון ג'ונסון
• הספרייה והמוזיאון הנשיאותיים על שם לינדון ג'ונסון

לקריאה נוספת

• אברהם בן-צבי, ארצות הברית בזירה הבינלאומית מאז 1945, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2006, עמ' 118–126. (הספר בקטלוג ULI)
• תום שגב, 1967 – הארץ שינתה את פניה, כתר, 2005. (הספר בקטלוג ULI)
• בות מוני, פרשת חייו של לינדון ג'ונסון, תרגום ואחרית דבר: יוסף נדבה, הוצאת יחדיו, 1964. (הספר בקטלוג ULI)

• Irving Bernstein, Guns or Butter: The Presidency of Lyndon Johnson. New York: Oxford University Press. (1996) ISBN 978-0195063127 (הספר בקטלוג ULI)
• John A. Andrew, Lyndon Johnson and the Great Society. Chicago: Ivan R. Dee. (1999) ISBN 978-1566631853 (הספר בקטלוג ULI)
• Joseph A. Califano, Jr., The Triumph & Tragedy of Lyndon Johnson: the White House Years, Texas A&M University Press, 2000. (הספר בקטלוג ULI)
• Robert Dallek, Lyndon B. Johnson: Portrait of a President (2004) ISBN 978-1280502965 (הספר בקטלוג ULI)
• Randall Woods, LBJ: Architect of American Ambition. New York: Free Press. (2006) ISBN 978-0684834580 (הספר בקטלוג ULI)

קישורים חיצוניים

רשמי

• ביוגרפיה באתר הבית הלבן
• הספרייה והמוזיאון הנשיאותים של לינדון ג'ונסון
• הפארק הלאומי ההיסטורי לינדון ג'ונסון

אחר

• הקלטות הקול הנשיאותיות של לינדון ג'ונסון
• נשיא אחד ביום – לינדון ג'ונסון, באתר וואלה, 24 באוקטובר 2004
• תמליל והקלטת אודיו ווידאו של נאום הפרישה של הנשיא ג'ונסון
• על חקיקת זכויות האזרח שהוביל הנשיא ג'ונסון
• פרק ראשון מתוך ספר ביוגרפיה על ג'ונסון
• "Path to War", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית) – סרט העוסק בכהונת הנשיא ג'ונסון ומלחמת וייטנאם
• הקלטות קול של הנאומים החשובים של הנשיא ג'ונסון
• תומר ריבל, התפתחות ממשל קנדי וג'ונסון
• אלי שאלתיאל, אני אנווט, הביוגרפיה החדשה של לינדון ג'ונסון, באתר הארץ, 31 ביולי 2012
• עמית הרפז, מדינת הרווחה האמריקאית - הזדמנות שהוחמצה, באתר "העוקץ", 16 בינואר 2014
• לינדון ג'ונסון, באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
• לינדון ג'ונסון, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• לינדון ג'ונסון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• כתבי לינדון ג'ונסון בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
• לינדון בינס ג'ונסון (1908-1973), דף שער בספרייה הלאומית