אלישע והדובים

סיפור אלישע והדובים הוא מקרה המתואר בספר מלכים ב', פרק ב', בו שיסה הנביא אלישע דובות בנערים שהקניטו אותו.

התנהגות הנערים ותגובת אלישע

זה לשון המקרא:

וַיַּעַל מִשָּׁם [אלישע], בֵּית-אֵל; וְהוּא עֹלֶה בַדֶּרֶךְ, וּנְעָרִים קְטַנִּים יָצְאוּ מִן-הָעִיר, וַיִּתְקַלְּסוּ-בוֹ וַיֹּאמְרוּ לוֹ, עֲלֵה קֵרֵחַ עֲלֵה קֵרֵחַ. וַיִּפֶן אַחֲרָיו וַיִּרְאֵם, וַיְקַלְלֵם בְּשֵׁם ה'; וַתֵּצֶאנָה שְׁתַּיִם דֻּבִּים, מִן הַיַּעַר, וַתְּבַקַּעְנָה מֵהֶם, אַרְבָּעִים וּשְׁנֵי יְלָדִים. וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם, אֶל-הַר הַכַּרְמֶל; וּמִשָּׁם, שָׁב שֹׁמְרוֹן.

— ספר מלכים ב', פרק ב', פסוקים כ"ג–כ"ד

לפי הגמרא במסכת סוטה ה'נערים קטנים' נקראו על שם מקומם, היישוב נערן השוכן מצפון מערב לעיר יריחו (כלומר מדובר ב"נערנים" – תושבי נערן). נערים אלו מכרו מים לתושבי יריחו לפני שריפא אלישע את מעיין העיר (פסוקים י"ט–כ"ב באותו הפרק) – הוא מעיין אלישע של ימינו (עין א-סולטאן), ועתה קופחה פרנסתם בידי הנביא. ככל הנראה עד טיהור המעיין נאלצו תושבי יריחו לרכוש את מימיהם מהעיר נערן הסמוכה (ממעיין עין דויוק ועין נועמה). בעקבות טיהור המעיין ביריחו הפסיקו תושבי יריחו לרכוש מים משכניהם, ונערי נערן הם שיצאו נגד הנביא. לפי פירוש נוסף, כינוי זה הוא על שם שהיו "מנוערים מן המצות" וקטני אמונה^[1].

חז"ל דרשו את המילים "עלה קרח" כך: "אמרו לו, עלה שהקרחת עלינו את המקום" – היינו "הקרחת=גזלת את מקום פרנסתנו", אך לפי הפשט לעגו הנערים לאלישע, שבניגוד לרבו אליהו הנביא, שהיה "בעל שיער" ועלה לשמיים פסוקים ספורים לפני כן, היה קרח. כעונש על חוצפתם הוציא אלישע דובים מהיער שטרפו את הנערים.

פרשנות

הפרשנים ניסו להקהות את חומרת העונש ש”ראה במראה הנבואה שלא הייתה בהם לחלוחית של מצווה, לא בם ולא בזרעם עד סוף כל הדורות”^[2]. ועוד דרשו ש"קיללם בשם ה'"^[^{דרוש מקור]} דווקא, שלא מקללתו מתו אלא מהקללה שקללם בשם ה'.

עם זאת לא מנעו חכמים את תוכחתם מאלישע וגינו את האכזריות במעשה:

שלושה חלאים חלה אלישע, אחד שגירה דובים בתינוקות

— תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף מ"ז, עמוד א'

.

בגמרא מובאת מחלוקת כמה נסים היו בפרשה זו. האם היה יער ואלישע הוציא ממנו את הדובים, או שמא אלישע יצר את היער וגם את הדובים, החכם הסובר את הדעה האחרונה קובע כי לא דובים היו ולא יער היה, ובעקבות דבריו נוצר הביטוי המפורסם לא דובים ולא יער.

מי שאמר נס – יער היה דובים לא היו; מי שאמר 'נס בתוך נס' – לא יער היה ולא דובים היו

המקור בארמית

רב ושמואל חד אמר נס וחד אמר נס בתוך נס מאן דאמר נס יער הוה דובים לא הוו מ"ד נס בתוך נס לא יער הוה ולא דובים הוו וליהוי דובים ולא ליהוי יער דבעיתי

— תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף מ"ז, עמוד א'

. הגמרא מקשרת בין מעשה הדובים לכוונתו הרעה של בלק בהקרבתו 42 קורבנות נגד ישראל:

אמר רבי חנינא: בשביל ארבעים ושנים קרבנות שהקריב בלק מלך מואב - הובקעו מישראל ארבעים ושנים ילדים

— תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף מ"ז, עמוד א'

.

פירוש על דרך הקבלה

הרמ"ע מפאנו מבאר על דרך הקבלה ששני הדובים הם נשמות בלק ובלעם^[3]. ועוד מבאר כי נשמתו של אלישע התגלגלה ברבי יוסי דמן יוקרת,^[4] שהמית את בנו ובתו, והוא אלישע הנביא ש"גירה דובים בתינוקות ועתה גירה המות בבנו".