אלפא ביתא דבן סירא

אלפא ביתא דבן סירא
Alphabetum Siracidis
מידע כללי
שפת המקור	ארמית
סוגה	מדרש, אקרוסטיכון

אין לבלבל ערך זה עם הערך "בן סירא".

אלפא ביתא דבן סירא (מכונה גם "בן סירא הקטן". נדפס לראשונה ב-1519 בקושטא), הוא חיבור ספרותי אגדי ייחודי, אשר נכתב בערך במאה ה-10.

תוכן הספר

הספר מורכב מארבעה חלקים העוסקים בבן סירא. תחילה מתוארות נסיבות לידתו, אחר כך מתואר דו-שיח בין בן-סירא בן השנה לבין המלמד שלו, שמתנהל דרך דיון בעשרים ושניים פתגמים, כל אחד מהם מתחיל באות אחרת של האל"ף בי"ת.

בחלק השלישי מתוארות שיחות בין המלך נבוכדנאצר לבין בן סירא ששהה בחצרו.

בחלקו הרביעי של הספר, מפרשות דמויות המוצגות כצאצאיו של בן סירא, עוזיאל ובנו יוסף בן עוזיאל, את פתגמי ספר בן סירא.

היחס לספר

היחס בספרות הרבנית לספר הוא אמביוולנטי. מצד אחד הוא משמש בדיונים הלכתיים בנושא הפריה מלאכותית, אך מצד שני התייחסו אליו בספקנות ואף זלזלו בו.

במאה האחרונה גברה עוד יותר ההסתייגות בספרות הרבנית ומתגבשת עמדת הסתייגות חריפה מהאלפא ביתא.^[1]

בספרות חסידות אשכנז שאבו ממדרש אלפא ביתא את השם "יוסף בן עוזיאל", שם נכדו של בן סירא, המופיע ככל הידוע רק במדרש זה.

מאמרות ומסיפורי מדרש אלפא ביתא

לפי סיפור לידתו של בן סירא, הוא נולד כאשר אמו, בתו של ירמיהו הנביא, נכנסה למרחץ והתעברה מזרע שהותיר שם אביה, שרשעים אפרתים, אילצוהו להוציא זרעו לבטלה באיום שאחרת יבצעו בו מעשה סדום. נמצא אפוא שירמיהו הוא גם אביו וגם סבו של בן סירא, שם מובא גם כי בגימטריה "סירא" שווה ל-"ירמיהו".

סיפור זה, שיש מחכמי ההלכה שהתייחסו אליו ברצינות רבה,^[2] משמש גם כיום בפסיקה ההלכתית הדנה בנושא של הפריה מלאכותית. יש דמיון בין לידת בן סירא המתוארת בו לבין כניסת זרע לגוף ללא יחסי אישות, כמו בהפריה מלאכותית.

נבוכדנצר שאל את בן סירא – מדוע אין לשור שיער בחוטמו. בן סירא השיב לו שיהושע היה שמן, וכשרכב על בהמות שונות כשסבב את יריחו, נפלו כל אלו תחתיו ומתו. רק השור הצליח להחזיק מעמד תחתיו. על כן הוא נישק אותו בחוטמו, ומאז אין לו שם שיער.
מפני מה כלב מכיר את קונו וחתול אינו מכיר את קונו? על פי הכתוב בתלמוד,^[3] אדם שאוכל מדבר שקודם נגסו בו עכברים, לוקה בשכחה. על אחת כמה וכמה שחתול ילקה בשכחה אם אוכל הוא את העכברים עצמם.
על מאמרו של בן סירא: "בן שאינו הוגן שלחהו על פני המים וישוט" מובאת דרשה: "לעולם הוי מייסר את בנך יותר מדאי, והלקה אותו... ואם הוא רדף אותך הוצא אותו להיסקל... אבל יוסף בן עוזיאל אומר... מי שיש לו בן שאינו הגון יעזוב אותו ואם ראהו שנפל לבור, לא יוציאנו אלא יטביענו, ואחר כך יתאבל עליו, כמו שעשה דוד...".

דוד והצרעה והעכביש

ערך מורחב – דוד והצרעה והעכביש

אגדה ידועה המצויה במדרש, מספרת על דוד שסבר שהצרעה והעכביש נבראו על ידי הקב"ה לשווא. לאחר זמן זימן לו הקב"ה עכביש שאטם בקוריו את המערה שבה הסתתר דוד, וגרם לשאול לסבור שאיש לא בא בשעריה. אחר כך, כשלקח דוד את צפחת המים של שאול בזמן שישן, הניח אבנר בן נר, שישן אף הוא, את רגליו הכבדות על דוד, שביקש לצאת מהמקום. רק בשל נשיכת צרעה שגרמה לאבנר להזיז רגליו, הצליח דוד להיחלץ.

חיבור המדרש ומגמתו

יש המשערים שבסיס מדרש אלפא ביתא הוא ביסודו מדרש רציני, שהרי אכן יש בו מימרות שיכולות להתפרש ברצינות, ועליו נוספו בדרך כלשהי אמרות פארודיות. לעומתם אחרים מוצאים בספר מבנה אחיד וסבורים שכולו נכתב במגמה אחת. כפי שכותב יוסף דן: ”אפשר שזהו גילוי של יחס אנרכיסטי לדת, פרי תחושתו של איש יוצא דופן. אם כה וכה, זהו חיבור הערוך במתכונת ספרותית מעמיקה ורצינית, שיש בחובו תחושה דתית שלילית, אך עמוקה וקשה”.