אנטי-פסיכיאטריה

אנטי-פסיכיאטריה היא כל גישה רפואית או פילוסופית השוללת את העיסוק בפסיכיאטריה או שדורשת קיצוץ נרחב בסמכויותיהם של פסיכיאטרים כמו גם של העובדים תחתם כגון אחים במחלקות פסיכיאטריות.

הגישה התפתחה בעיקר בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים.

טיעונים אנטי-פסיכיאטריים

טיעונים אלה מבקרים את מקצוע הפסיכיאטריה ומנסים לערער את האמון בו, על ידי דוגמאות של שגיאות קשות שנעשו על ידי הממסד הפסיכיאטרי באופן נרחב ושיטתי במהלך ההיסטוריה.

הביקורת מתמקדת פעמים רבות באשפוז כפוי, בהליכי אבחון ובקרה רשלניים, בתאוריות שלא הוכחו עד כה, ביחס פוגעני ובהיעדר פיקוח מספק על הנעשה במוסדות הסגורים, ובטיפולים בנזעי חשמל ובלובוטומיה^[1].

הטיעונים נחלקים למספר סוגים:

טיעונים אקדמיים המבקרים את תוקפו המדעי של האבחון הפסיכיאטרי

מאחר שנכון להיום לא ניתן לאבחן מחלות נפש והפרעות נפשיות בכלים אובייקטיביים (בדיקות מעבדה, סריקות וכו') - נשען האבחון הפסיכיאטרי על התרשמות סובייקטיבית של הפסיכיאטר. הבעיה לפי טיעון זה חמורה שבעתיים כאשר על פסיכיאטר לנבא מסוכנות עתידית שמקורה ב"מחלה" כשלניבוי זה ישנן השלכות קריטיות על זכויות האדם של המאובחן (במקרה של טיפולים כפויים, פגיעה בחופש התנועה על ידי שלילת רישיון נהיגה או פגיעה בחופש העיסוק על ידי פסילה מעיסוק במקצועות מסוימים).

מחקר מפורסם שבחן את תקפות האבחון הפסיכיאטרי היה הניסוי של רוזנהאן, מחקר שנערך על ידי דייוויד רוזנהאן בשנת 1972 בארצות הברית וכלל שני ניסויים: בראשון הגיעו מתנדבים בריאים לחדרי המיון של בתי חולים פסיכיאטריים שונים עם תלונה אחידה על הזיות אודיטוריות. כל המתנדבים התקבלו לאשפוז ובילו בבתי החולים 19 יום בממוצע. אף מתנדב לא זוהה כמתחזה. בחלקו השני של המחקר, דיווח רוזנהאן לבתי חולים פסיכיאטריים כי החדיר אליהם חולים מתחזים, וביקש מבתי החולים לזהותם. צוותי בתי החולים זיהו מספר רב של חולים כמתחזים, כאשר בפועל לא היה באותם בתי חולים אף לא חולה מתחזה אחד.

יחידים וקבוצות המתנגדים לפרקטיקה הפסיכיאטרית

פרק זה טעון עריכה. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לערוך אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא: קישורים ליוטיוב ועוד.

קבוצה המתנגדת לכפיה הפסיכיאטרית, בעיקר מטעמים חוקתיים ומוסריים. בקרב קבוצה זו בולטות האגודה לזכויות האזרח והעמותה הישראלית למאבק בתקיפה פסיכיאטרית. האגודה לזכויות האזרח בישראל הגישה מספר עתירות בנושא לבג"ץ ופעלה באמצעים פרלמנטריים לשינוי החקיקה.
בתוך קבוצה זו תת-קבוצה רחבה המתנגדת לכפיה מטעמים של מתן כח רב מדי למיעוט (במקרה הזה הפסיכיאטרים במדינת ישראל), אשר בקלות עלול להוביל למדרון חלקלק של ניצול סמכויות לרעה (קריטריון המסוכנות העמום, העדר יצוג בראשית הליך האשפוז, אבחונים מגמתיים וכו'). עם הקבוצה נמנים גם עורכי דין המייצגים לקוחות שנפגעו מניצול חוקי האשפוז בכפייה לרעה, ושהיו עדים פעמים רבות לתופעה זו.^[2]
קבוצה נוספת שהגרעין המרכזי שלה הוא "תנועת הצרכנים"\"מתמודדים" (גרסה מקומית ומשוכללת של "תנועת ההחלמה" האמריקנית) גורסת שהכפיה עצמה היא לא לב הבעיה אלא איכות השירות והתנאים הפיזיים במתקני האשפוז ובמערכת השיקום. בתנועה זו בולטות עמותות כגון עמותת "בזכות", ארגון מל"מ, ופעילי ציבור כדוגמת צביאל רופא, ממקימי 'תנועת הצרכנים'. תנועה זו גם תומכת בשיקום בתוך הקהילה והסרת הסטיגמה, כאשר בתחילת דרכה סבלה מהתנגדות רבה של הפסיכיאטריה הממסדית שראתה בשאיפה זו איום למעמדה.
עיתונאים וכלי תקשורת העוסקים בנושא: על אף הרגולציה המועטה ומעטה הסודיות הרפואית, אחד הגורמים להיווצרות מחאה זו הוא תחקירים עיתונאיים על אודות מצב מתקני האשפוז הכפוי. ניתן להביא לדוגמה את התחקיר שנעשה בידיעות אחרונות בשנת 1996 על ידי העיתונאי ירון קנר שהתחזה לחולה ודיווח על רשמיו מבי"ח אברבנאל וחולל סערה בשעתו, ביקור פתע מסוקר של שר הבריאות יעקב ליצמן בשנת 2010 בבי"ח אברבנאל, או תחקיר שנעשה על ידי חדשות הערוץ הראשון בנושא דיווחי ההתעללות במחלקת הילדים בבית חולים בנס ציונה, ועוד.
התחקיר הנרחב הראשון^[3] והידוע נעשה בסוף המאה ה-19 על ידי העיתונאית האמריקאית נלי בליי שבילתה כחודש במחלקה סגורה ופרסמה סדרת כתבות בשם בדוי, על תנאי האשפוז הקשים מנשוא שם.

טיעונים על רקע חוויה אישית

חלק מבני האדם שחוו על בשרם, או שהיו עדים לאשפוזים וטיפולים פסיכיאטריים קשים, ממושכים ומיותרים פרסמו ספרים או סרטי קולנוע בנושא. הבולטות בין יצירות אלו הן "קן הקוקייה" ו"זן ואומנות אחזקת האופנוע". מערך טיעונים נוסף, הוא על היות פרקטיקות פסיכיאטריות מאופיינות בדה-הומניזציה (שלילת אנושיותו של האדם) ודוחפות לכיוונים של דה-אינדיבידואציה של המטופלים. מאפיינים אלו באים לידי ביטוי בין היתר בקיומן ובהחלתן של הפרעות אישיות, במיוחד אלו הנוטות לצייר את המטופל באופן שלילי במיוחד.

בהקשר זה ראוי לציין גם את האופי המגמתי של האבחנות הפסיכיאטריות לגבי המטופלים, מגמתיות הבאה לידי ביטוי, למשל, בכך שבמסמכים רשמיים דוגמת סיכום הטיפול של המטופל או בחוות דעת פסיכיאטרית המוגשת לבית משפט, מצוינים רק תכונות אופי ומאפיינים שליליים שהפסיכיאטרים מייחסים לו. דוגמאות לראייה זאת יכולות להתבטא גם בפרשנות מגמתית של התנהגות ומאפייני אישיות של המטופל, למשל, מטופל שניתן לתארו ככריזמתי וסוחף, יוצג על ידי הפסיכיאטרים כנצלן, מטופל המצליח לתמרן מערכות מורכבות לטובתו, באופן מוצלח מהמקובל, ייתפס על ידי פסיכיאטרים כבעל מוסר פגום, מטופל המעריך כי כלל האנשים בחברה או בקבוצה מסוימת אוחזים בעמדות הדומות לשלו (תופעה מוכרת בפסיכולוגיה החברתית), ייתפס כלא אמפתי, בעוד שבמקרה ההפוך, של מטופל הנוטה לראות גוני גוונים באופי האנושי והבדלים אישיותיים בין כל אדם לרעהו, הוא יוגדר כ"מצפה ליחס מיוחד", או כ"מאמין שהוא מיוחד במינו". נראה, כי במקרה זה באה לידי ביטוי בצורה חזקה הטיית אישור אשר מביאה לכך שהפסיכיאטרים, באופן שסביר להניח כי בחלקו אינו מודע, מחפשים במטופליהם תכונות ומאפיינים שליליים שהפסיכיאטרים מצפים לראותם אצל אנשים הסובלים מהפרעה נפשית.

סוגיה נוספת נוגעת למערך אמונות הרווח בקרב פסיכיאטרים, כביכול אנשים הסובלים מהפרעות נפשיות מאופיינים במבנה אישיות השונה בצורה משמעותית מזה של אנשים שלא נזקקים לטיפול פסיכיאטרי. מבנים אלו, המיוחסים לחולים, מציירים אותם, לרוב, בצורה שלילית. על כך נוסף הטיעון המהותי שלפסיכיאטריה, ברוב הגדול של המקרים, אין למעשה מושג ודאי לגבי הגורמים להיווצרותן של מצוקות נפשיות.

התשובה לביקורת

ערך מורחב – פסיכיאטריה

האילוצים בהם עומדת הפסיכיאטריה כיום לא מאפשרים לפעול טוב יותר באופן משמעותי. לא קשה למצוא כשלים בפעולת הפסיכיאטרים מן הסיבות הבאות:

בהשוואה לתחומי רפואה אחרים, עומדים לרשות הפסיכיאטר כלים מקצועיים שאינם מדויקים מספיק.
הפסיכיאטר עומד בפני דילמות מוסריות קשות ביותר.
הפסיכיאטר הוא הרופא היחיד שחייב לטפל ואפילו לאשפז ממושכות גם במי שהוא אינו יודע לטפל בו ואת מי שאינו רוצה כלל בטיפול וזאת בהוראת בתי המשפט ובלחץ החברה.
פסיכיאטריה היא תחום רפואה שבו אוכלוסייה קשה מאוד לשליטה מתאשפזת לעיתים למשך עשרות שנים ובתקציב דל.

אנטי-פסיכיאטריה ברפואה ובפילוסופיה של המדע

גישה רפואית אנטי-פסיכיאטרית נקראת לעיתים גם "פסיכיאטריה ביקורתית"^[4]. הטיעון העיקרי של בעלי אסכולה זו היה שאנשים מסוימים אשר מסווגים כחולי נפש אינם חולים אלא מתנהגים אחרת, והחברה ה"בריאה" מתייגת אותם ומקטלגת אותם כי לא נוח לה להתמודד אחרת עם החריגים השונים והלא קונפורמיסטים שאינם סרים לנורמות ההתנהגות שלה.
טיעון זה דומה לדעתם של חוקרים מענפי הסוציולוגיה הרואים בפסיכיאטריה כלי של "שיטור" חברתי\פוליטי ומיעוטם אף גורסים כי לספר ה-DSM על גרסאותיו השונות מאפיינים גזעניים. הדמויות הבולטות בתנועה זו היו מישל פוקו, תומאס סאס, רונאלד לאינג, דייוויד קופר, פרנקו בזאלייה.

טיעונים נוספים נוגעים לפסיכיאטריה באופן בסיסי יותר, ומתייחסים לרדידותה כאסכולה פילוסופית הנמנעת מבירור שאלות היסוד (הבעיה הפסיכופיזית, קשר גוף ונפש), ומתעסקת בנפש האדם כישות חומרית ובאופן כמעט "מכני". נדבך נוסף הם פילוסופים אקזיסטנציאליסטים שונים שבאופן כללי לא יסכינו עם עמדת הפסיכיאטריה לפיה יש לכפות טיפול על אדם כנגד רצונו אם הוא מסוכן לעצמו, זאת בשל מחלוקת העשויה להיווצר ברמה האונטולוגית בהבנת מושג ה"חיים" כערך עליון בין חלקים מהתפיסה האקזיסטנציאליסטית לבין אושיות הרעיון הפסיכיאטרי.

ברמה התרבותית, יש הרואים במרכזיותה של הפסיכיאטריה בתרבות המערבית בשילוב מעמדה החוקי ומיצובה כ"מדע" - תהליך שהוביל לדחיקת גישות אחרות במדעי החברה, הרוח וההגות, העוסקות ביחס לטיפול והבנת המצוקה האנושית.

אנטי-פסיכיאטריה ברפואה האלטרנטיבית ובמיסטיקה

קבוצת מתנגדים בולטת לפסיכיאטריה היא הסיינטולוגיה, אשר יחסה לפסיכיאטריה עוין, ומתייחס אליה באופן המכיל תמהיל של עובדות, נתונים, וראייה קונספירטיבית (כגון קשרים בינלאומיים בין חברות התרופות והפרמצבטיקה לבין פוליטיקאים, השראה יצירתית למשטרים דיקטטוריים ברחבי העולם, ועוד). הפעילות הציבורית של הארגון מופעלת דרך עמותת-בת CCHR, הידועה בארץ כ"עמותת מגן לזכויות אנוש" (להבדיל מעמותת אנוש).

בנוסף לארגוני הסיינטולוגיה, קבוצות נוספות מבקרות את הפסיכיאטריה מנקודות מבט שונות. על אלה נמנים מרפאים טבעיים, שממליצים על שיטות התמודדות הבנויות על פעילות ספורט המשלבת משמעת וריכוז, כגון אמנויות לחימה. אין הסכמות ותקנים לשיטות הללו, ולמרות ההצלחה החינוכית עם בעיות ההתנהגות אין מידע אם אלו שיטות מספיקות להתמודדות עם הפרעות כגון הפרעת קשב וריכוז. בנוסף, מבקרים את הפסיכיאטריה גם מרפאים אלטרנטיביים והילרים שמתנגדים לסמים ותרופות שמשנים את התודעה, או אנשים שפוסלים כל תרופה סינתטית.

הריטלין והפרוזאק הן שתי תרופות ידועות, שמוזכרות לעיתים קרובות בוויכוח הציבורי על פסיכיאטריה כמדע, גישה טיפולית ותופעה חברתית. קבוצות רבות בציבור תופסות את התרופות הפסיכיאטריות בכלל, ואת הריטלין בפרט, כתרופות שנרשמות בתכיפות, לעיתים ללא התחשבות בתופעות הלוואי ובנזק שעלול להיגרם כתוצאה משימוש בהן. כמו כן עולה הטענה שבחלק מהמקרים הריטלין משמש לריסון ולשליטה בילדים, שנוטים לציית יותר להוריהם ומוריהם תחת השפעת התרופה. בשנת 2010 אף הוציא איגוד רופאי המשפחה בישראל הנחיה להגביל את המינונים והתפוצה של מרשמי הריטלין.

חלק מהמעבירים ביקורת על הפסיכיאטריה טוענים כי קיים קשר מקצועי וכלכלי בין חברות התרופות לממסד הפסיכיאטרי, אשר משפיע, לטענתם, על המחקר והפרקטיקה של מקצוע הפסיכיאטריה.^[5]

ביקורת נוספת על הפסיכיאטריה טוענת שקביעת אבחנה כי אדם מסוים סובל מהפרעת אישיות אינה מוסרית, מצמצמת את הווייתו וגורמת נזק טיפולי ונפשי רב.

בנוסף להתנגדות לטיפולים ביולוגיים ותרופתיים, חלק מהמחזיקים בגישה האנטי-פסיכיאטרית מגלים הסתייגות לצורות שונות של פסיכותרפיה וטיפולים שיקומיים בתחום בריאות הנפש ורואים בהם 'מנציחי סטיגמות' וגורמים משמעותיים בהדרה ובנידוי החברתי מהם סובלים רבים מאלה שאובחנו כ"חולי נפש".