אנתמיוס

אנתמיוס

אנתמיוסלטינית: Procopius Anthemius Augustus;‏ 42011 ביולי 472) היה קיסר האימפריה הרומית המערבית בין השנים 467–472.[1]

אנתמיוס
Procopius Anthemius Augustus
לידה 420
קונסטנטינופול, האימפריה הרומית
נרצח 11 ביולי 472 (בגיל 52 בערך)
רומא
מדינה האימפריה הרומית המערבית
בת זוג מרסיה אופמיה
קיסר
12 באפריל 46711 ביולי 472
(5 שנים)

אנתמיוס ניסה להתמודד עם שני האתגרים הצבאיים שניצבו מול שרידי האימפריה הרומית המתפוררת:

אנתמיוס נהרג על ידי הגנרל הגותי שלו, ריקימר, כחלק ממאבק כוחות פנימי ברומא.

שנותיו המוקדמות

עריכה

אנתמיוס השתייך למשפחת האצולה הרומאית פרוקופיוס (בית אב), אשר הוציאה מתוכה נושאי משרות בכירים בצבא ובממשל של האימפריה הרומית המזרחית.

אביו פרוקופיוס, היה מגיסטר מיליטום למזרח בין השנים 422424 וצאצאו של בן דודו של הקיסר יוליאנוס הכופר, פרוקופיוס, שמרד בקיסר המזרחי ואלנס ותפס את השלטון באופן לא חוקי לתקופה קצרה (365366).

אמו לוסינה, הייתה צאצאיתו של פלאביוס פיליפוס, הפרפקט פרטוריאני של המזרח ב-346, ובתו של פלאביוס אנתמיוס, הפרפקט הפרטוריאני של המזרח (404–415) וקונסול ב-405.[2]

אנתמיוס נולד בקונסטנטינופול ב-420. הוא נסע לאלכסנדריה ללמוד בבית הספר של הפילוסוף הנאופלאטוני פרוקלס. בין חבריו ללימודים היו מרקלינוס (מגיסטר מיליטום ומושל איליריקום), פלאביוס אילוסטריוס פוסאוס (פרפקט פרטוריאני של המזרח וקונסול ב-467), מסיוס פאבוס סוורוס (פרפקט רומא וקונסול ב-470) ופמפריפיוסמשורר הפגאני).[3]

ב-453 נישא אנתמיוס למרשה אופמיה, בתו של הקיסר המזרחי מרקיאנוס. לאחר נישואיו, נשלח לחזית הדנובה לצורך בנייה מחדש של הגנת הגבול, אשר הייתה במצב גרוע לאחר מותו של אטילה. ב-454 הוא הוחזר לקונסטנטינופול, שם קיבל את התואר פטריקיוס והפך לאחד משני המגיסטר מיליטום של האימפריה המזרחית. ב-455 מונה לקונסול במקביל לעמיתו המערבי, ולנטיניאנוס השלישי.

 
תרמיסיס של הקיסר אנתמיוס

באוקטובר 456, הודח אוויטוס, הקיסר המערבי והקיסר המזרחי, מרקיאנוס, עמד להכריז על חתנו, אנתמיוס כיורשו של הראשון.[4] אך בינואר 457 נפטר מרקיאנוס ו-2 חלקי האימפריה הרומית נותרו ללא קיסרים בראשם. השליטה עברה בפועל לידי הגנרלים, ריקימר ומיוריאנוס בחלק המערבי ופלביוס ארדבור אספר (אספריוס) בחלק המזרחי. אספר, בן האלאנים אשר שימש כמפקד העליון של הצבא המזרחי (מגיסטר מיליטום) לא היה יכול בגלל מוצאו להפוך לקיסר ומינה לכס הקיסרות המזרחית במקומו את לאון הראשון מתוך סברה מוטעית שזה ישמש כשליט בובה. זה האחרון הפך את ריקימר לפטריקיוס, וב-1 באפריל 457, מינה הגנרל המערבי בעל המוצא הגותי את חברו מיוריאנוס לקיסר האימפריה המערבית.

אנתמיוס המשיך לשרת גם תחת הקיסר המזרחי החדש כמגיסטר מיליטום. משימתו העיקרית הייתה להגן על האימפריה מפני האוכלוסיות הברבריות הלוחצות על גבולה. ב-460, הוא הביס את האוסטרוגותים של ואלאמיר באיליריקום. במהלך חורף 466467 הוא ניצח קבוצה של ההונים, שחצו את הדנובה הקפואה ובזזו את דאקיה.[5]

הדרך לכתר

עריכה

לאחר מותו של ליביוס סוורוס בשנת 465, האימפריה המערבית נותרה ללא קיסר.

גאיזריק, מלך הוונדלים אשר פשטו ובזזו את חופי איטליה, תמך באוליבריוס כיורש בשל קרבתו המשפחתית אליו: בנו הונריק ואוליבריוס נישאו ל-2 בנותיו של ולנטיניאנוס השלישי, אאודוקיה ופלקידיה, אשר נשבו על ידי גאיזריק, במהלך ביזת רומא (455). עם אוליבריוס על כס הקיסרות, מלך הוונדלים היה נהפך לכוח המניע האמיתי מאחורי הכתר של האימפריה המערבית.

לעומתו, לאון הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית שאף להרחיק ככל האפשר את גאיזריק מחצר האימפריה הרומית המערבית ברוונה והשהה את החלטתו בעניין. גאיזריק בתגובה, ניסה להפעיל לחץ על לאון הראשון, על ידי הרחבת פשיטות הוונדלים לתחומי האימפריה המזרחית כגון: איליריקום, פלופונסוס וחלקים אחרים של יוון ולקיסר ביזנטיון לא נותרה ברירה אלא לנקוט בפעולה.

ב-25 במרץ 467, מינו לאון הראשון וריקימר את אנתמיוס לקיסר האימפריה הרומית המערבית ושלחו אותו לאיטליה יחד עם המגיסטר מיליטום של איליריקום, מרקלינוס, בראש צבא. ב-12 באפריל, הוכרז רשמית אנתמיוס כקיסר רומא.[6]

על ידי בחירת אנתמיוס, השיג לאון את 3 הדברים הבאים:

הקיסרות

עריכה

ענייני חוץ

עריכה

היחסים עם האימפריה המזרחית

עריכה

שלטונו של אנתמיוס התאפיין במערכת יחסים דיפלומטית טובה עם האימפריה המזרחית. אחת העדויות לכך היא העובדה כי אנתמיוס הוא הקיסר המערבי האחרון המתועד בקוד החוקים הביזנטי.[7]

שתי החצרות גם שיתפו פעולה בבחירת הקונסולים השנתית:

על פי המסורת הרומאית, אחת לשנה, כל אחד מ-2 הקיסרים היה בוחר קונסול ושולח אותו לחצרו של האחר. בשנתו הראשונה כקיסר, 468, החזיק בתואר אנתמיוס בעצמו ללא מקביל מזרחי.

בשנה שלאחר מכן, 469, שני הקונסולים היו מרקיאן, בנו של אנתמיוס וזנון, חתנו של לאון הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית (לימים, יורשו על כס המלכות המזרחית).

בשנת 470 הקונסולים היו מסיוס פאבוס סוורוס, חברו הוותיק של אנתמיוס לספסל הלימודים בבית ספרו של פרוקלס ופלאביוס יורדאנס, המגיסטר מיליטום למזרח.

ב-471, השנה שבה לאון הראשון החזיק בעצמו בפעם הרביעית בתואר הקונסול יחד עם סליוס אקוניוס פרוביאנוס, הפרפקט הפרטוריאני של איטליה, חיזקו שני הקיסרים את הקשר ביניהם על ידי נישואים בין מרקיאן, בנו של אנתמיוס, ולאונטיה, בתו של לאון.

בשנה שלאחר מכן, 472, התכבד אנתמיוס בתואר הקונסול בפעם השנייה אך בפעם זו כנציג המזרח.

מדיניות הנישואים הפוליטיים של אנתמיוס כללה גם את נישואי בתו היחידה, אלפיה, עם המגיסטר מיליטום ריקימר. המשורר סידוניוס אפולינאריס הגיע לרומא לרגל החתונה בסוף 467 ותיאר חגיגה שהשתתפו כל המעמדות החברתיים ברומא. הוא אף רמז כי אלפיה התביישה במוצאו הברברי של בעלה.[8]

המלחמות נגד הוונדלים

עריכה

הבעיה הביטחונית העיקרית של האימפריה הרומית המערבית באותו זמן הייתה פשיטות הוונדלים. בסוף 467, אנתמיוס ארגן מבצע של הצבא הרומי המערבי, בפיקודו של מרקלינוס, אך המבצע נגמר בכישלון: מזג האוויר הסוער חייב את הצי הרומי לחזור לבסיסו לפני השלמת הפעולה.

בשנת 468, ארגנו אנתמיוס, לאון הראשון ומרקלינוס, מבצע צבאי גדול נגד הממלכה הוונדלית בצפון אפריקה. המפקד הראשי של המבצע היה גיסו של לאון, בסיליקוס, (לימים, יורשו על כס המלכות המזרחית). צי שהורכב מלמעלה מאלף כלי שיט, נאסף להובלת הצבא "המזרחי-המערבי-האילירי" המשולב. אף כי רוב הוצאות המלחמה מומנו על ידי האימפריה המזרחית, גם אנתמיוס והאוצר המערבי תרמו את חלקם.

אך אף מבצע זה הסתיים בכישלון צורב. הצי הובס בידי גאיזריק והוונדלים בקרב קייפ בון (אנ') ומרקלינוס נרצח בידי בעקבות התבוסה. מפלה זו הביאה להפסדים גדולים בכסף ובאובדן חיילים. 600 מתוך 1,113 ספינות המלחמה שיצאו למסע אבדו על אנשיהן.

לאון הראשון החליט לחתום על הסכם שלום נפרד עם גאיזריק. אנתמיוס אשר איבד את בעלי בריתו ונותר עם אוצר מדולדל בעקבות כישלון המלחמה, זנח את שאיפתו להשתלט על אפריקה בחזרה. במקום זאת הוא החל להתרכז בפתרון הבעיה הביטחונית השנייה שלהאימפריה: הגנת הפרובינקיות הרומיות המערביות מפני התפשטות הויזיגותים.

המלחמות נגד הוויזיגותים

עריכה

לאחר הקמפיין הכושל באפריקה, פנה אנתמיוס לכיבושה מחדש של גאליה, אשר נלקחה על ידי הויזיגותים בראשות מלכם השאפתן אאוריק, אשר ניצל את השליטה הרומית החלשה שנבעה כתוצאה מחוסר יציבות פוליטית. מעגל ההשפעה של אאוריק כלל גם מחוזות מבודדים משאר האימפריה.

ב-470, אנתמיוס גייס את הברטונים המתגוררים בארמוריקה למלחמה באאוריק.[9] הברטונים, הצליחו בתחילה וכבשו את בורז' עם שנים עשר אלף איש. אך לאחר מכן, כאשר נכנסו ללב השטח הוויזיגותי, נתקלו בצבא הוויזיגותי העדיף מספרית והובסו.[10]

לאחר כישלון ההתקפה הברטונית, החליט אנתמיוס לתקוף את הוויזיגותים ישירות בעצמו. הוא שלח כוח צבאי והעמיד בראשו את בנו, אנתמילוס, הגם כי למעשה הכוח היה בפיקודם של הגנרלים שהיו תחתיו.

אנתמילוס אמנם עבר את ארלאטה וחצה את נהר הרון, אך יורט על ידי אאוריק, אשר הביסו, הרג את הגנרלים הרומאים ובזז את האזור.[11]

ענייני פנים והיחסים עם הסנאט הרומאי

עריכה

יחד עם אובדן אפריקה וערעור השליטה בפרובינקיות המערביות, שלטון אנתמיוס על איטליה אוים על ידי אופוזיציה פנימית שנבעה מהסיבות הבאות:

על מנת להשיג תמיכה בקרב האריסטוקרטיה האיטלקית והסנאט הרומי, העניק אנתמיוס דרגות פטריקיוס למושלי המחוזות באיטליה וגאליה. הוא הציג את הנוהג, הנפוץ במזרח, מינוים גם של אזרחים ולא רק אנשי צבא לדרגת פטריקיוס, וכיבד רבים כל כך מבני האצולה האיטלקית עד כדי אינפלציה בתואר זה.[8] בין הפטריקים החדשים היו סנטורים איטלקים, כגון רומנוס ומסיוס פאבוס סוורוס, אלא שבניגוד למנהג הנפוץ מונו גם גאלים כגון מגנוס פליקס והמשורר סידוניוס אפולינאריס אשר ב-467 כתב שיר תהילה לכבוד הקיסר אנתמיוס שבתמורה מינה אותו ב-468 לפרפקט רומא.

טביעת מטבעות

עריכה

היחסים הטובים בין שני הקיסרים הרומים קירבו בין שני החצאים של האימפריה הרומית, ובאו לידי ביטוי בתעמולה הקיסרית. אנתמיוס הורה למטבעות שלו במדיולאנום, ברוונה וברומא להוציא סולידוס המראה את 2 הקיסרים לוחצים ידיים כמפגן של אחדות.

אנתמיוס שיקם את החצר ברומא תוך מתן עדיפות למטבעה בה על פני 2 האחרות.

מותו

עריכה

הגורם החשוב ביותר בחצר הקיסרות המערבית היה ריקימר, המגיסטר מיליטום רב העוצמה, אשר כבר הכריע את גורלם של כמה קיסרים. הקיסר החדש, לעומת זאת, נבחר על ידי החצר המזרחית ולמרות קשר הנישואין בין ריקימר לאלפיה, בתו של אנתמיוס, הם לא היו ביחסים טובים. נקודת המפנה ביחסיהם הייתה משפטו של הפטריקיוס רומנוס, סנאטור איטלקי אשר נתמך על ידי ריקימר. ב-470, האשים הקיסר אנתמיוס את רומנוס בבגידה וגזר עליו גזר דין מוות.[12]

ריקימר אסף 6,000 לוחמים כדי להגן על רומא מפני הוונדלים, אך לאחר מותו של רומנוס הוא עבר עם אנשיו צפונה והותיר את אנתמיוס לבדו ברומא. תומכי שני הצדדים נלחמו ביניהם במספר תקריות, אך ריקימר והקיסר חתמו על הפסקת אש למשך שנה בתיווכו של אפיפניוס, הבישוף של פאביה.[13]

בתחילת 472, המאבק ביניהם התחדש והקיסר נאלץ להעמיד פנים שהוא חולה כדי למצוא מקלט בבזיליקת פטרוס הקדוש הישנה. בתגובה, שלח הקיסר הרומי המזרחי, לאון הראשון, את אוליבריוס, לכאורה כדי להשיג פיוס, אך על פי ההיסטוריון ג'ון מאלאלאס, לאון שלח גם מכתב סודי לאנתמיוס ובו דחק בו להרוג את אוליבריוס, מקורבו של גאיזריק. ריקימר ואוליבריוס יירטו את המכתב והכריזו על אוליבריוס כקיסר האימפריה המערבית החדש.[14]

המאבק הפך למלחמה של ממש בין אנתמיוס, האצולה האיטלקית ואנשי רומא מצד אחד, מול המגיסטר מיליטום הגותי והיחידות הברבריות של הצבא הרומי, שכללו את אנשי אודואקר. "ריקימרצר על רומא הרעבה במשך חמישה חודשים. אנתמיוס נמלט לכנסיית סט. כריסוגונוס אך ב-11 ביולי 472, נמצא על ידי גונדובאד, אחיינו של ריקימר, וראשו נערף.[15]

ראו גם

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה
  • Mathisen, Ralph W. (1998). "(Anthemius (12 April 467 – 11 July 472 A.D". De Imperatoribus Romanis.
  • Morris, John; Jones, Arnold Hugh Martin; Martindale, John Robert (1992). "The Prosopography of the Later Roman Empire". Cambridge University Press. ISBN 0-521-07233-6.

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא אנתמיוס בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ "Anthemius | Roman emperor". Encyclopedia Britannica. נבדק ב-2016-10-31.
  2. ^ Morris, Jones & Martindale (1992), p. 697
  3. ^ O'Meara, Dominic, Platonopolis: Platonic Political Philosophy in Late Antiquity, Oxford University Press, 2003, ISBN 0-19-925758-2, p. 21.
  4. ^ John Malalas, Chronicon, 368–369
  5. ^ Thompson, Edward Arthur, The Huns, Blackwell Publishing, 1996, ISBN 0-631-21443-7, p. 170.
  6. ^ Fasti vindobonenses priores, no. 597, s.a. 467: "his cons. levatus est imp. do.n. Anthemius Romae prid. idus Aprilis
  7. ^ קורפוס יוריס קיוויליס (472), I.11.8
  8. ^ 1 2 Sidonius Apollinaris, Epistulae, i.5.10–11
  9. ^ Chronica gallica anno 511, n. 649, s.a. 470; Sidonius Apollinaris, Epistulae III.9
  10. ^ יורדנס 237–238 ; גרגוריוס מטור, .
  11. ^ Chronica gallica anno 511, n. 649, s.a. 471
  12. ^ קאסיודורוס, Chronicon, 1289, פאולוס הדיאקון, Historia Romana, xv.2
  13. ^ Magnus Felix Ennodius, Vita Epiphanii, 51–53, 60–68, פאולוס הדיאקון, Historia Romana, xv.203
  14. ^ John Malalas, Chronographica, 373–374
  15. ^ Fasti vindobonenses priores, n. 606, s.a. 472