אספאסיה

אַסְפָּאסְיָה (ביוונית: Ἀσπασία‏; 470 לפנה"ס - 400 לפנה"ס) הייתה פילגשו של המדינאי האתונאי פריקלס ומהנשים המפורסמות ביותר שחיו ביוון העתיקה.

אספאסיה
Ἀσπασία

לידה	470 לפנה״ס מילטוס, טורקיה
פטירה	400 לפנה״ס (בגיל 70 בערך) אתונה, אתונה העתיקה
בן או בת זוג	פריקלס (445 לפני הספירה–?) Lysicles

פסל שיש שמוצג במוזיאון הוותיקן. על בסיסו שמה של אספאסיה. פסל זה שהתגלה בשנת 1771 הוא העתק רומי של פסל יווני מהמאה החמישית לפני הספירה וככל הנראה שימש חלק מאסטלת קבורה.

אספאסיה נולדה בעיר מילטוס שבאסיה הקטנה ובשלב מסוים בחייה עברה לאתונה, שם חיה עד מותה. לה ולפריקלס נולד בן הקרוי פריקלס הצעיר. ממקורות אחדים עולה כי לאחר מותו של פריקלס הייתה אספאסיה בת זוגו של מדינאי אתונאי אחר בשם ליסיקלס.

בכתביהם של אפלטון ופילוסופים אחרים וכן אצל חוקרים מודרניים מוצגת אספאסיה כדמות יוצאת דופן, המתבלטת בשל השפעתה הפוליטית הרבה והכריזמה האינטלקטואלית שלה. עם זאת, מעט מאוד ידוע על חייה באופן ודאי. אומנם כתבים עתיקים מציינים כי אספאסיה הייתה יצאנית שניהלה בית בושת, אך רבים מהכתבים הללו היו שירים קומיים שמטרתם מלכתחילה הייתה ללעוג לפריקלס ולדרך בה ניהל את מלחמת סאמוס, ולא לשמש כמקור היסטורי. מכל מקום, העובדות אודותיה אינן נתמכות בראיות מוחלטות וברורות. חוקרים אחדים אף מעמידים בסימן שאלה אפילו את עצם היותה פילגש או הטאירה.

מוצאה ונעוריה

אספאסיה נולדה בפוליס היוונית מילטוס שבאיוניה (כיום במחוז איידין שבטורקיה). שמו של אביה היה אקסיוכוס. בניגוד למספר מקורות עתיקים שטוענים להיותה שפחה או שבוית מלחמה, היא הייתה אישה חופשייה לחלוטין. ככל הנראה היא השתייכה למשפחה אמידה, מכיוון שידוע שלהוריה הייתה היכולת לדאוג לחינוכה ולהשכלתה.

הנסיבות שעמדו ברקע הגעתה לאתונה אינן ברורות. לטענתו של ההיסטוריון משה עמית "היא באה לאתונה כנערת שעשועים". גילויו של קבר מהמאה הרביעית הנושא כתובת המציינת את השמות אקסיוכוס ואספאסיוס הביא את ההיסטוריון פיטר ג'יי. ביקנל לנסות לשחזר את הרקע המשפחתי והקשרים האתונאיים של אספאסיה. לדבריו של ביקנל, אספאסיה הייתה קשורה לאלקיביאדס השני מדמוס הסקמבונידים, שהוגלה מאתונה בשנת 460 לפנה"ס וייתכן ששהה בזמן גלותו במילטוס. ביקנל משער שאלקיביאדס התחתן במילטוס עם בתו של אדם בשם אקסיוכוס. ככל הנראה חזר אלקיביאדס לאתונה עם רעייתו החדשה ואחותה הצעירה, אספאסיה. ביקנל טוען שהילד הראשון שנולד מנישואין אלה נקרא בשם אקסיוכוס (דודו של אלקיביאדס) והשני נקרא אספאסיוס. כמו כן, הוא טוען גם שפריקלס פגש את אספאסיה על רקע קשריו ההדוקים עם בית אלקיביאדס.

חייה באתונה

ציור של מארי בוליארד המציג את דמותה של אספאסיה, 1794.

מקורות עתיקים, אך שנויים במחלוקת, טוענים כי באתונה הפכה אספאסיה להטאירה וככל הנראה ניהלה בית בושת. הטאירי היו מארחות ברמה גבוהה, ומעבר ליופיין החיצוני הן נבדלו מרוב הנשים האתונאיות בהיותן נשים משכילות (לרוב אף ניחנו בהשכלה גבוהה, דוגמת אספאסיה) ובהיותן עצמאיות במעמדן, ואף משלמות מיסים לפוליס.

למעשה, מעמדן היה הקרוב ביותר לנשים משוחררות. אספאסיה, שהפכה לאחת הדמויות הבולטות ביותר בחברה האתונאית, מהווה דוגמה לסוג זה של נשים.

בהיותה זרה וכנראה הטאירה כאמור, הייתה אספאסיה חופשייה ממגבלות חוקיות מסורתיות שריתקו את הנשים הנשואות באתונה לביתן. עובדה זו אפשרה לה לקחת חלק בחיים התוססים של הפוליס האתונאית. כשהייתה בת 20 הפכה לפילגשו של המדינאי פריקלס, והחלה לחיות עמו לאחר גירושיו מאשתו הראשונה (בשנת 445 לפנה"ס לערך), אולם מעמדה המשפחתי שנוי במחלוקת. בנם, פריקלס הצעיר, נולד כפי הנראה בשנת 440 לפנה"ס. יש להניח שהיא הייתה צעירה מאוד בשנים הללו שכן ילדה ילד נוסף לליסיקלס בשנת 428 לפנה"ס.

בחוגים החברתיים התפרסמה לאו דווקא ביופייה החיצוני, כי אם כאשת שיחה מן המעלה הראשונה, אשת סודם ויועצתם של המקורבים לה. לדבריו של פלוטרכוס, הפך ביתם של פריקלס ואספאסיה למרכז אינטלקטואלי בעיר, שמשך אליו את הפילוסופים ואנשי הרוח המובילים והבולטים ביותר בתקופה, ובכללם את סוקרטס.

התקפות אישיות ומשפטיות

בעקבות כך, הרוע לא היה כה חמור, ואנו היינו היחידים שסבלו. אלא שכעת כמה צעירים שתויים פנו למגרה יחד עם יצאנית הצמרת סימאתה. המגרים, שנפגעו מכך, ברחו יחד עם שתי יצאניות לביתה של אספאסיה. וכך קרה שבשל שלוש זונות יוון החלה לבעור. פריקלס בתגובה, בוער מזעם בגובהו האולימפי, שיחרר הבקר, גרם לרעם לרעום, הפך את יוון והעביר החלטה שהועברה כמו אש בשדה קוצים, שעל המגרים לגלות מאדמותינו, מהשווקים שלנו, מהימים שלנו ומיבשת שלנו

(מתוך הקומדיה האכארנים מאת אריסטופאנס)

פריקלס, אספאסיה וחבריהם לא היו מחוסנים מביקורת ומהתקפה. נציגי הציבור הנבחרים במשטר הדמוקרטי באתונה היו רחוקים משלטון אבסולוטי. יחסיה של אספאסיה עם פריקלס והשפעתה הפוליטית עליו עוררו תגובות רבות. דונלד קגן, היסטוריון מאוניברסיטת ייל, מאמין שאספאסיה לא הייתה פופולרית בשנים שלאחר מלחמת סאמוס בשנת 440 לפנה"ס, הייתה סאמוס במלחמה עם מילטוס על שליטתן בעיר פריאנה, עיר עתיקה ששכנה למרגלות הר מיקאלה. במהלך המלחמה הגיעו המילטים לאתונה כדי לשטוח את בקשותיהם נגד סאמוס, ולאחר שהאתונאים ציוו על שני הצדדים לחדול ממעשי האיבה ולהביא בפניהם את הסוגיה השנויה במחלוקת לפתרון באתונה, סירבה סאמוס לבקשתם. בתגובה, החליט פריקלס לפתוח במלחמה נגד סאמוס, ועל אף ניצחונה של אתונה בסופו של דבר, המלחמה הייתה מלווה באבדות כבדות ובניצול משאבים רבים. לדבריו של פלוטרכוס, רבים היו אלו שטענו שאספאסיה, שמוצאה ממילטוס, היא שהייתה האחראית למלחמה הקשה, ושהחלטתו של פריקלס לצאת למלחמה הזו נועדה לספק את רצונה.

לפני פרוץ המלחמה הפלופונסית (404-431 לפנה"ס) נאלצו פריקלס, ועמו כמה מחבריו הקרובים ואספאסיה ביניהם, להתמודד עם סדרה של התקפות אישיות ומשפטיות. אספאסיה הואשמה בהשחתתן של הנשים האתונאיות במטרה להשביע את רצונו המיני הסוטה של פריקלס. לדבריו של פלוטרכוס, היא הואשמה בבית משפט באשמת כפירה (כאשר התובע היה המשורר הקומי הרמיפוס). ככל הנראה היו אלו האשמות חסרות שחר. ההתקפות על אספאסיה ודברי ההבל גרמו לפריקלס אף לפרוץ בבכי על מנת לעזור לה לזכות במשפטה.

לדבריו של קגן, ייתכן שהמשפט שנוהל נגד אספאסיה וזיכוייה היו לא יותר מבדותה "לפיה הוצאת דיבה, חשדות ובדיחות גסות פשוט הפכו לתביעה משפטית מופרכת וחסרת שחר". לטענתו של משה עמית "פלוטרכוס מביא סיפור דיבה". קגן טוען שגם אם נבחר להאמין לסיפורים הללו, אספאסיה לא ניזוקה בכל מקרה - עם עזרתו של פריקלס, וגם בלעדיה.

המחזאי היווני אריסטופאנס מאשים ביצירתו "האכארנים" את אספאסיה במלחמה הפלופונסית. לטענתו, החלטתו של פריקלס להפסיק את המסחר שהתנהל בין המגרים לבין אתונה ובעלות בריתה הייתה נקמתו על חטיפתן של שתי פרוצות מביתה של אספאסיה על ידי המגרים. על רקע האינטרסים האישיים של אספאסיה, תיאור דמותה כגורם האחראי לפריצתה של המלחמה נגד ספרטה שיקף בזיכרונם של האתונאים את המלחמה שנוהלה כמה שנים קודם לכן בה היו מעורבות מילטוס וסאמוס. לדבריו של פלוטרכוס גם משוררים קומיים לקחו חלק בביקורת הזו, בעיקר על רקע הערות הלעג שהופיעו בשיריהם.

התקפות אחרות על יחסיו של פריקלס עם אספאסיה צוינו גם על ידי אתנאיוס. אפילו בנו של פריקלס, אקסאנטיפוס, שהיו לו שאיפות פוליטיות, לא היסס להשמיץ את אביו על ענייניו הפרטיים.

שנותיה האחרונות ומותה

בשנת 429 לפנה"ס, בעטייה של מגפת הטיפוס שפרצה באתונה, היה פריקלס עד למותם של אחותו ושל שני בניו החוקיים מרעייתו הראשונה - אקסאנטיפוס, ובנו האהוב פאראלוס. ממש לפני מותו אפשרו האתונאים לערוך שינוי בחוק האזרחות שנחקק בשנת 451 לפנה"ס, שהפך את בנו החצי אתונאי שילדה אספאסיה, פריקלס הצעיר, לאזרח וליורש חוקי. ההחלטה מרשימה, ולו רק משום שהיה זה לא אחר מאשר פריקלס עצמו שיזם את הצעת החוק לפיה הכרת אדם כאזרח אתונאי כפופה להיותם של שני הוריו אזרחים אתונאים. פריקלס מת במגפה, בסתיו של שנת 429 לפנה"ס.

פלוטרכוס מצטט את איסכינס הסוקרטי, שכתב דיאלוג בו משתתפת אספאסיה (דיאלוג שאבד), לפיה למדים שלאחר מותו של פריקלס חיה אספאסיה עם ליסיקלס, מצביא ומנהיג דמוקרטי מאתונה, ממנו ילדה בן נוסף, ושהיא הייתה זו שהפכה אותו לאזרח הראשון של אתונה. לאחר מותו של ליסיקלס בקרב שנערך בשנת 428 לפנה"ס, הרשומות ההיסטוריות לא מציינות דבר אודותיה. כך לדוגמה, לא ידוע אם היא עדיין חיה כאשר בנה, פריקלס הצעיר, נבחר לכהן כמצביא או בשעה שהוא הוצא להורג לאחר קרב ארגינוסאי. רוב ההיסטוריונים מעריכים שמתה ב-401-400 לפנה"ס, וזאת על בסיס הערכתם שאספאסיה מתה בטרם הוצאתו להורג של סוקרטס בשנת 399 לפנה"ס, סדר זמנים שעולה ונרמז מכתביו של איסכינס אודות אספאסיה.

הערות אודות עבודות פילוסופיות

ז'אן-לאון ז'רום: סוקרטס מחפש אחר אלקיביאדס בביתה של אספאסיה, 1861

יצירות פילוסופיות עתיקות

אספאסיה מופיעה בכתביהם הפילוסופיים של אפלטון, קסנופון, איסכינס הסוקרטי ואנטיסתנס. אנשי אקדמיה אחדים שטוענים כי אפלטון התרשם מאוד מחוכמתה ותבונתה, ודמותה של דיוטימה ביצירתו המשתה (סימפוזיון) מבוססת עליה. עם זאת אחרים טוענים שדיוטימה הייתה דמות היסטורית לכל דבר. לדבריו של צ'ארלס קאהן, פרופסור לפילוסופיה מאוניברסיטת פנסילבניה, דיוטימה הייתה לא אחרת מאשר תגובתו הספרותית של אפלטון לדמותה של אספאסיה כפי שהופיעה בכתביו של איסכינס.

בדיאלוג מנקסנוס לועג אפלטון באמצעות סאטירה על מערכת היחסים בין אספאסיה ופריקלס, ואף מצטט את סוקרטס בטענתו האירונית שהיא "הדריכה הרבה נואמים". כוונתו של סוקרטס הייתה לרמוז על תהילתו הרטורית של פריקלס, בעודו טוען באירוניה רבה גם כן, כי מאחר שהמדינאי האתונאי התחנך על ידי אספאסיה, הוא עתיד להיות בעל כושר רטורי אדיר בעוצמתו בעיניו של כל אדם שחונך על ידי אנטיפון. בנוסף, הוא מייחס לאספאסיה את נוסח הדברים שנאמרו בהספד שניתן בהלווייתו של פריקלס ואף תוקף את תומכיו. קאהן מציין שאפלטון חילץ מהאסינס את המוטיב לפיו אספאסיה הייתה מדריכתם של פריקלס ושל סוקרטס לרטוריקה. אספאסיה, לפי אפלטון ולפי המחזה ליסיסטרטה מאת אריסטופאנס, היא דוגמה יוצאת דופן כביכול לכשירותן וליכולתן של נשים להיות נואמות, אף על פי שהדמויות הבדויות הללו לא אומרות לנו דבר על מעמדן בפועל של הנשים באתונה. כדבריה של מרתה ל. רוז, פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת טרומן, "רק בקומדיות כלבים מתדיינים, ציפורים מושלות, ונשים נואמות בלהט".

קסנופון מציין את אספאסיה פעמיים בכתביו הסוקרטיים, ביצירותיו "זכרונות" ו"על הנהלת המשק". בשתי היצירות העצות שהעניקה מומלצות לקריטובולוס על ידי סוקרטס. ביצירה "דברים שראוי לזכרם", סוקרטס מצטט את אספאסיה כמו שאומרת שעל השדכן לדווח באופן אמין וכן על תכונותיו הטובות של האדם, וביצירה "דברים הקשורים למשק הבית" נענה סוקרטס להמלצותיה של אספאסיה כמו שגילתה תבונה רבה יותר בכל הנוגע לניהול משק הבית והשותפות הכלכלית בין בעל ואישה.

גם איסכינס הסוקרטי וגם אנטיסתנס קראו לדיאלוג סוקרטי שכתבו על שמה של אספאסיה (אף על פי ששתי היצירות לא שרדו למעט חלקים בודדים מהן). המקורות העיקריים לדיאלוג פרי יצירתו של איסכינסס הסוקרטי הם אתנאיוס, פלוטרכוס וקיקרו. בדיאלוג על כל פנים, ממליץ סוקרטס שקאליאס ישלח לאספאסיה את בנו, היפוניקוס, לשם קבלת הוראות. לאחר שקאליאס נרתע מעצם הרעיון שההדרכה שיקבל תיערך על ידי אישה, מציין בפניו סוקרטס שאספאסיה השפיעה לטובה גם על פריקלס, ולאחר מותו של זה, גם על ליסיקלס.

בדיאלוג, שנשמר בלטינית על ידי קיקרו, דמותה של אספאסיה מתגלית כ"סוקרטס נשי", המייעצת לרעייתו הראשונה של קסנופון ומאוחר יותר גם לקסנופון עצמו (אין הכוונה להיסטוריון) בכל הנוגע למוסריות שבידע אישי. איסכינס מציג את אספאסיה כמדריכה וכמקור השראה למצוינות, תוך חיבורן של המעלות הטובות יחד עם מעמדה כפילגש. לדבריו של קאהן, אחת מהאפיזודות ביצירה "אספאסיה" מאת איסכינס אינה רק פרי הדמיון אלא אף חסרת כל אמינות ומהימנות היסטורית.

מהיצירה "אספאסיה" מאת אנטיסתנס שרדו רק שתיים או שלוש ציטטות מקוריות. הדיאלוג הזה מכיל השמצות רבות יותר, אך גם אנקדוטות והערות אגב המרמזות על חייו של פריקלס. אנטיסתנס מתגלה כמי שלא רק תוקף את אספאסיה, אלא את כל משפחתו של פריקלס, לרבות בניו. הפילוסוף האמין שהמדינאי הדגול בחר חיי תענוגות על פני חיים מוסריים, ובהתאמה לכך, אספאסיה מוצגת כהתגלמותם של חיי מין חסרי מוסר.

ספרות מודרנית

אספאסיה מופיעה במספר יצירות חשובות בספרות המודרנית. דמותה הרומנטית יחד עם פריקלס הייתה מקור השראה לכמה מכותבי הרומנים והמשוררים המפורסמים במאות האחרונות, ובייחוד כותבי הרומנים מהמאה ה-19 והסופרים ההיסטוריונים של המאה ה-20, שמצאו בסיפורם של אספאסיה ופריקלס מקור השראה בלתי נדלה. בשנת 1835 פרסמה לידיה מריה צ'יילד, סופרת ועיתונאית אמריקנית שפעלה רבות לביטול העבדות, את יצירתה "פילותיאה", רומן קלאסי שמוקם על ציר הזמן במועד חייהם של פריקלס ואספאסיה. ספר זה נחשב לאחד מההצלחות הגדולות של הסופרת בשל הדמויות הנשיות שתוארו בו, ובעיקר, דמותה של אספאסיה, שכולן כאחת מתוארות כבעלות יופי ועדינות.

בשנת 1936 פרסם וולטר סוואג' לנדור, סופר ומשורר אנגלי, את יצירתו "פריקלס ואספאסיה" - אחד מספריו המפורסמים. בספר מסופר סיפורה של אתונה הקלאסית באמצעות סדרה של מכתבים דמיוניים, הכוללים שירים רבים. המכתבים על פי רוב אינם נאמנים לאמת ההיסטורית, אך עם זאת הם מעבירים לקורא את רוח הזמן בעידן של אתונה העתיקה תחת מנהיגותו של פריקלס.

רוברט המרלינג סופר ומשורר ששאב השראה מאישיותה של אספאסיה, פרסם בשנת 1876 את ספרו "אספאסיה". הספר, יצירה בעלת אוריינטציה תרבותית והיסטורית, עוסק בגינוני הנימוסים ובמוסר הנהוג בעידן פריקלס. ג'אקומו ליאופרדי, משורר איטלקי שהושפע מאוד מתנועת הרומנטיקה, פרסם חמישה ספרים שנודעו בשם "במעגלה של אספאסיה". השירים הללו קיבלו את השראתם בעטיו של ניסיונו הכואב והנואש של ליאופרדי לזכות באהבתה של אישה בשם פאני טארג'יוני טוזטי. ליאופרדי כינה את האישה הזאת "אספאסיה".

בשנת 1918 הסופר והמחזאי ג'ורג' קראם קוק פרסם את המחזה הארוך הראשון שלו "הנשים האתונאיות" בו הוצגה דמותה של אספאסיה כמי שעומדת בראש מאבק למען השלום. קוק שילב בין המוטיב האנטי לבין הרקע היווני. בספרה "הנישואין האלמותיים" (שיצא לאור בשנת 1927), עוסקת הסופרת האמריקנית גרטרוד את'רטון בסיפור חייהם של פריקלס ואספאסיה ומציגה את התקופה של המלחמה בין אתונה לסאמוס, כמו גם את המלחמה הפלופונסית ואת תקופת המגפה הקשה שעברה על העיר.

מוניטין והערכה

כעת, מאחר שהדעה הייתה שהוא המשיך במלחמתו נגד סאמוס כדי להשביע את רצונה של אספאסיה, ייתכן שזהו המקום לבחון מהו אותו כוח ומהי אותה עוצמה שהיו לאישה הזו, שאפשרו לה לנהל כרצונה את האזרח הראשון של הפוליס, ושסיפקה בנוסף לפילוסופים את ההזדמנות לדבר עליה במושגים של הצלחה, ולא פחות מכך, גם באריכות דברים

(פלוטרכוס, פריקלס, פרק 24)

שמה של אספאסיה קשור לתהילה ולכבוד שלהם זכה פריקלס. פלוטרכוס רואה בה דמות חשובה ביותר הן מבחינה פוליטית והן מבחינה אינטלקטואלית, ואף מבטא בכתביו את הערצתו לאישה ש"ניהלה כראות עיניה את הגברים הראשונים במעלה של הפוליס, ושסיפקה לפילוסופים את ההזדמנות לדבר עליה במושגים של הצלחה, ולא פחות מכך, גם באריכות דברים". לוקיאנוס מכנה את אספאסיה "מודל לחכמה", "אדם אולימפי נערץ" ומהלל את "הידע והתבונה הפוליטית שלה ואת הפיקחות שלה וההבנה שלה". על בסיס ההערכות הללו חוקרים דוגמת פרופ' שריל גלן מאוניברסיטת פנסילבניה, טוענים שמתקבל הרושם שאספאסיה הייתה האישה היחידה ביוון הקלאסית שהבדילה את עצמה בזירה הציבורית, וכי היא השפיעה רבות על פריקלס בחיבור נאומיו. אנשי אקדמיה אחרים טוענים כי אספאסיה פתחה את שעריו של מוסד אקדמי לנשים צעירות ממשפחות טובות ושאף המציאה את השיטה הסוקרטית. לעומתם, אנשי אקדמיה אחרים דוגמת רוברט ו. וואלס, פרופסור ללימודים קלאסיים באוניברסיטת נורת'ווסטרן, מדגיש ש"איננו יכולים לקבל כעובדה היסטורית את הבדיחה הזו שאספאסיה לימדה את פריקלס כיצד לדבר, וכפועל יוצא מכך, שהייתה מומחית ברטוריקה וכפילוסופית". לדבריו, ייתכן שהתפקיד האינטלקטואלי שקיבלה אספאסיה על ידי אפלטון נבע מקומדיה.

קגן מתאר את אספאסיה כ"אישה צעירה, יפה, עצמאית, חריפה ושנונה ביותר, שביכולתה לנהל שיחה ביד רמה עם המוחות החריפים ביותר ביוון ולשוחח בחריפות רבה עם בעלה על כל נושא ונושא". רוג'ר ג'אסט, פרופסור לאנתרופולוגיה חברתית באוניברסיטת קנט, מאמין שאספאסיה הייתה דמות יוצאת דופן, אך הדוגמה שלה היא בבחינת היוצא מן הכלל המעיד על הכלל, לפיו כל אישה שעתידה הייתה להפוך לשוות מעמד עם גברים מבחינה אינטלקטואלית וחברתית, עתידה בהכרח להיחשב גם כפילגש. לדבריו של סר פרודנס אלן, פילוסוף ופרופסור במכללה הדתית באנגליה, אספאסיה הניעה צעד אחד קדימה את פוטנציאל הנשים שהפכו לפילוסופיות מההשראות הפואטיות של סאפפו.

לקריאה נוספת

• ציונה גרוסמק, בדמות עכביש היא טווה את חוטיה - דימוי האישה ביוון הקדומה, משרד הביטחון – ההוצאה לאור (עמודים 68–71)

קישורים חיצוניים

• הפילגשים
• אספאסיה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• אספאסיה, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)