מסיבת ארוחת הערב
"מסיבת ארוחת הערב" (באנגלית: The Dinner Party) הוא מיצב אמנות גדול שיצרה האמנית הפמיניסטית האמריקאית ג'ודי שיקגו בין השנים 1974–1979. בפרויקט הפמיניסטי, אשר הוצג כתערוכה בשנת 1979, "הוזמנו" לארוחת ערב 39 אורחות כבוד מן ההיסטוריה המערבית, חלקן דמויות היסטוריות אמיתיות וחלקן דמויות מיתולוגיות.
המיצב "ארוחת הערב" הורכב משלושה שולחנות ארוכים, אשר סודרו בצורת משולש. כל שולחן הוקדש לדמויות הקשורות לעידן בהיסטוריה האנושית - מן התקופה הפרהיסטורית ועד לתקופת האימפריה הרומית, מעליית הנצרות במאה ה-4 לספירה ועד למאה ה-17 והדמויות בשולחן השלישי קשורות לתקופה המהפכה האמריקאית ועד למאה ה-20. על כל שולחן הונחו 13 מערכות כלי אוכל, אשר הוקדשו לדמותה של אחת מן הדמויות הנשיות (סה"כ 39 מערכות). כל מערכת כללה מפית ועליה נרקם שמה של הדמות, צלחת חרסינה מעוטרת ועליה דימויים יוניקיים, של איבר מין נשי, גביע יין וסכו"ם. ברצפת החדר שולבו שמותיהן של 999 נשים נוספות.
הכנת המיצב משלבת בין מלאכות ואומנויות שנתפשו כבעלות ממד נשי כגון רקמה ותפירה, ציור על חרס וכדומה, עם תהליך לימוד ומחקר היסטורי פמיניסטי, אותו הנהיגה שיקגו. בפרויקט היו שותפים למעלה מ-400 נשים וגברים. המיצב הוצג ב-16 חללים, ב-6 מדינות שונות וכ-15 מיליון מבקרים צפו בו. המיצב אוחסן למשך מספר שנים החל משנת 1996 לאחר שהפריטים במיצב החלו להינזק מההעברות. בשנת 2002 נתרמה העבודה למוזיאון ברוקלין, על ידי קרן פמיניסטית, והיא מוצגת במרכז אליזבת א.סאקלר לאמנות פמיניסטית שבמוזיאון בתצוגת קבע החל משנת 2007[1].
על המיצב
עריכה| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל פמיניזם | ||
תיאור
עריכה.jpg)
השולחן בצורת משולש שווה-צלעות שכל אחת מצלעותיו באורך של 14.63 מטר. בכל צלע יושבות 13 אורחות. כל צלע מסמלת תקופה היסטורית אחרת אליה משתייכות אורחות הכבוד. לכל אורחת מיועד סידור כלים הכולל מפת שולחן אישית עליה רקום שמה של האישה ותמונות או סמלים הקשורים להישגיה. על המפה מונחים צלחת, סכו"ם, כוס או גביע ומפית ייחודיים לכל סועדת. חלק גדול מן הצלחות כוללות פיתוחים או פסלים בצורת פרפרים או פרחים דמויי פות[2]. על הרצפה, במרכז המשולש, רשומים שמותיהן של 999 נשים. חלק זה של העבודה נקרא רצפת המורשת.
שם העבודה "מסיבת ארוחת הערב" וכן מספר הסועדות בכל שולחן - 13 - מתכתב עם הציור של לאונרדו דה וינצי, הסעודה האחרונה, בה מתוארים 13 גברים - ישו ותלמידיו. העמדת שולחן הסעודה כמשולש נבחרה משום שמשולש הוא סמל נשי וכן משום שהוא מסמל שוויון[3].
בניית המיצב
עריכההעבודה על המיצב לקחה שש שנים ועלותו הגיעה ל-250,000$ לא כולל הערכת שוויה של עבודת מתנדבות ומתנדבים בו. שיקגו פיתחה את העבודה במשך שלוש השנים הראשונות. במהלך שלוש השנים הבאות, מעל 400 איש תרמו לבניית המיצב, רובן מתנדבות. 125 מהן נחשבו ל"חברות הפרויקט",[3] משום שהשתתפו לאורך זמן בעבודה על המיצב וקבוצה קטנה הייתה מעורבת באופן הדוק וכללה חוקרים, בעלות מלאכה ואומניות[4][2][3].
מסיבת ארוחת הערב נותנת במה למומחיויות נשיות מסורתיות כגון אריגה, רקמה, תפירה וציור על חרסינה וחרס. מדיומים אלו נחשבו כמלאכות או כאמנות מקומית, זאת בניגוד לאמנות חזותית מסורתית (אמנות גבוהה) המוערכת יותר מבחינה תרבותית, ומשויכת לגברים[2]. המיצב נוצר כשילוב של מלאכות הנחשבות כאומנות נמוכה, אולם שיקגו, השתמשה במלאכות אלו כדאי לייצר אומנות גבוהה[5].
נשים המיוצגות במסיבת ארוחת הערב
עריכההסועדות
עריכהכל צלע במשולש - שולחן ארוחת הערב - מציג נשים פורצות דרך מתקופות היסטוריות שונות:
הצלע הראשונה של השולחן המשולש כולל דמויות נשיות מן האלות של הפרהיסטוריות ועד היפאטיה מהאימפריה הרומית. חלק זה מכסה את העלייה ושקיעה של העולם הקלאסי. הצלע השנייה מציגה את עליית הנצרות ועד הרפורמציה במאה ה-17. הצלע השלישית מכסה מן המהפכה האמריקאית ועד המאה ה-20.
| מהתקופה פרהיסטוריה
לאימפריה הרומית |
מראשית הנצרות
ועד הרפורמציה |
מהמהפכה האמריקאית
עד המאה ה-20 |
|---|---|---|
| האלות הקדמוניות | מרְסֵלה הקדושה מרומא | אן הצ'ינסון |
| אלת הפריון | בריג'יד הקדושה מקילדייר | סקאג'וויה (Sacagawea) |
| אשתר | תֵּאוֹדוֹרָה (קיסרית האימפריה הביזנטית) |
קרוליין הרשל |
| קאלי | רוֹזְוויתה מִגנדֶרְסְהיים | מרי וולסטונקראפט |
| אלת הנחש | טְרוֹטוּלה | סוג'ורנר טרות' |
| סוֹפיה (החוכמה) | אלינור מאקוויטניה | אליזבת בלקוול |
| אמזונה | הילְדֵגָרד מִבּינְגֵן | אמילי דיקנסון |
| חתשפסות | פטרונילה דה מית' | את'ל סְמַיית' |
| יהודית | קריסטין דה פיזאן | מרגרט סנגר |
| סאפְּפוֹ | איזבלה ד'אסטה | נטאלי קליפורד בארני |
| אסְפּאסְיה | אליזבת הראשונה | וירג'יניה וולף |
| בודיקיאה | ארטמיזיה ג'נטילסקי | ג'ורג'יה או'קיף |
| היפּאטיה | אנה מריה ואן סכורמן | סוזאן ב. אנתוני |
רצפת המורשת
עריכהעל רצפת המורשת, במרכז השולחן, רשומים בכתב יד על מרצפות פורצלן לבן שמות של 999 נשים. השמות מכסים את הרצפה כולה וגולשים גם אל מתחת לשולחנות. בחירת שמות הנשים לרצפת המורשת היו על בסיס אחד או יותר מהקריטריונים הבאים:
- האישה תרמה תרומה משמעותית לחברה
- האישה פעלה לשיפור גורלן של נשים
- פועלה של האישה, או חלקו, הוא פרק מההיסטוריה של הנשים
- האישה מהווה מודל לחיקוי לדורות הבאים[2]
העבודה מלווה בסדרה של לוחות קיר המתארת כל אחת מהנשים ברצפת המורשת[2].
מוטיבים חוזרים במיצב
עריכההפות הוא דימוי מוביל במיצב. שיקגו טוענת שהפות הוא ליבת הדימוי הנשי (Central Core Imagery) וככזה הוא מעורר חשש, בוז ואימה[6]. כל אחת מהצלחות מעוצבת כך שהיא יש בה חלקים המדמים שפתיי פות, פתח הנרתיק והדגדגן.
תגובות
עריכההעבודה הוצגה לראשונה ב-1980 וזכתה לתגובות מעורבות. לוסי ליפארד (Lucy Lippard), סופרת ומבקרת אומנות כתבה שהעבודה פורצת דרך ודוגמה מצוינת לעשייה פמיניסטית[3]. תגובות דמות, מהללות, נשמעו ממבקרי אמנות נוספים[7]. מקביל, מבקרים אחרים ביקרו את העבודה ומבקר האומנות של "הניו יורק טיימס", באותה התקופה, טען שהעבודה קלישאית והמיצב אינו אמנות טובה[8].
ביקורת פמיניסטית התמקדה בכך שנשים רבות עבדו בהתנדבות בהקמת המיצב ומרביתן לא קיבלו שכר או הוקרה. כמו כן, העבודה על המיצב התנהלה בצורה שיתופית אך היררכית ועל כן טענו המבקרות, מסיבת ארוחת הערב מאבדת את חלק מהערכים הפמיניסטיים[5]. נוכחותה של אישה אפרו-אמריקאית אחת בלבד, סוג'ורנר טרות', כסועדת, הובילה לביקורת על כך ששיקגו מתעלמת מההיסטוריה של נשים צבעוניות ובייחוד שחורות. המבקרות ציינו כי צלחתה של טרות' מעוצבת בצורה שונה מכל הצלחות האחרות. בניגוד לכל הסועדות האחרות, הצלחת של טרות' מעוטרת בשלושה פרצופים ולא כמו יתר הצלחות המקושטות בוואגינות בעיצובים ייחודיים[9].
קריאה מאוחרת של מבקרות את העבודה של ג'ודי שיקגו, הכירה בחשיבותה לקאנון הפמיניסטי ולדיון הציבורי במקומן של נשים בהיסטוריה המערבית. למיצב יש חשיבות חינוכית ונוצר בתקופה שהידע על מנהיגות כמעט ולא היה זמין למי שלא עסק במחקר היסטורי[10].
ב-1990 נבחנה האפשרות שאוניברסיטת מחוז קולומביה תציג את מיצב מסיבת ארוחת הערב. שיקגו הסכימה לתרום את העבודה לאוסף האומנות של האוניברסיטה. אולם דיווח לא מדויק של "וושינגטון טיימס" עורר דיון ציבורי ער, שלבסוף, גם לכך שהעבודה לא נתרמה לאוניברסיטה. העיתון כתב שהאוניברסיטה תשקיע 1.6 מיליון דולר ברכישה והצגה של המיצב הכולל 39 צלחות מפוסלות שחלקן מזכירות את איבר המין הנשי. חברי בית הנבחרים של ארצות הברית מהמפלגה הרפובליקנית ביקרו את השקעת כספי ציבור ברכישה של עבודת אומנות בעלת קונוטציות מיניות[11]. העיתון תיקן את אי-הדיוקים אך שיקגו החליטה לא לתרום את העבודה לאוניברסיטת מחוז קולומביה[11].
קישורים חיצוניים
עריכה
הערות שוליים
עריכה- ^ Brooklyn Museum: Tour and Home, www.brooklynmuseum.org
- ^ 1 2 3 4 5 Chicago, Judy, The Dinner Party: From Creation to Preservation, Merrell, 2007
- ^ 1 2 3 4 Lippard, Lucy, Judy Chicago's Dinner Party, Art in America 68, 1980, עמ' 114-126
- ^ Through the Flower - The Dinner Party, www.throughtheflower.org (ארכיון)
- ^ 1 2 Jones, Amelia, The "Sexual Politics" of the Dinner Party, Reclaiming Female Agency: Feminist Art History After Postmodernism, University of California Press, 2005, עמ' 409–33
- ^ Fineman, Mia (2007-04-25). "Table for 39". Slate (באנגלית אמריקאית). ISSN 1091-2339. נבדק ב-2018-01-22.
- ^ Susan Havens Caldwell, Experiencing "The Dinner Party", Woman's Art Journal 1 (2)
- ^ Cooke, Rachel (2012-11-03). "The art of Judy Chicago". The Guardian (באנגלית). ISSN 0261-3077. נבדק ב-2016-11-14.
- ^ Jones, Amelia, The "Sexual Politics" of The Dinner Party. Berkeley, University of California Press, 2005, עמ' 215
- ^ Martina Pachmanova ED ; Amelia Jones, Aesthetics and Sexual Politics. Art's Sexual Politics, Mobile Fidelities: Conversations on Feminism, Visuality and History, KT press, 2006
- ^ 1 2 MAHLER, RICHARD (1990-10-12). "The Battle of Chicago : Art: Feminist artist Judy Chicago fires back at critics who call her 'Dinner Party' obscene and withdraws her gift of it to a university". Los Angeles Times (באנגלית). ISSN 0458-3035. נבדק ב-2016-11-20.