ארז ישראלי
ארז ישראלי (נולד ב-16 בדצמבר 1974, באר שבע) הוא אמן ישראלי המתגורר כיום בברלין. אמן רב תחומי המתעסק בפיסול, הדפס, צילום ומיצבי וידאו. ישראלי הוא בוגר המדרשה לאמנות בבית ברל ובעל תואר שני מבצלאל. בעבר לימד בתיכון תלמה ילין, בבית ברל, בסמינר הקיבוצים, במחלקה לעיצוב פנים במכללה למינהל. עבודותיו הוצגו במוזיאונים שונים בארץ ובעולם, וגם נמצאות באוספים חשובים.[1]
 | |
| לידה |
1974 (בן 50 בערך) באר שבע |
|---|---|
| לאום | ישראלי |
| תחום יצירה |
פיסול  |
| יצירות ידועות |
אכינכי (יהודית אוחזת בראשו של הולופרנס) |
  | |
בתחילת דרכו כאמן הוא הרבה לעסוק בקלישאות ובנושאים רגשניים וקולקטיביים בתרבות הישראלית כמו קיטש ומוות, הנצחה, כאב, תשוקה וזיכרון לאומי. הטיפול שלו בנושאים אלו מאיר אותם באופן חדש, לעיתים מגוחך ולעיתים מצמרר.[2] ישראלי אינו בורח מהפתוס הטמון בנושאים אלו אלא להפך, מאדיר ומגביר אותו עד כדי הגזמה המביאה בסופו של דבר לפירוק ושיבוש הסמל התרבותי והצגה חתרנית שלו.[2]
בשלב מאוחר יותר ביצירתו, הסיט ישראלי את עיסוקו במוות ושכול מההקשר הצבאי-ישראלי, והחל לעסוק באירופה, גרמניה וגם בשואה. כמו בנושא השכול, גם כאן הוא מחפש אחר הפאתוס ומעצים אותו.[3]
ביוגרפיה
עריכהישראלי נולד בבאר שבע ב-1974, הצעיר משני בניהם של פקידת השמה ואיש התעשייה האווירית. הוריו התגרשו כשהיה בן 6 והוא עבר עם אימו מספר דירות.[4]
בכיתה ט' ישראלי עבר לפנימיית מושבת האמנויות במצפה רמון. "ההחלטה הכי חשובה שעשינו בסופו של דבר."[4] אומר ישראלי בריאיון לעיתון הארץ.
אחרי הצבא חזר לפנימייה, הפעם על תקן מורה. כשמאס בכך, נרשם בסוף שנות ה-90 למדרשה לאמנות בבית ברל.[4]
היה תלמידו ועוזרו של האמן גדעון גכטמן (1942-2008) שהשפיע על עבודותיו ונתן לו השראה.[5]
במהלך לימודיו במדרשה לאמנות בבית ברל הרבה ישראלי לעסוק בדימויי שכול והנצחה. עבודות אלו כללו פריטים שונים, כגון ספסל שעליו הונחו כריות יצוקות בטון, ציורים של דמותו כחייל מת, וכן גרלנדת זרים - סמל מובהק של שכול - יצוקה בבטון (חומר עמיד הנקשר לביצורים צבאיים ואנדרטאות), ובגרסה אחרת - זר זיכרון צה"לי עשוי רקמת חרוזים.[6]
"חלק מהעניין שלי בכך היה הרגע שבו נערים נלקחים בשיא היופי שלהם. שמתי את עצמי המון במקום של הגיבור המת. אם זה לצייר אותי בתור גיבור מת, או לעשות לעצמי סרט זיכרון ('בחור כארז'). חלק מזה היה הפחד מאובדן וממוות, במדינה שמתים בה כל הזמן."[7] אומר ישראלי.
עבודות
עריכהמוות ושכול 2003–2009
עריכהבפרויקט הסיום שלו במדרשה בשנת 2003 הציג ישראלי מיצב שכלל ייצוגים שונים של חיילים צעירים ברגעי מותם. באחד המיצבים נראה ג'יפ צבאי מוקטן כאשר ראשו של חייל מת נשמט על ההגה ומפעיל צופר זיכרון.[6] הדימוי הזכיר את המשוריינים הניצבים בצדי הדרך לירושלים ומייצר חוויה אינטנסיבית של מפגש מצמרר וחשוף עם ייצוגיהם של רגעי המוות.[6]
ישראלי מסביר בריאיון לעיתון מעריב כי ההחלטה להתעסק בייצוג חיילים לא הייתה פשוטה: ”כשאמרתי שאני מטפל בנושא הזה של חיילים, באו ואמרו לי לא, לא נוגעים בחיילים. לא נוגעים בדימויים האלה, זה יכול להפוך לפלקט. עכשיו ברור שזה יכול להפוך לפלקט, אני מודע לזה. ואני חושב שדווקא בגלל שאמרו לי שאסור, שצריך לעשות אמנות בינלאומית, החלטתי לעשות ההפך. כלומר, להתמודד עם הדברים לטוב ולרע ולקחת סיכון”.[2]
בעבודה "אל מלא רחמים" מ-2004 נראה ישראלי כשהוא מחליק שוב ושוב מאחיזת אמו, כאשר רפיונו מסמן את המוות, את האובדן ואת חוסר יכולתה של האם להושיע. ברקע מתנגנת תפילת "אל מלא רחמים", הנהוגה בלוויות, שהואטה.[6]
בעבודה שנוצרה כהמשך ישיר לקודמתה "ללא כותרת" מ-2006, מחזיקה האם את ישראלי בתנוחת "פייטה" ומורטת נוצות הדבוקות בשעווה אל גופו. המריטה החוזרת על עצמה מציגה את ההשלמה של האם עם מות הבן ואת חוסר היכולת שלה להיפרד ממנו. בעבודה זו הוחרפה תחושת המוות באמצעות הפעולה האכזרית באופייה שמבצעת האם. מריטת הנוצות מרמזת על הכנת מרק עוף בשבת, פעולה הקשורה אסוציאטיבית לביתיות ומשפחתיות: האם משלימה עם מות הבן, אך לא נפרדת ממנו, אלא מנסה, באמצעות אכילתו, להשיבו אל הגוף ממנו יצא.[6]
דימוי חוזר ביצירתו המוקדמת הם זרי הפרחים הקשורים באבל ובזיכרון. בתחילה עסק בצילומי זרים שהושלכו הצידה בבתי הקברות, ולאחר מכן יצק זרים מבטון, בניסיון להפוך אותם לנצחיים, למצבות של עצמם.[5]
בתערוכה "העברים החדשים: מאה שנות אמנות ישראלית" מציג ישראלי את עבודתו "שדה פרחים" מ-2005. ישראלי יצר שדה פרגים עשוי חרוזי זכוכית נוצצים.[8] בספר 100 שנות אמנות ישראלית כותב יגאל צלמונה: "תחושת ההיקסמות למראהו כפולה: היא נובעת מיופיו של השדה הטבעי המדומה, המוכר לרבים מטיולי אביב בארץ, ומיופים של החרוזים הזוהרים בצבעוניותם (...), אלא שהפרג שצבעו עז כצבע הדם הוא גם סמל עתיק יומין של מוות ובייחוד של מות חיילים בקרב (...) הפרחים שצומחים בסביבת תלולית בולטת בשדה מרמזת על קבר שכוסה בצמחייה."[8]
התצלום "קושקוש (דיוקן עצמי בגיל 30)" הוא תוצר לוואי של מיצג מצולם שערך ישראלי, אשר במהלכו תפר לגופו זר צה"לי של גרברות אדומות כאילו היה הגוף עצמו מעין זר הנצחה חי, ובסופו נמרטו הפרחים מגופו יחד עם שיער חזהו ובטנו והגוף הופשט מסימני גבריותו.[8]
בראיון שנתן ישראלי לגיתית גינת הוא מסביר על השימוש המרובו בגופו ביצירותיו לחיבור עם שכול ומוות : " מעניין אותי המקום שבו המדינה מייצרת באופן מודע פעולות גופניות כחלק מההבניה של זיכרון קולקטיבי. את יום העצמאות אנחנו זוכרים דרך מעגלי המחולות ברחובות, בימי הזיכרון אנחנו עומדים דום בצפירה. הגוף הוא מאוד משמעותי ופעיל בטקסים הקולקטיביים שלנו."[9]
אירופה, גרמניה והשואה
עריכהבעבודת הווידאו "Jewish lesson" משנת 2009 נראה האמן כשהוא תופר טלאי צהוב שיצר על גופו, כמו מנסה לחוות את הכאב, זה שהפך לקלישאה בתרבות הישראלית באופן פיזי ממשי.[10]
בריאיון לעיתון הארץ מסביר ישראלי את יחסיו לדימוי הטלאי: {{הטלאי הפך להיות אמצעי דקורטיבי-איורי, שמסמן באופן ישיר זיכרון שלם של שואה ובסופו של דבר נשאר שטוח. זו חתיכת בריסטול שחותכים בצורת כוכב, שמים על רקע שחור, והנה, אפשר להתחיל את הטקס. זה דימוי בנאלי, שטבוע בזיכרון הקולקטיבי עד שאיבד לחלוטין ממשמעותו.}}"[7]
על עיסוקו בשכול אמר ישראלי: "תמיד שואלים אותי 'מה הסיפור, אתה ממשפחה שכולה?', תמיד משייכים אותך לדור שני-שלישי-רביעי. אני חושב שאני מייצג משהו שכבר מנותק מזה. דור שכבר לא מרגיש מחויב לסיפור מהבית. אני חושב שלו היה כזה, לא הייתי יכול לטפל בנושאים האלה. כולנו הרי בתוך הסיפור הזה. אין אחד שלא מכיר מישהו שמת או נפגע בצבא ושאין לו קשר לשואה, אבל זה לא בא אצלי מהמקום הזה (...) זה רומן שהתחיל ממקום פורמליסטי, של צורה ונפח ויחסים צורניים".[2]
במיצב "ליל שישי", מ-2009 ישראלי מטפל באופן ישיר בקלישאות ובפתוס סביב נושא השואה.[10] ישראלי הציב בקומה התחתונה של גלריה גבעון שולחן אליפטי מכוסה מפה לבנה סרוגה, וערך אותו למה שנראה כסעודת ליל שישי לארבעה סועדים. על השולחן חלה קלועה, סכו"ם כסף מהודר וארבע צלחות פורצלן שבתחתיתן "מרק" העשוי מיציקת אפוקסי. סביב שולי השולחן רכבת צעצוע עם סמלים נאציים נוסעת סחור סחור על מסילה. הסמליות עזה וברורה: צלחות מרק העוף הופכות לייצוג מיידי של יהדות אירופה הנכחדת; פעולת הקפאתו של הנוזל הצהוב מסמנת את הקפאת הרגע שבו ננטש השולחן והזמן עצר מלכת, בעוד שרכבת המלחמה ממשיכה בנסיעתה.[10]
"המיצב שלו כמעט קלישאתי – זה הרי כמעט מביך לסמל את השואה באמצעות רכבת", כותבת מבקרת האמנות הילה שקולניק־ברנר על העבודה, ”אך האופן הישיר, הפשוט והמובן מאליו שבו הם מוצגים מעלה מחדש שאלות של זיכרון ושל הנצחה.”[10]
השימוש האינטנסיבי של ישראלי במוטיבים של שואה ושכול, הקימו לישראלי מבקרים רבים שהאשימו אותו בציניות ובמסחור. יניב יהודה אייגר, כתב מעריב לענייני תרבות ואמנות אמר על תערוכתו "ליל שישי": "העבודות של ארז ישראלי כל כך מנסות להרגיז וכל כך קלישאתיות, עד שגם הסיכות שהוא מחדיר לבשר לא מכאיבות באמת".[11]
ב-2010 ישראלי השתתף בתערוכת יחיד במוזיאון תל אביב לרגל מועמדותו לפרס גוטסדינר לאמנות ישראלית. לתערוכה הוא קרא "אשפרה" והיא נולדה במידה מסוימת מתערוכתו הקודמת "ליל שישי".[3] ההצבה הפיסולית רחבת ההיקף שבמרכז התערוכה קושרת בין מוטיבים מבניים אדריכליים ובין טקסטיל (בד המעיל) וטקסט (ספר התורה). היא מבוצעת במגוון אופני עיבוד של בטון, חומר שישראלי מרבה להשתמש בו מאז עבודותיו המוקדמות.[3]
התערוכה "אדמה נמוכה" מ-2012 היא תוצאה של שהות בת חצי שנה בדיסלדורף שבגרמניה, עירו של יוזף בויס, בתנאי מלגה מלאה. התערוכה ממשיכה את ההתעסקות של האמן באופן ישיר ועקיף באירופה של מלחמת העולם השנייה ובשואה בפרט.[12] התערוכה ספגה ביקורות קשות מצד מספר מבקרים וכותבים. גליה יהב, מבקרת אמנות בעיתון הארץ, כתבה על תערוכתו של ישראלי: "למרות המיומנות הפיסולית 'אדמה נמוכה' של ארז ישראלי המתכתבת עם יוזף בויס וגרמניה הנאצית היא תערוכה קיטשית נטולת אירוניה הלופתת חזק מידי את הצופה בגרונו."[12]
ב-2014 ייצר ישראלי עבודת קיר על בניין מרכז האמנות בתניאן. ישראלי זכה בתחרות בה השתתפו 7 אמנים, בהזמנת האוצר ומנכ"ל המרכז כריסטוף טאנרט.[13] "כבר מן הרגע הראשון היה לי ברור שעבודתי תעסוק באופן ישיר בעברו של הבניין, קרי באחים ליאו ופליקס ישראל, ובמפעל האור שהקימו, ושפעל בבניין עד לעליית הנאצים לשלטון ב-1933"[13] אומר ישראלי. יצירתו של ישראלי מחיה את העבר, כאשר הוא מנכיח מחדש את זכרו של ישראל פליקס, בכתיבת אותיות שמו על הבניין. אולם כפי שהעבר מתכסה בשכבות של שנים וכפי שהבניין משנה את שימושיו במשך שבעת העשורים שחלפו מאז, כך גם שמו של בעל המפעל מופיע ביצירה: אות על אות, האחת על השנייה, בקנה מידה גדול ובצבעים פלואורסצנטיים זוהרים - בלי להתממש לכדי שם קריא וקוהרנטי. כך נוצר דיסוננס בין השם והעיסוק בזיכרון, לבין התוצאה החזותית, האניגמטית. מה שנותר הוא אקט סימבולי, "מחיקת הסובייקט והנצחתו" כדברי האמן.[13]
ב-2015 במסגרת תוכנית חילופי אמנים בה הציג בגלריית קרונה הברלינאית יצר ישראלי סדרת עבודות בשם "ההבדל בין אוווווו לאהההה".[14] הסדרה הראשונה היא איורים של בדיחות על שואה, על גרמנים ועל קווירים שמצא ישראלי ברשת ויצר להן אילוסטרציות, כאשר יש דגש על הקשר הוויזואלי בין האף לאיבר המין של היהודי. השנייה היא סדרה שיצר על גופו, כאשר במשך 10 שבועות קעקע מדי שבוע את החותמות שהוטבעה על ידו שנכנס למועדון הברגהיין הברלינאי. במהלך הביקורים חיבר מצלמה לזרועו שצילמה את המתרחש מ-'נקודת המבט' של החותמת. השלישית היא סדרה של עבודות עץ העוסקות בחדרי החושך שבמועדון הזה ובמועדונים אחרים, בהם דמות שמופעלת על ידי חוט ואיבריה שמציצים מתוך החשכה הם אפים ואיברי מין גבריים.[1]
בימים אלו מתגורר ישראלי בברלין והוא מיוצג על ידי גלריית קרונה (Crone).[1]
השכלה
עריכה- 2003 - בוגר בית הספר לאמנות המדרשה, מכללת בית ברל
- 2005 - בוגר התוכנית ללימודי המשך באמנות, בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב, תל אביב.
תערוכות יחיד
עריכה- 2003 - "21 תערוכות יחיד" מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית
- 2007 - "שיר אהבה" המרכז למדיה חדשה - יציאת חירום, מוזיאון חיפה לאמנות
- 2009 - "ליל שישי", גבעון גלריה לאמנות, תל אביב
- 2010 - "ארז ישראלי: אשפרה", מועמד בשלב הגמר, פרס גוטסדינר, הפרס לאמנות ישראלית, מוזיאון תל אביב לאמנות
- 2012 - "אדמה נמוכה", גבעון גלריה לאמנות, תל אביב
- 2015 - "ההבדל בין אוווווו לאהההה", קרונה גלריה לאמנות עכשווית, ברלין.
מלגות ופרסים
עריכה- 2002 - מלגה מטעם קרן התרבות אמריקה-ישראל
- 2002 - מלגת הצטיינות, בית הספר לאמנות המדרשה, מכללת בית ברל
- 2003 - מלגת הצטיינות, בית הספר לאמנות המדרשה, מכללת בית ברל
- 2003 - מלגת הצטיינות בתחום המיצב ע"ש ברל כצנלסון, בית הספר לאמנות המדרשה, מכללת בית ברל
- 2004 - מלגת לעידוד היצירה, בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב, תל אביב
- 2005 - מלגה מטעם קרן התרבות אמריקה-ישראל
- 2005 - פרס קרן ריץ', בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב, תל אביב
- 2005 - פרס ישראכרט ומוזיאון תל אביב לאמנות לאמן ישראלי
- 2006 - מענק ע"ש הדסה ורפאל קלצ'קין, קרן התרבות אמריקה-ישראל
- 2006 - פרס האמן הצעיר, משרד המדע התרבות והספורט
- 2007 - פרס קרן מורשה, מוזיאון תל אביב לאמנות
- 2009 - פרס קרן דן סנדל וקרן משפחת סנדל לפיסול, מוזיאון תל אביב לאמנות.
קישורים חיצוניים
עריכה- ארז ישראלי, באתר מרכז המידע לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל
- ארז ישראלי באתר סדנת ההדפס ירושלים
- ארז ישראלי באתר גלריה גבעון (באנגלית)
ארז ישראלי (1974-), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 3 רעות ברנע, האמן ארז ישראלי מוכר עבודות לגרמנים, באתר כלכליסט, 19 ביולי 2017
- ^ 1 2 3 4 יניב יהודה אייגר, רייטינג - אמנות nrg - ...מה ישראלי בעיניך: ריאיון עם ארז, באתר www.makorrishon.co.il
- ^ 1 2 3 קרן נתן גוסטדינר הפרס לאמנות ישראלית 2009 (קטלוג תערוכה), אוצרת: אלן גינתון, מוזיאון תל אביב, מרץ 2010.
- ^ 1 2 3 דורון חלוץ: האמן ארז ישראלי במרחב שבין האף היהודי לזין הגרמני, עיתון הארץ, אוקטובר 2015.
- ^ 1 2 יניב יהודה אייגר: מה ישראלי בעינך: ריאיון עם ארז ישראלי, עיתון מעריב, אפריל 2010.
- ^ 1 2 3 4 5 ארז ישראלי / שיר אהבה (קטלוג תערוכה), אוצרת: אילנה טננבאום, מוזיאון חיפה, יוני 2007.
- ^ 1 2
דורון חלוץ, האמן ארז ישראלי במרחב שבין האף היהודי לזין הגרמני, באתר הארץ, 8 באוקטובר 2015
- ^ 1 2 3 צלמונה, יגאל, 100 שנות אמנות ישראלית, ירושלים: מוזיאון ישראל, 2010.
- ^ גיתית גינת: הפרחים לצה"ל, עיתון במחנה, אוגוסט 2005
- ^ 1 2 3 4 הילה שקולניק ברנר, ליל שישי: כאב ישיר ומיידי, עיתון הארץ, אפריל 2009.
- ^ יניב יהודה אייגר, תרבות - אמנות nrg - שואה שואו: אמנות כצאן לרווח, באתר www.makorrishon.co.il
- ^ 1 2 גליה יהב, מחסום ארז, באתר הארץ, 14 בספטמבר 2012
- ^ 1 2 3 חגית פלג רותם, ישראלי בברלין: האמן ארז ישראלי מציג ציור קיר מיוחד, באתר גלובס, 28 באוגוסט 2014
- ^ חגית פלג-רותם, אמא כבר מותר לצחוק, באתר גלובס, 14 באפריל 2015
