אריק הרביעי, מלך דנמרק
אריק הרביעי (בדנית: Erik IV; 1216 בערך – 10 באוגוסט 1250) היה מלך דנמרק מ-1241 ועד מותו. הוא היה בנם של ולדמר השני, מלך דנמרק ושל אשתו ברנגריה מפורטוגל ואחיהם של אבל וכריסטופר.
 | |||||||||
| פרסקו בכנסיית סנט בנדט, רינגסטד, דנמרק | |||||||||
| לידה |
1216 קופנהגן, דנמרק  | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| נרצח |
10 באוגוסט 1250 (בגיל 34 בערך) מפרץ שלין (כיום בגרמניה) | ||||||||
| מדינה |
 דנמרק | ||||||||
| מקום קבורה | כנסיית סנט בנדט, רינגסטד, דנמרק | ||||||||
| בת זוג | יוטה מסקסוניה | ||||||||
| שושלת אסטרידסון | |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
  | |||||||||
ראשית חייו
עריכהאריק היה בנו החוקי השני של ולדמר השני מאשתו השנייה, ברנגריה מפורטוגל. ב-1218, כאשר אחיו למחצה, ולדמר הצעיר הוכתר כמלך שותף של אביהם, והוגדר כיורש העצר, הוענק לו התואר דוכס שלזוויג. לאחר מותו בטרם עת של ולדמר הצעיר ב-1231 הוכתר אריק ב-30 במאי 1232 בקתדרלת לונד כמלך שותף וכיורש בכוח. כתוצאה מכך הועבר תוארו כדוכס שלזוויג לאחיו הצעיר, אבל. לאחר מות אביו ב-1241 הוא ירש את כתרו.
מלך
עריכהתקופת מלכותו של אריק עמדה בסימן עימותים ומלחמות אזרחים כנגד אחיו. בעיקר הוא לחם באחיו אבל שנראה היה שהוא שאף לקבל מעמד עצמאי וקיבל תמיכה מרוזני הולשטיין. אריק לחם באיכרי סקונה שמרדו בין השאר עקב המיסים הכבדים שהוא הטיל עליהם. מספר המחרשות שהיו בבעלותו של אדם היה אמצעי למדידת לעושרו. מכאן המקור לכינויו של אריק, "פלובפנינג" (Plovpenning, בדנית: Plov – מחרשה, penning – יחידת מטבע).
כעבור שנה מעלותו לכס המלוכה, התגלע הסכסוך הראשון שלו עם אחיו אבל ב-1242. הסכסוך נמשך שנתיים לפני שהאחים הסכימו על שביתת נשק ב-1244 ויחד טוו תוכניות למסע צלב משותף באסטוניה.
באותה עת התמודד אריק עם המסדרים הדתיים שעמדו על כך שהם פטורים ממיסים. אריק רצה שעל אדמות הכנסייה יוטל מס כמו כל הקרקעות. האפיפיור שיגר נונציו (שליח אפיפיורי) לתווך בין המלך לבין הבישופים והם התכנסו באודנסה ב-1245. הכנסייה יכלה לאיים בהכרזה על נידוי על כל מי שיפר את זכויותיה העתיקות של הכנסייה. היה זה אות אזהרה ברור לאריק שהכנסייה לא תוכל לסבול את התעקשותו המתמשכת להטיל מיסים על רכושה.
כשהוא רותח מזעם, הפנה אריק את זעמו כלפי נילס סטיגסן, בישוף רוסקילדה, שנמלט מדנמרק באותה שנה. אריק החרים את רכוש הבישופות של זילנד, כולל העיר קופנהגן שנבנתה אז, כפיצוי על הסכסוך שהיה לו עם אבל. למרות התערבותו של האפיפיור, אינוקנטיוס הרביעי, שתמך בהחזרתו של הבישוף ובהשבת רכוש הדיוקסיה, הסכסוך לא היה יכול להפתר. נילס סטיגסן מת ב-1249 במנזר קלירבו שבצרפת והרכוש המוחרם לא הוחזר לדיוקסיה אלא רק לאחר מותו של אריק ב-1250.
בינתיים, העימות בין אריק ואחיו פרץ שוב ב-1246. הסכסוך החל כאשר אריק פלש להושלטיין בניסיון להחזיר את השליטה על הרוזנות כמו בימי אביו. אבל, שהיה נשוי לבתו של אדולף הרביעי, רוזן הולשטיין, והאפוטרופוס לשעבר של שני גיסיו, רוזני הולשטיין הצעירים, יוהאן הראשון וגרהרד הראשון, אילץ את אריק לוותר על ניסיון הכיבוש שלו. בשנה שלאחר מכן, הסתערו אבל וההולשטיינים על יוטלנד ופין ושרפו ובזזו את השטחים עד לרנדרס ולאודנסה. אבל נתמך על ידי העיר ההנזאית של ליבק וכן על ידי אחיו, כריסטופר, לורד לולנד וקנוט, דוכס בלקיניה.
אריק נקם במהירות וכבש מחדש את העיר ריבה ואת עירו של אבל, סונדבורג. ב-1247 הוא כבש את טירת ארסקוב שבפין ולקח בשבי את כריסטופר ואת קנוט.
בתיווכה של אחותו של אריק, סופיה, הושגה שביתת נשק והשליטה על כל דנמרק הושארה בידיו של אריק.
ב-1249 מרדו איכרי סקונה נגד מס המחרשות. המלך השיב את הסדר על כנו עם עזרה מזילנד, אך הכנסייה, אבל והרוזנים הגרמנים בדרום יוטלנד חידשו את בריתם הקודמת כנגד אריק.
הרצח
עריכהב-1249 קיבץ אריק צבא והפליג לאסטוניה כדי להבטיח את שלטונו שם. ב-1250, בדרכו חזרה הביתה, הוא לקח את צבאו להולשטיין למנוע את נפילתו של מבצר הגבול רדנסבורג ולהבהיר לרוזנים הגרמנים שהוא עדיין המלך. אחיו אבל הציע לו להתארח בביתו שבטירת גוטורפ שבשלזוויג. בעודם מסבים באולם הגדול, הזכיר אבל לאריק את ההתקפות שלו בראשית תקופת מלכותו. "הזכור לך שלפני כמה שנים אנשיך החריבו את העיר הזאת ובתי נאלצה לנוס על נפשה כשרק נעליה לרגליה". "יש לי מספיק" השיב אריק, "אוכל לתת לה זוג נעליים". באותו ערב, כשהמלך עסק בהימורים עם אחד האבירים הגרמנים, התפרצו לאולם מנהל משק הבית של הדוכס ואנשים נוספים ואסרו את המלך. הם כבלו אותו וגררו אותו מהטירה אל סירה שהושטה למפרץ שלין. בעקבותיהם שטה סירה נוספת. כאשר שמע אריק את קולו של אויבו המושבע, לייב גודמונסן, הוא הבין שהגיע קיצו. המלך ביקש שיובא אליו כומר להשמעת וידוי אחרון והקושרים הסכימו לבקשתו. סירתו של המלך שבה לחוף, כומר הובא לשמיעת הווידוי ואז שבה הסירה אל המפרץ. אחד משוביו של אריק קיבל תשלום להרוג את המלך בגרזן. ראשו נערף וגופתו הושלכה למימי המפרץ. בבוקר המחרת נלכד גופו כרות הראש של המלך ברשתם של שני דייגים. הם נשאו את גופתו למנזר הדומיניקני בשלזוויג. מאוחר יותר, ב-1257, הועברה גופתו לכנסיית סנט בנדט.
אבל נשבע שלא היה לו יד ברצח. "לא היה לי כל רצון להחזיקו כאסיר, שלא לומר להרוג אותו", הייתה תשובתו. מעטים בדנמרק האמינו לאבל ותוך שנה וחצי הוא נהרג, או כפי שאמרו רבים, הוכה בידי האל על חלקו במותו של אריק הרביעי.
קישורים חיצוניים
עריכה
- Erik 4. Plovpenning 1216-50 - Danmarkshistorien.dk (בדנית)
- Erik Plovpenning 1241-50 | Gyldendal - Den Store Danske (בדנית)