ולדמר השני, מלך דנמרק
ולדמר השני (בדנית: Valdemar II, כונה גם ולדמר המנצח או ולדמר הכובש, בדנית: Valdemar Sejr, אם כי כינוי זה לא היה בשימוש בימי חייו; 9 במאי או 28 ביוני 1170 – 28 במרץ 1241) היה מלך דנמרק מ-1202 ועד למותו.
 | |||||||||
| לידה |
28 ביוני 1170 ריבה, דנמרק  | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
28 במרץ 1241 (בגיל 70) וורדינגבורג | ||||||||
| מדינה |
 דנמרק | ||||||||
| מקום קבורה | כנסיית סנט בנדט, רינגסטד, דנמרק | ||||||||
| בת זוג |
מרגרטה מבוהמיה (1212-1205) ברנגריה מפורטוגל (1221-1214) | ||||||||
| שושלת אסטרידסון | |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
  | |||||||||
ראשית חייו
עריכהולדמר היה בנם השני של ולדמר הראשון, מלך דנמרק ושל סופיה ממינסק, בתה של הנסיכה ריצ'זה מפולין. הוא נולד בריבה, דנמרק. ולדמר היה בן 12 בלבד כאשר מת אביו. עוד קודם לכן הוא היה דוכס דרום יוטלנד והעוצר בשמו היה הבישוף ולדמר, בנו של קנוט החמישי.
הבישוף ולדמר היה אדם שאפתן מאוד והוא הסווה את האינטרסים האישיים שלו מאחורי האינטרסים של הדוכס הצעיר. ב-1192 כאשר מונה הבישוף להיות הנסיך-הבישוף של ברמן, הוא זמם להדיח את המלך קנוט השישי בסיועם של אצילים גרמנים ולתפוס את כס המלכות הדני לעצמו, אך מזימה זו נחשפה.
הדוכס ולדמר הבין את הסכנה שבמזימותיו של הבישוף. ב-1192 הוא הזמין אותו לפגישה בעיר אבנרה, אך הוא נמלט לנורווגיה כדי להימנע ממאסר. בשנה שלאחר מכן ארגן הבישוף ולדמר, בתמיכת האימפריה הרומית הקדושה, צי של 35 ספינות והסתער על חופי דנמרק, כשהוא טוען לכתר הדני עבור עצמו. באותה שנה לכד אותו קנוט השישי וכלא אותו ל-13 שנים, בתחילה בנורדבורג ולאחר מכן בטירת סובורג שבזילנד. הוא שוחרר ביוזמתם של המלכה דגמר, רעייתו של ולדמר השני, ושל האפיפיור אינוקנטיוס השלישי, לאחר שנשבע לא להתערב יותר בפוליטיקה הדנית.
ודלמר הצעיר התמודד עם איום נוסף מצדו של הרוזן אדולף מרנדסבורג. אדולף ניסה לעורר רוזנים גרמנים אחרים לכבוש את דרום יוטלנד מידי דנמרק כדי לסייע למזימתו של הבישוף ולדמר לתפוס את כס המלכות הדני. כשהבישוף מאחורי סורג ובריח, רדף הדוכס ולדמר אחרי אדולף, לכד גם אותו ושלח אותו למאסר יחד עם הבישוף ולדמר. שנתיים מאוחר יותר התיר ולדמר לאדולף לקנות את חירותו עקב מחלתו תמורת ויתורו על כל שטחי שלזוויג שמצפון לנהר האלבה. בנובמבר 1202, מת אחיו הבכור של הדוכס ולדמר, קנוט השישי, באופן פתאומי בגיל 40, מבלי להותיר יורשים אחריו.
מלך
עריכהלאחר מכן הוכרז ולדמר כמלך באספה של יוטלנד. האימפריה הרומית הקדושה הסמוכה הייתה משוסעת במלחמת אזרחים על רקע תביעתם של שניים לכתר הקיסר: אוטו הרביעי ופיליפ משוואביה. ולדמר היה לבעל בריתו של אוטו, כנגד פיליפ.
ב-1203 פלש ולדמר לנסיכות של ליבק ולדוכסות הולשטיין, כבש אותן וסיפח אותן לשטח השליטה של דנמרק. ב-1204 הוא ניסה להשפיע על ירושת הכתר הנורווגי על ידי הובלת צי וצבא דני לוויקן שבנורווגיה, כתמיכה בארלינג סטייווג, הטוען לכתר הנורווגי. מהלך זה הוביל לפרוץ המלחמה הבגלריית השנייה, שהתנהלה עד 1208. שאלת ירושת הכתר הנורווגי נפתרה באופן זמני ומלך נורווגיה הפך להיות בעל בריתו של מלך דנמרק.
ב-1207 נבחר שוב הבישוף ולדמר על ידי הגוף הבוחר של הבישופות של ברמן להיות הנסיך-ארכיבישוף. המיעוט שבחר ביריביו נמלט. המלך הגרמני, פיליפ, הכיר בבחירתו, שכן הוא ראה בו בעל ברית נגד ולדמר השני.
ולדמר השני הביע את מחאתו, יחד עם הבוחרים הנמלטים מברמן, בפני האפיפיור, שחפץ קודם כל לחקור את המקרה. כאשר עזב הבישוף ולדמר את רומא בדרכו לברמן, בניגוד להוראת האפיפיור להמתין לפני שהוא ייתן את החלטתו, הוטל עליו חרם וב-1208 הוא הודח מתפקיד הבישוף של שלזוויג. באותה שנה נבחר בוקהרד, רוזן שטומפנהאוזן, על ידי הגוף הבוחר בהמבורג, להיות הנסיך הארכיבישוף. וולדמר השני, שמרד בסמכותה של האימפריה, העניק לו את ההסכמה המלכותית בכל השטחים שמצפון לאלבה. ב-1209 הסכים לבסוף האפיפיור להקדשתו של הבישוף ניקולאוס הראשון משלזוויג, יועצו הקרוב של המלך ולדמר, כיורשו של הבישוף ולדמר המודח. ב-1214 מינה ולדמר את ניקולאוס כקנצלר של דנמרק במקומו של פדר סונסן, בישוף רוסקילדה, שהלך לעולמו.
באותה שנה פלש ולדמר השני בראש צבאותיו לשטחים שמדרום לאלבה וכבש את העיר שטדה. באוגוסט כבש הנסיך-ארכיבישוף ולדמר את העיר אך איבד אותה שוב לוולדמר השני, שכעת בנה גשר על האלבה והקים עמדה קדמית מבוצרת בעיר הרבורג. אוטו הרביעי שכנע את ולדמר השני לסגת אל מצפון לאלבה דחק בבוקהרד להתפטר וגירש את הנסיך-ארכיבישוף ולדמר.
ב-1210 מינה האפיפיור אינוקנטיוס השלישי את גרהרד הראשון, רוזן אולדנבורג-וילדסהאוזן, כנסיך-ארכיבישוף החדש של ברמן. ב-1211 ליווה ברנרד השלישי, דוכס סקסוניה את גיסו, ולדמר הנסיך-ארכיבישוף המודח, אל העיר ברמן, שבה הוא משל דה-פקטו ונהנה מתמיכתו הפתאומית של אוטו הרביעי, שבינתיים הסתכסך עם האפיפיור בנוגע לסיציליה. בתגובה, כבש ולדמר השני מחדש את שטדה, בעוד שב-1213 כבש אותה היינריך החמישי, רוזן פלטין והריין עבור הנסיך-ארכיבישוף ולדמר.
ב-1213 יזם ולדמר השני מלחמה על רקע המיסוי בנורווגיה והאיכרים שם רצחו את גובה המס של ולדמר באספה של העיר תרונדלג ומרדו. המרידה התפשטה בכמה אזורים בנורווגיה.
ב-1216 החריבו וולדמר השני וכוחותיו את מחוז שטדה וכבשו את המבורג. שנתיים מאוחר יותר חברו וולדמר השני וגרהרד הראשון לצורך הדחת היינריך החמישי ואוטו הרביעי מתפקידי הנסיכים-ארכיבישופים. בסופו של דבר התפטר הנסיך-ארכיבישוף ולדמר ונכנס למנזר. וולדמר השני תמך בפרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, שכגמול הכיר בשליטתה של דנמרק על שלזוויג ועל הולשטיין וכן על שטחי הונדים ועל פומרניה.
קרב לינדניסה
עריכהאבירי המסדר הטבטוני ניסו להמיר את דתם של עמי מזרח הים הבלטי לנצרות. הם נתקלו בקשיים וב-1219 הם פנו לוולדמר לעזרה. האפיפיור הונוריוס השלישי הכריז על פלישה זו כעל מסע צלב. ולדמר גייס צבא וקרא לכל הספינות בדנמרק להתקבץ כדי להעביר את הצב מזרחה. צי זה מנה 1,500 ספינות.
עם נחיתת הצבא באסטוניה, ליד המקום בו נמצאת כיום העיר טאלין, נפגשו ראשי השבטים האסטונים עם הדנים והסכימו להכיר במלך דנמרק כאדונם. כמה מהם הסכימו להתנצר וזה נראה סימן טוב לבאות. שלושה ימים לאחר מכן, ב-15 ביוני 1219, בעוד הדנים מתכוננים למיסה, פרצו אלפי אסטונים למחנה הדנים מכל הכיוונים. המבוכה הייתה רבה וגורלו של מסע הצלב של ולדמר נראה עגום. למזלו, קיבץ ויטסל נסיך ריגן את אנשיו במחנה נפרד והוא תקף את האסטונים מהאגף האחורי שלהם.
על פי האגדה, במהלך קרב לינדניסה (כיום טאלין), בכל עת שבה הניף הבישוף סונסן את ידיו, הצליחו הדנים להסתער על האסטונים ובכל עת הוא עייף והוריד את ידיו, האסטונים הדפו את הדנים. נשמעה בת קול שאמרה: "כאשר דגל זה יונף גבוה, אתה תנצח". הדנים הסתערו על האסטונים וניצחו בקרב. בסופו של יום אלפי אסטונים שכבו מתים בשדה ואסטוניה סופחה למלכת דנמרק. האסטונים הוטבלו בכפייה לנצרות, אך על פי מחקר מעמיק, הם עשו זאת מרצונם החופשי.
ולדמר הורה על בנייתו של מבצר גדול ליד אתר הקרב, שהיה גרעין ההתפתחות של העיר טאלין ועד היום נקרא המבצר באסטונית "העיר הדנית" או "המבצר הדני". מאז אותו קרב נכנס לשימוש דגל דנמרק והוא הדגל העתיק ביותר בכל מדינות אירופה שנמצא בשימוש עד היום.
קרב בורנהובד
עריכהב-1223 נחטפו ולדמר השני ובנו הבכור, ולדמר הצעיר על ידי היינריך הראשון, דוכס שוורין, כאשר היו במסע ציד באי ליו שליד האי פין. היינריך דרש שדנמרק תחזיר את האדמות שנכבשו על ידיה בהולשטיין 20 שנה קודם לכן ושהיא תהפוך להיות ממלכה וסאלית של האימפריה הרומית הקדושה. שליחים דנים סירבו לתנאים ודנמרק הכריזה על מלחמה. בעוד ולדמר ממשיך להיות כלוא, רוב הטריטוריות הגרמניות התנתקו מדנמרק. צבאות דנמרק נשלחו להחזירם לשליטתם. המלחמה הסתיימה ב-1225 בתבוסה דנית. כדי להבטיח את שחרורו, היה על ולדמר להכיר בהתנתקותן של הטריטוריות הגרמניות, לשלם קנס של 44,000 מארקים של כסף ולחתום על הבטחה לא לנקום בהיינריך.
מיד לאחר מכן פנה ולדמר לאפיפיור הונוריוס השלישי כדי שיוכל לבטל את שבועתו והאפיפיור נעתר לבקשתו. כשהוא פטור משבועתו ניסה ולדמר להחזיר לעצמו את הנחלות הגרמניות. הוא כרת ברית עם אחיינו, אוטו הראשון, דוכס בונזוויק-לונברג ופנה דרומה כדי להשיב לעצמו את האדמות שמבחינתו היו שייכות לו. סדרה של תבוסות דניות, שהגיעו לשיאן בקרב בורנהובד ב-22 ביולי 1227, סגרו את הגולל על ריבונותה של דנמרק על הנחלות בצפון גרמניה. ולדמר עצמו ניצל רק בזכות מעשיהם האביריים של האצילים הגרמנים שהעבירוהו למקום מבטחים.
קודקס החוקים של יוטלנד
עריכהמאותה עת והלאה ריכז ולדמר את מאמציו בענייני הפנים. אחד השינויים שהוא יזם הייתה השיטה הפאודלית, על פיה הוא העניק נחלה לאנשים בתמורה להתחייבותם לשרת אותו. מהלך זה הגביר את כוחן של משפחות האצולה והעלה את מעמדם של האצולה הזוטרה ששלטה על מרבית שטחה של דנמרק. איכרים חופשיים איבדו את זכויותיהם המסורתיות שמהן הם נהנו עוד מהעידן הויקינגי.
ולדמר בילה את שארית חייו בניסוח קודקס חוקים עבור יוטלנד, זילנד וסקונה. חוקים אלו היו הבסיס למערכת החוקים של דנמרק עד לשנת 1683. היה זה שינוי משמעותי ביחס לחוקים המקומיים המסורתיים שחוקקו באספות האזוריות. כמה שיטות להבחנה בין אשמה לחפות הוצאו מחוץ לחוק, כולל משפט האל או משפט באמצעות דו-קרב. הקודקס של יוטלנד אושר באספה של האצולה המקומית ב-1241 זמן קצר לפני מותו של ולדמר.
נישואין
עריכהלפני נישואיו הראשונים התארס ולדמר עם ריקסה מבוואריה, בתו של דוכס סקסוניה. כאשר אירוסין אלו לא מומשו, נשא ולדמר ב-1205 לאישה את מרגרטה מבוהמיה, שנודעה לאחר מכן בשם המלכה דגמר. דגמר הייתה בתו של אוטוקר הראשון, מלך בוהמיה ועד מהרה שבתה את ליבותיהם של בני העם הדני. מנישואין אלו נולד לודלמר בן, ולדמר הצעיר, שב-1218 הוא הועלה ב-1218 לדרגת מלך שותף בשלזוויג. לרוע המזל, ב-1231, נורה הנסיך ולדמר בשוגג בעת מסע ציד בצפון יוטלנד. המלכה דגמר מתה לאחר שלא הביאה לעולם ילדים נוספים ב-1212. בלדות עממיות עתיקות מספרות שעל ערש דווי היא התחננה בפני ולדמר לשאת לאישה את קירסטן, בתו של קארל פון רייזה ולא את ברנגריה מפורטוגל. למעשה, היא ניבאה שמלחמותיהם של בניה של ברנגריה על הכתר תהיינה הרות אסון לדנמרק.
לאחר מותה של דגמר, כדי לבנות יחסים טובים עם פלנדריה, נשא ולדמר ב-1214 לאישה את ברנגריה מפורטוגל. היא הייתה בתו היתומה של סנשו הראשון, מלך פורטוגל ואחותו של פרדיננד, רוזן פלנדריה, שתחת חסותו היא שהתה עד לנישואיה. היא הייתה עלמה יפהפייה, אך קשת לב ובאופן כללי חש כלפיה העם הדני רגשות שנאה עד למותה המוקדם בעת לידה, ב-1221. שתי נשותיו של ולדמר תפסו מקום משמעותי בבלדות ובמיתוסים הדנים. דגמר הייתה רכה, אדוקה והיוותה את אידיאל האישה הפופולרית בעוד שברנגריה תפסה את מקום האישה היפה והיהירה.
צאצאים
עריכהממרגרטה נולדו לודלמר שני בנים:
- ולדמר הצעיר (1231-1209) – נשא לאישה את אלנור מפורטוגל.
- בן שמת בלידתו ב-1212.
מברנגריה נולדו לוולדמר 5 ילדים:
- אריק (1250-1216) – מלך דנמרק.
- סופיה (1247-1217) – נישאה ליוהאן, מארקגראף ברנדנבורג.
- אבל (1252-1218) מלך דנמרק.
- כריסטופר (1259-1219) – מלך דנמרק.
- תינוק שמת בלידתו ב-1221.
מפילגשו הלנה גוטמורמסדוטר נולד קנוט, דוכס אסטוניה, לולנד ובלקיניה. מפילגש נוספת ששמה לא ידוע נולד נילס, רוזן הלנד.
מורשתו
עריכהולדמר השני תופס מקום מרכזי בהיסטוריה של דנמרק בשל מעמדו כ"מלך דנבורג" (Dannebrog, דגל דנמרק) וכמחוקק. בדורות הבאים, מלחמות האזרחים ופילוג הממלכה הפכו אותו למלך האחרון של תור הזהב של דנמרק. החל משנת 1912, הוכרז ה-15 ביוני כ"יום ולדמר" (Valdemarsdag). יום זה הוא חלק מ-33 ימי דגל שנתיים בהם דגל דנמרק מונף באופן חגיגי.
קישורים חיצוניים
עריכה
- ולדמר השני באנציקלופדיה בריטניקה (1911).
- THE FORTUNES AND MISFORTUNES OF VALDEMAR II, The Baldwin Project
- ולדמר השני, מלך דנמרק, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)