ארתור ג'יימס בלפור

הלורד ארתור ג'יימס בלפור, הרוזן ה-1 לבית בלפור (באנגלית: Arthur James Balfour, 1st Earl of Balfour;‏ 25 ביולי 1848 – 19 במרץ 1930) היה מדינאי בריטי וראש הממשלה של הממלכה המאוחדת.

ארתור ג'יימס בלפור
Arthur James Balfour

בלפור, 1902
לידה	25 ביולי 1848 וויטינגהאם , הממלכה המאוחדת
פטירה	19 במרץ 1930 (בגיל 81) ווקינג , הממלכה המאוחדת
מדינה
מקום קבורה	כנסיית וויטינגהאם, סקוטלנד
השכלה	טריניטי קולג' איטון קולג'
מפלגה	המפלגה השמרנית
ראש ממשלת בריטניה ה־33 11 ביולי 1902 – 5 בדצמבר 1905 (3 שנים) מונרך בתקופה אדוארד השביעי → רוברט גסקוין ססיל הנרי קמפבל-באנרמן ←
מנהיג האופוזיציה 5 בדצמבר 1905 – 8 בפברואר 1906 (66 ימים) → הנרי קמפבל-באנרמן הנרי קמפבל-באנרמן ←
מנהיג האופוזיציה 27 בפברואר 1906 – 13 בנובמבר 1911 (5 שנים) → ג'וזף צ'מברלין אנדרו בונאר לואו ←
מזכיר המדינה לענייני חוץ 10 בדצמבר 1916 – 23 באוקטובר 1919 (שנתיים) → אדוארד גריי ג'ורג' נתניאל קרזון ←
פרסים והוקרה
מסדר ההצטיינות מסדר הבירית עמית החברה המלכותית עמית האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים עמית האקדמיה הבריטית צלב החירות
חתימה

בלפור היה שר השלטון המקומי, שר הבריאות, השר הממונה על סקוטלנד, השר הממונה על אירלנד, שר האוצר, ראש הממשלה של בריטניה בתאריכים 11 ביולי 1902 – 5 בדצמבר 1905, הלורד הראשון של הימייה ושר החוץ מטעם המפלגה השמרנית. הוא היה חבר מסדר הבירית, מסדר ההצטיינות ומועצת המלך של הממלכה המאוחדת. היה נשיא האקדמיה הבריטית בשנים 1921–1928.

התנועה הציונות רחשה לבלפור כבוד רב, בעקבות העובדה שהיה ידוע כאביה של הצהרת בלפור ה"רואה בעין יפה" הקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל.

ילדות וקריירה מוקדמת

בלפור נולד בסקוטלנד באחוזה שנבנתה על ידי סבו ג'יימס בלפור למשפחה נוצרית ממוצא אנגלי. כבנם הבכור של ג'יימס מייטלנד בלפור ואשתו ליידי בלאנש. הוא חונך בבית הספר איטון ולאחר מכן בקיימברידג'. ב-1874 נבחר בלפור כחבר פרלמנט מטעם המפלגה השמרנית במחוז הרטפורד, תפקיד אותו מילא עד 1885. בקיץ 1878 מונה למזכירו האישי של דודו, הלורד סולסברי. במסגרת תפקיד זה ליווה את דודו לקונגרס ברלין וצבר את ניסיונו הראשוני ביחסים בינלאומיים.

בלפור היה אחיינו של סולסברי ונמנה עם החוג הקרוב והנינוח בפסגה הבריטית. אחייניתו, בלאנש דאגדייל, הושפעה מאהדתו לעם היהודי והפכה במרוצת הזמן לפעילה ציונית. כבנו הבכור של אדם עשיר היו לו אחוזות רחבות ידיים בסקוטלנד. הוא היה נאה, חכם ומקסים, אך רבים חשבו שהוא קר וחמקני.

בלפור חילק את זמנו בין הלימודים לבין הזירה הפוליטית. כשסיים את תפקידו כמזכיר פרטי ב-1880, החל להיות פעיל יותר בחיים הפוליטיים. ב-1885 מונה לחבר מן המניין בקווארטט של לורד רנדולף צ'רצ'יל (אביו של וינסטון צ'רצ'יל) – "המפלגה הרביעית", אותה קבוצה אקטיביסטית בפרלמנט, שהתפרסמה בביקורת השופעת שהשמיעה, הן על ראש-הממשלה ויליאם יוארט גלאדסטון והממשל הליברלי שלו, והן על סר סטאפורד נורת'קוט. למרות זאת, לא התייחס הפרלמנט אל בלפור במלוא הרצינות, שכן מרבית חברי הפרלמנט ראו בו חבר צעיר שנשאר בפרלמנט רק מכיוון שזהו הדבר הנאות לאיש משפחה לעשות.

במהלך חייו, השתייך בלפור מבחינה דתית גם לכנסייה של סקוטלנד (פרסביטריאנית) וגם לכנסייה של אנגליה (אנגליקנית).

בממשלתו של הלורד סולסברי

ראש הממשלה דאז, הלורד סולסברי, לא הסכים עם דעת הרוב. הוא מינה את בלפור לנשיא מועצת השלטון המקומי (משרה שכללה בתוכה גם את תפקיד שר הבריאות), ומאוחר יותר לשר האחראי על ענייני סקוטלנד ב-1886. עם מותו של ויליאם הנרי סמית' ב-1891, מונה בלפור כ'לורד הראשון של האוצר' וכמנהיג בית הנבחרים בפרלמנט.

בשנת 1898, במהלך היעדרותו של הלורד סולסברי עקב מחלה ובהמשך עקב נסיעות לחו"ל, היה בלפור אחראי על משרד החוץ. במסגרת תפקידו ניהל את המשא ומתן הקריטי עם רוסיה בנוגע למסילות הרכבת בצפון סין. כחבר הקבינט האחראי על המשא ומתן עם הבורים ברפובליקה הדרום-אפריקאית ערב מלחמת הבורים, נשא חלק כבד באחריות לפרוץ המלחמה. עם תחילתה הלא-מוצלחת (מההיבט הבריטי) של המלחמה – היה הראשון שהבין את הצורך להפעיל את מלוא עוצמתו של הצבא הבריטי כנגד אנשי הגרילה הבורים ואוכלוסייתם האזרחית, מהלך ששינה דרמטית את פני המלחמה.

בלפור כראש ממשלה

בלפור בביקור בתל אביב, 1925

שולחנו של בלפור, עליו נכתבה הצהרת בלפור

עם פרישתו של סולסברי ב-1902, נבחר בלפור למשרת ראש הממשלה בתמיכת כל הצירים במפלגה השמרנית. בחירתו של בלפור באה עם סיום מלחמת הבורים בדרום אפריקה בניצחון בריטי, ועליית אדוארד השביעי לכס המלכות. לתקופה קצרה התנהלו כל ענייני המדינה על מי מנוחות. האופוזיציה לממשלתו של בלפור – המפלגה הליברלית – הייתה במשבר וחוסר ארגון; שני הנושאים העיקריים על סדר היום היו ענייני חינוך ורכש קרקעות באירלנד; יתר על כן, לממשלה היה עודף תקציבי, שאיפשר הקלות במיסוי. אחד מההישגים הראויים לציון של ממשלת בלפור היה הקמת 'הוועדה להגנה אימפריאלית' – גוף מחקר, תיאום וייעוץ לממשלה בנושאי אסטרטגיה צבאית, שהמשיך להתקיים עד ערב מלחמת העולם השנייה.

בסופו של דבר, התפטר בלפור וממשלתו נפלה בדצמבר 1905 לאחר שלוש שנות כהונה, בעיקר עקב פיצול מפלגתו על רקע המחלוקת על ה'העדפה האימפריאלית'. בבחירות הכלליות שנערכו לאחר מכן, הביסו הליברלים את השמרנים ובלפור עצמו איבד את מושבו בפרלמנט, אך במהרה שב אליו.

קריירה מאוחרת

לאחר ההתפטרות, המשיך בלפור כמנהיג המפלגה, וגייס את בית הלורדים השמרני כמבקר חריף של המפלגה הליברלית. ההתגייסות לפקודתו של בלפור הייתה כה מוצלחת, עד שלויד ג'ורג' הצהיר כי בית הנבחרים העליון "הפך לא לכלב השמירה על החוקה, אלא לפודל של מר בלפור".

לאחר פרישתו מתפקיד ראש המפלגה, עדיין נותר בלפור דמות מפתח בתוך מפלגתו. כשהצטרפה מפלגתו לקואליציה של אסקווית' הליברל, ירש בלפור את כיסאו של וינסטון צ'רצ'יל כשר הימייה. ב-1916, כשהתפטר אסקווית' ובמקומו עמד בראש הקואליציה לויד ג'ורג', מונה בלפור לשר החוץ, אם כי לא היה חלק מהקבינט ופעמים רבות נשאר מחוץ לתמונה.

במהלך כהונה זו פרסם בלפור את הצהרת בלפור המפורסמת ב-2 בנובמבר 1917, ועיקרה – הכרזה כי בריטניה תומכת בהקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל.

בלפור פרש מתפקיד שר החוץ בעקבות ועידת ורסאי ב-1919, אך המשיך בממשל כנשיא הוועידה היועצת למלך/מלכת בריטניה עד 1922, כאשר פרש מהממשלה יחד עם רוב הנהגת השמרנים, בעקבות מרידה בתוך המפלגה השמרנית.

ג'וזף צ'מברלין וארתור ג'יימס בלפור, איור מאת סידני פריור הול

תצלום בו נראים במת הכבוד וחלק מן הקהל בטקס פתיחת האוניברסיטה העברית שנערך על הר הצופים ב-1 באפריל 1925, ז' בניסן תרפ"ה. במרכז התצלום, עומד על הבמה, נראה הלורד ארתור ג'יימס בלפור, נושא את נאומו. סביב שולחן הנשיאות נראים, מימין לשמאל: מנחם אוסישקין (בגבו למצלמה), נחום סוקולוב, קצה כובעו של הרב ישראל לוי (הרב הראשי ליהודי צרפת), הרב יוסף הרץ (הרב הראשי ליהודי בריטניה), חיים ויצמן, הרברט סמואל, גנרל אלנבי, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הרב יעקב מאיר, אחד העם, חיים נחמן ביאליק, יהודה ליב מגנס. בפאתי הבמה נראים גם, בין היתר, הלורד ג'יימס דה רוטשילד והרב מאיר בר-אילן (ברלין). משני צדי הבמה ניצבים קוואסים - שומרי ראש בתלבושת מסורתית

בלפור נפטר ב-1930. בבתי כנסת ברחבי העולם הודלקו לזכרו נרות ונאמרו תפילות להזכרת נשמתו.

בלפור והתנועה הציונית

ערך מורחב – הצהרת בלפור

בלפור האמין כי "הדת והתרבות הנוצרית חבות חוב בל ישוער ליהדות", ולמרות שבשנת 1903, בהיותו ראש ממשלה, היה בעיצומה של מערכת בחירות, ביקש להבין מדוע דחתה התנועה הציונית הצעה נדיבה שקיבלה משר המושבות הבריטי.

באותה שנה ביקש תיאודור הרצל מג'וזף צ'מברלין לעזור בהשגת צ'רטר להתיישבות יהודית בחצי האי סיני. צ'מברלין לא הצליח לשכנע את השלטונות הבריטיים במצרים ולכן הציע להרצל כתחליף את אוגנדה, הצעה שנדחתה על ידי הקונגרס הציוני השישי. בלפור רצה לדעת מדוע, ובשנת 1906, יועצו המדיני מר דרייפוס הציע לו להיפגש עם חיים ויצמן שהיה אז עוזר הוראה לכימיה באוניברסיטת מנצ'סטר. בפגישה זו השאיר ויצמן רושם רב על בלפור והקשר ביניהם התחדש עם תחילת מלחמת העולם הראשונה והגיע לשיאו בהצהרת בלפור.

על ההצהרה שתישא את שמו אמר בלפור ברבות הימים: "בסיכומו של חשבון היה זה, בהשקיפי לאחור, הדבר הראוי ביותר שעשיתי בחיי".

ב-1 באפריל 1925 היה בלפור אורח הכבוד בטקס הפתיחה של האוניברסיטה העברית בירושלים על הר הצופים. במהלך ביקורו בארץ ישראל, הוא הוסע לביקורים בקיבוצים ובמושבות והתקבל בהם בהתלהבות. בתל אביב חנך רחוב שנקרא על שמו. לאות פרידה, הוענקה לו מגילת עזרא ונחמיה. מספר שעות לפני ליל הסדר, יצא ברכבת מצמח לדמשק. מחשש לביטחונו, הוא הורד תחנה אחת לפני דמשק והועבר למכונית שהביאה אותו למלון "ויקטוריה" בעיר. בתחנת הרכבת בדמשק המתין לו המון זועם, שכאשר הבין שבלפור אינו על הרכבת, נהר לכיוון המלון בעיר. כ-6,000 מפגינים צרו על המלון ויידו לעברו אבנים. לאחר עימות עם המשטרה, הגיע הצבא לפזר את המהומה. לאחר שפוזרו המפגינים, השליכו שני מטוסים פצצות עשן מעל המלון, בלפור הוצא ממנו והוסע לביירות, ומשם הפליג מיד לאלכסנדריה.

הנצחתו

כהוקרת תודה לבלפור הוקם על שמו המושב החקלאי בלפוריה בשנת 1922, בצפון עמק יזרעאל ליד העיר עפולה, יער בלפור מעל קיבוץ גניגר באותו אזור ורחובות ברחבי הארץ (בהם אף רחוב בלפור בירושלים, בו שוכן מעון ראש הממשלה שזכה לכינוי "הבית בבלפור").

לקריאה נוספת

• ברברה טוכמן, התנ"ך והחרב: אנגליה וארץ ישראל (1956), תרגם אהרן אמיר, הוצאת זמורה ביתן, 1987.
• בלאנש דאגדייל,‏ Arthur James Balfour, first Earl of Balfour ;c1937 New York : G.P. Putmam's Sons
• הרב אברהם יצחק הכהן קוק, ״מאמרי הראיה/לזכר לורד בלפור״, 1930, הוצאת מוסד הרב קוק.

קישורים חיצוניים

• לורד בלפור, בקטלוג הארכיון הציוני המרכזי בירושלים
• יעקב גרוס, קטעי סרטים על ביקור בלפור בארץ ישראל, 1925, באתר יוטיוב - מקוה ישראל, בלפוריה, פתח תקווה, ראשון לציון, בנימינה וחיפה, ראש פינה וטבריה
• פסל של בלפור מוענק לחיים ויצמן, יומני כרמל 1951 (התחלה 0:44)
• לורד בלפור איננו! - מודעת אבל מטעם הרב הראשי הספרדי של תל אביב, מתוך אתר חינוך של הספרייה הלאומית
• יזהר באר, הלורד בלפור מגיע לבלפוריה, בפרות קדושות, 5 בנובמבר 2017
• ארתור ג'יימס בלפור, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• ארתור ג'יימס בלפור, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• ארי שבט, בלפור שלא הכרתם, מקור ראשון מוסף "שבת", 6 בנובמבר 2021
• ארתור ג'מס בלפור (1848-1930), דף שער בספרייה הלאומית
• ארתור ג'יימס בלפור, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)