השושלת הבוויהית
השׁוֹשֶׁלֶת הבֻּוַיְהִית (בערבית: آل بویه, Āl-i Buyeh, Buwayhids) הייתה שושלת ממוצא איראני, אשר הקימה קונפדרציה שהשתרעה על שטחים גדולים של הח'ליפות העבאסית. הבויהים אף הקימו פרוטקטורט בבגדאד ונטרלו את מרכז הח'ליפות מעמדת כוח אמיתית. הבוויהים יצאו במקור מחבל דיילם (אנ'), השוכן על רכס הרי אלבורז דרומית לים הכספי (חלק ממחוז גילאן באיראן המודרנית). הדיילימים היו ידועים כלוחמים רגליים משובחים ושימשו כבסיס הכוח לעלייתם של הבוויהים.
 | |
| הקונפדרציה הבוויהית בשנת 970 | |
| ממשל | |
|---|---|
| משטר | קונפדרציה |
| ראש הרשות המבצעת |
אמיר  |
| שפה נפוצה | פרסית חדשה, ערבית |
| עיר בירה | שיראז, ריי, בגדאד |
| גאוגרפיה | |
| יבשת | אסיה |
| היסטוריה | |
| הקמה | |
| תאריך | 945 |
| פירוק | |
| תאריך | 1055 |
| ישות קודמת | עבאסים |
| ישות יורשת | סלג'וקים |
  | |
היסטוריה של השושלת הבוויהית
עריכהמוצא השושלת הבוויהית
עריכההשושלת הבוויהית החלה בפועלם של שלושה אחים, עלי, חסן ואחמד, בניו של בוויה. האחים הבוויהם היו מפקדים שכירי חרב של גדודי רגלים מדיילם. בוויה היה דייג בחוף הים הכספי וכך היו גם בניו לפני שפנו לקריירה צבאית.
עליית השושלת
עריכההאחים הבוויהים ניצלו את מעמדם כמפקדים של יחידות שכירי חרב לכבוש לעצמם את פארס (עלי), את אזור אל-ג'יבאל המשתרע מריי ועד אספהאן (חסן) ואת כירמאן וח'וזיסתאן (אחמד). כירמאן נשמטה מידי הבוויהים ונותרה מחוץ לתחום שלטונם שנים רבות, עד שנכבשה מחדש. ב-945 השתלט אחמד על בגדאד ועל עיראק. הבוויהים שלטו לזמן קצר גם על חבל מוסול. הקונפדרציה הבוויהית הוסיפה והתפשטה גם עד עומאן, הג'זירה, טבריסטן (אנ') וגרגאן.
נפילת השושלת הבוויהית
עריכהעד תחילת המאה ה-11 הייתה השושלת הבוויהית חלק מאזור אשר נהנה מתור זהב תרבותי. בגדאד הייתה אחת מהערים המרכזיות באזור, והכילה באותה עת את אחת מהספריות החשובות ביותר בעולם, והייתה ביתם של המלומדים והמשוררים מהחשובים ביותר בעולם[1].
כתוצאה מגל קור קיצוני שנמשך באזור במרבית השנים משנת 1027 ועד 1060, שהשפיע באופן עקבי על גידולי החקלאות, כבר בשנים 1031-1027 תיעדו תושבי המקום בכתביהם רעב גדול, מגפות ותופעות של נוודים אלימים, אשר מחפשים מזון וכרי מרעה פוריים במקביל לפשיטות ביזה על יישובים[2]. בסוף שנות ה-30 של המאה ה-11 החלו אירועי תסיסה ואלימות שונים בבגדאד בפרט ובשטחה של השושלת הבוויהית בכלל. נמצא קשר בין אירועים אלימים אלו לבין שינויי האקלים (שגרמו לעליית מחירי המזון)[3].
קבוצות נוודים, שבהמשך יתאחדו תחת השם סלג'וקים, נדדו לאורך שנות ה-30 של המאה ה-11 באזור, במסעות של ביזה וחיפוש אחר מזון[4]. הקבוצות התאחדו סביב שנת 1040 ויצאו למלחמה כנגד מנהיגי האימפריות מאזור ח'וראסאן. בעקבות קשיים של הצבאות האימפריאליים בהשגת אספקה, נחלו צבאות אלו מפלות בקרב מול הסלג'וקים, אף על פי שהאחרונים היו נחותים מצבאות האימפריות בגודל הצבא והציוד. בהדרגה, ובמיוחד לאחר הניצחון הגדול, ביקשו קבוצות נוודים רבות באזורי הערבות המקומיים לראות את עצמם כחלק מהסלג'וקים, וכך בהדרגה גדל כוחם ומספרם. נסיבות חריגות אלו הביאו לכך שהסלג'וקים, רועים נוודים, אשר אינם באים ממסורת אצולה כלל וכלל, הפכו לכוח חזק אשר השתלט בהדרגה על אזורים נרחבים ממזרח לשטחי האימפריה הבוויהית, תחת טענות ללגיטימיות בעקבות כך ש"רק אללה נותן את השלטון למי שהוא חפץ"[5].
עד אותו שלב נשלטה בגדאד על ידי השושלת הבוויהית, שבה עמדות הכוח נשלטו במקביל על ידי סונים ושיעים. בסוף שנות ה-30 של המאה ה-11 כשלה ההנהגה הבוויהית בשמירה על שלטון יציב, במיוחד בשנים בהן המחסור במזון היה גדול יותר, ובכירים סונים הובילו ניסיונות הפיכה כנגד הממשל. גם בשאר שטחי השושלת החלו תסיסות שונות, בראשן מרד במחוזות כורדיים, שם פשטו מיליציות למסעות ביזה ואונס, שהגיעו עד בגדאד עצמה. בעקבות חוסר יכולתו של השלטון הבוויהי לשלם לחיילים באופן סדיר נוצר מרד גם בקרב הצבא, במהלכו הציתו חיילים מבני ציבור ובזזו בתים בעיר, וכן לא היה מי שיעצור את הפרעות של מיעוטים כורדיים וערביים בקרבת העיר. במקביל, בעוד העיר מתמודדת עם כאוס פנימי, קרב אל העיר צבא שהובל על ידי ההנהגה הסלג'וקית, וכלל גם נספחים רבים שביקשו להצטרף לכוח. ב-18 בדצמבר 1055 נכנסה ההנהגה הסלג'וקית לבגדאד, בטענה שעליהם לעצור בעיר בדרכם לחג' במכה, אולם בפועל השתלטו הסלג'וקים בהדרגה על העיר, הדיחו את השושלת הבוויהית מההנהגה, ובאופן חסר תקדים החלו בשושלת של עם נודד וחסר מורשת ששולט על אחת הערים המרכזיות בעולם האסלאם. גם לאחר תחילת שלטון הסלג'וקים בבגדאד, נותרו בעיות האקלים בעינן ובעקבותיהם גם בעיות המזון, ו-13 השנים הראשונות של השלטון היו רצופות ברעב, אלימות, ביזה של מזון, ומלחמת אזרחים שבמהלכה פרצה מגפה. בכמה שנים ספורות בסוף שנות ה-50 של המאה ה-11 נהרגו, על פי ההערכות, שליש מהתושבים באזור עיראק-איראן-ח'וראסאן. בשנת 1060 החל האקלים באזור להתייצב, מה שהוביל לחידוש שגשוג החקלאות, והיה הרקע לתחילת היציבות השלטונית של הסלג'וקים באימפריה החדשה שכוננו[6].
בעקבות שרפות קשות שפקדו את הספריות הגדולות של הערים הגדולות באזור, כחלק מגלי המהומות הרבים בשנים אלו, אבדה כמות אדירה של כתבי יד אשר היו חלק מלבו של אחד המרכזים התרבותיים החשובים של התקופה. אובדן זה גרם לשינויים שונים בתוכן ובסגנון הלימוד התרבותי-רוחני באזור, וייתכן - אף על פי שאפשרות זו מצויה במחלוקת - שאובדן זה היה גורם מרכזי בנפילתו של האזור מפסגת התרבות העולמית[7].
החשיבות של עליית הקונפדרציה הבוויהית
עריכההחשיבות הגאופוליטית של השושלת הבוויהית
עריכהבשנת 945 נכנס אחמד בן בוויה לתוך בגדאד והכפיף את עיראק לתחום שלטונם של הבוויהים. בכך צורפה בגדאד, מרכז הח'ליפות, לקונפדרציה הבוויהית, ששלטה בזמן זה על חלק גדול מן הרמה האיראנית. אחרי תקופה ארוכה של פירוד שב האזור האיראני והתאחד מבחינה פוליטית עם לב עולם האסלאם. הח'ליפות, שהפסידה את השליטה הממשית בכול הפרובינציות האיראניות לטובת שושלות מקומיות, איבדה את השליטה הישירה גם על מעוז שלטונה בבגדאד. הבוויהים שלטו לכאורה בשם הח'ליף, אך למעשה היו השליטים האמיתיים בבגדאד כמו בכול יתר שטחי הקונפדרציה שלהם. הבוויהים ראו לנכון להקדיש תשומת לב רבה לא רק לקידום מרכז הח'ליפות, אלא גם לפיתוח כלכלי של המחוזות האיראניים. בנוסף, פעלו הבוויהים להשיב את החוק והסדר לתחום שלטונם ואף הגבילו את פעילותן של המיליציות העירוניות, שעלו בכוחן עם שקיעת השלטון המרכזי של הח'ליפות. הבוויהים אף השקיעו משאבים רבים בבנייה, בבגדאד, בשיראז ובאיצפהאן.
ערי הבירה של הקונפדרציה הבוויהית
עריכהלבוויהים היו שלושה מרכזי פעילות. אף על פי שכבשו את בגדאד הייתה זו דווקא פארס, שבירתה שיראז, המחוז החשוב ביותר בקונפדרציה הבוויהית. ריי הייתה הבירה של מחוז אל-ג'יבאל ובגדאד בירת עיראק. היו יחידות פוליטיות קטנות נוספות בקונפדרציה הבוויהית ולהן מרכזים מקומיים.
החשיבות הדתית של השושלת הבוויהית
עריכהבתחילת דרכם זהותם הדתית של הבוויהים אינה ברורה לחלוטין. הבוויהים היו פרו-עלי, אך לא שיעים זיידים, כפי שיש הטוענים. בהמשך שלטונם גוברת הזדהותם של הבוויהים עם הזרם השיעי התרי-עשרי. השתלטות הבוויהים על בגדאד הביאה לעליית כוחו של הזרם התרי-עשרי בבירת הח'ליפות. כתוצאה מכך הפך בהדרגה הח'ליף העבאסי להיות הסמל של האסלאם הסוני. אף על פי שרק חלק מהשליטים הבוויהים פרשו את חסותם על נציגי השיעה התרי-עשרית, הפכה השושלת כולה מזוהה עם זרם זה, לא רק אצל היסטוריונים בני זמננו, אלא גם על ידי שושלות סוניות יריבות. הע'זנווים והסלג'וקים אחריהם ניצלו את ההזדהות של חלק מהשליטים הבוויהים עם השיעה התרי-עשרית, על-מנת לסווג את הבוויהים ככופרים ואת עצמם כמגיני האסלאם הסוני. טענה זו הייתה התואנה המרכזית בה השתמשו הסלג'וקים כאשר כבשו את בגדאד מידי הבוויהים.
החשיבות התרבותית של השושלת הבוויהית
עריכה
השושלת הבוויהית הייתה עד לקראת סופה במהלכו של תור זהב תרבותי אשר היה באזור עיראק-איראן-ח'וראסאן. הערים המרכזיות שהיו בשליטת השושלת הכילו באותה עת כמה מהספריות החשובות ביותר בעולם, והיו ביתם של המלומדים והמשוררים מהחשובים ביותר בעולם[1].
במובן התרבותי, עודדו הבוויהים את המשך היצירה התרבותית הערבית, אך עם זאת תרמו תרומה לא קטנה גם להתפתחותה של התרבות הפרסית-מוסלמית החדשה בתחום שלטונם. הבוויהים סייעו לעליית תרבות זו באיראן ובעיראק גם אם במידה פחותה מתרומתם המקבילה של הסאמאנים בטראנסאוקסאניה ובח'וראסאן. הדומיננטיות הפוליטית של הבוויהים והסאמאנים לצד תפקידם בצמיחת התרבות הפרסית החדשה, הביא את המזרחן ולדימיר מינורסקי (אנ') לכנות את תקופת שלטונם של שתי השושלות בתור "האינטרמצו האיראני", בין השלטון הערבי לכיבוש הטורקי.
התארים שלקחו השליטים הבוויהים לעצמם
עריכהאמיר אל-אומרא
עריכהאחמד בן בוויה היה הראשון שלקח לעצמו את התואר "אמיר אל-אומרא". משרת האמיר אל-אומרא הייתה קשורה במקורה לפיקוד צבאי, אך עשר שנים לפני כניסת הבוויהים לבגדאד, ניתנה משרה זו למחמד אבן ראאק, כאשר בנוסף לפיקוד על הצבא כללה בתוכה גם את סמכויות המנהל האזרחי של הח'ליפות. אבן ראאק, והאמירים אל-אמרא שבאו בעקבותיו רוקנו את הדיואנים המסורתיים מסמכותם והיו השליטים בפועל, אף על פי שמשלו בשמו של הח'ליף. הבוויהים המשיכו מסורת בת עשור זו, ולקחו לעצמם את כל הפונקציות המנהלתיות, שהיו פעם בסמכות מנהל הח'ליפות.
הוספת לקב לשמם של השליטים הבוויהים
עריכהמלבד תואר האמיר אל-אומרא, נהגו הבוויהים להוסיף לשמם לקב המורכב מתארים המצורפים למילה דוולה (המציינת שושלת וגם ממלכה). כינוי מכובד זה ניתן לשליטים הבוויהים על ידי הח'ליף. סוג זה של כינויים ניתן כבר למנהיגים שקדמו לבוויהים, כגון נאצר אל-דוולה החמדאני, אך בתקופה הבוויהית התקבע נוהג זה. השליט האחרון של השושלת הבוויהית אף ביקש להוסיף לעצמו לקב המבוסס על תואר המצורף למילה דין, דת, אך במקרה זה סירב הח'ליף להעניק לו לקב זה.
שאהנשאה
עריכההבוויהים אמצו גם את התואר האיראני הקדום "שאהנשאה". תואר זה ניתן לשליט הבוויהי, שהיה בעל מעמד הבכורה בקונפדרציה המשפחתית, ולא עבר בירושה מאב לבן. בגדאד לא הייתה העיר המרכזית בקונפדרציה הבוויהית, ולפיכך ישב השאהנשאה פעמים רבות בעיר אחרת. תואר השאהנשאה אף אפשר לבוויהים לבסס מעין עליונות על השושלות האיראניות האחרות, שפעלו בתוך עולם האסלאם, כגון האספהבאד'ים בטבריסטן, והשושלות המקומיות בדיילם. אל התואר שאהנשאה לא נלוו סמכויות מעשיות, אך המאבק על היוקרה המגולמת בו, היה אחד מנקודות החיכוך בין בניה השונים של השושלת הבוויהית.
סולטאן - התואר שלא היה
עריכהכאהן מדגיש כי השימוש בתואר סולטאן לתיאור השליטים הבוויהים הוא אנכרוניזם. התואר סולטאן, שמטרתו הפרדה בין הסמכות הדתית של הח'ליף לסמכות הפוליטית של השליט בפועל, התגבש רק בתקופה הסלג'וקית ולא היה קיים במובן זה בזמן השלטון הבוויהי.
היחס אל הח'ליפות בבגדאד
עריכהבזמן עלייתם לשררה חיזרו הבוויהים אחר תמיכת הח'ליף. עלי בן בוויה הבטיח להעלות מס לח'ליפות, בתמורה להכרת הח'ליף בשלטונו על פרס. הח'ליף נתרצה והעניק לעלי את ההכרה שביקש, אך זה לא העביר את המס שהתחייב אליו. אחרי שהבוויהים סיפחו את בגדאד לתחום שלטונם, הפכו הח'ליפים לשליטי בובה. עלי וחסן מונו למשרות של נציבי מחוזות ואילו אחמד, לקח לעצמו את התואר אמיר אל-אומרא, והכפיף את כל מוסדות השלטון העבאסי תחת סמכותו. השליטים הבוויהים התירו לח'ליף להמשיך ולהחזיק מזכירים, אך רק להם היה מותר להחזיק בווזיר. הבוויהים נהגו להחליף ח'ליפים שהפריעו לתוכניותיהם. שקיעתה ההדרגתית של השושלת הבוויהית בבגדאד, הביאה לעלייה מחדש בכוחו של הח'ליף.
הבוויהים השתלטו על בגדאד בתקופת שפל של הח'ליפות בכלל ושל בסיסה בבגדאד בפרט. הח'ליף היה שליט רק בשם על שטחי הח'ליפות עוד לפני הפרוטקטורט הבוויהי, וגם השליטה בעיראק נשמטה מידיו בעשור לפני כניסתו של אחמד בן בוויה לבגדאד. מאחר שמוקד הכוח הבוויהי היה ממוקם בפרס, לא זכתה בגדאד לשוב למעמדה הכלכלי והפוליטי הקודם, וזאת על אף ניסיונם של חלק מהשליטים הבוויהים לשקם את עיראק ואת בירת הח'ליפות. למרות זאת, לא מעט מהח'ליפים זכו להעביר את חייהם בנעימים תחת השליטים הבוויהים, וזאת כל עוד לא התערבו בפוליטיקה. יתרה מזאת, ריחוקם מהחיים הפוליטיים הביא לגידול משמעותי באורך תקופת שלטונם של הח'ליפים, שפעלו בתקופה הבוויהית. גם תחת הסלג'וקים, "מגיני הח'ליפות", לא קיבלו הח'ליפים זכויות פוליטיות משמעותיות ונאלצו להסתגר בארמונותיהם, תוך שהם משמשים במידה רבה רק כסמל של שלטון דתי. שקיעת כוחם של הבוויהים בבגדאד, הביאה לעלייה בכוחם של הח'ליפים אל-קאדר ואף יותר מכך בנו אל-קאאם, שמילא תפקיד חשוב בהחלפת השלטון הבוויהי בסלג'וקי. התפתחות תפקידם הדתי של הח'ליפים כדוברים של האסלאם הסוני, בתגובה להתגבשות השיעה התרי-עשרית, שחלה באותה תקופה, נבעה במידה רבה מאופי מערכת היחסים בין השליטים הבוויהים לבין הח'ליפים.
הצבא של הקונפדרציה הבוויהית
עריכהכוחם של הבוויהים נסמך על הצבא החזק שלהם, שבראשיתו היה מורכב מחיילים רגלים מדיילם. כבר בתחילת עלייתם לגדולה הבינו הבוויהים, כי לא כדאי להם לבסס את צבאם על קבוצה אתנית אחת. הבוויהים הוסיפו בהדרגה לצבאם, לוחמים מקבוצות אתניות שונות, אך המרכיב החשוב ביותר היה זה של ממלוכים טורקים. בדומה לשושלות ששלטו לפניהם ולשושלות ששלטו אחריהם, מצאו השליטים הבוויהים את החיילים הממלוכים כמתאימים ביותר למטרותיהם. הממלוכים היו לוחמים מיומנים ביותר, אשר לחמו כקשתים רכובים. חשובה לא פחות, הייתה נאמנותם האישית של הממלוכים לשליט שרכש אותם כחיילים-עבדים (נאמנות שלא עברה הלאה ליורשיו של אותו שליט). הצבא הבוויהי התבסס בסופו של דבר על שני מרכיבים עיקריים, הדיילמים והממלוכים, שהמאבק ביניהם היה אחד מהבעיות העיקריות, שטרדו את השלטון הבוויהי. הצורך לבסס עצמם על צבא חזק דרש כסף רב והבוויהים לא הצליחו לגבות מספיק מיסים כדי לממן זאת. כתוצאה מכך, הואצה בתקופה הבוויהית התפתחותה של שיטת האקטאע. בשיטה זו קיבלו קציני הצבא את משכורתם בצורה של הכנסות מקרקעות חקלאיות, שהוקצו להם. בדרך כלל, לא היו מקבלי האקטאעאת מתיישבים בקרקע החקלאית שהוקצתה להם, אלא רק דואגים לגבות את הכנסתם בעודם יושבים בערים. שיטת האקטאע, יצרה מעגל קסמים שהנציח עצמה שכן השימוש בשיטה הביא לירידה בהכנסות הישירות של השלטון המרכזי, מה שהגביר את הצורך בחלוקת קרקעות נוספת.
הקונפליקט במחקר אודות השיעיות של הבוויהים
עריכהבניגוד למה שאמר המזרחן המפורסם קלוד כאהן, נכון לתחילת המאה ה-21, מקובל על רוב החוקרים כי זהותם הדתית של הבוויהים, בזמן כיבוש בגדאד, לא הייתה שיעית באופן חד משמעי. הבוויהים היו אומנם מזוהים עם השקפות השיעה, כבר מעת בואם לבגדאד, אך אף על פי שעודדו את התפתחותה של סיעה שיעית בבגדאד, לא היו השליטים הראשונים לשושלת שיעים במובהק (בייחוד עצ'ד אל-דולה). השיעה התרי-עשרית, שתורתה התגבשה בבגדאד באותה תקופה, קיבלה את חסותם רק של חלק מהשליטים הבוויהים. כאהן עצמו מציין כי הגישה של הבוויהים הייתה תמיד יותר פוליטית מאשר דתית-כיתתית. לפיכך, הקביעה של המזרחן הצרפתי כי הבוויהים לא הכירו להלכה "בחוקיות שלטונה של הח'ליפות העבאסית", כבר מקובלת פחות במחקר.
ראו גם
עריכהלקריאה נוספת
עריכה- כאהן, קלוד, האסלאם, מלידתו עד תחילת האימפריה העות'מאנית (המאה השביעית עד סוף המאה החמש-עשרה), תל אביב: הוצאת דביר, תשנ"ה / 1995
- קנדי, היו, מחמד והח'ליפות: המזרח התיכון המוסלמי מהמאה השישית עד המאה האחת-עשרה, עמנואל קופלביץ' (מתרגם), ירושלים ובאר שבע: מוסד ביאליק והוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תשנ"ט / 1998
קישורים חיצוניים
עריכה
- מעוז, משה, בית עבאס, מתוך "הספרייה הווירטואלית של מטח"
- השושלת הבוויהית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 היסטוריה ושינויי אקלים - 05, דקה 28:10
- ^ היסטוריה ושינויי אקלים - שיעור 5, דקות: 11:05-7:57
- ^ היסטוריה ושינויי אקלים - שיעור 5, דקות 48:18-39:12
- ^ היסטוריה ושינויי אקלים - שיעור 5, דקות 17:50-14:50
- ^ היסטוריה ושינויי אקלים - שיעור 5, דקות 33:26-23:58
- ^ היסטוריה ושינויי אקלים - שיעור 5, דקות 1:01:23-39:12
- ^ היסטוריה ושינויי אקלים - שיעור 5, דקות 1:07:11-1:01:23
| הקודם: העבאסים |
הבוויהים | הבא: הסלג'וקים |