ויקיפדיה

בולימיה נרבוזה

הפרעת אכילה המאופיינת בהתקפי זלילה (בולמוסים) שאחריהם נעשים מאמצי התרוקנות
(הופנה מהדף בולימיה)

בּוּלִימְיָה נֶרְבוֹזָה (מלטינית: Bulimia nervosa, בעברית זַלֶּלֶת[1]) או בּוּלִימְיָה היא הפרעת אכילה, המאופיינת בהתקפי זלילה (בולמוסים) שאחריהם נעשים מאמצי התרוקנות, לרוב באמצעות הקאות מכוונות, ולעיתים באמצעות שימוש בחומרים משלשלים וחוקנים.

בולימיה נרבוזה
Bulimia nervosa
שמות נוספים בולימיה
תחום הפרעת אכילה
סיבות פגיעות מיניות, הערכה עצמית ירודה, תורשה, גורמים תרבותיים, חוסר בסרוטונין
תסמינים הקאה עריכת הנתון בוויקינתונים
טיפול תרופתי:
נוגדי דיכאון SSRI וטריציקליים
פסיכולוגי:
CBT
ייעוץ נפשי
טיפול תזונתי
סיבוכים בעיות שיניים, חניכיים וגרון
קריעת דופן הקיבה
אובדן שליטה בוויסות רגשי
דיכאון קליני
נזקים לכבד ולכליות
כיב פפטי
אנמיה
דום לב
מוות
קישורים ומאגרי מידע
eMedicine 806548 עריכת הנתון בוויקינתונים
MeSH D052018, D002032
סיווגים
ICD-10 F50.2 עריכת הנתון בוויקינתונים
ICD-11 6B81 עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
כרזות של אגודה למאבק בבולימיה ובאנורקסיה

בולימיה היא הפרעה נפשית המסווגת תחת קטגוריית הפרעות האכילה, כמו אנורקסיה נרבוזה, אך שכיחה ממנה. חולי בולימיה חווים סבל נפשי רב ובדרך כלל סובלים מהערכה עצמית ירודה ביותר. הסכנה הפיזית שמציבה הבולימיה פחותה מזו של האנורקסיה, משום שמשקל הגוף אינו יורד מאוד בתקופה קצרה. עם זאת, למחלה השלכות בריאותיות נרחבות, בהן התערערות איזון האשלגן בגוף, השיניים ניזוקות מהמגע התכוף עם חומצות הקיבה, סכנה לקרעים בוושט ועוד.

בולימיה נפוצה יותר מאנורקסיה, וצורות קלות שלה מופיעה אצל קרוב לחמישית מהצעירות. הסיבות לצורות הקלות שלה קשורות לרוב למודל היופי וללחץ חברתי להיראות על פי המודל[דרוש מקור]. צורות קשות שלה, מתפתחות כאשר יש "פצע נפשי" שהבולימיה עוזרת להקל על הכאב שלו (באופן מודע או באופן לא מודע), והבולימיה הופכת להיות מנגנון התמודדות שקשה לוותר עליו.

הסיבות הבריאותיות לבולימיה עדיין נחקרות ומעריכים שהסיבות יותר נפשיות מאשר פיזיולוגיות. מעריכים שהסיבות הפיזיולוגיות לבולימיה הן תפקוד לקוי של המוליך העצבי סרוטונין. טיפול תרופתי להפרעה זו הן תרופות נוגדות דיכאון ממשפחת SSRI, אשר גורמות לעלייה ברמת הסרוטונין במוח. הסיבות הנפשיות לבולימיה אינן מסתכמות ברצון לרדת במשקל אלא נובעות לרוב מטראומה נפשית כמו פגיעה מינית או התעללות.

באופן כללי התסמינים של הפרעת קשב מקושרים להפרעות אכילה, אך האימפולסיביות האופיינית לאנשים עם הפרעת קשב מקושרת במיוחד להתנהגויות בולימיות.[2] עם זאת, לא נמצא קשר סיבתי בין הפרעת קשב להפרעות אכילה.[2]

רקע

עריכה

הבולימיה היא מחלה נפשית שמתבטאת באוכל – החולה צורך כמויות מזון גדולות בזמן קצר, ולאחר מכן מבצע פעולות "היטהרות": הקאה (הנפוצה ביותר), שימוש בחומרים משלשלים או משתנים, חוקנים, צום ארוך או פעילות גופנית מרובה. כחלק מהמחלה, החולה משקיע זמן ומחשבות אובססיביות במראהו החיצוני ומשווה עצמו לאחרים באופן תדיר. כמו כן הערכתו העצמית ירודה.

צריכת כמויות המזון הגדולות בזמן קצר נקראת בולמוס אכילה. התקף זה הוא בלתי נשלט ומגיע לקיצו רק כשהחולה מרגיש בכאבים עזים ובנפיחות קשה באזור הבטן. בולמוס האכילה מעוות את תחושת הרעב והשובע ואינו קשור לצורך פיזיולוגי במזון אלא לדחף גדול לא להרגיש רגשות. לאחר ההתקף הבולמוסי החולה מרגיש תחושות אשמה וחרטה בלתי נסבלות, בנוסף לכאבים פיזיים הקשורים לאכילה המופרזת. ההתקף הוא המניע לפעולות ההיטהרות. ההיטהרות מספקת גם קתרזיס מדומה (מכאבים נפשיים ומלחץ פנימי עמוק) באמצעות הפער בין תחושת המלאות (עד פיצוץ) לאחר הבולמוס לתחושת הריקנות לאחר ההקאה.

הפרעת האכילה מדווחת בספרות הרפואית החל משנת 1944. היא מאופיינת בהתקפי אכילה בלתי נשלטים של כמויות מזון גדולות בפרק זמן קצר.[3] התקפים אלו מתרחשים בסתר וביחידות כאשר בסופם מתרחשת התנהגות מפצה, שעל פני השטח מטרתה היא מניעת עלייה במשקל אך מבחינה נפשית המטרה היא בריחה מרגשות וחוויה מדומה של שליטה על הגוף. קיימים שני סוגי בולימיה הנבדלים בקיום או באי־קיום של היטהרות הגוף, כאשר סוג אחד הוא ללא היטהרות, המתאפיין בביצוע צום או בקיום פעילות גופנית עצימה יתר על המידה בסופם של התקפי האכילה. הסוג השני הוא בעל היטהרות המתבטאת בשימוש במשלשלים ובהקאות יזומות של החולה בסיום התקפי האכילה.[4] ההפרעה שכיחה בקרב נערות ונשים, ומופיעה לרוב בגיל הבגרות.[5] על פי מחקרים עדכניים נערים וגברים החלו ללקות בהפרעה באחוזים עולים.[6] אוכלוסיות בסיכון גבוה לחלות במחלת הבולימיה הן: אנשים עם הפרעת דחק פוסט־טראומטית, ספורטאים/יות, רקדנים/יות, דוגמנים/יות, ופגועי/ות נפש. מדובר בהפרעה אשר משפיעה בכמה אופנים על הלוקה בה: גופני, בין-אישי, משפחתי וחברתי.[3] הדבר מתבטא במעורבות בפעילויות הרסניות כמו: שימוש בסמים ואלכוהול, גנבה מחנויות, יחסי מין הרסניים, דיכאון וחרדה.[7]

לאחר היטהרות שכזו מרגיש החולה תחושת רגיעה פיזית ונפשית. תחושה זו היא זמנית ובמהרה מתעוררת ריקנות נפשית המוליכה את החולה לחזור להתעסקות האובססיבית בדימוי הגוף, לאכילה בולמוסית, היטהרות וחוזר חלילה.

הקאות יזומות: על מנת לגרות את רפלקס ההקאה משתמש החולה באמצעים שונים, ייתכן שלאחר תקופה ממושכת של הקאות יילמד הרפלקס ותתרחש הקאה בהתאם לרצון החולה ללא צורך באביזרי עזר. כאשר הגוף מתרגל להקאות ייתכנו מקרים בהם האוכל עולה "בעצמו" מן הקיבה והחולה יתקשה להשאירו בפנים גם אם יחפוץ בכך.

שימוש במשלשלים/חוקנים: נטילת כמויות גדולות של משלשלים באופן קבוע לאחר ארוחות או בולמוסים. בדרך כלל נוצרת תלות בחומרים משלשלים הגורמת לעצירות קשה ולבעיות מעיים עד כי לעיתים לא מתאפשרות יציאות בלעדיהם כלל. דיאטות חריפות וצומות: לאחר בולמוס אכילה ייתכן שהחולה יפתח בצום או בדיאטה קיצונית. פעילות גופנית: פעילות גופנית יכולה לשמש עוד אמצעי היטהרות, לעיתים החולה מתיש את עצמו בפעילות גופנית עד אפיסת כוחות ובמקרים קיצוניים עילפון.

בחלק מהמקרים מתקיימים בו זמנית מספר אמצעי היטהרות, שמספקים רגיעה זמנית ומזויפת בלבד.

האמונה הרווחת היא שחרדה מעלייה במשקל היא המניעה את החולה בבולימיה להשחית את גופו ולגרום לעצמו במקרים הקיצוניים נזק בלתי הפיך אך בפועל בולימיה קיצונית מתפתחת לרוב כאשר יש כאב נפשי שהבולימיה מספקת ממנו הקלה. ישנו דחף עצום לשליטה המתעורר ברוב החולים, העומד בניגוד לפעולות הבלתי נשלטות. דחף זה מגיע גם ממקורות חיצוניים וסביבתיים ובעיקר ממקורות פנימיים ורגשיים. הפער הגדול שבין פעולות החולה לבין שאיפתו לשליטה וחוזק, מעמיקה את תחושת הדיכאון, העייפות והריקנות של החולה. ההתעסקות באוכל ובמשקל עומדת בבחינת מקבילה לציפיות של החולה מעצמו או של הסביבה ממנו, ולכן ניסיון החולה "למלא" את עצמו במזון לעיתים מקביל לניסיון להיות מלא ושלם עם עצמו מבחינות אחרות שאינן קשורות דווקא לאכילה. בנוסף, אכילה מספקת בריחה מתחושות ורגשות ועוזרת בהדחקה וההתרוקנות מסמלת את השליטה של הבולימי/ת במה שנכנס לגופו ומקבילה לרצון שלו להרגיש שוב בשליטה על חייו מכיוון שפעמים רבות המניע להפרעה הוא תחושת חוסר שליטה על החיים וחוויית חילול פנימי.

קבלת אבחון בולימיה נרבוזה לעומת אנורקסיה נרבוזה תלויה במשקל ולא בסימפטומים. ברגע שהמטופל/ת יורד/ת מתחת למשקל מסוים (כ־85% ממשקל הגוף התקין המינימלי) האבחנה המתקבלת היא אנורקסיה ללא קשר לסימפטומים, אך אנורקסיה מתחלקת לשני סוגים: הסוג המגביל (restricting type) והסוג השני הוא אכילה/התרוקנות (binge eating/purging type) ובולימיות שיורדות מתחת למשקל התקין נחשבות אנורקסיות מהסוג המתרוקן. ישנם מעברים בין ההפרעות אך ישנו מעבר גדול יותר מאנורקסיה לבולימיה מאשר מבולימיה לאנורקסיה.[8] לעיתים קרובות ניתן למצוא בעברו של החולה הבולימי סימנים המעידים על בעיות שונות בהתייחסות לאוכל, בסגנון ובהרגלי האכילה שלו שהיו קיימות לפני התחלת בולמוסי האכילה. מרבית החולים בבולימיה אינם פונים לטיפול על אף הצורך שלהן בתמיכה ולרוב הם מסתירים ומכחישים זאת לאורך זמן (לצר, גילת וגולן, 2003).

שכיחות

עריכה

בולימיה פוגעת גם בגברים וגם בנשים, אך נשים נמצאות בסיכון גבוה פי 10 ללקות במחלה בהשוואה לגברים. בשנים האחרונות עולה מספר הגברים והנערים המפתחים גם הם את המחלה. מחקרים עדכניים מעלים כי כ־8% מכלל הנשים תחלינה בבולימיה בשלב כלשהו בחייהן. המחלה עלולה להופיע בכל גיל אך מתפתחת לרוב בגילים 16 עד 40 (בממוצע מתחילה המחלה בגילים 18–19) כאשר שיאה נע סביב גיל 18. אומנם גם ילדים עלולים לפתח את המחלה אך אלו מקרים נדירים יחסית, אף על פי שישנה ירידה בגילי התחלת ההפרעה. 50% מהאנשים הלוקים בבולימיה הם אנורקטיים 'לשעבר'. בולימיה היא הפרעת אכילה הגורמת ללוקה בה להתעסק במשקל גופו ובצורתו. הבולימים נוטים לשפוט את עצמם בחומרה על כל פגם שימצאו בעצמם, בגופם ובהתנהגותם. זוהי מחלה חמורה שעלולה לסכן את חיי הלוקה בה. לעיתים קשה להתגבר על המחלה מאחר שמעורב בה לא רק נושא התזונה אלא גם עניין הדימוי העצמי. טיפול יעיל בבולימיה עשוי לסייע לאדם להרגיש טוב יותר ביחס לעצמו, לאמץ דפוסי אכילה בריאים יותר ולהתאושש מסיבוכי המחלה.[9]

קריטריונים אבחנתיים על פי ה־DSM-IV

עריכה

קיימים חמישה קריטריונים בסיסיים לאבחון המחלה על פי ה־DSM-IV:

  1. אפיזודות חוזרות של התקפי אכילה המאופיינים ב:
    • אכילה בפרק זמן קצר, של כמויות מזון גדולות מכפי שיאכל האדם הממוצע בזמן או בנסיבות דומים, בזמן קצר של לפחות פעמיים בשבוע במשך שלושה חודשים (סרוסי, ארז, בינשטוק ואוריאלי, 2000).
    • תחושת חוסר שליטה על האכילה ופחד שלא יוכלו להפסיק את התקף האכילה (סרוסי, ארז, בינשטוק ואוריאלי, 2000).
  2. התנהגויות מפצות – "היטהרות": לצורך וויסות המשקל. כגון: הקאה (הנפוצה ביותר), שימוש בחומרים משלשלים או משתנים, חוקנים, צום ארוך או פעילות גופנית מרובה.
  3. התקפי האכילה וההיטהרות מתרחשים לפחות פעמיים בשבוע במשך שלושה חודשים ברציפות.
  4. הערכה העצמית תלויה באופן מוגזם במשקל הגוף ובצורתו.
  5. סימפטומים אלה אינם חלק מאפיזודה אנורקטית.

קיים דמיון בין אנורקסיה (הסבר בהמשך) לבין בולימיה, אולם ההבדל ביניהן הוא בכך שבבולימיה אין הימנעות מאכילה. על פי המדריך DSM (הסבר בהמשך) ניתן לאבחן בולימיה באמצעות הקריטריונים האלה:[10]

  1. מתבצעים התקפי אכילה חוזרים של כמויות מזון גדולות, ללא שליטה עצמית על הפסקתם או הרכבם.
  2. קיימת פעולת ניקיון הגוף בסיום התקפי האכילה, אשר מתבטאת בפעילות יזומה של החולה בשימוש במשלשלים, ביצוע צום, פעילות ספורט עצימה והקאות.
  3. תדירות ההתנהלות המעגלית, של התקפי אכילה וניקיון הגוף מתקיימת כפעמיים בשבוע לכל הפחות, במשך כשלושה חודשים.
  4. החולה קובע את הדימוי העצמי שלו, על פי מראה גופו ומשקלו.

סוגי בולימיה נרבוזה

עריכה

קיימות שתי צורות של ההפרעה, הנבדלות בסוג ההתנהגויות המפצות המאפיינות אותן:

  • בולימיה נרבוזה עם התנהגויות היטהרותיות (purging type). אכילה התקפית המלווה בהקאות יזומות, שימוש במשלשלים, משתנים, חוקנים ואמצעים רפואיים אחרים.
  • בולימיה נרבוזה ללא התנהגויות היטהרותיות (non-purging type). אכילה התקפית המלווה בצומות או בפעילות גופנית מופרזת, שבדרך כלל אינה מלווה בהתנהגויות מפצות כהקאה ושימוש באמצעים רפואיים. האבחנה של בולימיה נרבוזה לא טיפוסית ניתנת ב־DSM וב־ICD למי שמציגות תמונה של בולימיה נרבוזה אך חסרות את אחד הקריטריונים הקליניים לקבלת אבחנה מלאה של ההפרעה הרגילה.[11]

סימנים ותסמינים

עריכה

התסמינים של מחלת הבולימיה הם הם הנזקים ממנה.

החולים בבולימיה יודעים להסוות את מחלתם, וחלקם אף מסוגלים להעביר שנים ללא ידיעת קרוביהם על המחלה. עם זאת, אופני התנהגות אחדים וסימנים ברורים לעין עשויים להעיד על הימצאות הבולימיה.

הרגלי אכילה: אכילה מאופיינת בזלילות או אכילת מזון רב בזמן קצר, אכילה בסתר, הרגשת חוסר נוחות באכילה מול אנשים ואף הימנעות מכך, שתייה מרובה מאוד תוך כדי אכילה, ביקורים סדירים בשירותים לאחר ארוחות או עד שעה אחריהן.

תסמינים נפשיים: שינויים תכופים במצב הרוח, דיכאון, תחושת עייפות מתמדת, ביקורת עצמית נוקשה וחסרת פרופורציה, הערכה עצמית ירודה וכמעט תמיד תלויית משקל.

תסמינים גופניים: אי־יציבות במשקל, שיניים צהובות ורקובות, נפיחות וכלי דם מפוצצים בפנים, ציפורניים שבירות ועור לא בריא (בשל המחסור בוויטמינים), חולשה כללית, אדמומיות וכאבים בגרון, פעימות לב בלתי סדירות והקאת דם .

לחולים בבולימיה הובחנה רמה נמוכה של כוליציסטוקינין.

נזקי המחלה

עריכה

נזקי המחלה האפשריים הם: עייפות וחוסר אנרגיה, דיכאון, סחרחורת וכאבי ראש, קשיי ריכוז, חרדה, עצבנות, נטיות אבדניות (וייסבאלי, 2010), הפסקה או אי־סדירות של מחזור או הווסת, עצירות והתייבשות, קוצר נשימה, קצב לב בלתי סדיר, לחץ דם נמוך, קרעים בוושט הקאת דם ונשירת שיער. כמו כן, כאבי בטן והתנפחויות, בעיות של נפיחות בידיים, ברגליים ובלחיים, שחיקת השיניים, בעיות בחניכיים ובגרון (בעקבות ההקאות), קריעת דופן הקיבה בשל המזון הרב הנכנס אליה, אובדן שליטה וויסות רגשי הקשורה לשינויים במלחים ובסוכר בגוף (וייסבאלי, 2010). נזקים נוספים הם נזקים לכבד ולכליות, כאבים בחזה, כיב פפטי, אנמיה, דום לב ומוות. חלק מהסיבוכים הרפואיים נגרמים בעקבות שימוש מוטעה או מופרז באופנים והתכשירים, אשר גורמים להתרוקנות מערכת העיכול (האתר לבריאות הנפש, אין תאריך). הנזק העיקרי הוא בתפקוד ובאיכות החיים של הסובלות מהפרעה זו, בגלל הדאגה למשקל והנטייה של החולה להחמיר עם עצמה. החולים בדרך כלל מרגישים בושה, תסכול והשפלה לנוכח המשפחה, החברים והמטפלים (לצר, גילת וגולן 2003).

גורמים

עריכה

לא ידוע על גורם אחד ודאי להתפתחות בולימיה. נראה שהפרעות אכילה הן תוצאה של שילוב בין גורמים שונים – גנטיים, ביולוגיים, משפחתיים, פסיכולוגיים וחברתיים־תרבותיים (שדה־שרביט, אין תאריך).

ישנם מספר גורמים המביאים להיווצרות ההפרעה ולהחמרתה כמו:

  • תחושה ירודה של הערכה עצמית – הירידה במשקל מסייעת לאנשים אלו לשפר זאת.[4]
  • גורם ביולוגי – ישנם מחקרים הקושרים את כמות הסרוטונין הנמצא במוח, אשר תפקידו הוא קיום פעילות במערכת האחראית על התיאבון, כגורם לבולימיה.[12] על פי מחקרים אלו פעולות האכילה והריקון מביאות לכך שהן מוסיפות על הפחתת ייצורו.[10]
  • לחץ נפשי – אנשים שחוו ילדות קשה, הזנחה בילדות, עברו התעללות מינית לאורך תקופה ממושכת, חוו תוקפנות במשפחות ממעמד סוציו אקונומי נמוך, על רקע עימותים במשפחה והתמודדו עם מצבים מלחיצים בחייהם, יכולים ללקות בבולימיה (האתר לבריאות הנפש, אין תאריך).
  • תורשה – ישנם מחקרים המעידים כי הסבירות שאדם יהיה לוקה בבולימיה קיימת במשפחות בהן יש היסטוריה של המחלה (לצר, 1999).
  • דיאטה – דיאטה קיצונית, אשר מטרתה היא ירידה במשקל עלולה להתפתח לבולימיה, עקב הרצון לאכול וההקאה המגיעה לאחר מכן.[13]
  • גורמים תרבותיים – הלחץ התרבותי המעודד רזון מוביל לקשיים אישיותיים ופסיכוסוציאליים, דברים היכולים להשפיע על התפתחות הבולימיה בקרב הנשים.

דרכי טיפול

עריכה

למחלת הבולימיה אין טיפול תרופתי ישיר. דרכי הטיפול במחלת הבולימיה, כוללות כמה טכניקות ומיומנות טיפוליות ובניהם: החצנת המחלה, זריעת תקווה אצל החולה, אמפתיה, פיתוח מודעות רגשית, זרימה עם התנגדויות החולה, התמודדות עם המצוקה והתמודדות עם הישנות ההתנהגות.[14]

ככל שהפרעות האכילה מאובחנות ומטופלות מוקדם יותר כך גדל הסיכוי להחלמה מהירה ותמידית. הטיפול הבסיסי כולל טיפול רפואי (הבודק את המצב הרפואי הכללי וחומרת נזקי המחלה הקיימים, ובוחן האם יש לאשפז החולה במצב הנתון), טיפול תזונתי וטיפול פסיכולוגי אישי (לעיתים גם משפחתי).

במקרים מסוימים מומלץ טיפול נוירופסיכולוגי, ששם דגש על הרכיב הביולוגי של התסמינים הפסיכולוגים המתלווים למחלה כמו עיוותי התפיסה, הכפייתיות בחשיבה ועוד, שבדרך כלל אינם מטופלים וכך לעיתים חוזרות הפרעות האכילה.

במקרים אחרים ניתן טיפול תרופתי, בדרך כלל בנוגדי דיכאון ממשפחת SSRI, הנפוץ והמוכר מביניהם הוא פרוזק. החומר הפעיל בתרופה גורם לעיכוב תהליך הניצול מחדש של המוליך העצבי סרוטונין ובכך רמתו במוח עולה. לסרוטונין תפקיד ראשי בתחושות וברגשות הקשורים למצב הרוח, כגון דיכאון, התנהגות אימפולסיבית וכדומה, ונמצא יעיל בטיפול בדיכאון, חרדה חברתית, הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD), טורדנות כפייתית (OCD – Obsessive Compulsive Disorder), וכמו כן בבולימיה נרבוזה.

ישנם כמה דרכי טיפול להפרעת האכילה בולימיה, טיפול התנהגותי־קוגניטיבי וטיפול באמצעות תרופות. על פי מחקרים היעיל שבהם הוא טיפול התנהגותי קוגניטיבי אשר דוגל בסיוע למטופל – בשינוי תפיסתו בדימוי גופו השלילי ודיכוי הרצון בשימוש משלשלים ובביצוע הקאות יזומות כדרך התמודדות. על מנת שטיפול זה יצליח יש להיעזר בגורמים נוספים כמו: דמות שהמטופל מעריך, שתוכל להשפיע עליו בהבנה ללא שיפוטיות, ולקיחת חלק של בני משפחתו בטיפול, הבא לידי ביטוי בסיוע מבחינה רגשית ואחראיות על דפוסי האכילה בבית. טיפול זה משלב בתוכו טיפול פסיכיאטרי, אשר מטפל בבעיות הנלוות למחלה, כמו דיכאון וחרדה.

טיפול נוסף הוא טיפול פיזי, המסדיר את פעילות מרכז ההקאה במוח, במטרה לצמצם את תכיפות ההקאות. לצד זה, התאמה תזונתית עשירה בסיבים, שתייה מרובה והפחתת פעילות הגופנית המוגזמת המסייעים לגמילה מחומרים משלשלים. יש להתאים לכל חולה תפריט מאוזן ולדאוג למניעת הקאות. מטרת המעקב התזונתי היא להוביל את החולים לשמירה על משקל תקין.

הטיפול בבולימיה נעשה בדרך כלל במסגרת הקהילה, אך לעיתים המצב הגופני של חלק החולים מידרדר עד כדי כך שהם נזקקים לאשפוזים חוזרים. בטיפול בבולימיה יש לשקול אשפוז כאפשרות אחרונה. בטיפול בהפרעה זו יש חשיבות לשילוב בין הטיפול הנפשי של החולה הכולל ייעוץ ותמיכה, לטיפול הגופני של החולה ושיקום מצבו הבריאותי.

בולימיה נרבוזה והיריון

עריכה

נשים עם בולימיה נרבוזה עשויות להיכנס להיריון תוך כדי עיסוק פעיל בהפרעת האכילה או בשלבי ההתאוששות ממנה. סוגיות כגון קונפליקט ביחס לשינויים גופניים, חששות לגבי אימהות ופרידה מבן זוג, הן בעלות חשיבות רבה בפסיכולוגיה של בולימיה נרבוזה, ולכן סביר להניח שלנשים בולימיות יהיו בעיות ייחודיות בהריונן.[15] הפרקטיקה הרפואית מדגישה את הצורך להעריך את ההשלכות הרפואיות, התזונתיות והפסיכולוגיות בשעה שאישה עם הפרעת אכילה נכנסת להיריון.[16]

רוב נשים הסובלות מבולימיה נרבוזה בזמן ההיריון, מתאפיינות בסימפטומים פעילים של ההפרעה עוד מלפני ההיריון. השינויים בהורמוני הגוף, התסמינים והחששות הקשורים להיריון עלולים להחמיר את ההתנהגות הבולימית, עד למצב של סכנה ממשית לבריאות האם והתינוק. עם זאת, עבור חלק מהנשים הסובלות מבולימיה הכניסה להיריון עשויה להוביל לשיפור חיובי, בשעה שהאם מבקשת לשפר את בריאותה ואת בריאותו של העובר.[17] נשים רבות מדווחות על ירידה בזללנות (אכילה בולמוסית) עם התקדמות ההיריון ושיפור בסימפטומים בולימיים.[18] מצד שני, נשים חוות לעיתים קרובות התעוררות מחודשת של הסימפטומים לאחר הלידה, מה שעלול לגרום לנזק בתפרים של האפיזיוטומיה (חיתוך החיץ בלידה), ויש שמדווחות שהן מוטרדות יותר לאחר הלידה, ביחס ללפני הכניסה להיריון.[19][17][20][21]

תסמינים במהלך ההיריון

עריכה

עקב הבושה, הסודיות וההכחשה המהווים חלק מהבולימיה נרבוזה, לעיתים קרובות הסובלות מבולימיה לא רוצות לחשוף את ההתנהגות שלהם בפני אנשי מקצוע בתחום הבריאות. כתוצאה מכך, קשה לאתר נשים אלו ולקיים הערכה מדויקת בדבר התדירות של ההתנהגות הבולימית אצל נשים בהיריון. זו אחת המגבלות של רוב המחקרים בנושא.[22]

תסמינים נפוצים

עריכה
  • נשים בולימיות סובלות מיותר בחילות והקאות במהלך ההיריון ביחס לנשים ללא הפרעות אכילה.[23][24][25]
  • עליה מועטה במשקל שמלווה עם תחושת פחד מעודף משקל.[24]
  • עייפות, סחרחורות, כאבי ראש ועילפון.
  • דפוסי אכילה שונים בהשוואה לנשים ללא הפרעות אכילה.

הצריכה התזונתית של נשים בולימיות במהלך ההיריון

עריכה

הצריכה אנרגטית המומלצת כדי לענות על דרישת הגוף בתקופת ההיריון היא להוסיף 340 קק"ל ליום במהלך הטרימסטר השני ו־452 קק"ל ליום במהלך הטרימסטר השלישי. גם הדרישה למיקרו־נוטריינטים עולה, כגון ברזל, חומצה פולית וויטמין C. בהשוואה להמלצה, הצריכה האנרגטית של נשים עם בולימיה נרבוזה פעילה בהריון גבוהה יותר וצריכת המיקרו־נוטריינטים נמוכה יותר.

בהשוואה לנשים ללא הפרעת אכילה, נשים עם בולימיה נרבוזה צורכות[26]:

  • יותר קלוריות, שומן רווי ובלתי רווי, אשלגן, זרחן ופחות ברזל וחומצה פולית.
  • פחות משקאות ממותקים.
  • יותר משקאות ממותקים באופן מלאכותי.
  • פחות בשר שמן.
  • יותר יוגורט וגבינות.

סיבוכים של בולימיה נרבוזה במהלך ההיריון

עריכה

השלכות רפואיות

עריכה

אצל נשים בולימיות שנכנסות להיריון וממשיכות בסימפטומים ובהתנהגויות הקשורים להפרעה נמצא סיכון יתר להפלות,[27][28] היפראמזיס (הקאות יתר בהיריון)[29][30] וניתוח קיסרי.[31] נוסף על כך, נשים בולימיות בתקופת ההיריון עלולות לסבול מחוסר איזון כימי, התייבשות ואי־סדירות בקצב הלב.[30]

בולימיה פעילה בהיריון יכולה גם ליצור הפרעות אצל העובר:

ראו גם

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה
  • לצר, י', פרץ, י', קרויצר, ת' (2005). טיפול התנהגותי־קוגניטיבי ממוקד בקונפליקט בחולות בולימיה נרבוזה . שיחות: כתב־עת ישראלי לפסיכותרפיה, 19 (2), 143–151
  • לצר, י', צישינסקי, א', (2003). הפרעת אכילה בולמוסית (BED) – תת־קבוצה של השמנת־יתר או של בולימיה נרבוזה? הרפואה, 142(7), 544–549.
  • רחמים, ל', אפטר, א', (2009). לא תרופתי. מדיקל, 23, 75–77.
  • אייבורס, א' ונסביט, ס' (2008). רעבים להבנה. קריית ביאליק: אח.
  • דנה, מ' ולורנס, מ' (1999). נשים אוכלות את עצמן. תל אביב: מודן.
  • לצר, י' (1999). הפרעות אכילה. ירושלים: המכון הארצי למחקר במדעי ההתנהגות.
  • קיירוז, ק' (2003). טיפול שיטתי בבולימיה נרבוזה. קריית ביאליק: אח.
  • שחר, מ' (2002). להיות מושלמת. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא בולימיה נרבוזה בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ למד לשונך 87: לקט מונחי רפואה שאושרו בשנת תשע"א (2010), באתר האקדמיה ללשון העברית, ‏14 ביולי 2011
  2. ^ 1 2 Kaisari, P., Dourish, C. T., & Higgs, S. (2017). Attention deficit hyperactivity disorder (ADHD) and disordered eating behaviour: a systematic review and a framework for future research. Clinical psychology review, 53, 109-121.
  3. ^ 1 2 לצר, פרץ וקרויצר, 2005.
  4. ^ 1 2 אתר מכבי שירותי בריאות, 2011.
  5. ^ רחמים ואפטר, 2009
  6. ^ אתר מכון cbt
  7. ^ אתר בטיפולנט, 2002.
  8. ^ J.N. Butcher, S. Mineka & J.M. Hooly, Abnormal Psychology, Pearson Education India, 2014
  9. ^ בולימיה באתר מכבי שרותי בריאות .
  10. ^ 1 2 אתר בטיפולנט, 2002.
  11. ^ איגוד הפסיכיאטריה הישראלי ומשרד הבריאות (עורכים), תסמונות התנהגותיות הקשורות להפרעות פיזיולוגיות וגורמים גופניים, הסיווג והאבחון הפסיכיאטרי לפי ארגון הבריאות העולמי (ICD 10), תל אביב: דיונון - אוניברסיטת תל אביב, 2004, עמ' 185-191
  12. ^ אתר infomd
  13. ^ אתר מכבי שירותי בריאות, 2011.
  14. ^ אייבורס ונסביט, 2008.
  15. ^ Watson, H. J., Von Holle, A., Knoph, C., Hamer, R. M., Torgersen, L., Reichborn‐Kjennerud, T., ... & Bulik, C. M. (2015). Psychosocial factors associated with bulimia nervosa during pregnancy: An internal validation study. International Journal of Eating Disorders, 48(6), 654-662
  16. ^ Franko, D. L., & Walton, B. E. (1993). Pregnancy and eating disorders: a review and clinical implications. International Journal of Eating Disorders, 13(1), 41-47.
  17. ^ 1 2 Franko, D. L., Blais, M. A., Becker, A. E., Delinsky, S. S., Greenwood, D. N., Flores, A. T., ... & Herzog, D. B. (2001). Pregnancy complications and neonatal outcomes in women with eating disorders. American Journal of Psychiatry, 158(9), 1461-1466.
  18. ^ Blais, M. A., Becker, A. E., Burwell, R. A., Flores, A. T., Nussbaum, K. M., Greenwood, D. N., ... & Herzog, D. B. (2000). Pregnancy: outcome and impact on symptomatology in a cohort of eating-disordered women. International Journal of Eating Disorders, 27(2), 140-149.
  19. ^ Franko, D. L., & Walton, B. E. (1993). Pregnancy and eating disorders: a review and clinical implications. International Journal of Eating Disorders, 13(1), 41-47.
  20. ^ Micali, N., Simonoff, E., & Treasure, J. (2007). Risk of major adverse perinatal outcomes in women with eating disorders. The British Journal of Psychiatry, 190(3), 255-259.
  21. ^ Rocco, P. L., Orbitello, B., Perini, L., Pera, V., Ciano, R. P., & Balestrieri, M. (2005). Effects of pregnancy on eating attitudes and disorders: a prospective study. Journal of Psychosomatic Research, 59(3), 175-179.
  22. ^ Franko, D. L., & Walton, B. E. (1993). Pregnancy and eating disorders: a review and clinical implications. International Journal of Eating Disorders, 13(1), 41-47.
  23. ^ Kouba, S., Hällström, T., Lindholm, C., & Hirschberg, A. L. (2005). Pregnancy and neonatal outcomes in women with eating disorders. Obstetrics & Gynecology, 105(2), 255-260.
  24. ^ 1 2 Micali, N., Treasure, J., & Simonoff, E. (2007). Eating disorders symptoms in pregnancy: a longitudinal study of women with recent and past eating disorders and obesity. Journal of psychosomatic research, 63(3), 297-303.
  25. ^ Torgersen, L., Von Holle, A., Reichborn‐Kjennerud, T., Berg, C. K., Hamer, R., Sullivan, P., & Bulik, C. M. (2008). Nausea and vomiting of pregnancy in women with bulimia nervosa and eating disorders not otherwise specified. International Journal of Eating Disorders, 41(8), 722-727.
  26. ^ Siega-Riz, A. M., Haugen, M., Meltzer, H. M., Von Holle, A., Hamer, R., Torgersen, L., ... & Bulik, C. M. (2008). Nutrient and food group intakes of women with and without bulimia nervosa and binge eating disorder during pregnancy. The American journal of clinical nutrition, 87(5), 1346-1355.
  27. ^ 1 2 Morgan, J. F., Lacey, J. H., & Chung, E. (2006). Risk of postnatal depression, miscarriage, and preterm birth in bulimia nervosa: retrospective controlled study. Psychosomatic medicine, 68(3), 487-492.
  28. ^ 1 2 Micali, N., Simonoff, E., & Treasure, J. (2007). Risk of major adverse perinatal outcomes in women with eating disorders. The British Journal of Psychiatry, 190(3), 255-259.
  29. ^ 1 2 Kouba, S., Hällström, T., Lindholm, C., & Hirschberg, A. L. (2005). Pregnancy and neonatal outcomes in women with eating disorders. Obstetrics & Gynecology, 105(2), 255-260.
  30. ^ 1 2 Torgersen, L., Von Holle, A., Reichborn‐Kjennerud, T., Berg, C. K., Hamer, R., Sullivan, P., & Bulik, C. M. (2008). Nausea and vomiting of pregnancy in women with bulimia nervosa and eating disorders not otherwise specified. International Journal of Eating Disorders, 41(8), 722-727.
  31. ^ 1 2 3 4 5 Franko, D. L., Blais, M. A., Becker, A. E., Delinsky, S. S., Greenwood, D. N., Flores, A. T., ... & Herzog, D. B. (2001). Pregnancy complications and neonatal outcomes in women with eating disorders. American Journal of Psychiatry, 158(9), 1461-1466.
  32. ^ 1 2 Franko, D. L., & Walton, B. E. (1993). Pregnancy and eating disorders: a review and clinical implications. International Journal of Eating Disorders, 13(1), 41-47.
  33. ^ Watson, H. J., Von Holle, A., Knoph, C., Hamer, R. M., Torgersen, L., Reichborn‐Kjennerud, T., ... & Bulik, C. M. (2015). Psychosocial factors associated with bulimia nervosa during pregnancy: An internal validation study. International Journal of Eating Disorders, 48(6), 654-662


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.

אוחזר מתוך "https://he.wiki.x.io/w/index.php?title=בולימיה_נרבוזה&oldid=39990833"