ביסוס כוחה של הרפובליקה הרומית במאות ה-5 וה-4 לפנה"ס
בסוף המאה ה-6 לפנה"ס עמדה רומא העתיקה בצומת דרכים היסטורי. התמורות הרחבות שעברו על רומא ומשטרה עם גירושו של אחרון מלכיה, לוקיוס טארקוויניוס סופרבוס, וייסוד הרפובליקה, במקביל להתמוטטות השלטון האטרוסקי בה ובלאטיום כולה, הובילו להיחלשותה המדינית של רומא ולאובדן ההגמוניה שלה בברית הלטינית. רומא עמדה גם בפתחו של מאבק בין מעמדי בין הפלבאים לפטריקים, מאבק שלעיתים נראה כמאיים על קיומה של המדינה.
במהלך המאות ה-5 וה-4 לפנה"ס הצליחה רומא להתגבר על קשיים אלה, לבסס מחדש את שלטונה בלאטיום, לגבש את מוסדותיה הפוליטיים הפנימיים וליצור אמנה חברתית בין המעמדות השונות. הרומים הצליחו ליצור בריתות חזקות עם הלאטינים וההרניקים, להדוף את מתקפות הוולסקים, הסאבינים והאיקווים ולעמוד בפרץ הגאלי. תהליך התחזקותה של רומא, שבא על חשבון האטרוסקים, הגיע לשיאו עם נפילת העיר ויי לידי רומא בשנת 394 לפנה"ס.
בעקבות פריצת המלחמה הלטינית בשנת 340 לפנה"ס והניצחון הרומי על הלאטינים ב-338 לפנה"ס נוצרו הסדרים חדשים בין רומא והלאטינים. הסדרים אלה, כריתת הבריתות עם קרתגו והסאמניטים, הישגיה הצבאיים של רומא נגד האטרוסקים וההקמה הפעלתנית של קולוניות, הביאו לביסוס מעמדה של רומא כעיר המדינה החזקה ביותר בלאטיום, והפיכתה לאחד מהכוחות הראשונים במעלה בחצי האי האפניני כולו.
רקע
עריכה
ערך מורחב – ייסוד הרפובליקה הרומית
העיר רומא נוסדה לפי המסורת הרומית בשנת 753 לפנה"ס ולפי הסברה המדעית הרווחת במהלך המאה ה-8 לפנה"ס. במהלך המאה ה-6 לפנה"ס החלה העיר רומא לצבור כוח באופן שיטתי, תחת שלטון מלכיה. תהליך זה הגיע לאחד משיאיו עם כיבושה והחרבתה של העיר אלבה לונגה על ידי רומא שירשה את מקומה בראשות הברית הלטינית. ערב ייסודה של הרפובליקה הייתה רומא העיר בעלת ההגמוניה בברית הלטינית, מעמד שבא לה הודות לכלכלה חזקה, אוכלוסייה גדולה וארגון צבאי מסודר. בתקופה זו מלכי רומא היו כנראה ממוצא אטרוסקי, העם שהיווה את הכוח הראשון במעלה באיטליה.
השטח הכולל של המדינה הרומית, שכלל גם שטחים כבושים וערים שסרו לסמכותה של רומא, מוערך על ידי ההיסטוריון ישראל שצמן בכ-700–800 קמ"ר. גבולה הצפוני היה שפך נהר האניו אל הטיבר, גבולה המזרחי נמתח כ-15 ק"מ מזרחה מהעיר רומא ונתחם על ידי שטח העיר טיבור, בדרום מזרח גבלה רומא באריקיה, בדרום בשטחי הערים אראדה ולאווינום ובמזרח בים הטירני והייתה לה גישה לשפך הטיבר לים.
בשנת 509 לפנה"ס (לפי המסורת הרומית) גורש אחרון מלכיה האטרוסקים של רומא, לוקיוס טארקוויניס סופרבוס. גירוש זה היה חלק מהתמוטטות השלטון האטרוסקי ברחבי לאטיום כולה. בעיר כוננה צורת משטר חדשה, הרפובליקה, שהושתתה על שיתוף פעולה לא נוח בין המעמדות השונים ברומא. המנהיגים היו פקידים שנתיים שנבחרו על ידי אספות העם וקיבלו ייעוץ מהסנאט הרומי.
מעמדה של רומא כעיר החזקה בלאטיום אבד בעקבות ההפיכה. לפי טיטוס ליוויוס, הטראקווינים ניסו מספר פעמים להחזיר לעצמם את השלטון בעיר בעזרת שליטים אטרוסקים אחרים. ליוויוס כותב שהניסיון הראשון של הטראקווינים לחזור לכס המלוכה ברומא היה קשור בקנוניה, שעירבה בני אצילים (וביניהם בניו של לוקיוס יוניוס ברוטוס) וכשזו נכשלה, נקטו מלכיה המודחים של רומא בפעולות צבאיות.
הניסיון הראשון לכבוש מחדש את רומא נשען על צבאם של הערים האטרוסקיות ויי וטרקווייני. מונהגים בידי טארקוויניס ובניו, פגשו הכוחות האטרוסקים את צבאות הרפובליקה, שהונהגו על ידי הקונסולים לוקיוס יוניוס ברוטוס ופובליוס ואלריוס, מחוץ לחומות העיר. אף על פי שברוטוס קיפד את חייו בלחימה הצליחו הכוחות הרפובליקנים להדוף את תוקפיהם ואלה נסוגו לאחר יום לחימה אחד.
טארקוויניס לא ויתר ופנה לשליטים אטרוסקים אחרים. לארס פורסנה, המלך האטרוסקי של קולסיום נענה לו. מהלך האירועים מיציאתו של פורסנה למלחמה ועד לקרב אריקיה אינו ברור, בעיקר לאור העובדה שהמסורת הרומית ניסתה לטשטש תקופה זו. נראה שפורסנה הצליח להביס את הרפובליקה. לפי מסורות מסוימות העיר אף נכבשה על ידיו לתקופה קצרה, כיבוש שנמשך עד שנת 506 לפנה"ס. לפי תאודור מומזן נראה שהאטרוסקים בראשותו של לארס, ניצלו את היחלשות רומא כדי לתקוף אותה. זו נכנעה, ויתרה על מושבותיה שבגדה המזרחית של הטיבר ואיבדה את השליטה הבלעדית על הנהר. הצבא האטרוסקי המשיך לחדור לתוך לאטיום מתוך מטרה להחזיר לאומה האטרוסקית את השלטון בחבל ארץ זה, אולם נעצר מול חומות אריקיה ונהדף על ידי הלאטינים.
במקביל לגירושו של טארקוויניס מרומא והקמת הרפובליקה החלו הערים הלטיניות להתמרד נגד ההגמוניה הרומית. למעשה עם אובדן השליטה האטרוסקית בלאטיום כולה, שמלכי רומא היו ממיצגיה, ראו הלאטינים את סמכותה של רומא כבירת הברית הלטינית כמבוטלת וכפרו בשלטונה. הקרע, שהובילו הלאטינים, הגיעו לשיאו בקרב רגילוס, קרב שנערך לפי המסורת הרומית בשנת 496 לפנה"ס.
המאה ה-5 לפנה"ס
עריכהקרב רגילוס והסכם קאסיוס
עריכההקרע בין הברית הלטינית לרפובליקה הרומית הגיע לשיאו בעימות צבאי ששיאו היה כנראה קרב רגילוס, שנערך בסביבות העיר טסקולום בשנת 496 לפנה"ס (לפי המסורת הרומית). לא הרבה ידוע על קרב זה וחלקים רבים בתיאורו נחשבים אגדתיים. יחד עם זו רוב החוקרים מסכימים שלפחות חלק מקווי המתאר של הקרב מבוססים על אירועים היסטוריים אמיתיים, ואכן היה עימות צבאי בין הרומים ללאטינים, שבו אף אחד מן הצדדים לא השיג ניצחון מכריע.
מאזן הכוחות השווה בין הברית הלטינית והרפובליקה והאיומים הצבאיים המשותפים על שני הצדדים מצד כוחות שמחוץ ללאטיום הובילו ליצירת חיבור מחודש בין רומא והלאטינים, כשהפעם הייתה זו ברית בין שווים. בשנת 493 לפנה"ס נחתם הסכם שלום שנקרא על שם הקונסול הרומי ספוריוס קאסיוס, בין הרפובליקה לברית הלטינית. ההסכם נתן לשני הצדדים מעמד שווה מבחינה מדינית, הבטיח תמיכה צבאית הדדית במקרה של מלחמות עתידיות, פיקוד משותף ואחיד במקרה של שיתוף פעולה צבאי וחלוקה שווה של שלל מלחמה. כמו כן כלל חוזה קאסיוס שורה של הסכמות שנועדו לאפשר סחר פרטי חופשי בין לאטינים ורומים. הסכם זה היה בסיס הכרחי להתגוננות לאטיום מפני אויביה, ליצירת זכויות האזרח הלאטיניות ולהתפשטות המושבות הלאטיניות והרומיות באיטליה בעתיד.
מלחמות מגן
עריכהבמהלך המאה ה-5 לפנה"ס ניהלו הרומים ובני בריתם הלאטינים שורה של מלחמות מגן נגד הכוחות השונים שאיימו על לאטיום: הוולסקים מדרום מזרח, האקיווים מהמזרח והסבינים מצפון מזרח. לברית הרומו-לטינית הצטרפה בשנת 486 לפנה"ס גם התאחדות של השבטים ההרניקים. במקביל ניהלה רומא לבדה מלחמה בשכנתה הצפונית ויי, עיר מדינה אטרוסקית חזקה.
הוולסקים היו שבט הררי ממוצא אומברו סאבלי שבמהלך המאה השישית לפנה"ס השתלט על חלקים מעמק נהר הליריס. עם תחילת המאה החמישית לפנה"ס, החל שבט זה להתפשט ברחבי דרום מזרח לאטיום והיווה סכנה חמורה ללאטינים ולרומים.
האקיווים היו גם הם שבט הררי אומברו סאבלי, הם שלטו על עמקי האניו והטררוס ומשם ערכו שורה בלתי פוסקת של מסעות שוד וביזה לעבר שטחי הלאטינים, שבסיומם נסוגו בקלות למאחזיהם ההררים.
האיום שהציגו לרומא הסאבינים, שבטים סאבלים שישבו מצפון מזרח ללאטיום, הוא פחות ברור. אותם המקורות המתארים אותם כאיום רציני לרומא עד אמצע המאה החמישית, מציינים גם את המסורות של התמזגות חלק מהשבטים הללו באוכלוסייה הרומית הקדומה. סתירה זו מקשה על החוקרים המודרניים לנתח את טיב האיום הסאביני. נראה שאם היה קיים איום כזה, הוא היה משני לאיום האקווי והוולסקי.
במהלך המחצית הראשונה של המאה החמישית לפני הספירה נמצאו הרומים והלאטינים במצב של מגננה מתמדת. בהדרגה החל להתרחש שינוי איטי במאזן הכוחות שהוביל לבסוף לשינוי במהלך המלחמה והפיכתה של הברית הלטינית-רומית לצד התוקף. ההסכם שנחתם עם ההתאחדות ההרניקית וצירופה לברית הלטינית רומית בשנת 486 לפנה"ס היה אחד מהגורמים שתרמו להתאוששות הרומית. ההרניקים היו שבטים איטליים שישבו בעמק הטררוס וסבלו גם הם מהתפשטותם של האיקווים והוולסקים.
הרומים ובני בריתם הצליחו להדוף את אויביהם, בשנת 449 לפנה"ס הובסו הסאבינים והפסיקו להוות איום על רומא עד לשנת 290 לפנה"ס. בשנת 431 לפנה"ס נכבש מעוז האקיווים על הר אליגדוס והם הובסו הלכה למעשה. הוולסקים נהדפו גם הם אם כי הצליחו לשמור על שטחים מסוימים שכבשו. הקרבות נמשכו עד סוף המאה ה-5 לפנה"ס, אולם האקיווים והוולסקים הלכו ונחלשו עד שהוכנעו כמעט סופית על ידי הכוחות המאוחדים של הרומים, הלאטינים וההרניקים.
היציאה מלאטיום
עריכההמלחמה בוויי
עריכה
ויי הייתה עיר אטרוסקית ששכנה במרכז איטליה, בחבל אטרוריה, מספר קילומטרים צפונה משפך נהר האניו אל נהר הטיבר וכ-15 קילומטרים מצפון לרומא. בשל קרבתה הגאוגרפית של ויי לרומא התנהלו מאבקי כוח בין שתי הערים החל מתקופת המלוכה הרומית. המאבקים נסבו בעיקר על השליטה על נהר הטיבר ועל אגני המלח של החוף הטירני. לפי טיטוס ליוויוס נערכו בין שני הערים 14 מלחמות שונות, שבהן הניצחון עבר מצד לצד.
במאה ה-5 לפנה"ס ערכו הרומים ובני העיר האטרוסקית ויי שורה של מלחמות גבול על השליטה על עברו המזרחי של הטיבר ושפך האניו. בין השנים 483 עד 474 לפנה"ס נערכו שורה של מלחמות ארוכות ועקובות מדם בין שני הצדדים. בשנת 477 לפנה"ס נחלו הפאביים, בית אב רומי שלם שנשלח להגן על המעבר לעמק הטיבר והוצב בנחל קרמרה, תבוסה מוחלטת כאשר כל בני בית זה נהרגו על ידי בני ויי. תבוסת הפאביים הובילה בסופו של דבר להסכם שביתת הנשק שנחתם בשנת 474 לפנה"ס. ההסכם העניק לוויי את השליטה על הצד המערבי של נהר הטיבר, אולם נראה שהרומים קיבלו את השליטה על העיר פידנאי, שישבה על שפך האניו לטיבר.
שביתת הנשק המתוחה נמשכה לתקופה נוספת של כ-40 שנה שבמהלכה היו סכסוכי גבולות מתמשכים. נראה שהחל מ-440 או 430 לפנה"ס החלו הרומים ובני ויי להתנגש בסדרי כוח גדולים בשנית. מקור העימות המרכזי היה העיר פידנאי שעברה מצד לצד. לפידנאי הייתה חשיבות אסטרטגית לשני הצדדים והיא הבטיחה את השליטה בעמק הטיבר התחתון וגישה נוחה מאטרוריה ללאטיום. בשנת 435 לפנה"ס נכבשה פידנאי על ידי רומא. העיר מרדה בה והתחברה עם ווי והרומים כבשו אותה באופן סופי בשנת 428 או 425 לפנה"ס. במהלך הקרבות נפל חלל מלכה של ויי. לאחר נפילתה של פידנאי חתמו האטרוסקים על הסכם שביתת נשק חדש עם רומא, הפעם מתוך עמדת נחיתות, כאשר לרומאים היה בסיס ממנו יכלו לאיים עליהם. מוחשיות האיום על ויי בתקופה זו מאוששת על ידי עדויות ארכאולוגית מוויי שמתארכות את בניית חומותיה בתקופת זמן זו.
ב-405 לפנה"ס תקפו הרומים את העיר ויי והטילו עליה מצור שנמשך כעשר שנים. שני הצדדים נלחמו ללא תמיכה ממשית מבני הברית שלהם. הערים האטרוסקיות החזקות נמנעו מלעזור לוויי בהיותן מאוימות בזמן זה על ידי הגאלים מצפון ורק הערים קאפנה ופאלריי עזרו לה. טיטיוס ליוויוס הוא המקור העיקרי המספר על המצור על ויי. רבים מתיאוריו אינם נתפסים כמהימנים. רבים מהחוקרים המודרניים מניחים גם שליוויוס הקביל את תקופת המצור על ויי (עשר שנים) למלחמת טרויה וזאת בשל שיקולים ספרותיים.
בשנת 394 לפנה"ס הצליחו הרומים לכבוש ולהשמיד את ויי, הרבה בזכות הדיקטטור מרקוס פוריוס קאמילוס. לפי ליוויוס הרומים הצליחו לפרוץ לעיר על ידי חפירת מנהרה מתחת לחומות העיר. פלוטרכוס תומך בדיווחו של ליוויוס (ואולי נסמך עליו) ומוסיף שקאמילוס ביצע התקפת הטעייה על חומות העיר ובזמן שזו הזרימה כוחות לחומותיה הוא שלח דרך המנהרה כוחות צבאיים שכבשו את העיר מבפנים. ויי הוחרבה כליל ותושביה הוגלו או נמכרו לעבדות. מלחמה ארוכה זו הייתה המלחמה הראשונה בתולדות רומא בה חיילים נשארו בשדה הקרב יותר מעונת לחימה אחת והקרב הראשון בו קיבלו תשלום עבור שירותם. שריד מאוחר במסורת הרומית של ניצחון זה היה טקס "ממכר אנשי וויי" שבו הציגו בלעג ובבוז את "המלך" המובס של ויי מוכר את השלל למרבה במחיר.
ניצחונם של הרומים בוויי היה חלק מתהליך ארוך של התמוטטות הברית האטרוסקית במקביל להתחזקותה של רומא. המלחמה בוויי היוותה חוליה בשרשרת אירועים שחרצו את גורל האומה האטרוסקית: בשנת 474 לפנה"ס הובס הצי האטרוסקי על ידי היירון הראשון מסירקוסאי. העצמה הימית של אטרוריה התפרקה והברית בין ערי המדינה השונות החלה להתפורר כאשר חברותיה החלו להתנהג ולפעול כישויות פוליטיות עצמאיות. שליטת האטרוסקים בקמפניה התמוססה גם היא כאשר הסאמניטים פלשו וכבשו את חבל ארץ זו. המפלה הצבאית של אטרוריה בים לוותה באיום גדול יותר מהצפון. כבר במאה ה-6 לפנה"ס החלו שבטים גאלים להגר לצפון איטליה ולבסס את עצמם מצפון לשטח האטרוסקים. האיום ההולך וגדל של עם זה, איום שלווה בפשיטות לשטחי אטרוריה, הגיע לשיאו בסוף המאה ה-5 לפנה"ס. הרומים ניצלו את מצוקת האטרוסקים ותקפו את ויי בפעם האחרונה והמכריעה.
תוצאותיה של החרבת ויי היו בעלות משמעות גדולה לרומא. בתוך שנה הובסו ונכנעו בני הברית של ויי, פאלריי וקפאנה. העיר וולסיני חתמה מספר שנים מאוחר יותר על הסכם שלום עם רומא. כתוצאה מכך שטחה של רומא גדל בעוד כ-550 קמ"ר (בערך לשטח של 1400 קמ"ר) והיא הפכה למעשה לעיר הגדולה והחזקה ביותר בלאטיום כולה. יחד עם זו ביסוס כוחה של רומא באטרוריה חשף אותה לראשונה לאיום שממנו סבלו האטרוסקים מהצפון, הגאלים.
המלחמות הגאליות
עריכה
בשנת 394 לפנה"ס, שנת כיבוש ויי בידי הרומים, היו נתונים האטרוסקים במתקפה כוללת בגבולם הצפוני על ידי הגאלים. נדידות של הגאלים ממרכז אירופה דרומה החלו עוד בסוף המאה ה-6 לפנה"ס. מהמאה ה-5 לפנה"ס החלו הנדידות להפוך לפלישות של ממש ומספר שבטים גאלים התיישבו בצפון איטליה, כשהם דוחקים את האטרוסקים דרומה. בסביבות 400 לפנה"ס נכבשה מלפום (מילאנו של ימינו) מידי האטרוסקים והפכה לבירתם של האינסוברים הגאלים. בערך באותה תקופה התיישבו שבטים סנונים גאלים בצפון איטליה צמוד לחוף האדריאטי, בעוד הגאלים השתלטו על השטח בין הרי האפנינים לבין נהר הפו.
בשנת 390 לפנה"ס לפי המסורת הרומית, או בסביבות שנת 387 לפנה"ס לפי המחקר המודרני, תקף שבט סנוני את העיר האטרוסקית קולסיום והטיל עליה מצור. לא ברורה בדיוק השתלשלות האירועים מנקודה זו הלאה, אולם נראה שהרומים התערבו במצור ומהלך זה יצר סכסוך עם הסנונים.
לפי ליוויוס, הסכסוך פרץ כאשר העיר קולסיום שלחה בקשת עזרה לרומא וזו שלחה נציגים שלקחו חלק פעיל בלחימה נגד הגאלים. לפי דיודורוס הרומים שלחו כוח סיור לאזור כדי לבדוק את הצבא ולהשגיח על האינטרסים של רומא באזור. מומזן תומך בגרסתו של ליוויוס וטוען שקוצר הראייה והיהירות הרומים הם שהובילו לפלישה הגאלית. לפי ניתוחו של מומזן הרומים נענו לבקשת האטרוסקים, אולם שלחו שליחים בלבד, שלא יכלו לספק עזרה צבאית ממשית לאטרוסקים ועם זאת הצליחו להרתיח את הסנונים כאשר פנו אליהם ביהירות ובגאווה יתירה. חמתם של הסנונים עלתה שהתברר שלאחר שסיימו את שליחותם הדיפלומטית לקחו נציגי רומא חלק פעיל במלחמה נגדם.
הייתה מה שהייתה טיבה של ההתערבות הרומית, אין ספק שהיא העירה בסנונים חמת זעם. הם נטשו את המצור על קולסיום ופנו דרומה לעבר רומא במטרה לנקום את כבודם הפגוע.
הצבא הרומי הופתע. במרחק של כ-17 קילומטר בלבד מצפון לעיר רומא, בנחל אליה, התנגשו הצבאות הרומים והגאלים. הצבא הרומי הובס ובעוד שרידיו נסו לשרידי ויי החרבה, חצו הגאלים את הטיבר ונכנסו לאחר שלושה ימים בשערי רומא. העיר עצמה הייתה נטושה, כאשר האנשים שנותרו בעיר ולא ברחו ממנה התבצרו במצודת העיר שבקאפטילום. במשך שבעה חודשים צרו הגאלים על גבעת הקאפיטליום, לאחר שהעיר עצמה נבזזה ונשרפה עד יסוד. הדים למצוקתם של הנצורים מספקת "אגדת האווזים הקדושים של מקדש יופיטר". לפי אגדה זו העירו האווזים בעת התקפה פתע לילית של הגאלים את חיילות המשמר ובכך מנעו בנס את נפילתו של המעוז הרומי האחרון.
חוץ מהקושי הטקטי לכבוש את הגבעה המבוצרת נתקלו הגאלים בקושי להזין את צבאם הגדול בסביבה העוינת של לאטיום. הערים הלטיניות ובראשם אראדה הקשו מאוד על הסיורים שנשלחו להביא אספקה לצרים. בנוסף לכך החלו להגיע ידיעות על צרות מצד ילידי השטחים שנכבשו על ידי הסנונים בצפון איטליה. בסופו של דבר הסירו הגאלים את המצור לאחר קבלת שוחד מידי הרומאים.
שיקום רומא
עריכה
עם נסיגתם של הגאלים עמדו הרומים המומים מול חורבות עירם. אזרחיה הגולים של העיר התקבצו מרחבי לאטיום ונרתמו למלאכת שיקום העיר. לפי מקורות שונים הועלתה הצעה לנטוש את העיר החרבה ולהתיישב מחדש בחורבות ווי. הצעה זו נדחה לבסוף, הרבה בזכות הדיקטטור מרקוס פוריוס קאמילוס, שהוביל לבנייה מחדש של העיר.
את מעמדה המדיני של רומא היה קשה יותר לשקם מאשר את בנייניה, אולם בזכות הנהגתו של קאמילוס, חוסר היכולת של שכני רומא לנצל את חולשתה והסתבכותם של הגאלים בצפון הצליחה העיר להחזיר לעצמה את מעמדה משנת 387 לפנה"ס. במשך עשרים שנה, בעוד השבטים הגאלים היו עסוקים בסכסוכים פנים שבטיים ובמלחמה נגד האומברים והאטרוסקים, הצליחה רומא לבנות את עצמה מחדש. העיר הוקפה בחומה של כ-10 ק"מ, הצבא הרומי סודר ואורגן מחדש והסכסוך הבין מעמדי הגיע לפשרה מסוימת, שאפשר את הגדלת כוח האדם הרומי ויצב את משטר המדינה. פלישות של האיקווים, ההרניקים האטרוסקים ושל ערים לטיניות שלא היו חברות בברית הלטינית ושניסו לנצל את היחלשות רומא, נהדפו בקלות יחסית.
הגאלים חזרו ופלשו ללאטיום ולדרום איטליה מספר פעמים נוספות במאה ה-4 לפנה"ס, אולם פלישות אלו היו יותר מסעות שוד וביזה מאשר מסעות כיבוש והרומים הצליחו להדוף אותם בקלות יחסית. הם נהדפו על ידי קאמילוס בשנת 367 לפנה"ס, בין 361- 358 לפנה"ס ערכו הגאלים מסע מלחמה לקמפניה שהסתיים בתבוסתם על ידי הדיקטטור הרומי קווינטוס גאיוס סולפקיוס ובשנת 350 לפנה"ס השתלטו על נקודה בחוף הלטיני והטילו את אימתם על הים עד שגורשו שנה לאחר מכן על יד בנו של קאמילוס, לוקיוס. בשלב זה גבולות הגאלים נקבעו סופית בין נהר הפו לבין הרי האלפים והתפשטותם דרומה נבלמה כמעט לחלוטין.
בשנת 360 לפנה"ס הרגישה רומא חזקה מספיק כדי להמשיך במגמות ההתפשטות שלה בלאטיום ובדרום אטרוריה. היא הצליחה להתגבר על האיום הגדול ביותר עליה מאז היווסדות הרפובליקה ולייצב את עצמה מחדש כעיר השלטת בלאטיום. מומזן אף סבור שעמידתם של הרומים נגד הגאלים גרמו להם להראות, בעיני עצמם ובעיני העולם ההלני איטלקי, כ"מבצר המגן על האומות התרבותיות שבאיטליה מפני התנפלויותיהם של הברברים הנוראים". תדמית זו של רומא, לפי מומזן, הייתה אחת מהגורמים שהובילו להתבססות רומא ככוח עולמי מאוחר יותר.
המאבק הבין מעמדי
עריכהרקע
עריכהבמקביל למשבר המדיני החיצוני שחוותה רומא בעקבות נפילת המלוכה הרומית, חל גם משבר פנימי עמוק בתוך החברה הרומית עצמה, העימות בין הפלבאים והפטריקים. שורשיו של הקרע כבר היו קיימים בימי המלוכה הרומית, אולם עם סילוקו של טארקווינוס התעצמו המחלוקות בין שני המעמדות. הפטריקים היו מעמד אליטה מצומצם של משפחות, שלפי המסורת הרומית היו ממייסדות העיר. מעמד הפלבס התפתח, כנראה, מהמוני הגרים שעברו לעיר רומא, אם מתוך רצון ואם מתוך הגירה כפויה.
גירושו של המלך והקמת משטר הרפובליקה חידדו את ההבדלים המעמדיים בין הפטריקים לפלבאים. הפטריקים נהנו מכל הזכויות האפשריות כתוצאה מהקמת המשטר החדש של הרפובליקה: רוב חברי הסנאט הרומי, אם לא כולם, היו פטריקים, כהונות המגיסטראטיות הגבוהות ומשרות הכהונה היו שמורות רק להם, הם נהנו מזכויות כלכליות שלא היו נחלת כל הציבור הרומי כגון הזכות לחכור אדמת ציבור והיו בעלי שליטה מוחלטת בחוק הרומי ובהבנתו. הפטריקים ניצלו את שלל היתרונות האלו כדי לצבור כוח, השפעה ועושר נוספים על חשבון בני הפלבס.
בני הפלבס חשו היטב את נחת זרועה של האצולה השלטת וסבלו מקיפוח מתמשך זה. אומנם כנראה היו בקרב מעמד זה אנשים בעלי אמצעים כלכליים והשפעה פוליטית מסוימת, אולם אלו היו מיעוט. תסכולם מאי יכולתם לנצל את כוחם בפוליטיקה הרומית אף הפכה אותם, כנראה, למובילי המאבק. רוב הפלבס סבלו ממצוקה כלכלית קשה, שנבעה ממחוסר באדמות חקלאיות, משנות בצורות רבות, מחוקי הלוואות דרקוניים ומהשתעבדות כלכלית לפטריקים עקב הלוואות שלא יכלו לעמוד בהם.
המאבק הפנימי שהתרחש ברומא במאתיים השנים מאז הקמת הרפובליקה נסב סביב מחלוקות חברתיות, פוליטיות, כלכליות ומשפטיות. בני הפלבס דרשו את הזכות להיבחר לכול המשרות הדתיות והפוליטיות ברומא, לבטל את השימוש לרעה בסמכויות הכפייה והאימפריום של הפקידים הפטריקים, חלוקה של אדמות לעניים וחסרי האדמות, שינויים חוקיים בסדרים בין מלווים ולווים ומאוחר יותר, עם התפתחות מוסדות הפלבס, קבלת הכרה רשמית במוסדות אלה מצד הממסד הפטריקי.
המאבק במאה ה-5 לפנה"ס
עריכהבשנת 494 לפנה"ס, לפי המסורת הרומית, פרץ המשבר הגלוי הראשון בין המעמדות, הידוע לנו. לאחר חזרתו של הצבא הרומי משדה הקרב, החלו חיילים מבני מעמד הפלבס להתמרד בגלוי על רקע חוקי ההלוואות הקשים ברומא. הצבא איים בפרישה (secessio) ובהקמת עיר חדשה של פלבאים בלבד אם לא יוענקו לפלבאים זכויות ויוקלו חוקי ההלוואות. האיום הפלבאי על אחדותה של רומא שכנע את המעמד השליט, הפטריקים, לעשות ויתורים, שכללו גם יצירת משרות חדשות: טריבון הפלבס והאידיל. מטרתה העיקרית של משרת הטריבון הייתה להגן על בני הפלבס מסמכויותיהם של פקידי המדינה הפטריקים ולהבטיח את שמירת זכויותיהם. על בני מעמד הפטריקים נאסר לכהן במשרה זו.
כך הפך איום הפרישה לאחד מכלי הנשק המרכזיים של בני הפלבס במאבק הבין מעמדי ולפי המסורות הרומית, אירעו חמישה משברים כאלו במהלך המאבק.
יצירת משרת הטריבון לא פתרה את שורשי החיכוך, כי למעשה המגיסטראטים הפטריקים לא הכירו באופן רשמי בטריבונים אלה רק נמנעו מלהתנגש איתם מחשש למהומות. הפלבס גם דרשו פתרון לבעיות הכלכליות הייחודיות שהעיקו עליהם, שותפות בשלטון באמצעות הזכות להיבחר למשרות הגבוהות של הממסד הרפובליקני ואת שבירתו של המונופול הפטריקי על ידיעת החוק.
את המצוקות הכלכליות של הפלבס ניסו לפתור לרוב בצורה נקודתית. בשנת 486 לפנה"ס ניסה הקונסול סופריוס קאסיוס, ללא הצלחה, להביא לחלוקת חלק מאדמות המדינה בין עניי הפלבס. בשנת 462 לפנה"ס העלה הטריבון גאיוס טרנטיליוס ארסה הצעה שכללה בין השאר הסדרת חוקי אדמות. בשנת 457 לפנה"ס חולקו אדמות בגבעת האונטין לעניי הפלבס. כל אלו היו פתרונות זמניים בלבד ולא ענו על שורשי המצוקה הכלכלית של הפלבאים.
במישור הפוליטי והמשפטי הצליחו בני הפלבס להשיג תוצאות טובות יותר. על פי מומזן, משנת 471 והלאה החלו בני הפלבס לקבל את החלטותיהם במסגרת אספת עם חדשה, אספת הפלבס (concilium plebis). מסגרת חדשה זו הייתה נוחה ויעילה ונטרלה בהרבה את השפעות הפטריקים על החלטות הפלבס, שנתקבלו לפני זה במסגרת אספת הקנטוריות. בראש האספה עמד טריבון או אידיל והשתתפו בה רק פלבאים. פקידי הפלבס, הטריבונים והאידילים, נבחרו במסגרתה וההחלטות שנעשו בה, הפלביסקיטום, חייבו את כל בני הפלבס.
את התלות המשפטית של בני הפלבס בפטריקים ניסו הטריבונים לשבור על ידי הצעות להחלפת החוק הישן והלא כתוב באוסף חוקים כתובים שיהיה נגיש לכל. ניסיונות אלו של הפלבס לשבור את השליטה על החוק נתקלו בהתנגדות קשה מצד מעמד הפטריקים. בשנת 454 לפנה"ס, הושגה פשרה בין שני המעמדות ובשנת 451 לפנה"ס נבחרה ועדה בת עשרה אנשים, הדקמווירים, שמטרתם הייתה לנסח קודקס קבוע ונגיש לכול של חוקים. הנוסח הסופי של החוקים היווה, על פי ליוויוס, "מקור לכול חוק ציבורי ופרטי" מזמן זה והלאה. החוקים הכתובים עסקו במשפט ציבורי ואישי, דיני נזיקין, יחסי פטרון קליינט, דיני צוואות, נהלים משפטיים ועוד.
למרבה אכזבתם של בני הפלבס ובייחוד בקרב האליטה שלהם, החוקים שיפרו את מצבם רק בצורה שטחית: חוקי ההלוואות והשעבוד שנבע מהם נשארו על תקנם, נאסרו נישואין בין פטריקים לפלבאים (מה שקבע למעשה הפרדה חברתית חוקית בין המעמדות) והתלות המשפטית של הפלבאים בפטריקים נשארה על כנה, כיוון שהשליטה על הממסד והפרוצדוריות המשפטיות נשארה בידי האחרונים. אכזבת הפלבאים מחוקי הדקמווירים הובילה למהפכה החקיקתית של 449 לפנה"ס. שני הקונסולים של אותה שנה העבירו שורה של חוקים שתוצאתם הסופית הייתה נתינת כוח חקיקתי מסוים להחלטות אספת הפלבס וחשוב יותר, הכרה רשמית של השלטון הפטריקי במוסדות הפלבס: הטריבונה, האידיל ואספת הפלבס. יחד עם זו חוקים אלו העניקו לפטריקים את אפשרות הפיקוח על החלטות אספות הפלבס.
הישג נוסף במאבק הפלבאי היה החדירה למשרות המגיסטראטיות הגבוהות של הרפובליקה. אף על פי שהפטריקים לא היו מוכנים בשום אופן לאפשר באופן חוקי לבני הפלבס להיבחר למשרת הקונסול, הם התפשרו בנושא זה על ידי יצירת משרת הטריבון הקונסלארי בשנת 444 לפנה"ס. מחזיק משרה זו היה טריבון צבאי בעל סמכויות קונסולריות, שנבחר כל מספר שנים באופן בלתי סדיר במקום קונסול. תפקיד זה היה פתוח גם לפלבאים, אך רק מעטים מבני מעמד זה זכו להחזיק במשרה זו במאה החמישית. אף על פי כן היה זה הצעד הראשון בחדירת הפלבאים למשרות הגבוהות של הרפובליקה ובשנת 421 לפנה"ס יכלו הפלבאים להיבחר גם למשרת הקווסטור.
בסופה של המאה ה-5 לפנה"ס הגיעו בני הפלבס להישגים רבים במאבקם לשוויון זכויות: נוצרו מוסדות פוליטיים חזקים שעמדו לרשותם וזכו להכרת הממשל הפטריקי, החוק הרומי הפך לנגיש לכלל האוכלוסייה הרומית, נפתחה הדלת לכהונת פלבאים במשרות הגבוהות של הרפובליקה ובוטלה ההגבלה החוקית על נישואין בין שני המעמדות. למרות הישגים אלה נשארה השליטה הפטריקית ברומא איתנה: בני מעמד זה שלטו בסנאט, החזיקו כמעט את כל משרות הכהונה והמגיסטראטיות השונות והחזיקו פלבאים רבים כבני חסות שהיו תלויים בהם מבחינה כלכלית, חברתית ומשפטית. הישגי הפלבאים כמעט ולא השפיעו על שיפור מצבם הכללי שאף הורע במקרים מסוימים בשל חוקי ההלוואות הנוקשים, השעבוד הגופני והריבית העצומה שהוטלה על הלוואות מצד הפטריקים.
המאבק במאה ה-4 לפנה"ס
עריכההתמורות החיצוניות שעברו על רומא במאה ה-4 לפנה"ס השפיעו גם על המבנה הפוליטי הפנימי שלה. כיבושה של ויי הגדיל בצורה ניכרת את שטחי המדינה הציבוריים, דבר שהוביל להתגברות הדרישה לחלוקת אדמות. חורבנה של רומא על ידי הסנונים הביאה להרעה ניכרת במצבו הכלכלי של העם, מצב שאף הוחמר עקב נטל המלחמות הרבות שרומא נאלצה ליזום על מנת להחזיר לעצמה את מעמדה הקודם. המצוקה הכלכלית דחפה את הפלבס ומנהיגיו להפעיל לחץ הולך גובר על הממסד הפטריקי להענקת זכויות נוספות, הקטנת שיעור הרבית על ההלוואות וביצוע רפורמות כלכליות. מאבקם של הפלבס זכה להצלחה גם עקב ההיחלשות הנמשכת של המעמד הפטריקי. שורותיו של האחרון הצטמצמו הן אף על פי שההשתייכות אליו עברה בירושה בלבד והן עקב מותם של רבים מבניו במלחמות.
מסביבות 377 לפנה"ס ועד 367 לפנה"ס ניהלו הטריבונים ליקיניוס וסקסטיוס מאבק מתמשך לביצוע רפורמה נוספת ביחסי הפטריקים והפלבאים. ניסיונות הרפורמה שלהם נתקלו בהתנגדות עזה של המוסדות הפטריקים ובמשך תקופה של 10 שנים השתרר קיפאון פוליטי. ההצעות של הטריבונים נדחו פעם אחרי פעם על ידי הפטריקים ובתגובה נבחרו שני הטריבונים בחזרה למשרתם על ידי הפלבס שנה אחרי שנה. הפטריקים נכנעו לבסוף ובשנת 367 לפנה"ס עברו חוקי ליקיניוס סקסטיוס, חוקים שהיוו נקודת מפנה נוספת במאבק הבין מעמדי.
הרפורמה של שנת 367 לפנה"ס ביטלה את משרת הטריבון הקונסלארי, חייבה בחירת קונסול פלבאי, הגבילה את גודל הקרקע הציבורית שמותר היה לאדם אחד להחזיק וביצעה ארגון מחדש של חובות ההלוואות והריבית עליהם. כמו כן רפורמה זו העלתה את מספר הכוהנים במסדרים דתיים זוטרים משניים לעשרה וחייבה שמחציתם יהיו פלבאים. שנה לאחר מכן נבחר הקונסול הפלבאי הראשון, בחירה שסימנה את סוף המונופול הפטריקי על מגיסטראטיות הרפובליקה. הפטריקים ניסו להיאבק בתהליך זה על ידי יצירת משרות חדשות שיועדו לפטריקים בלבד, הפראיטור והאידיל הקורלי, אולם לא היה ניתן למנוע את התהליך.
בשנת 356 לפנה"ס מונה בן מעמד הפלבס הראשון למשרת הדיקטטור, בשנת 351 לפנה"ס מונה הקנסור הפלבאי הראשון ומשנת 342 לפנה"ס הועבר חוק שאפשר את בחירתם של שני קונסולים פלבאים כל שנה. בשנת 339 לפנה"ס חויב אחד הקנסורים להיות פלבאי לפי החוק ומשנת 337 לפנה"ס נפתחה גם משרת הפראטור, שנוצרה במקורה כפיצוי לבני מעמד הפטריקים, לבני הפלבס.
במקביל להתמוטטות המונופול הפטריקי על המגיסטראטיות התרחשה רפורמה כלכלית בתחום ההלוואות במהלך המאה ה-4 לפנה"ס. חוקי ליקיניוס סקסטיוס של 367 לפנה"ס סיפקו פתרון חד פעמי למצוקת הלווים בכך שארגנו מחדש את החובות הקיימים והקלו על הלווים. בשנת 357 לפנה"ס הוגבלה בחוק הריבית להלוואות לשמונה וחצי אחוז מסכום ההלוואה לשנה, בשנת 347 לפנה"ס הוגבלה הריבית לארבעה וחצי אחוז ובשנת 352 לפנה"ס מונתה ועדה למתן מתן הלוואות מאוצר המדינה ללווים במצוקה כספית. השינוי המשמעותי ואולי החשוב ביותר היה החוק שהועבר בשנת 326 לפנה"ס שלפיו לא יכול היה המלווה לנקוט פעולות שעבוד של הלווה ללא פסק דין המתיר זאת. החוק שינה את טיב הקשר בין הלווה והמלווה ונראה שמשנה זו ההלוואות ניתנו רק תחת ערבויות של רכוש ולא של שעבוד אישי.
גידול שטחה של רומא וכיבושיה הנרחבים הביאו כבר בשנת 393 לפנה"ס לחלוקת אדמות בין עניי הפלבס. ההשתלטות של המעמד השליט על מרבית אדמות המדינה הוגבלה בשנת 367 לפנה"ס כאשר נקבע בחוק שטח האדמה מקסימלי שהיה מותר לאדם אחד להחזיק. ייסודן של מושבות ברחבי השטחים הכבושים הקל גם הוא על מצוקת האדמות ולפי רשומות הקנסוס של המאה ה-4 לפנה"ס נראה שמספר האיכרים הזעירים הלך וגדל.
לקראת סופה של המאה ה-4 לפנה"ס השיגו בני הפלבס את רוב דרישותיהם: רפורמה בחוקי ההלוואות, חלוקת אדמות ציבור, יצירת שוויון לפני החוק ופתיחת המגיסטראטיות לפני כל האזרחים. המאבק הגיע לסיומו ברבע הראשון של המאה ה-3 לפנה"ס עם פתיחת המשרות הדתיות הגבוהות לבני הפלבס, פרסום הנהלים המשפטיים וביטול הפיקוח הפטריקי על החלטות אספת הפלבס. בתקופה זו הפכו הפלבס למעשה לכמעט כל כולו של העם הרומי, כתוצאה מהגידול המתמיד באוכלוסייה עקב שחרור עבדים, גידול טבעי והענקת אזרחות ללאטינים. יחד עם זו תהליך שבירת המונופול הפטריקי הביא לניידות חברתית מסוימת בקרב האוכלוסייה אך לא לשוויון אמיתי: מאמצע המאה ה-4 לפנה"ס החלה להתגבש שכבת כוח חדשה ברומא, "אצולת משרה" במילותיו של שצמן. הייתה זו אצולה פטריקית-פלבאית שחבריה היו מספר מצומצם של בתי האב העשירים והמשפיעים מקרב שני המעמדות, ששלטו במגיסטראטיות של הרפובליקה באמצעות ממונם, יוקרתם והשפעתם.
המושבות
עריכה
אחד מן הכלים החשובים ביותר ששימשו את הרומים בייצוב שלטונם היה הקמת מושבות שהיוו בסיסי כוח בשטחים הכבושים החדשים והעוינים למחצה. משנת 493 לפנה"ס ועד 338 לפנה"ס הוקמו 14 מושבות ידועות, בשיתוף פעולה מלא בין הלאטינים לרומים. כל מושבה הייתה יחידה פוליטית עצמאית, שנהנתה מכול הזכויות של האזרחים הלאטינים כפי שסוכמו בהסכמי קאסיוס ולפי המסורת הלאטינית העתיקה. תושבי המושבה היו לאטינים ורומים שקיבלו מידי המדינה הרומית את הבעלות על אדמות המדינה (agar publicus). חלק מהמושבות הוקמו על אדמות ערים וישובים שנכבשו על ידי הרומים.
למרות דיווחי ההיסטוריוגרפיה הרומית, המושבות שהוקמו במהלך תקופת זמן זו היו מושבות לטיניות (coloniae latinea) ולא מושבות של אזרחים רומים ( coloniae cicium romanorum), אלה הוקמו רק לאחר המלחמה הלטינית ופירוקה של הברית הלטינית.
הקולוניות הוקמו לרוב במקומות ששימשו כנקודות אסטרטגיות כגון מעברי הרים, מעבורות ונקודות חצייה של נהרות ודרכים חשובים. בתקופה זו שימשו המושבות למעשה כמעוזים קדמיים נגד איומים חיצוניים (כגון הוולסקים), כבסיסים ליציאה פעילות צבאית, כמרכזי שליטה בילידי האזור וכחומת מגן לבלימת אויבי רומא.
במשך 150 שנה נוסדו המושבות הבאות: פּומֶטיה, סיגניה, לאבּיקי, נוֹרבּה, קירקֶיי, ארדֶאָה, סאטרקיוּם וסֶטיה בדרום לאטיום, וֶליטראי, ויטֶליה וקוֹרה בצפון לאטיום ופידֶנאי, סוּטריוּם ונֶפֶּטֶה בדרום אטרוריה. אפשר להניח שהתיישבותו של בית האב הפאבי בנהר הקרמרה היה ניסיון כושל של הרומאים להקים מושבה נוספת שתגן עליה מפני האיום של בני ויי.
במקביל להקמת המושבות הוענקו אדמות ליחידים. הייתה זו התיישבות שנעשתה בדרך כלל במקומות שבהן השליטה הרומית הייתה מובטחת ולא היה קיים איום ממשי על חיי התושבים.
לאחר המלחמה הלטינית ופירוקה של הברית הלטינית המשיכה רומא להקים מושבות לאטיניות ואף על פי שתפקידן היה פחות או יותר זהה לתפקיד המושבות לפני המלחמה, טבען וגודלן היו שונים מאלו של המושבות הישנות. נוסף לכול החלו להיווצר מושבות של אזרחים רומאים, ששימשו בעיקר כמוצבים שנועדו להגן על חופי איטליה והותאמו לסדרי העדיפויות החדשים של רומא עם השתלטותה הסופית על לאטיום.
השתלטות רומא על לאטיום
עריכהלאחר שהתפזר העשן של שריפת רומא בידי הגאלים החלו מיד בני העיר בשיקום כוחם הצבאי והמדיני. כבר בשנת 360 לפנה"ס המשיכו הרומים להתפשט בדרום אטרוריה, כאשר הערים האטרוסקיות טארוויני, קאירה ופאלריי הוכנעו זו אחר זו ואולצו לחתום על הסכמי שביתת נשק שהיו לטובתה של רומא. עד לשנת 343 לפנה"ס חתמו כל שלוש הערים וגבולה הצפוני של רומא היה מובטח. המושבות הלטיניות-רומיות של פידנאי, סוטרים ונפטה חיזקו את הביטחון של הגבול הצפוני ורומא החלה להפנות את תשומת לבה ללאטיום עצמה ולאויביה הדרומיים.
בני הברית של רומא, ההרניקים וחברי הברית הלטינית, החלו להרגיש יותר ויותר את החסרונות בחוזים שלהם עם רומא וחששו מהתחזקות נוספת של זו על חשבונם. ההרניקים שברו ראשונים את הברית והחל לנקוט בצעדים מלחמתיים כבר בשנת 362 לפנה"ס, במקביל לעימות הרומי בדרום אטרוריה. המלחמה ההרניקית נוצחה במהירות ובשנת 358 חזרו הללו וחתמו על ברית מחודשת עם רומא.
בעוד העימות בין ההרניקים לרומים נפתר לזמן מה, המתח בין הלאטינים לרומים הלך וגבר. אופייה של הברית הלטינית הציב אותה בעמדת נחיתות מול רומא, שהעמידה את חברותיה בסכנה ממשית. בעוד רומא הייתה יחידה פוליטית אחת, שמאז חתימתו של הסכם קאסיוס הצליחה להגדיל באופן רציף את כוחה, הטריטוריה שלה ואוכלוסייתה, הברית הלטינית הורכבה ממספר רב של ערים ששמרו על עצמאותן וריבונותן וכוחן היה תלוי בשיתוף הפעולה שלהם. לפיכך אף על פי הישגי הברית הרומו-לטינית היו רבים, רומא הייתה הנהנית העיקרית מהם. יותר מכך, ניצחונות הלאטינים והרומים על אויביהם המשותפים הקטינו את הסיכון שבפלישה עמים זרים ללאטיום דבר שהקטין את הליכוד ביניהם.
בשנת 381 לפנה"ס קיבלו אזרחי העיר הלאטינית טוסקולום אזרחות רומית והעיר נבלעה למעשה במדינה הרומית. פעולה זו שסעה את לאטיום לשני חלקים. משנה זו והלאה הקרע בין הלאטינים לרומא החל להיות גלוי וערים לטינות חזקות כגון וליטראי, טיבור ופראניסטה החלו לפעול שלא במסגרת הברית הלטינית. אף על פי כן, בשנת 358 לפנה"ס, עם חידוש הברית בין ההרניקים לרומא, חידשו רוב חברי הברית הלטינית את הסכם קאסיוס, כנראה מחשש מהפלישות המחודשות של הגאלים. יחד עם זו החוזה שונה בכמה סעיפים לטובתה של רומא וחלק מערים הלטיניות החזקות לא חתמו עליו. רק בשנת 354 לפנה"ס חתמו טיבור ופראניסטה על הסכם מחודש עם רומא, אולם לא במסגרת הברית הלאטינית, דבר שהקטין את כוחה.
פעולות נוספות שביצעה רומא הבהירו ללאטינים שמעמדן העצמאי היה נתון בסכנה ברורה ומידית. בשנת 358 לפנה"ס חולקה אדמת הוולסקים בדרום מזרח לאטיום למתיישבים רומים בלבד, בשנת 354 לפנה"ס נכרתה ברית בין הרומים לסאמניטים ובשנת 348 לפנה"ס נחתם הסכם חדש בין רומא לקרתגו, שבו הוכרה למעשה ההגמוניה הרומית על לאטיום.
התגובה הלאטינית המיידית הייתה הפסקת סיפוק חיילות העזר לרומים החל משנת 349 לפנה"ס, צעד מקדים למלחמה העתידית שפרצה תשע שנים מאוחר יותר.
המלחמה הלטינית
עריכה- ערך מורחב – המלחמה הלטינית
בשנת 340 לפנה"ס פרצה מלחמה בין הברית הלטינית לרומא, לאחר שרומא דחתה את דרישות הלאטינים. ישראל שצמן משער שהלאטינים דרשו את חידושם של התנאים המקוריים של חוזה קאסיוס. חברי הברית הלאטינית, כולל טוסקולום, שלא מכבר קיבלה אזרחות רומית, גייסו לעזרתם את הוולסקים, הסידיקינים, האורונקים והקאמפנים, שחששו מהברית שחתמו הרומים והסאמניטים. האחרונים סייעו לרומא במלחמה, בעוד ההרניקים נמנעו מהעימות ושמרו על עמדה נייטרלית.
בתחילת המלחמה היה מצבם של הרומים בעייתי בשל העובדה שחלק ניכר מצבאם היה ממוקם בקאמפניה ומנותק על ידי נהר הליריס מלאטיום. בקרב מכריע שנערך בטריפאנום ליד מינטרואי הובס צבא לטיני קאמפני על ידי צבא רומי סאמנטי, בניצוחו של הקונסול טיטוס מאנליוס אימפריוסוס. התבוסה הובילה לחתימתו של הסכם שלום נפרד בין הקאמפנים והרומים ופרישתם של הראשונים מהמלחמה.
המלחמה נמשכה כשנתיים נוספות כשהרומים כבשו ולכדו את הערים הלטיניות זו אחר זו. שני קרבות מכריעים באנטיום ובצפון לאטיום הביא לסיום המלחמה. בקרב הראשון הרומים הביסו את כוחות הלאטינים הצפוניים שהונהגו על ידי טיבור ופראינסטה, כוח רומאי נוסף הביס את הערים הלאטיניות הדרומיות והוולסקים בקרב גדול ליד אנטיום בשנת 338 לפנה"ס.
השתלטות רומא על לאטיום
עריכההניצחון המכריע של הרומים על הלאטינים ועל בני בריתם הוולסקים והקאמפנים אפשר לרומא לגבש מחדש את כל המערכת הפוליטית בלאטיום. הברית הלאטינית פורקה, הסכם קאסיוס בוטל וכול צורה של שיתוף פעולה בין הערים הלטיניות השונות נאסרה (יש להניח שהצעד האחרון היה צעד זמני בלבד). שטחי אדמה נרחבים הופקעו מהערים החזקות שהתבלטו במרד כגון טיבור, פראינסטה, אנטיום וקאפואה. מספר ערים לטיניות איבדו את אזרחותם הלטינית שהוחלפה באזרחות רומית, שהבולטות ביניהם היו נומנטום ואריקיה, יחד עם טוסקלום שקיבלה אזרחות רומית עוד לפני פרוץ המלחמה. אזרחי ערים אלו נרשמו כחברים בשבטים הרומים ואדמותיהם נחשבו כאדמות רומיות.
הערים נפטה, סוטריום, סיגניה, אראדה, נורבה, סטיה וקירקי הוגדרו מחדש כמושבות לטיניות ומדיניות החוץ שלהם הוכפפה לרומא, אם כי הן נהנו משלטון עצמי נרחב ותושביהן היו בעלי זכות הגירה לרומא.
ערים לא לטיניות, וולסקיות וקאמפניות, שהובסו במלחמה, הצליחו לשמור על מידה מסוימת של עצמאות, אם כי הזכויות שאזרחיהם קיבלו היו פחותות בהרבה מזכויות הלאטינים.
המכה החזקה ביותר הונחתה על הערים החזקות ביותר של לאטיום, במטרה ברורה של רומא למנוע מהם להוות סכנה עתידית. הערים טיבור, פראינסטה, קורה ולאווינים שמרו על עצמאותן, אך איבדו את כל הזכויות הלטיניות ושטחים נרחבים מאדמתן. אנטיום הייתה הנענשת הראשית של המלחמה, כאשר היא איבדה למעשה את עצמאותה, צייה פורק, אזרחיה לא יכלו עוד לעסוק בסחר ימי והוקמה בה, לראשונה, מושבה רומית (להבדיל ממושבה לטינית).
ההסדרים החדשים שרומא הנהיגה בלאטיום קבעו למעשה את התנהלותה של רומא לאורך כל תהליך השתלטותה על איטליה: כל יחידה פוליטית מתקשרת בנפרד עם המדינה הרומית, דבר שנטרל כל סיכוי לאחדות, פתיחה לפני זרים את האפשרות לקבל אזרחות רומית, חיוב בעלות הברית הרומיות להעמיד גדודי צבא לרשות רומא ויצירת מעמד בן הברית הלטיני (ius latini), מעמד שהיווה קיבוץ של זכויות פרט לכול הנתינים הלא רומאים.
עם ההשתלטות המדינית הסופית של רומא על לאטיום, החל גם תהליך מזורז של רומאניזציה, קרי השלטת התרבות הרומית על יושבי לאטיום, תהליך שהובל על ידי התפשטות הניב הרומאי, הלטינית.
עם שבירתה הסופית של הברית הלטינית שלטונה של רומא בלאטיום ודרום אטרוריה היה מוחלט ובלתי ניתן לערעור. הרומים היוו למעשה את אחד שני הכוחות הבולטים ביותר בחצי האי האפניני, ביחד עם הסאמניטים. האינטרסים של שני הכוחות השונים הללו הובילו בהכרח למאבק על ההגמוניה באיטליה כולה, מאבק שתפס את חמשת העשורים הבאים בהיסטוריה הרומית וכונה לימים המלחמות הסאמנטיות.
לקריאה נוספת
עריכה- ישראל שצמן, "תולדות הרפובליקה הרומית", עמודים 53–64, 72–82, 97–101, הוצאת מאגנס, תש"ן.
- תאודור מומזן, "דברי ימי רומא", כרך א', עמודים 28–39, 58–65, 69–92, הוצאת מסדה, תשכ"א.
- פלוטארכוס, חיי אישים (שלושה כרכים), הפרק העוסק בקאמילוס, תרגם א"א הלוי ואחרים, מוסד ביאליק.
- טיטוס ליוויוס, "תולדות רומא", תרגום על ידי שרה דבורצקי, מוסד ביאליק, תשל"ב.