קהילת יהודי אוטבוצק
קהילת יהודי אוטבוצק מנתה בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-20 כ-5,400 יהודים – שהיוו כמעט שני שלישים מאוכלוסייתה שמנתה כ-8,500 נפשות. אוטבוצק הייתה אתר הנופש הגדול ביותר בסביבות ורשה, ויהודים רבים התפרנסו בה מענפי התיירות.[1]
העיר אוטבוצק הוכרה על ידי טובי הרופאים שבמדינת פולין כמקום מרפא למחלות שונות ובעיקר למחלות ריאות, הייתה מלאה צדקה וחסד, כי אליה נהרו חולים מכל המדינה, ברובם עניים מרודים. (העשירים נסעו למקומות המרפא הגדולים בחו"ל). לאוטבוצק הגיעו מאות ואלפים תלמידי חכמים ובני ישיבות, אשר מחלתם הביאה אותם לאוטבוצק מכל קצווי המדינה, וכדי לעזור לאומללים אלה נוסדו בעיר הזאת חברות ביקור חולים וקופות של צדקה שסיפקו לכל הנצרכים הנזקקים את צורכיהם המרובים. בבתי המלון ובבתי המרפא, היו קיימות קופות של צדקה, וכל אורח שבא להנפש וליהנות מאווירה הטוב של אוטבוצק היה מוסיף למחיר היומי שעלה לו במלון תשלום מיוחד לקופה זו, והכסף שהצטבר לסכומים גדולים היה נמסר לחברות שנוסדו כדי לעזור לכל הנזקקים.
העיר הוכרה גם כבירת האדמו"רים בפולין, כיוון שקבעו את דירתם בעיר רבים מגדולי אדמו"רי פולין, והמקום נהפך למרכז התורה והחסידות במדינה. היו גדולי חסידות שגרו שם רק בחודשי הקיץ, מיד אחרי חג הפסח עד אחרי חג הסוכות.[2]
נוסף על כך עסקו יהודי אוטבוצק במגוון של מקצועות והיו בהם רופאים, נגנים, מלצרים ובעלי אטליזים.
בקרב יהודי אוטבוצק פעלו מפלגות ציוניות וגם אגודת ישראל והבונד. בעיר פעלו מוסדות חינוך ותרבות יהודיים, אגודות ספורט וארגונים של תנועות הנוער. בין שתי מלחמות העולם היו בעיר כמה תקריות אנטישמיות ששיאן במהומות נגד היהודים שפרצו בה ב-1936.[1]
תולדות הקהילה בשואה
עריכההעיר אוטבוצק נכבשה בידי הגרמנים ב-29.9.39 ומאותה עת החלה נדידה של האזרחים, בעיקר צעירים, למזרח, שנתפס כמוגן יותר. מספר כלל התושבים (כולל זמניים, שנהנו מאתרי המרפא בעיר) מנה 24,000, ויותר ממחציתם יהודים שבאו להיעזר במוסדות המרפא שבה. רציחתם של היהודים בעיר על ידי הגרמנים החלה מיד וכן שוד רכושם וכפייתם לעבודות שונות. לקראת סוף אותה שנה (1939) הוטלו גזרות ופקודות מגבילות נוספות על יהודי העיר, כמו סימון במגן דוד חנויות יהודיות, נשיאת טלאי צהוב על הזרוע של בני 12 ומעלה.
באוקטובר 1939 הוקם באוטבוצק יודנרט בראשותו של י' לסמן (Lasmann). בין תפקידיו היה איסוף כספי כופר לגרמנים ואספקת כוח אדם לעבודת כפייה ולמחנות העבודה. רוב יהודי העיר גורשו בקיץ 1940 למחנות שבאזור לובלין וטישובצה (Tyszowce) ולמחנה ההשמדה טרבלינקה שרבים מיהודי העיר השתתפו בבנייתו.[1]
אישים בולטים בקהילה
עריכה- הרבי שמעון שלום מאמשינוב, עליו נאמר: "אילן גדול זה שבצל פארותיו חסינו שמפרותיו אכלנו, שמריחו שהיה נודף הימנו למרחוק נהנינו".[3]
- ר' שמחה בונים קאליש מצאצאי רבי יצחק מוורקא, המכונה "האדמו"ר מאוטבוצק".
- רבי שאול ידידיה אליעזר טויב ממודז'יץ, בעל מנגן ומלחין מוכשר, אשר קיבץ סביביו חסידים רבים שנמשכו אחרי גדולתו בתורה ובנגינה. רבי שאול הקים באוטבוצק את ישיבת "תפארת ישראל" על שם אביו והעמיד בה תלמידי חכמים רבים.
- רבי יוסף יצחק שניאורסון מחב"ד.
גורל יהודי הקהילה בשואה
עריכהביום כ"ה באלול ה'תרצ"ט, קבוצת יהודים בראשות האדמו"ר מאמשינוב חשה שהגרמנים עומדים להיכנס לאוטבוצק, והם ברחו מהעיר. בטרם הספיקו להתרחק הרבה מאוטבוצק, כבר נשמע קול הפצצות שהטילו הגרמנים עליה.
ההוראות על הקמת גטאות בנפת ורשה ניתנו ביולי 1940. בקשתו של ראש עיריית אוטבוצק, יאן גדמסק (Jan Gademsk), לדחות את הקמת הגטו בעירו, היות שהיא עיר מרפא וכלכלתה מתבססת על הענף הרפואי, נענתה בסירוב. ההוראה להקמת הגטו בעיר החלה לצאת לפועל ב-26 בספטמבר 1940, במתן צו ליהודי המקום לעזוב את העיר תוך שבועיים בלבד (חלק מיהודים בעיר שהו בה רק תקופה קצרה פחות מחצי שנה ורובם הגיעו אליה מסיבות רפואיות ולמטרות החלמה, מיעוטם חיו באזורים היהודים כבר קודם לכן). ברנרד קרונברג (Bernard Kronenberg) שימש בתפקיד שירות סדר יהודי כאשר הוקם הגטו בעיר.
שני חלקים עיקריים היו לגטו שהוקם באוטבוצק אחד שמש למגורים והשני למרפא והחבור ביניהם היה באמצעות רחוב אחד. "הנהנים" משהייה ומגורים בשכונת המרפא היו כאלה שברשותם אשור רפואי, אף ששערי הגטו לא ננעלו לגמרי צו אסור יציאה חל על יהודי הגטו למן 19:00 בערב עד 8:00 בבוקר שלמחרת, וכן בסופי שבוע בימים שישי עד ליום שני.
עד 1941 לא היה הגטו מגודר, ובעזרת שוחד לשומרים פולנים הצליחו מבריחים יהודים להכניס לתוכו מעט דברי מזון. גם בגטו המשיכו הגרמנים לדרוש יהודים לעבודת כפייה. בגטו הוקם "גדוד עבודה" של כ-4,000 איש שיצאו כל יום לעבודת כפייה במחנות הצבא הגרמני.
כדי לסייע לנזקקים הקים היודנרט כמה מוסדות סעד, לרבות שלושה מטבחים ציבוריים, בית יתומים ובו כ-200 ילדים, ובית ילדים שחיו בו כ-100 ילדים עקורים. כמו כן הקים היודנראט מחלקה סניטרית לפיקוח על בית החולים. היה בגטו גם בית חולים לחולי נפש ובו כ-100 חולים. גם מערכת החינוך המשיכה להתקיים בגטו, נפתחו בו בתי ספר יסודיים וגני ילדים, התקיימו בו חוגים ללימוד תורה וניתנו הרצאות בספרות ובהיסטוריה. למרות ההתארגנות לעזרה לעניים הלך הפער החברתי בין תושבי הגטו וגדל: האמידים יכלו לקנות מוצרי מזון שונים ולפדות את עצמם מעבודת הכפייה, אבל כ-6,000 מתושבי הגטו נזקקו לעזרה לצורך קיום בסיסי.
בראשית 1941 הלך מצבם של תושבי הגטו והחמיר. ב-10 בינואר 1941 הוקמה סביב הגטו גדר, ומי שהעז לצאת נורה במקום. שוד רכושם של היהודים נמשך, ובחורף 1941/42 הוחרמו כל דברי הפרווה שלהם. ב-7 ביולי 1941 צומצם שטחה של שכונת המרפא והוצאה פקודה המתירה את מגוריהם של המחלימים ואנשי הצוות הרפואי בלבד רק בשלושה מוסדות מרפא בה.
בחורף 1942 נקראו היהודים להתייצב בתחנת איסוף, כביכול לשם רישום בעלי מקצוע. רק מעטים הגיעו. בעזרת שירות הסדר היהודי הוצאו מן הגטו כ-150 צעירים וגורשו לטרבלינקה. הגירוש הבא לטרבלינקה היה באפריל 1942, כשדרשו הגרמנים 400 צעירים – שוב באמתלה שישולחו לעבודה. גם הפעם הוצאו מהגטו כמה מאות יהודים בעזרת שירות הסדר היהודי וגורשו לטרבלינקה.
חיסול הגטו החל ב-19 באוגוסט 1942. בגטו אוטבוצק היו אז כ-12,000 יהודים. יום לפני תחילת החיסול הגיעו לאוטבוצק פלוגות ס"ס וכוחות אוקראינים, וכן הגיע מפקד יחידת הגירוש ברנט (Brandtt) ומינה את ברנרד קרוננברג לראש היודנרט. תפקידו הראשון של קרוננברג היה לדאוג בתוך 24 שעות לפירוק בתי החומר של הגטו ולהשתמש בחומרים כדי לבנות חומה סביבו. לפני הגירוש הכללי נרצחו כל החולים שבבתי החולים בגטו וכן צוות הרופאים והאחיות בבית החולים לחולי נפש. ביום חיסול הגטו נשלחו כ-8,000 יהודים לטרבלינקה ולאושוויץ. הפולנים תושבי המקום בזזו את רכושם. כמעט כל היהודים שהצליחו לברוח ליערות נתפסו ונרצחו. השוטרים היהודים נשלחו לווילנוב (Wilanow) ולמחנה טרחומין (Tarchomin), ושם נורו גם הם.[1]
לאחר השואה
עריכהבינואר 1945, מיד לאחר שכבש הצבא האדום את ורשה וסביבותיה מידי הגרמנים, הגיעה לאוטבוצק פרנצישקה אוליבה,[4] ניצולת השואה, לחפש קרובי משפחה. היא לא מצאה אף אחד מקרוביה, אך נתקלה שם באקראי בחייל סובייטי ולידו ילדים יהודים עזובים. החייל הפנה אותה למבנה נטוש – הבית שברחוב פְּרוּסָה 11, שבו פעל עד הפלישה הגרמנית ב-1939 פנסיון "זָאכֶנטָה" של המו"ל הוורשאי לשעבר בנימין שימין ואשתו רבקה. אוליבה זכתה לעזרתו של מפקד בית חולים שדה סמוך של הצבא האדום וכך החלה לטפל בילדים. בחודש מרץ 1945 לקח הוועד המרכזי של יהודי פולין את בית הילדים תחת חסותו, ולמנהלת הבית מונתה לובה בייליצקה בלום.[5]
למוסד הגיעו ילדים ניצולי השואה. ביוני הגיע מספרם לכ-130. מרבית אנשי הצוות היו אף הם ניצולים. בית הילדים נתמך על ידי הג'וינט. הוא פעל עד סוף שת 1949.[6] בין השוהים בבית הילדים היה שמעון ישראלי (אז פּוֹסֶסוֹרסקי), לימים זמר, שחקן, סופר ואיש קולנוע ישראלי.
אחרי השואה התיישבו באוטבוצק כ-400 יהודים, אך ככל הידוע, עזבו כולם את פולין תוך כמה שנים. בתקופה ההיא הקימו היהודים בעיירה בית יתומים ובית מרפא יהודי.[7]
קישורים חיצוניים
עריכה- שמעון קאנץ (עורך), ספר יזכור לקהילת אוטבוצק, בספריית העיר ניו יורק, "ספר זיכרון אוטבוצק קרצ'ב", 1968 (ביידיש) (בעברית)
- "קהילת יהודי אוטבוצק", באתר JewishGen (באנגלית)
- אוטבוצק (Otwock), באנציקלופדיה של הגטאות, באתר יד ושם
- סילביה שימנסקה-סמולקין, אוטבוצק, אנציקלופדיה של המחנות והגטאות (כרך II, חלק A, עמ' 414–418), מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה והוצאת אוניברסיטת אינדיאנה, בלומינגטון ואינדיאנפוליס (באנגלית)
- אוטבוצק באתר מרכז מורשת יהדות פולין
- "קהילת יהודי אוטבוצק", באתר השטעטל הווירטואלי
עת לרפֹּא: סיפורו של בית הילדים באוטבוצק לאחר השואה, באתר יד ושם
בית לילדים ניצולי שואה באוטבוצק, סרטון באתר יוטיוב- שרה פרידלנד בן-ארזה, הניגון בחסידות מודז'יץ, באתר הזמנה לפיוט
הערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 3 4 המכון הבינלאומי לחקר השואה, באתר יד ושם
- ^ ישראל אידלמן, האדמו"ר מאמשינוב, הגה"ק ר' שמעון שלום קאליש זצ"ל, שערים, 7 באוגוסט 1955
- ^ אליהו כיטוב, ר' שמעון שלום מאמשינוב, עיתון "שערים", כ' אב תשי"ד
- ^ על אוליבה באתר יד ושם
- ^ על בלום, באתר יד ושם
- ^ "עת לרפוא": סיפורו של בית הילדים באוטבוצק, פולין, תערוכה באתר יד ושם.
- ^ אוטבוצק, באתר מוזיאון "בית התפוצות"