בית הכנסת הגדול של וילנה

בית הכנסת הגדול של וילנה
Vilniaus Didžioji sinagoga
מידע כללי
סוג	בית כנסת שנחרב
מיקום	וילנה
מדינה	ליטא
הקמה ובנייה
תקופת הבנייה	?–1573
תאריך פתיחה רשמי	1573
תאריך פירוק	1945
סגנון אדריכלי	אדריכלות הבארוק
קואורדינטות	54°40′48″N 25°17′05″E / 54.68°N 25.284722222222°E

בית הכנסת הגדול של וילנה היה בית כנסת שנבנה במאה ה-17 בסגנון הרנסאנס-בארוק. הוא שכן במרכז גדול של לימוד תורה וקהילה והיה מרכז התנועה היהודית הליטאית. הוא כלל את בנין מועצת הקהילה, 12 בתי כנסת ובתי מדרש, מקוואות, דוכני בשר כשר, את בית המדרש של הרב אליהו - הגאון מווילנה, ועוד.^[1] כתובתו הייתה רחוב היהודים (I-2), וילנה, ליטא.

מבנה

לבית הכנסת היו מספר כניסות. האחד, במפלס הרחוב, כלל זוג שערי ברזל שנתרמו על ידי אגודת חייטים ב-1640. הכניסה השנייה בצד המערבי, שנוספה בשנת 1800, הייתה קצת יותר מרשימה: היה לה גמלון עץ דו-קומתי מוגבה עם שער ועמודי ברזל מחושל. הייתה דלת ברזל כבדה עם כיתוב מקורי בעברית המעידה כי מדובר במתנה של "חברת מדקלמי תהילים " ב-1642. בזמן בנייתו, תקנות הכנסייה בכל רחבי אירופה קבעו כי בית כנסת לא יכול להיבנות גבוה יותר מכנסייה. כדי לציית לחוק, ובכל זאת ליצור את הגובה הפנימי הדרוש, נהוג היה לחפור תשתית עמוקה מספיק כדי שמפלס הרצפה של בית הכנסת יהיה הרבה מתחת לזה של הרחוב. בחוץ, בית הכנסת נראה בגובה של כשלוש קומות, אך בתוכו הגיע למעל חמש קומות. בצידו הצפוני של הבניין נמצאה כניסה נוספת עם פרוזדור.

פנים בית הכנסת עוצב מחדש באמצע המאה ה-18 על ידי גרמני ליטאי מווילנה יוהאן כריסטוף גלאוביץ בסגנון הרנסאנס האיטלקי. ארבעה עמודים מסיביים, במרחק שווה, תמכו ברצפת האבן העצומה, ובתוכם הייתה הבימה המעוטרת בסגנון רוקוקו, בעלת שלוש קומות, עם כיפה, הנתמכת בשמונה עמודים קטנים. הוא נבנה במחצית השנייה של המאה ה-18 על ידי רבי יהודה בן אליעזר, סופר ודיין.^[2]

ארון הקודש

ארון הקודש הדו-קומתי בקיר המזרחי עוצב עם גילופי עץ מוזהבים, המייצגים צמחים, בעלי חיים וסמלים יהודיים, ועליו נשר דו-ראשי. מעליו גרם מדרגות כפול, עם מעקות ברזל, שעלו מימין ומשמאל. על הקירות והתקרות היו תלויות נברשות רבות מברונזה ומכסף. בית הכנסת הכיל אוסף יקר ערך של חפצי דת יהודיים.

בעבר הייתה מנורת פליז עם שבעה קנים מול ארון הקודש, אך ערב הפלישה הגרמנית לעיר במלחמת העולם הראשונה, היא נשלחה למוסקבה. גם היה פעם " כיסא אליהו " בפינה הצפון מערבית שעליו נערכו טקסי ברית המילה.

משני צידי ארון הקודש היו מבנים דו-קומתיים, המשמשים כעזרת הנשים, המחוברים לאולם התפילה בחלונות קטנים. גלריה נוספת לנשים הייתה ממוקמת בצד הצפוני, גם היא מורכבת משתי קומות שנבנתה על ידי נח פייבוש בלוך, זקן הקהילה שקידם את הכסף וכאשר הקהילה לא הצליחה להחזיר את 14,000 הגולדן המגיעים לו, הוא העניק מתנה למבנה.

אולם התפילה המרכזי היה מרובע ויכול היה להכיל 300 איש. בית הכנסת נועד גם לשמש כמעוז שבתוכו יוכלו היהודים למצוא מקלט בעתות סכנה. בימים הנוראים שלפני מלחמת העולם השנייה הכיל בית הכנסת 5,000 מתפללים.

היסטוריה

המקום שימש לראשונה כבית תפילה יהודי בשנת 1440. בית כנסת נבנה במקום בשנת 1572. במהלך הפוגרום של 1592 הוא נהרס. בשנת 1606 נבנה מחדש בית הכנסת. בית הכנסת הגדול נבנה בין השנים 1630–1633 לאחר שניתן אישור להקים בית כנסת מאבן. בשנת 1635 רגמו פורעים את בית-הכנסת באבנים, הרסו אותו ובזזו את כל תכולתו. בית הכנסת נבנה מחדש, בסגנון רנסאנסי-בארוקי.

בשנת 1748, שריפה הרסה חלק מבית הכנסת, גלריית הנשים והבימה. בית הכנסת ניזוק שוב במהלך מרד קושצ'ושקו ב-1794. ישנה אגדה לפיה הגאון מווילנה הוציא ספר תורה מארון הקודש בלילה וקרא בו 7 פעמים. כתוצאה מכך, הפגז הרוסי שנורה לעבר בית הכנסת לא התפוצץ. לאחר מרד קושצ'ושקו שוקם בית הכנסת בסגנון קלאסי.

עם השנים נוצר סביב בית הכנסת קומפלקס ובו כעשרים בתי-כנסת קטנים יותר, ביניהם בית-כנסת מעץ מן המאה ה-15, אשר נבנה מחדש במאות ה-18 וה-19, בתי-תפילה לבעלי מלאכה, בית-מדרש, מקווה, מרכז קהילה, והספרייה הרבנית ספריית שטראשון שנוסדה ב-1886, בה שכן גם הארכיון של קהילת יהודי וילנה וכן בית-התפילה שנבנה בשנת 1800 של רבי אליהו בן שלמה זלמן, הגאון מווילנה.^[3]^[2]

בשנת 1846, כאשר ביקר משה מונטיפיורי בבית הכנסת, חילקו כרטיסי כניסה להמוני האנשים. המבנה עבר תיקונים במאה ה־19.

הרס

אתר בית הכנסת כיום. אנדרטת הגאון מווילנה מימין

בית הכנסת נשדד, נשרף ונהרס בחלקו על ידי הנאצים במהלך מלחמת העולם השנייה. בית הכנסת ההרוס וכל מתחם ה"שולהוף" שצמח סביבו נהרסו על ידי השלטונות הסובייטיים בשנים 1955–1957 והוחלפו בכוונה במגרש כדורסל וגן ילדים כדי למנוע למעשה יוזמות עתידיות לבנייה מחדש של אנדרטה תרבותית. מאוחר יותר הוחלף הגן בבית ספר יסודי.

שלושה פריטים מקוריים מבית הכנסת הגדול של וילנה שרדו את החורבן ומוצגים כעת במוזיאון הגאון מווילנה להיסטוריה יהודית: דלתות ארון הקודש, פמוט משולחן החזן ותבליט עם עשרת הדיברות.

תוכניות שיקום

בשנת 2011, ראש ממשלת ליטא אנדריוס קוביליוס וראש עיריית וילנה, ארתוראס זווקאס, הכריזו על תוכניות לשקם את בית הכנסת, לאחר חקירה ארכאולוגית מוצלחת של חורבות בית הכנסת באותה שנה. בשנת 2014 הוזמן נשיא מדינת ישראל שמעון פרס, שנחשף לפרויקט במהלך ביקורו הרשמי בליטא ב-2013, להצטרף לדירקטוריון, יחד עם נשיא ליטא לשעבר ולדאס אדמקוס, ראש ממשלת ליטא אלגירדאס בוטקביצ'יוס והאדריכל הבולט דניאל ליבסקינד נבחר עבור פרויקט השיקום.^[4] האדריכלית הישראלית של הפרויקט, צילה זק, פיתחה את תוכניותיה המקוריות שכבר אומצו על ידי הרשויות המוניציפליות של וילנה ב-1993, לאחר תחרות בינלאומית בשנים 1989–1990 שבה השתתפה יחד עם הפסל השוודי ווילי גורדון.

הקירות המקוריים של בית הכנסת הגדול זוהו על ידי צוות של ארכאולוגים מרשות העתיקות, האוניברסיטה העברית בירושלים ושלוש אוניברסיטאות אמריקאיות^[5] באמצעות מכ"ם חודר קרקע ביוני 2015 מתחת לשטח בניית בית הספר המודרני.^[6]^[7]^[8]החפירות החלו בשנת 2016, כאשר קבוצה בראשות ד"ר הארי גול מהאוניברסיטת ויסקונסין-או קלייר חפר את מה שנחשב כחלק מהמקווה של בית הכנסת.^[1]^[9]^[10] ביולי 2018 הכריזו הארכאולוגים על גילוי הבימה בסגנון בארוקי. ראש עיריית וילנה, רמייג'וס שימשיוס, אמר כי התוכניות הן להרוס את השטח שבנו הסובייטים, מאחר שבית הספר היסודי הועבר מהמקום ב-2017, ולהחליף אותו באנדרטה משמעותית ותערוכת הממצאים, אך ללא שחזור מלא של בית הכנסת. ב-2021 נחשפו הבימה וארון הקודש העתיקים.^[2]^[11]

שרה ורבי חיים מצבות בבית העלמין הר הזיתים, ירושלים, ישראל. בני הזוג היגרו מווילנה לטבריה, משם עברו לירושלים שם נפטרו. שרה ב-1782 וחיים ב-1786.

בשנת 2019 חשפו ארכאולוגים כתובת בעברית בחפירת בית הכנסת הגדול בווילנה. הכתובת הגדולה והמשמעותית, מתוארכת לשנת 1796, הייתה חלק משולחן קריאת תורה מאבן שניצב על הבימה המפוארת של בית הכנסת בווילנה. השולחן נתרם – על פי הכתוב – על ידי שני אחים – רבי אליעזר ורבי שמואל, לזכר אמם שרה ואביהם רבי חיים שעל פי הכתובת היגרו מליטא לארץ ישראל והתיישבו בטבריה. משולחן זה נקראה התורה בפני בני העדה במשך כ-200 שנה, עד לשריפת בית הכנסת ולחורבנו הסופי על ידי הסובייטים. בכתובת, שנלמדה יחד עם ד"ר ולדימיר לוין מהאוניברסיטה העברית בירושלים, נכתב כך: "לפרט 'תעלנו' (שנת 1796) בשמחה לארצנו. נדבו ר' אליעזר ור' שמואל בני ר' חיים שחי בטבריא תוב"ב וחי"ש תמת שרה אב"ר שבתי ד' אדר, ולירושלים 'מבשר' (שנת 1782) אתן, וא"ר חיים ב"ר חיים מת שם ז' ניסן, אתה 'תקום' (שנת 1786) תרחם ציון".^[12] משפטים קצרים אלו מצביעים, לפי החוקרים, על הקשר העמוק בין העדה הליטאית (ליטבק) לארץ הקודש, הקיימת מימי הגאון מווילנה ועד ימינו. על פי החקירה הראשונית משפחת התורמים הייתה אחת ממשפחות הרבנים המובילות בליטא בתחילת המאה ה-18.^[13]

פריטים אותנטיים ששרדו מבית הכנסת הגדול של וילנה מוצגים כיום במוזיאון הגאון מווילנה להיסטוריה יהודית: הדלתות הכפולות של ארון קודש, תבליט עם עשרת הדיברות והפמוט משולחן החזן.

ב-2024 נחשפה בחפירות ארכאולוגיות רצפת בית הכנסת המעוטרת בפרחים בצבעי אדום, שחור ולבן. בנוסף נחשפו שרידים של קיר המעוטר בצבעי כחול ואדום, כמו כן אחד מעמודי הענק של במת התפילה, חלק מעזרת הנשים וכן מאגרי מים ששימשו את המקוואות.^[14]