בית הספר לרפואה לנשים בלונדון
בית הספר לרפואה לנשים בלונדון היה מוסד הלימודים הראשון בבריטניה שהכשיר נשים למקצוע הרפואה[1][2]. בית הספר נוסד בשנת 1874 בהנהגת הרופאה סופיה ג'קס-בלייק ורופאות חלוצות נוספות, אליזבת בלקוול ואליזבת גארט אנדרסון, במסגרת המאבק לשילוב נשים במקצוע הרפואה בבריטניה. בשנת 1998, מוזג בית הספר עם יוניברסיטי קולג' לונדון. בשנת 2008 שמו של בית הספר שונה רשמית לבית הספר לרפואה של יוניברסיטי קולג' לונדון (אנ')[1][2].
 | |
| בית ספר לרפואה | |
|---|---|
| תקופת הפעילות | 12 באוקטובר 1874 – הווה (150 שנה) |
| מייסדים | סופיה ג'קס-בלייק, אליזבת בלקוול, אליזבת גארט אנדרסון |
| התמחות | לימודי רפואה (אנ') |
| בעלי תפקידים | |
| דקאן | אליזבת גארט אנדרסון (1883–1903) |
| מיקום | |
| מיקום |
לונדון,  אנגליה |
| מדינה |
 הממלכה המאוחדת |
| קואורדינטות | 51°31′32″N 0°07′24″W / 51.5256°N 0.1233°W |
  | |
.svg){kind=spacer}
רקע היסטורי
עריכהבסוף המאה ה-19, היחס כלפי נשים שעסקו ברפואה היה שלילי[3]. שילוב נשים במקצוע הרפואה העלה בקרב הציבור והקהילה הרפואית שאלות לגבי המעמד המוסרי של פעילות כזו וכן שאלות לגבי עצם הנחיצות של נשים בתחום זה. המתנגדים לשילוב נשים במקצוע הרפואה הזהירו ששילובן בתחום יפגע ביחסים בין המינים וכן יהווה איום על המערכת החברתית כולה[4]. העיתונות הפופולרית וכתבי העת של הקהילה הרפואית (אנ') גם יחד תיארו נשים העוסקות ברפואה כרגשניות, לא מאוזנות, לא מיניות וחסרות יכולת[3]. כמו כן נטען ששילוב נשים במקצוע הרפואה פוגע בערך הצניעות. הרופא ג'וזף ליסטר תיעב את הרעיון של שילוב נשים במקצוע הרפואה והתנגד נחרצות ל"חוסר ההיגיון" שבשילוב נשים בלימודי רפואה ביחד עם גברים[4].
בשנת 1858, במטרה לפקח על העיסוק ברפואה, הפרלמנט הבריטי העביר את חוק הרפואה הראשון (אנ'). לפי החוק, רק אדם שקיבל רישיון לעסוק ברפואה באחד מ-19 המוסדות המוכרים בחוק - יכול לעסוק ברפואה. החוק אמנם לא אסר על נשים ללמוד רפואה או לגשת למבחנים לצורך קבלת רישיון לעסוק ברפואה, אבל בפועל אף אחד מאותם 19 מוסדות מוכרים בחוק - לא הסכים ללמד נשים רפואה או להגיש אותן למבחני קבלת הרישיון[4].
לפני פתיחת בית הספר לרפואה לנשים בלונדון, היה זה כמעט בלתי אפשרי עבור נשים לרכוש השכלה במקצוע הרפואה בבריטניה[2]. בתקופה שקדמה לפתיחת בית הספר, פעלו בבריטניה שתי נשים בלבד שהוסמכו לרופאות: אליזבת בלקוול (שקיבלה את רישיון הרפואה שלה בארצות הברית בשנת 1849) ואליזבת גארט אנדרסון[5], שבשנת 1865 ניצלה את אחת הפרצות ברגולציה והצליחה לקבל רישיון לעסוק ברפואה לאחר שעברה בהצלחה את המבחנים של אגודת הרוקחים (לאחר הסמכתה, אותה רגולציה שונתה כדי למנוע מנשים נוספות ללכת בעקבותיה)[2][5].
המאבק לשילוב נשים במקצוע הרפואה
עריכהגברים ונשים כאחד התנגדו לשילוב נשים במקצוע הרפואה, אבל הייתה קבוצה שתמכה בשילוב נשים במקצוע הרפואה ופעלה לשינוי המצב, ביניהם הביולוגים צ'ארלס דרווין ותומאס הנרי האקסלי והפילוסוף ג'ון סטיוארט מיל[5].
במשך עשרים שנה, התנועה לשילוב נשים במקצוע הרפואה פעלה בשני מישורים במקביל: במישור החוקי, התנועה ניסתה לתקן את חוק הרפואה כך שיחייב את מוסדות הלימוד והרישוי הקיימים לאפשר לנשים להיכנס בשעריהם. במישור הפרקטי, התנועה ניסתה להכשיר נשים למקצוע הרפואה באמצעות כניסה למוסדות רפואה קיימים או באמצעות כינון מוסדות חדשים שאינם בשליטה גברית. בית הספר לרפואה לנשים בלונדון הוא תולדה של מאמץ במישור הזה[4].
המכללה ללימודי רפואה לנשים
עריכהבשנת 1862, נוסדה מכללת הנשים לרפואה (אנ') על ידי איגוד הנשים לרפואה (אנ') במטרה להכשיר נשים לטפל בנשים ובילדים חולים. במכללה ניתן היה ללמוד קורסים בתחומים שונים כגון פיזיולוגיה ואנטומיה, אולם היקף לימודי הרפואה בה נותר קטן ולא מספק. המכללה ספגה ביקורות רבות מהקהילה הרפואית, ובסופו של דבר גם סופיה ג'קס-בלייק ואליזבת גארט אנדרסון טענו שההכשרה בה לקויה. עם הזמן, המכללה שינתה את מטרותיה הראשוניות והתרכזה יותר ויותר בהכשרת נשים למקצוע המיילדות. הפילוסוף ופעיל זכויות הנשים, ג'ון סטיוארט מיל, קיווה שכינון מכללה זו, על אף שאיפותיה הראשונות שנזנחו, היא רק הצעד הראשון לשילוב נשים במקצוע הרפואה. בשנת 1872, שינתה המכללה את שמה ונקראה 'המכללה ללימודי מיילדות לנשים'[4].
פרשת שביעיית אדינבורו
עריכה
בשנת 1869, סופיה ג'קס-בלייק, איזבל תורן (אנ'), מתילדה צ'פלין (אנ'), הלן אוונס (אנ'), מארי אנדרסון (אנ'), אמילי בובל (אנ') ואדית פצ'י (אנ') נרשמו ללימודי רפואה באוניברסיטת אדינבורו שבסקוטלנד ונודעו, עקב קורותיהן באוניברסיטה, בכינוי שביעיית אדינבורו (אנ'). האוניברסיטה התירה לשביעייה להיכנס לשיעורים ואף לגשת למבחנים. בסמסטר החורף, בין אוקטובר 1869 למרץ 1870, השביעייה הפגינה הצלחה יתרה בלימודים, ואדית פצ'י אף קיבלה את הציון הגבוה ביותר בבחינות בכימיה. הצלחה זו עוררה נגדן התנגדות, והובילה לניסיונות להרחיק אותן מהלימודים ולמנוע מהן להשלים את לימודי הרפואה. השביעייה נאבקה על זכותה ללמוד רפואה באוניברסיטה, ושיא המאבק הגיע במהומות אולם המנתחים (אנ') במסגרתן גברים רבים שלמדו רפואה באוניברסיטה התאגדו ב-18 בנובמבר 1870 מול הכניסה לאולם המנתחים (אנ'), ומנעו משבע הנשים להיכנס לשיעור אנטומיה[4].
אוניברסיטת אדינבורו החליטה שלשבע הנשים אסור ללמוד ביחד עם גברים, והציעה פשרה לפיה הנשים יוכלו ללמוד בקורסים מופרדים מגדרית אך לא יוכלו להירשם למבחנים. משמעות פשרה זו היא שהנשים לא יוכלו לקבל רישיון לעסוק ברפואה, ולכן היא לא ענתה על הצרכים של התנועה לשילוב נשים במקצוע הרפואה. השביעייה פנתה לבית המשפט של סקוטלנד כדי שיאפשר להן להשלים את לימודיהן באוניברסיטה, אך ביולי 1973 בית המשפט פסק שהאוניברסיטאות בסקוטלנד לא חייבות לקבל נשים אל שורותיהן ולא חייבות לאפשר להן גישה לבחינות. סופיה ג'קס-בלייק פנתה לכל בתי הספר לרפואה בלונדון בבקשה שיקלטו אותן להמשך לימודיהן, אך כולם סירבו[4].
לכל אורך הדרך, סופיה ג'קס-בלייק האמינה כי נשים צריכות ללמוד רפואה לצד גברים, אולם פרשת שביעיית אדינבורו אילצה אותה לשנות את עמדתה, ובקיץ 1874, גמלה בה ההחלטה להקים בית ספר לרפואה לנשים[4].
שנים ראשונות של פעילות בית הספר
עריכה
-
אליזבת בלקוול, מייסדת שותפה -
אליזבת גארט אנדרסון, מייסדת שותפה
סופיה ג'קס-בלייק ניסתה תחילה לבדוק את האפשרות להקמת בית ספר לרפואה לנשים באחד מבתי החולים הלימודיים (אנ'), אבל הצעה זו נתקלה בהתנגדות עזה, וכל ניסיונותיה להוביל לשיתוף פעולה שכזה כשלו. לאחר מכן, היא הגיעה למסקנה שעליה לייסד בית ספר חדש לגמרי[4].
פרשת שביעיית אדינבורו עוררה עניין רב בציבור בסוגיית שילוב נשים בלימודי רפואה, והובילה לתמיכתם של רופאים שהביעו נכונות להצטרף כמרצים בסגל ההוראה העתידי של בית הספר לרפואה לנשים לכשיפתח. אחד הרופאים שתמכו בתנועה לשילוב נשים במקצוע הרפואה היה פרנסיס אנסטי (אנ')[4], וב-22 באוגוסט 1874 נערכה בביתו פגישה בה הוחלט על הקמת בית הספר לרפואה לנשים בלונדון[5][4]. לאחר הפגישה, הוקמה ועדה זמנית שכללה 21 רופאים, ביניהם אליזבת בלקוול ואליזבת גארט אנדרסון. לאורך השנים, אנדרסון התנגדה להקמת בית ספר לרפואה לנשים מחשש שיספק תעודות שלא יזכו להכרה, אך לבסוף שינתה את דעתה לאחר שקיבלה מסופיה ג'קס-בלייק מכתב באוגוסט 1874, בו ג'קס-בלייק הבהירה לה שבית הספר לרפואה לנשים בלונדון יפתח איתה או בלעדיה, וכי היעדרותה מהוועידה תבלוט לציבור המתנגדים ותשמש אותם לפגיעה במטרות התנועה[4].
התרומות הרבות שזרמו לתנועה לשילוב נשים במקצוע הרפואה אפשרו לסופיה ג'קס-בלייק לשכור פביליון ברחוב הנרייטה 30 בלונדון שהתאים לצורכי ההקמה[5][4], ובית הספר נוסד ב-12 באוקטובר 1874[5] (בשנת 1888, שם הרחוב בו שכן בית הספר שונה מהנרייטה להנדל[6]). הקמת בית הספר ספגה עוינות ולעג מהמתנגדים לשילוב נשים ברפואה, אך גם זכתה בתמיכתם של אישים שונים דוגמת צ'ארלס דרווין, מיליסנט פוסט והנרי פוסט (אנ')[4].
בית הספר לרפואה לנשים בלונדון התחיל את צעדיו הראשונים עם סגל של 12 אנשי הוראה (אליזבת בלקוול כיהנה כראש החוג למיילדות ולמחלות נשים), ועם 14 סטודנטיות לרפואה (12 מתוכן למדו קודם לכן באוניברסיטת אדינבורו). תוכנית הלימודים נפרסה על פני שלוש שנים וכללה קורסים במגוון נושאים כגון אנטומיה, פיזיולוגיה, כימיה, בוטניקה, מטריה מדיקה (אנ'), אנטומיה השוואתית, פתולוגיה מנטלית, ניתוחים, מיילדות ומחלות נשים, רפואה פורנזית (אנ'), ניתוחי עיניים, רפואה קלינית וניתוחים קליניים[4]. אליזבת בלקוול, שהייתה פעילה נגד ניסויים בבעלי חיים, אסרה על ניסויים והדגמות בבעלי חיים בבית הספר[7].
למרות התמיכה שבית הספר זכה לה, הוא כמעט נסגר בתחילת דרכו[5] משום שגם לאחר הקמתו, עמדו בפניו עוד שני מכשולים גדולים שאיימו על המשך דרכו: מכשול אחד היה קשור בהתמחות המעשית של הסטודנטיות והמכשול השני בנגישות למבחני הרישוי לעיסוק ברפואה. לפי הרגולציה בלונדון דאז, רק אדם שעובר התמחות מעשית של שנתיים לפחות בבית חולים כללי המכיל לפחות 100 מיטות, יכול לגשת לבחינות[4]. בלונדון פעלו באותה התקופה 13 בתי חולים שעמדו בקריטריונים הללו, אולם אף אחד מהם לא הסכים לפתוח את שעריו לנשים עבור התמחות[5]. בית החולים החדש לנשים (אנ') שנפתח בפברואר 1872, כדי לעזור לתנועה לשלב נשים במקצוע הרפואה, היה מוכן לקלוט אליו סטודנטיות להתמחות מעשית אבל הוא לא עמד בקריטריונים (בשנת 1876 היו בו רק 26 מיטות והוא לא נחשב לבית חולים כללי). בינואר 1876 המצב החריף לאחר שמספר סטודנטיות פרשו מהלימודים משום שבית הספר לא הצליח לספק להן בית חולים להתמחות בו. באותה השנה, נעשה ניסיון, בתמיכת הממשל הבריטי, לשלב את הסטודנטיות בבית החולים המלכותי בלונדון (אנ') כמתמחות. בית חולים זה הכיל 800 מיטות כשמתוכן 150 שימשו ילדים ונשים. לפי התכנון, הסטודנטיות היו אמורות להתמחות במחלקות בהן מטופלים הילדים והנשים, אבל בגלל התנגדות צוות הרופאים והמנתחים בבית החולים, הרעיון ירד מן הפרק[4].
במקביל לניסיונות למצוא בית חולים שיסכים לקלוט את הסטודנטיות לצורך התמחות מעשית, כל אותם 19 מוסדות שהיו מוכרים בחוק כמוסדות היחידים שרשאים להגיש סטודנטים למבחנים ולהנפיק רישיונות למקצוע הרפואה, סירבו לאפשר לנשים לגשת לבחינות (גם אם היו עומדות בקריטריונים של ההתמחות המעשית)[4]. בשנת 1876, הפרלמנט הבריטי העביר את חוק הרפואה השני (אנ') כתיקון לחוק הרפואה הראשון. החוק קבע שאותם 19 מוסדות המוסמכים להגיש סטודנטים לבחינות ולהנפיק עבורם רישיונות לעסוק ברפואה, רשאים לאפשר לנשים לגשת למבחנים, אך החוק לא כפה זאת על המוסדות הללו[4].
בשנת 1877, 34 סטודנטיות סיימו את שלוש שנות הלימודים. הן ניסו למצוא בית חולים שיסכים לקלוט אותן להתמחות אך נתקלו שוב ושוב בסירוב. בית הספר לרפואה לנשים בלונדון פנה לקולג' הרופאים המלכותי של אירלנד (אנ') כדי שזה יכיר בבית הספר לרפואה לנשים בלונדון כמוסד לימודי רפואה לגיטימי וכדי שיאפשר לסטודנטיות לגשת לבחינות מטעמו. בתחילת שנת 1877, קולג' הרופאים המלכותי של אירלנד בדק את בית הספר לרפואה לנשים בלונדון, ואישר שהסטודנטיות של בית הספר הזה רשאיות לגשת למבחנים שלו. במקביל, הנהלת בית החולים החופשי המלכותי (אנ') הסכימה, בניגוד לדעת הצוות הרפואי בו, לקבל אל בית החולים סטודנטיות להתמחות מעשית, ושעריו נפתחו לנשים החל מ-1 באוקטובר 1877 לתקופת ניסיון בת חמש שנים. בתקופת הניסיון, בית הספר לרפואה לנשים בלונדון נאלץ לשלם לבית החולים החופשי המלכותי עבור כיסוי הפסדים פוטנציאלים (בית החולים החופשי המלכותי חשש שקליטת הסטודנטיות תוביל לירידה ברווחים). בשנת 1882 החוזה עם בית החולים החופשי המלכותי חודש, ומשום שבית החולים לא ספג הפסדים, בית הספר לרפואה לנשים בלונדון לא נדרש שוב לשלם תמורה כספית בגין ההתמחות של הסטודנטיות[4].
שנים מאוחרות של פעילות בית הספר
עריכה
בין השנים 1883–1903, אליזבת גארט אנדרסון הייתה הדיקאן של בית הספר לרפואה לנשים בלונדון. בכך הייתה אנדרסון לאישה הראשונה בעולם לשמש כדיקאן של בית ספר לרפואה[5]. במאי 1895, הסגל וסטודנטיות של בית הספר ייסדו את כתב העת של בית הספר לרפואה לנשים בלונדון בעריכת מזכירת בית הספר איזבל תורן. כתב העת יצא לאור בין השנים 1895–1947 והוא היווה מרחב בו הסטודנטיות והרופאות יכלו לגבש את זהותן כנשים רופאות בנפרד מהסטריאוטיפים שדבקו בהן בעיתונות הפופולרית ובכתבי העת הרפואיים[3].
במסגרת פעילות מיסיונרית רפואית, הסטודנטיות של בית הספר נשלחו מחוץ לבריטניה כדי להכשיר נשים בלימודי רפואה במדינות בהן לרופאים גברים אסור היה להביט (לא כן שכן לגעת) בנשים. פרויקט זה זכה לתמיכה של המלכה ויקטוריה שהאמינה שלכל נתיני האימפריה הבריטית צריכה להיות נגישות לטיפול רפואי הולם[6]. בשנת 1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, רופאים רבים נקראו לשרת מעבר לים[2], ובית הספר לרפואה לנשים בלונדון התרחב עקב הצורך והביקוש הגדל של נשים ללמוד רפואה. בשנה זו הוכפלו בבית הספר מספר המעבדות וחדרי הלימוד, ולמדו בו 300 סטודנטיות[6]. רופאות שהוכשרו בבית הספר תרמו גם הן למאמץ המלחמתי של בריטניה[2].
בית הספר קיבל לשורותיו נשים בלבד עד שנת 1948 בה כל בתי הספר בבריטניה פתחו את שעריהם לנשים. בשנת 1974, בית החולים החופשי המלכותי העתיק את משכנו להמפסטד, ובית הספר לרפואה לנשים בלונדון עבר בעקבותיו[2].
בשנים 1946, 1968 ו-1980 היה בית הספר בסכנת סגירה, עד שלבסוף מוזג עם יוניברסיטי קולג' לונדון[2]. בשנת 2008 שמו של בית הספר שונה רשמית לבית הספר לרפואה של יוניברסיטי קולג' לונדון[1].
בוגרות בולטות של בית הספר
עריכה-
לואיזה אולדריץ'-בלייק - מנתחת חלוצה -
אליס סטיוארט - רופאה ואפידמיולוגית -
אליס ויקרי (אנ') - רופאה ופעילה לזכויות נשים -
פאני באטלר (אנ') - רופאה ומסיונרית רפואית. בוגרת המחזור הראשון של בית הספר
ראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה
- Sophia Jex-Blake, Medical Women: A Thesis and a History (1885)
- Isabel Thorne, Sketch of the Foundation and Development of the London School of Medicine for Women (1905)
- Lynne A. Amidon, An Illustrated History of the Royal Free Hospital (1996)
הערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 3 London School of Medicine for Women, UCL BLOOMSBURY PROJECT, ucl.ac.uk
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 LONDON SCHOOL OF MEDICINE FOR WOMEN, London Metropolitan Archives Collections Catalogue, search.lma.gov.uk
- ^ 1 2 3 Kondrlik, Kristin E. "Fractured Femininity and" Fellow Feeling": Professional Identity in the Magazine of the London School of Medicine for Women, 1895–1914." Victorian Periodicals Review 50.3 (2017): 488-516.
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 Molinari, Véronique. "‘Schools of their own’-The Ladies’ Medical College and London School of Medicine for Women." (2011)
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 Thomas A., Duck F. (2019) The London School of Medicine for Women. In: Edith and Florence Stoney, Sisters in Radiology. Springer Biographies. Springer, Cham.
- ^ 1 2 3 Buildings For Training Nurses, Doctors… and Mothers! Former London School of Medicine for Women, 8 Hunter Street, Bloomsbury, London 1897-1900 by JM Brydon, historicengland.org.uk
- ^ Nina Boyd, Animal Rights and Public Wrongs: a biography of Lizzy Lind af Hageby, P.14