חינוך על-יסודי

חינוך על-יסודי או השכלה תיכונית (באנגלית: Secondary education) היא מסגרת חינוכית לבני נוער שמתחילה לרוב מגיל 12 עד 14 (משתנה ממדינה למדינה) לאחר שהאדם מסיים את מסגרת החינוך היסודי. מוסדות המציעים חינוך על-יסודי הם בתי ספר תיכוניים. לרוב, לאחר מסגרת החינוך העל-יסודית עובר האדם למוסד להשכלה גבוהה, מתחיל השכלה מקצועית או מתחיל תעסוקה כולשהי^[1].

לרוב מסגרת החינוך העל-יסודית מהווה את השלב האחרון במסגרות חינוך החובה. עם זאת, במדינות רבות, החינוך העל-יסודי אינה מסגרת חובה.

בישראל

בישראל תקופת החינוך העל-יסודי נמשכת מכיתה י' עד כיתה י"ב, תקופה זו ידועה גם בשם חטיבה עליונה. שכבת גיל נוספת קרויה "חטיבת ביניים" והיא מתייחסת לכיתות ז'-ט'^[2]^[3].

בסיום התיכון, התלמידים שעמדו בדרישות הלימודיות להצלחה בבחינות השונות, מקבלים דיפלומה המעידה על סיום בהצלחה של הלימודים בבית ספר תיכון. דיפלומה זו מכונה בישראל תעודת בגרות והיא מונפקת מטעם משרד החינוך של ישראל למי שעמד בהצלחה בבחינות הבגרות.

בשנת הלימודים תשע"ט היו בישראל 1,674 מוסדות חינוך על יסודיים במערכת החינוך העברית, מהם 1,564 חטיבות עליונות^[4]. סך התלמידים בחינוך העל יסודי העברי באותה שנה היה 550,536, מהם 337,217 בחטיבה העליונה.

הגורם האחראי על החינוך העל יסודי בישראל הוא אגף חינוך על יסודי של משרד החינוך, הפועל בתוך המנהל הפדגוגי. אגף זה פועל בשיתוף עם אגפים אחרים במשרד החינוך. בין היתר האגף פועל להטמעת רפורמת ישראל עולה כיתה בבתי הספר, להגדלת אחוזי הזכאות לתעודת הבגרות ולמתן מענה למגוון צורכים כגון מחוננים, תלמידים עם מוגבלות ועוד^[5].

למערכת החינוך העל יסודית הישראלית מספר יעדים מרכזיים, בהם קידום הישגי התלמידים במקצועות כגון עברית, מתמטיקה ואנגלית, עידוד רכישה של מיומנויות טכנולוגיות ויכולות חדשנות, טיפוח מעורבות תלמידים בתחום החברתי, חיזוק ערכים ציוניים ודמוקרטיים ועוד^[6].