בל (סרט)
בל הוא סרט דרמה בריטי בדיוני משנת 2013 השואב השראה רופפת מציור משנת 1779 המציג את דיידו אליזבת בל לצד בת דודתה ליידי אליזבת מארי בבית קנווד. הציור הוזמן על ידי דודם רבא, ויליאם מארי, הרוזן הראשון ממנספילד, שהיה אז נשיא בית המשפט העליון של אנגליה. מעט מאוד ידוע על חייה של בל, שנולדה לאשה אפריקאית משועבדת באיי הודו המערבית והייתה בתו הבלתי חוקית של אחיינו של מנספילד, קפטיין סר ג'ון לינדזי. אמה נפטרה ואביה מצא אותה חיה בעוני ומסר אותה לטיפולם של מנספילד ואשתו. הסיפור הבדיוני מתרכז ביחסיה של דידו עם עורך דין שאפתן על רקע משפט היסטורי. אותו משפט נסוב על תביעת ביטוח בגין אובדן מטען של ספינה. המטען היה עבדים שהושלכו מספינה לים כבולים זה לזה. האירוע כונה לאחר מכן הטבח בספינת העבדים זונג. לורד מנספילד הכריע בערעור בתיק זה באנגליה בשנת 1786, בהחלטה שנראתה כתורמת לביטול חוק סחר העבדים הבריטי.
כרזת הסרט | |
בימוי | אמה אסנטה |
---|---|
הופק בידי | דמיאן ג'ונס |
תסריט | Misan Sagay |
עריכה | Pia Di Ciaula |
שחקנים ראשיים |
אלכס ג'נינגס סאם ריד פנלופי וילטון שרה גדון (Lady Elizabeth Murray) סוזן בראון טום פלטון מירנדה ריצ'רדסון James Northcote מת'יו גוד (John Lindsay) אמילי ווטסון גוגו אמבתה-רו (דיידו אליזבת בל) טום וילקינסון (ויליאם מארי, רוזן מנספילד הראשון) |
מוזיקה | רייצ'ל פורטמן |
צילום | בן סמית'רד |
מדינה | הממלכה המאוחדת |
חברה מפיצה | סרצ'לייט פיקצ'רס, דיסני+ |
שיטת הפצה | וידאו על פי דרישה |
הקרנת בכורה | 14 באוגוסט 2014 |
משך הקרנה | 104 דק' |
שפת הסרט | אנגלית |
סוגה | סרט דרמה |
www | |
דף הסרט ב־IMDb | |
תסריט: מיזן סאגאי, בימוי: אמה אסנטה. בין המשתתפים: גוגו אמבתה-רו, טום וילקינסון, מירנדה ריצ'רדסון, פנלופי וילטון, סאם ריד, מת'יו גוד, אמילי ווטסון, שרה גאדון, טום פלטון וג'יימס נורטון.
הסרט, יוצריו והשחקנית גוגו אמבתה-רו היו מועמדים בכמה תחרויות וזכו בכמה פרסים.
עלילה
עריכהדידו גדלה באחוזה כאשה חופשיה לצד דודניתה אליזבת, שנמסרה לרוזן ולאשתו על ידי אביה לאחר נישואיו השניים. אביה של דיידו נפטר והיא יורשת הון. אליזבת, לעומת זאת, נושלה מצוואת אביה לטובת אחיה החורג. דיידו ואליזבת מגיעות לפרקן. לורד וליידי מנספילד מאמינים שאף ג'נטלמן לא יסכים להתחתן עם דיידו המולטית, והם חוששים שגברים במעמד נמוך יינשאו לה הודות לעושרה וימיטו קלון על המשפחה. הלורד מחליט שהיא תיסע ללונדון ותלמד שם מדודתה הרווקה לטפל בענייני האחוזה, בתקווה שהיא לא תתחתן.
לורד מנספילד ממנה את בנו של הכומר המקומי, ג'ון דאווינייה, לעוזרו המשפטי. בשנת 1783 מופנה למנספילד ערעור בנושא תביעת ביטוח בגין נזק מאובדן עבדים שהושלכו לים מספינת עבדים. לורד מנספילד וג'ון חלוקים בדעתם לגבי המקרה ודיידו מגניבה לג'ון מסמכים בעניין. ג'ון מסולק מעבודתו ונאסר עליו לפגוש את דיידו.
דודותיה של דיידו מבקשות להסדיר אירוסין בינה לבין אוליבר אשפורד. אחיו הבכור ג'יימס מתעניין באליזבת אך נרתע כשהוא מגלה שלא תהיה לה ירושה. אוליבר מציע נישואים לדיידו והיא משיבה בחיוב. ואז ג'יימס לוקח את דיידו הצידה, מסביר לה שהיא תבזה את שם משפחתו משום שאינה לבנה, ומטריד אותה מינית על מנת להשפילה. דיידו מזהירה את אליזבת מפני ג'יימס, ומציעה לתת לה חלק מירושתה כנדוניה כדי שתוכל למצוא שידוך אחר. אך אליזבת אינה מאמינה לה ומטיחה בה שהיא מדברת מקנאה. ג'ון מצהיר על אהבתו לדיידו והיא מבטלת את אירוסיה לאוליבר.
הציור של אליזבת ודיידו נחשף. דידו חשה הקלה מפני שחששה שתוצג כמשרתת שחורה של אליזבת, אך לא כך הוא. היא משבחת את הלורד מנספילד על שהתריס נגד המוסכמות.
במשפט טענו בעלי הספינה כי היה מחסור במי שתייה שלא יכלו להספיק לכולם והעבדים הושלכו כדי להציל את צוות הספינה[1]. אך דיידו סיפקה מסמכים לפיהם הספינה עברה על פני נמלים בהם יכלה להצטייד במים. נראה שהעבדים הוחזקו בצפיפות רבה ולכן חלו וערכם בסחר צנח. ואז החליטו סוחרי העבדים להעדיף לקבל במקומם סכום גבוה יותר מחברת הביטוח. השופט מנספילד פסק לטובת חברת הביטוח. מחוץ לבית המשפט הוא נתקל בדיידו ובג'ון והבהיר להם, שדיידו תוכל להינשא אך ורק לג'נטלמן - וג'ון הוכיח שהוא ג'נטלמן. מנספילד גם הזמין אותו לחזור להתלמד אצלו.
סוף דבר: פסק הדין קידם את ביטול העבדות בבריטניה. אליזבת נישאה אף היא. הדיוקן שלה עם דיידו הועבר לארמון בסקוטלנד, מקום הולדתו של הלורד מנספילד.
הציור
עריכההציור משנת 1779 מיוחס לדייוויד מרטין. הוא היה תלוי בבית קנווד עד 1922 והועבר לארמון סקון בפרתשייר, סקוטלנד. זהו אחד הדיוקנאות האירופיים הראשונים שהציגו דיוקן של אדם שחור באותו קו עם אריסטוקרט לבן. על אף זאת, הדמות הלבנה מוצגת בתנוחה רשמית, בעוד שהשחורה נראית פרועה.
קישורים חיצוניים
עריכההערות שוליים
עריכה- ^ עבדים אז נחשבו לקניין ופגיעה בהם על ידי בעליהם לא נחשבה לעבירה