בניין אב
בניין אב[1] (מכונה לעיתים גם במה מצינו, הצד השווה או (ב)מה הצד, בהתאם לעניין ולאופן היישום)[2] היא מהמידות שהתורה נדרשת בהן ומהווה כלל היסק יסודי בספרות חז"ל בהלכה. שימוש במידה זו מופיע גם באגדה ובנושאים מטא־הלכתיים. במסגרת מידה זו משתמשים באסופה של יישומים בעלי דין שווה כדי להסיק את אותו הדין ליישום אחר, באופן דומה לאינדוקציה פילוסופית.
המידה נמנית בין שבע המידות של הלל הזקן, בין שלוש עשרה המידות של רבי ישמעאל ובין שלושים ושתיים המידות של רבי אליעזר. בשני המקורות הראשונים מחולקת מידה זו לבניין אב מכתוב אחד ולבניין אב משני כתובים, ואילו במקור השלישי מוזכר "בניין אב" באופן סתמי. ההבדל בין שתי הווריאציות של מידה זו אינו חד משמעי וקיימות שתי גישות מרכזיות לגביו, כפי שיפורט.
מהות הכלל
עריכההמנגנון היסודי שעומד בבסיסו של בניין אב הוא שימוש באסופה מסוימת של יישומים בעלי דין שווה כדי להשליך את אותו הדין על יישום נוסף, בדומה לאינדוקציה פילוסופית. אודות ההבדל בין בניין אב מכתוב אחד לבין בניין אב משני כתובים, ישנן שתי גישות מרכזיות בקרב הראשונים. הגישה המקובלת להסביר הבדל זה היא שבניין אב מכתוב אחד הוא מה שמכונה בתלמוד "במה מצינו", כלומר דימוי של נושא אחד לנושא אחר באופן פשוט ("במה מצינו בנושא א שכך הדין, הרי שאף בנושא ב זהו הדין"), ואילו בבניין אב משני כתובים תהליך הדימוי מכיל ניפוי של הרכיבים שאינם מהותיים באמצעות השוואה בין כמה מקרים, יצירת מכנה משותף רחב יותר, והסקה לגבי כל שאר היישומים בעלי אותו מכנה.[3] שיטה אחרת גורסת כי בניין אב מכתוב אחד גם הוא עוסק בהסקה על סמך כמה יישומים אלא שהם כולם באותה הפרשה, ולעומתו בניין אב משני כתובים מהווה הרחבה שלו ועוסק בלימוד מיישומים בפרשות שונות.[4]
השוני שבין היישומים המלמדים אינו מספיק רק כדי ללמד על היישום הנוסף, אלא גם הכרחי לצורך כך. כלומר, במקרה ובו אין שוני מהותי בין היישומים המלמדים הרי שזה מה שמכונה בתלמוד "שני כתובים הבאים כאחד", כלומר שמבטאים את אותו הדין פעמיים בלי תוספת חידוש, ובמקרה כזה נפסק כי שני אלו אינם מלמדים על יישום נוסף.[5] עיקרון זה נובע מכך שלוּ אכן שני המקורות היו רק מקרים פרטיים של דין כללי יותר, לא הייתה כל סיבה לכתוב את אותו הדין פעמיים בשניהם. לכן דווקא השוני בין המקורות הוא שמאפשר להפעיל את כלל בניין אב.
יישום של בניין אב מכתוב אחד
עריכהבמקרא נכתב כי הזב מטמא את המושב עליו הוא יושב ואת המשכב עליו הוא שוכב, כדוגמת כיסא וספסל ומיטה.[6] באמצעות שימוש בכלל של בניין אב מכתוב אחד, כלומר לימוד משני יישומים העוסקים בנושא אחד ובפרשה אחת, נכתב בברייתא דרבי ישמעאל שמשכב ומושב יחד מלמדים שכל כלי שנועד לשימוש גופני אישי מטמא.[7]
בניין אב מכתוב אחד נראה דומה למדי למידת הדרש גזרה שווה, ועם זאת קיים הבדל עקרוני בין שתי המידות: המידה של גזרה שווה עוסקת בלימוד ממקום אחד על מקום מסוים אחד אחר, ואילו בבניין אב לעומת זאת הלימוד הוא עקרוני יותר ומשמש למציאת עקרונות כלל-מקראיים.[8] דוגמה לשימוש בבניין אב מכתוב אחד שדומה לגזרה שווה אך ממחישה את ההבדל, היא הפרשנות של המונח המקראי "עז". הספרי קובע כי היות שכתוב ”ועז בת שנתה” (ספר במדבר, פרק ט"ו, פסוק כ"ז.) הרי שזה בניין אב המלמד שבכל מקום בו כתוב במקרא "עז" מדובר בעז בת שנה. ניתן היה לומר שזוהי גזרה שווה מהפסוק "ועז בת שנתה" לשאר המקומות במקרא, אולם מכיוון שמדובר בעיקרון מקראי כולל הספרי משתמש בבניין אב מכתוב אחד.
יישום של בניין אב משני כתובים
עריכהתהליך ההסקה בבניין אב משני כתובים משתקף היטב במבנה הטקסטואלי הסטנדרטי בתלמוד לשימוש במידת דרש זו: נניח שלומדים מדינם של א ו-ב את דינו של ג באמצעות הצד השווה. כלומר, נניח כי ל-א יש מאפיינים a,b וכי ל-ב יש מאפיינים a,c ונניח כי ל-ג יש את מאפיין a. אם כך, המבנה הטקסטואלי ייראה פעמים רבות כך:
מה ל-א שכן הוא בעל מאפיין b ואולי לכן זה דינו? ב יוכיח, שכן זה דינו על אף שאינו בעל המאפיין b.
מה ל-ב שכן הוא בעל מאפיין c ואולי לכן זה דינו? א יוכיח, שכן זה דינו על אף שאינו בעל המאפיין c.
וחזר הדין: אמנם לא הרי א כהרי ב שכן א הוא בעל המאפיין b ו-ב הוא בעל המאפיין c, אבל הצד השווה שב-א וב-ב הוא ששניהם בעלי המאפיין a, ולכן אף ג שהוא בעל המאפיין a דינו שווה.
דוגמה לכך היא סוגיית התלמוד במסכת בבא מציעא, העוסקת בסוגי היבולים שפועל שכיר יכול לאכול מהם בשעת עבודתו. המשנה קובעת להלכה שכל פועל העוסק במלאכה הסופית של גידולי קרקע (כמו בציר ענבים או ניכוש בצלים) רשאי לאכול מהיבולים בהם הוא עובד. דא־עקא, התלמוד מתקשה להבין כיצד המשנה למדה דין זה מהמקרא, שכן במקרא הדין מופיע רק עבור בציר בכרם וקציר של קמה (חיטה). ובכן, התלמוד מבאר כי המשנה למדה דין זה באמצעות "הצד השווה" שיש בכרם ובקמה:
ניתן למצוא שימוש בכלל זה גם ליותר מאשר שני מלמדים. כך למשל במכילתא דרבי ישמעאל מופיעה שיטתו של רבי יוסי הגלילי שקובע שלגבי כל החובות של אב כלפי בנו, אם האב לא ביצע אותן הרי הן חלות על הבן. קביעה כללית זו הוא לומד בבניין אב משלוש חובות שיש לאב על בנו: ברית מילה, תלמוד תורה ופדיון הבן.[9] דוגמה נוספת מופיעה במסכת חולין, שם למדים אלו חרקים מותר לאכול, בהסתמך על בניין אב מהיתר האכילה של ארבה, חרגול וסלעם.[10] דוגמה להפעלת הצד השווה על סמך ארבעה מקורות, היא המשנה בראשית מסכת בבא קמא, שקובעת שכל דבר שדרכו להזיק ושמירתו מוטלת על האדם, הרי שאם הזיק חייב לשלם. מקורה של קביעה כללית זו היא "הצד השווה" שיש בארבעה אבות הנזיקין הנלמדים ישירות מהמקרא: השור, הבור, המבעה וההבער.[11]
אופי השימוש בכלל
עריכההשימוש בבניין אב מוגבל למקורות מדאורייתא בלבד ולא למקורות מדרבנן, אלא אם כן יש למקור זה סמך מן התורה.[12] ככלל, בניין אב אינו מוגבל לתחומים הלכתיים גרידא, וניתן למצוא מקורות בהם נעשה שימוש בבניין אב לצורך קביעת עקרונות מטא־הלכתיים, טרמינולוגיה מקראית ואף אגדה.
הדוגמה הבאה תהווה דוגמה לעיקרון מטא־הלכתי המאופיין באמצעות פרשנות לטרמינולוגיה מקראית. בספרא נקבע עיקרון שבכל מקום שמופיעה המילה "צו" במקרא, תחולת הציווי היא הן לשעת הציווי והן כמצווה לדורות. עיקרון זה נלמד באמצעות בניין אב משני כתובים: פרשת הדלקת נרות המנורה שבמשכן ופרשת שילוח הטמאים מן המחנה. בשתי הפרשיות הללו נאמר הציווי בלשון "צו" ובשתיהן ידוע כי הציווי חל הן לשעתו והן לדורות.[13] פרשת הדלקת הנרות לבדה אינה יכולה ללמד עיקרון זה משום שיש בה היבט ייחודי: היא נעשית באופן תדיר בתוך המשכן או המקדש, ולכן לא ניתן להקיש ממנה לפרשיות אחרות שקלות ממנה בהיבט זה. מנגד, גם פרשת שילוח טמאים לבדה אינה יכולה ללמד עיקרון זה משום שיש בה היבט ייחודי: העובר על פרשה זו ונכנס למקדש בטומאה נענש בעונש כרת החמור במיוחד. באמצעות שימוש בבניין אב, משתי הפרשיות יחד ניתן להסיק כי כל אחת מהחומרות האלו אינן מהותיות, אלא רק העובדה שהציווי נאמר בלשון "צו" גורמת אותו.[14]
לעיתים השימוש בבניין אב נעשה על דרך השלילה. כלומר, המידה משמשת להסיק שעיקרון מסוים נכון דווקא במקום אחד ולא במקומות אחרים. דוגמה לכך היא מספר העדים הדרושים בעדות. במקרא נכתב ”לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת” (ספר דברים, פרק י"ט, פסוק ט"ו). התלמוד מתקשה מדוע נחוצה המילה "אחד" שכן המשמעות הייתה נשארת כפי שהיא גם בלעדיה. לכן מסיק התלמוד שמקרה זה הוא בניין אב לכל המקומות שבמקרא, המלמד שאם כתוב רק "עד" הכוונה דווקא לשניים, אלא אם כן נכתב במפורש "עד אחד".[15]
בניין אב משני כתובים משמש גם לאגדה, כפי שנכתב בברייתא דל"ב מידות: ”אמר רבי חייא: מנין שכל דיבור ודיבור שהיה הקדוש ברוך הוא מדבר עם משה היה קורא: "'משה משה', ומשה משיב ואומר 'הנני'"? תלמוד לומר: וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי (ספר שמות, פרק ג', פסוק ד'), זה בנין אב לכולם, לפי שהוא תחילה לדברות נמצא מוכיח על הכל.” (ברייתא דל"ב מידות של רבי אליעזר, מידה ח.) דוגמה זו משתמשת בעיקרון נוסף הנוגע לבניין אב, לפיו המופע הראשון מלמד על הבאים אחריו.
הפרכות
עריכהפעמים רבות התלמוד מנסה לסתור טענה הנסמכת על כלל הצד השווה. באופן טבעי, אם ניתן למצוא מכנה משותף של היישומים המלמדים שאינו משותף ליישום הנלמד, הרי שזו הפרכה להיסק. כך למשל התלמוד במסכת בבא קמא מעלה אפשרות שניתן היה להזכיר רק שלושה מסוימים מבין ארבעה אבות הנזיקין ואולי אלה היו מספיקים כדי ללמוד את הדין הכללי בבניין אב. אולם אז התלמוד מציין שניתן היה להפריך את ההיסק, בטענה ”משום דאיכא למיפרך מה לכולהו שכן מועדין מתחילתן.” (תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ה', עמוד א'). כלומר לשלושת אבות הנזיקין המסוימים הללו יש מכנה משותף חמור במיוחד, ולכן הם לבדם לא היו יכולים ללמד על המכנה המשותף הכללי ביותר.
בתלמוד מצוטטת מחלוקת תנאים האם דנים אפשר משאי אפשר. לשיטת בעלי התוספות, התנא המחזיק בעמדה שאין דנים אפשר משאי אפשר יוצר הפרכה אפשרית נוספת לבניין אב. הפרכה זו מתייחסת למצב בו קיימת מגבלה טכנית על אחד היישומים המלמדים. דוגמה לכך היא הדיון אודות גר שטבל במקווה אולם אינו מהול. בתלמוד מועלית אפשרות ללמוד שהוא אכן נחשב ליהודי, היות שמצאנו כי נשים שטבלו נחשבו ליהודיות על אף שאין ביכולתן לעבור ברית מילה.[16]
הפרכת "צד חמור"
עריכהאופן נוסף בו משתמש התלמוד כדי להפריך ניסיון להשתמש בבניין אב הוא מה שמכונה הפרכת "צד חָמוּר".[17] פרכה זו נתונה במחלוקת בין רבי יהודה לבין שאר החכמים. רבי יהודה לא השתמש בפרכה זו ואילו חכמים כן. בפשטות, משמעותה של הפרכה זו היא שלא ניתן ללמוד משני הדינים המלמדים אודות הדין הנלמד, שכן לכל אחד משני הדינים המלמדים יש חומרה ואילו בדין הנלמד אין חומרה. אולם פרשני התלמוד תמהים על כך, כי הפרכה זו לכאורה מעקרת את מידת בניין אב משני כתובים מכל תוכן, שכן כל תפקידה של מידה זו הוא להשתמש בה ככלי היסק מדוע החומרות שבמלמדים אינן מהותיות. כפי שמנסחים תמיהה זאת בעלי התוספות: ”קשה: דאם כן, לא נלמד עוד מהצד השוה בשום מקום דאכולהו איכא למיפרך (שכן על כולם ניתן להפריך) או צד חמור או צד קל” (פירוש התוספות על תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ל"ב, עמוד א', בפסקה שכן.)
בעקבות זאת ישנן בקרב הראשונים הסתייגויות ביחס לשימוש בהפרכת צד חמור. שיטת בעלי התוספות היא שרק כשהחומרה היא "משוּנָה" וייחודית היא מהווה הפרכה.[18] שיטה נוספת, של הריטב"א, גורסת כי החומרה צריכה להיות בעל קשר לתוכן הדין הנלמד ולא סתם חומרה כללית.[19] גישה נוספת גורסת כי שתי החומרות שביחס אליהם פורכים "צד חמור" צריכות להיות בעלות מכנה משותף מהותי.[19] הסתייגות נוספת מעלים הרמב"ן והרא"ה, לפיה במקרה ובו בשני היישומים המלמדים יש חומרה ביחס ליישום הנלמד, אך מנגד קיימת חומרה אחרת ביישום הנלמד שאינה קיימת ביישומים המלמדים, כן ניתן להפעיל את הכלל.[20] טענה זו אינה מוסכמת, ור"ש מקינון כתב כי ”אם יש במלמד אחת שאינה בלמד, אף על פי שיש בלמד אלף חומרות – סותרים הדין.”[21]
היחס לשאר מידות הדרש
עריכהבמסגרת המידות שהתורה נדרשת בהן קורה ומידות מסוימות מתנגשות זו בזו, ומכריעים באמצעות כללים ידועים. כך למשל גזרה שווה או היקש הם כללים דרשניים חזקים יותר מבניין אב, ובמקרה בו הם מתנגשים עם בניין אב יש להעדיף את הגזרה-שווה ואת ההיקש.[22] גם קל וחומר עדיף על בנין אב.[23]
סוגיה נוספת העוסקת ביחסים בין מידות הדרש השונות היא האם דבר הנלמד במידה מסוימת הוא "חוזר ומלמד" במידה אחרת. כלומר, אם דין מסוים נלמד מדין אחר באמצעות מידת דרש כלשהי, האם ניתן להפעיל מידת דרש אחרת וללמוד מהנלמד דבר נוסף. באופן כללי ברוב התחומים ההלכתיים ניתן להשתמש בבניין אב כדי ללמוד מדבר שבעצמו נלמד ממידת דרש אחרת. כך למשל משתמשים בהיקש כדי ללמוד שנשים פטורות מהנחת תפילין, ולאחר מכן משתמשים בבניין אב מכתוב אחד כדי ללמוד מתפילין שנשים פטורות מכל מצוות עשה שהזמן גרמן.[24] עם זאת, דיני קדשים חריגים ביחס לעיקרון זה ובהם דבר הנלמד במידה מסוימת אינו חוזר ומלמד.[25] אך עם זאת, בניין אב הוא כלל חריג שלגביו גם בדיני קדשים דבר שנלמד בבניין אב חוזר ומלמד בבניין אב.[26] בנוגע ליחס של בניין אב עם שאר מידות הדרש בקדשים, הדבר פחות ברור, וכך למשל התלמוד נותר בספק האם בקדשים דבר שנלמד בבניין אב חוזר ומלמד בהיקש, בגזרה שווה או בקל וחומר.[26] ביחס למקרה ההפוך, האם בקדשים דבר שנלמד בהיקש, בגזרה שווה או בקל וחומר יכול לחזור וללמד בבניין אב, הדבר נתון במחלוקת ראשונים.[27]
קיים מנגנון של שילוב בין קל וחומר לבין בניין אב. כלומר, לומדים מדין אחד קל לדין אחר חמור באמצעות קל וחומר, אלא שאז מוצאים מאפיין חמור יותר בדין המלמד ובכך מפריכים את הקל-וחומר. כדי להוכיח שהמאפיין החמור אינו מהותי משתמשים בבניין אב על ידי דין שלישי שבו לא מתקיים המאפיין החמור. בנוגע למעמדו של מנגנון זה, האם הוא נחשב כלימוד בקל וחומר או כלימוד בבניין אב, קיימת מחלוקת בקרב הפרשנים.[28]
בקבלה
עריכהרבי חיים ויטאל כותב כי: ”מבנין אב מכתוב אחד: לפעמים תקבל מצד התפארת הנקרא אב, בנטותו לצד הנצח. או ההוד הנקרא כתוב אחד. וזהו בנין אב מכתוב אחד. מבנין אב משני כתובים: לפעמים בהכרעה בין שניהם נצח והוד. זו בנין אב משני כתובים, שהם נצח והוד.”[29]
כהמשך לכך כתב הרב אברהם יצחק הכהן קוק: ”עולם הרעיונות מתחלק הוא לשתי מערכות בכלל, לרעיונות מתנודדים, משתנים ומתנועעים בתנועה תדירה, ולרעיונות קבועים, עומדים בצביונם בלא שינוי ותמורה. שתי הספירות, של הנצח ושל ההוד, מתגלות בשתיהן יחד. הנצח בתעצומתו הוא היסוד הקבוע, וההוד ביפעתו הוא היסוד המתנודד ומשתנה. אין ציור לתפוס אחת מהמערכות בלא צירוף השניה לה. אין הנצח מתגלה בעזוזו כי אם כשההוד מאציל עליו מיפעת הודו, ואין ההוד מלבבנו בהדרו כי אם כשעז הנצח ממולא בתוכן פנימיותו. והם הם הצנורות של נבואת האמת, והשבילים המביאים את שפעת זיו האמת להחיות את כל היקום.”[30]
ראו גם
עריכהלקריאה נוספת
עריכה- הרב שלמה יוסף זוין (עורך), "בניין אב", אנציקלופדיה תלמודית (כרך ד, עמודות א-יב) הוצאת "יד הרב הרצוג"
- מיכאל אברהם, דב גבאי, אורי שילד, מידות הדרש ההגיוניות כאבני הבסיס להיסקים לא דדוקטיביים: מודל לוגי לקל וחומר, בניין אב והצד השווה, בתוך: בד"ד 23 (תשע) 7-70; 24 (תשעא) 7-71
קישורים חיצוניים
עריכה- מיכאל אברהם, שני סוגי 'מה הצד': הבניה מושגית, אתר ישיבת ההסדר ירוחם
הערות שוליים
עריכה- ^ אין משמעות מהותית לבחירת המונח "אב" על פני "אם". ראו: תשובות הרי"ף, סימן א.
- ^ צמדי מילים אלו הם שמות אפונימיים לכלל ההיסק, הנובעים מהשימוש השוטף בכלל זה במשנה ובתלמוד, כפי שיפורט בהמשך.
- ^ ראו למשל פירוש רש"י לתלמוד בבלי, מסכת שבת, דף כ"ו, עמוד ב', בפסקה ופרט; וזו גם שיטת הראב"ד בפירושו לספרא, פרשה א, ה (ג), י"ג מידות דרבי ישמעאל.
- ^ ר"ש מקינון, ספר הכריתות, "בתי מידות", בית ג; הליכות עולם, שער ד.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ל"ה, עמוד א'. על אף שישנה שיטה ששני כתובים הבאים כאחד מלמדים, אך שלושה כתובים הבאים כאחד לכל הדעות לא מלמדים.
- ^ .ספר ויקרא, פרק ט"ו, פסוק ד'.
- ^ ספרא, פרשה א, ה (ג), י"ג מידות דרבי ישמעאל.
- ^ רבי ישראל יעקב חגיז, תחילת חכמה.
- ^ מכילתא דרבי ישמעאל, פרשת בא, יג, יג.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ס"ה, עמוד ב'.
- ^ משנה, מסכת בבא קמא, פרק א', משנה א', ובתלמוד שם.
- ^ פירוש תוספות על תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ג', עמוד א', בפסקה מה ירק.
- ^ בהדלקת הנרות, העובדה כי הציווי הוא לשעתו היא מכך שנכתב "ויעש כן אהרן" (ספר במדבר, פרק ח', פסוק ג'), והעובדה שהוא לדורות היא מכך שנכתב "חוקת עולם" (ספר ויקרא, פרק כ"ד, פסוק ג'). בשילוח טמאים, הציווי לשעתו כי נכתב "וישלחו אותם" (ספר במדבר, פרק ה', פסוק ד'), והציווי לדורות כי נכתב גם שם "לחוקת עולם" (ספר במדבר, פרק י"ט).
- ^ ספרא, פרשה א, ו (ד), י"ג מידות דרבי ישמעאל; תלמוד ירושלמי, מסכת בבא קמא, פרק א', הלכה א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף ב', עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף מ"ו, עמוד א', ובפירוש בעלי התוספות שם, בפסקה אמר. לעומת זאת מדברי רש"י בפירושו לתלמוד בבלי, מסכת נידה, דף ל"ז, עמוד ב' בפסקה הקישן הכתוב, ניכר כי הפרכה זו היא כנגד גזרה שווה ולא כנגד בניין אב.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ל"ב, עמוד א'; תלמוד בבלי, מסכת מכות, דף ד', עמוד ב'.
- ^ פירוש תוספות לתלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ל"ב, עמוד א' בפסקה שכן.
- ^ 1 2 חידושי הריטב"א לתלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ל"ב, עמוד א', בפסקה ורבינו.
- ^ חידושי השיטה מקובצת על מסכת כתובות, דף לב עמוד א.
- ^ ר"ש מקינון, ספר הכריתות, "בתי מידות", בית א.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ל"ד, עמוד ב' בפירוש רש"י, בפסקה בשלמא; תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ל"ה, עמוד א' בפירוש רש"י, בפסקה למען תהיה.
- ^ גינת ורדים, כלל יג.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ל"ה, עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף מ"ט, עמוד א'.
- ^ 1 2 תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף נ"א, עמוד א'.
- ^ פירוש רש"י על תלמוד בבלי, מסכת שבועות, דף ט', עמוד ב', בפסקה שעיר ובפירוש תוספות באותו מקום, בפסקה הואיל.
- ^ הליכות עולם, שער ד, פרק ב; מידות אהרון, פרק ב, חלק ט; של"ה, תורה שבעל פה, "מדת קל וחומר"; שושנת העמקים, כלל א; גינת ורדים, כלל יח.
- ^ רבי חיים ויטאל, פרי עץ חיים, שער עולם העשיה - פרק ו.
- ^ הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שמונה קבצים, באור הנהגת נצח והוד, רנ"ג.