בנדיקוט חוטמני
בנדיקוט חוטמני (שם מדעי: Perameles nasuta) הוא מין כיסאי בסוג בנדיקוט שחי במזרח אוסטרליה. הוא תואר מדעית בשנת 1804 ולו שני תת-מינים. הבנדיקוט מתאפיין בפרווה חומה, ראש משולש וחרטום מוארך במיוחד שהעניק לו את שמו. הוא חי בבתי גידול מגוונים ופעיל בשעות הלילה. אף על פי שהבנדיקוט מוגדר כאוכל-כל תזונתו העיקרית מורכבת מחסרי חוליות. המין הסתגל לחיים בסביבה כפרית ועירונית, ומותיר אחריו נזקים בדמות חפירות רבות בשדות, גינות, חצרות ומדשאות ופגיעה בגידולים שונים. הבנדיקוט החוטמני הוא המין הגדול והנפוץ בסוגו.
 בנדיקוט חוטמני
| |
|---|---|
בנדיקוט חוטמני
| |
| מצב שימור | |
 | |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | בעלי חיים |
| מערכה: | מיתרניים |
| על־מחלקה: | בעלי ארבע רגליים |
| מחלקה: | יונקים |
| סדרה: | בנדיקוטאים |
| משפחה: | בנדיקוטיים |
| סוג: | בנדיקוט |
| מין: | בנדיקוט חוטמני |
| שם מדעי | |
 Perameles nasutaסנט-אילר, 1804 | |
| תחום תפוצה | |
| |
| |
טקסונומיה
עריכההבנדיקוט החוטמני הוא אחד מתוך 3 מינים הקיימים כיום בסוג בנדיקוט, לצד בנדיקוט סרוג מזרחי ובנדיקוט סרוג מערבי (המין הרביעי - בנדיקוט מדברי - נכחד במהלך המאה ה-20). מבחינה גנטית, הוא קרוב בעיקר למין בנדיקוט סרוג מזרחי. האנטומולוג הצרפתי אטיין ז'ופרואה סנט-אילר תיאר את המין לראשונה בשנת 1804, ומשמעות השם המדעי שלו היא: "גירית-כיס ארוכת-אף". שתי דגימות נוספות ששייכות למין זה תוארו בתחילה בתור מינים נפרדים ב-1825 וב-1841.
לבנדיקוט החוטמני שני תת-מינים:
- P. n. nasuta - הנפוץ יותר. מצוי לאורך קו החוף המזרחי והדרום-מזרחי.
- P. n. pallescens - מצוי בקו החוף הצפון-מזרחי.
תיאור
עריכה
הבנדיקוט החוטמני הוא כיסאי דמוי חולדה או טנרק, והמין הגדול בסוגו. גופו גוצי וקומפקטי עם תנוחה שפופה, ראשו חרוטי, ואוזניו מחודדות וזקופות. סימן ההיכר של המין הוא חוטמו המחודד שארוך יותר מכל מיני הבנדיקוטים האוסטרלים. זנבו קצר ודקיק, טפריו ארוכים, וחלק מהאצבעות ברגליו האחוריות סינדקטיליות.
אורך ראשו וגופו של הבנדיקוט החוטמני 40–50 סנטימטרים, אורך זנבו 12–16 סנטימטרים ומשקלו 1-0.8 קילוגרם לזכר ו-706 גרם לנקבה. הכיס של הנקבה מכיל 8 פטמות ונפתח אחורנית.
הפרווה של הבנדיקוט החוטמני נוקשה וזיפית, והיא נבדלת מהמינים האחרים בהיותה חדגונית וכהה למדי. צבעה הכללי חום-אפרפר, חום בהיר או חום חולי, והיא שזורה בשערות שחורות, לבנות וזהובות. הגפיים, הסנטר, המותניים והצד התחתון של הגוף בצבע לבן-שמנת, בעוד שהגב והחרטום עשויים להתכהות. הפסים השחורים בפלג הגוף האחורי שאופיינים למינים בסוג נעדרים לרוב אצל הבנדיקוט החוטמני או דהויים במיוחד. החוטם, פנים האוזניים והכפות ורודים, והזנב משחיר בקצהו.
תפוצה
עריכההבנדיקוט החוטמני אנדמי למזרח אוסטרליה; טווח התפוצה שלו משתרע לאורך קו החוף המזרחי, מדרום-מזרח ויקטוריה דרך מזרח ניו סאות' ויילס וטריטוריית הבירה האוסטרלית וכלה בחצי האי כף-יורק שבקווינסלנד. המין חי במגוון רחב של בתי גידול, כולל יער אקליפטוס פתוח, יער גשם טרופי, יער גדותיים, חורש ים-תיכוני, בתה, ביצות, סוואנה וסביבה עירונית. המין מצוי במישורים, שפלות ומדרונות הרריים ברום 1,400 מטר מעל פני הים. כמות המשקעים המינימלית בבית הגידול שלו היא 750 מילימטר לשנה.
אקולוגיה
עריכה
הבנדיקוט החוטמני פעיל בעיקר בשעות הלילה, ומבלה את שעות היום במנוחה בקינים עשויים עשב ועלים. הקינים מוסווים בתוך הצמחייה הצפופה ויש להם כניסה אחת או שתיים. בשעות הפעילות הליליות הבנדיקוט יוצא לתור אחר מזון בשטחים פתוחים, ונסוג עם שחר לתוך הסבך או היער; חלק משמעותי משעות הפעילות מוקדש לחפירה או נבירה באדמה, והוא מותיר אחריו גומות חרוטיות רבות. הבנדיקוט חי בבדידות בטריטוריה קבועה, ואינטראקציה עם בני מינו מתרחשת בעיקר בהקשר של רבייה.
אף על פי שהבנדיקוט ניזון בעיקר מחרקים וחסרי חוליות אחרים, הוא מוגדר כאוכל-כל, ותזונתו כוללת בין השאר ביצים, פירות, זרעים, פטריות, שורשים ואפילו מכרסמים קטנים. הבנדיקוט מאתר טרף מן החי באמצעות חוש השמיעה, ופריטי מזון תת-קרקעיים באמצעות חוש הריח וחפירה באדמה.
הטורפים של הבנדיקוט מגוונים, וכוללים בין השאר דינגו, שועל אדום, חתול הבית, דורסי לילה ונחשים. הפרווה החדגונית מספקת לו הסוואה בבית הגידול המיוער והחשוך.
הבנדיקוט מתרבה לאורך השנה ללא עונה קבועה, עם שיאי המלטות בספטמבר ואוקטובר. הנקבה מונגומית לעומת הזכר הפוליגמי. ההיריון הוא בין הקצרים ביונקים, ונמשך 12.5 ימים בלבד. הבנדיקוטית ממליטה שגר של 1–5 ולדות (3-2 בממוצע), שזוחלים מיד לאחר הלידה לתוך הכיס ונצמדים לאחת מ-8 הפטמות שבתוכו.
הניתוק הראשון מהפטמה מתרחש בגיל חודש, והגמילה המוחלטת היא בגיל חודשיים. הגורים נותרים זמן קצר לצידה של האם ואז הופכים לעצמאיים. לרוב, הנקבה מתעברת מיד לאחר גמילת הגורים, והיא עשויה להמליט עד 4 פעמים בשנה. הנקבה מגיעה לבגרות בגיל 3 חודשים, והזכר בגיל 4–6 חודשים. רק 20% מהגורים מצליחים לשרוד עד הבגרות.
תוחלת החיים המקסימלית של המין היא 5.6 שנים. גורמי התמותה העיקריים הם טריפה על ידי טורפים פולשים ודריסה בכבישים.
מצב
עריכההבנדיקוט החוטמני מסווג על ידי הרשימה האדומה של IUCN במצב השימור ללא חשש (LC), עקב תפוצתו הרחבה, אוכלוסייתו הגדולה, התרחשותו באזורים מוגנים רבים, הסתגלותו לאזורים עירוניים וחוסר אינדיקציה לירידה משמעותית במספרים. האוכלוסיות הדרומיות חוות ירידה בעיקר כתוצאה מאובדן בית גידול למטרות חקלאות ותעשיית העץ, טריפה על ידי טורפים פולשים (שועל אדום וחתול הבית), ושינויים במשטרי אש שמובילים להתפרצות שריפות בר גדולות.
קישורים חיצוניים
עריכה
- בנדיקוט חוטמני, באתר ITIS (באנגלית)
- בנדיקוט חוטמני, באתר NCBI (באנגלית)
- בנדיקוט חוטמני, באתר Animal Diversity Web (באנגלית)
- בנדיקוט חוטמני, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)
- בנדיקוט חוטמני, באתר GBIF (באנגלית)
תמונות של בנדיקוט חוטמני בפליקר.
הערות שוליים
עריכה- ^ בנדיקוט חוטמני באתר הרשימה האדומה של IUCN