בניית המשכן

בניית המשכן הוא תהליך בנייתו של המשכן שהוקם ידי בני ישראל בעת נידודם במדבר. בניית המשכן החלה לאחר יום הכיפורים בשנה הראשונה ליציאת מצרים והוקם בראש חודש ניסן בשנה השנייה. תיאור בניית המשכן מתואר בתורה בפרשות כי תשא, ויקהל, פקודי.

הציווי על הבניה

על פי המסופר בספר שמות, את הציווי להקים את המשכן קיבל משה עוד בהיותו על הר סיני, קודם קבלת לוחות העדות. הציווי מובא במלואו, בפירוט, לאורך כשבעה פרקים בפרשות תרומה ותצווה, כאשר לכל חלק ישנו פתיח וסיום.

הציווי פותח בתיאור התרומות שאותן יש לקחת מבני ישראל, שישמשו לצורך בניית המשכן. לאחר מכן מפורטים דיניהם של שלושת הכלים שנועדו לפנים המשכן - הארון, השולחן והמנורה. בסיום תיאור כלים אלה, מתואר מבנה אוהל המשכן, ולכך נסמכים גם ציווי עשיית הפרוכת והמסך לפתח המשכן. לאחר מכן מופיע ציווי בניית מזבח העולה שנועד להיות בחצר המשכן, ועל בניית החצר עצמה. בכך מסתיים חלקה הראשון של פרשת הציווי על הקמת המשכן.

החלק השני פותח בציווי להביא שמן למאור עבור הדלקת המנורה, ומשם עובר לדיני הכהונה, שבכללם בגדי הכהונה וטקסי קידוש הכהנים. אגב קידוש הכהנים מוזכר גם הציווי אודות משיחת המזבח וחנוכתו. הדין החותם את גוף הציווי הוא דין קורבן התמיד, ובסיום הצווי נאמר:

עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם, פֶּתַח אֹהֶל-מוֹעֵד לִפְנֵי ה', אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם. וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי. וְקִדַּשְׁתִּי אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ, וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ לְכַהֵן לִי. וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים. וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם: אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם.

— ספר שמות, פרק כ"ט, פסוקים מ"ב–מ"ו

לציווי העיקרי נספחים כמה ציוויים נוספים המובאים בהמשך, ובהם תיאור מפורט של מזבח הקטורת, דין מחצית השקל וכיור הנחושת (בפירוט דומה לזה של מזבח הקטורת). לאחר סיום כל ציווי הכלים, בא הציווי על הכנת שמן המשחה ומשיחת כל הכלים כהכנה לשימוש בהם, וכן ציווי אודות הכנת קטורת הסמים והקטרתה.

הציווי בנוגע למשכן נחתם בשני ציווים כלליים אודותיו - האחד באשר למינוי העוסקים במלאכה, והשני בנושא שבת. הציווי אודות השבת, מודגש גם בחתימת הפרשה, ונועד, לדעת כמה פרשנים, לסייג ולאסור על עשיית מלאכת המשכן ביום השביעי המקודש, למרות חשיבותה של הקמת המשכן.

נאום משה

בחלקו האחרון של ספר שמות, בפרשות ויקהל פקודי, מוזכרר נאומו של משה וכן תיאור הקמת המשכן בפועל, תיאור שנמשך עד לפרקים הראשונים בספר ויקרא.

סדר הדברים בנאומו של משה שונה מזה של ציווי ה'. את נאומו פותח משה במצוות השבת ובציווי על התרומה תוך פירוט לאיזה צורך ישמש כל חלק בתרומה בפועל, ולאחר מכן מפרט את הרכב המשכן וכל כלי המשכן שאותם יש לבנות (תוך יצירת הבדל בין מזבח העולה למזבח הקטורת, בידול שלא הוזכר בציווי ה' המקורי ומסביר למה משמש כל מזבח) וקריאה לכל האומנים לבוא לעזור בעבודת המשכן. לאחר תיאור התרומות שהגיעו, מכריז משה על מינויים של בצלאל בן אורי ואהליאב בן אחיסמך לניהול בניית המשכן. לעבודה הצטרפו כל האומנים והטווים המוכשרים ביותר לעבודת הבניה. המקרא ממשיך ומספר כי התרומות שהתקבלו היו רבות יותר מהדרוש, עד כדי שמשה הוצרך לצוות לחדול מהבאת תרומות.

בפרשת כי תשא, בה נזכר חטא העגל, נמצאת למעשה בין ציווי אלוהים על בניית המשכן, לבין נאום משה ובניית המשכן בפעול. משמעות הימצאותו של סיפור חטא העגל בתווך נידון בהרחבה על ידי מפרשי המקרא. דעתו של רש"י, בעקבות חלק מחז"ל, היא כי "אין מוקדם ומאוחר בתורה", וכי למעשה הציווי הראשוני על הקמת המשכן ניתן למשה אך ורק לאחר חטא העגל וכתוצאה שלו. לעומת גישה זו, מרבית פרשני הפשט, ובראשם הרמב"ן וראב"ע, קוראים את הפסוקים כסדרם וטוענים כי חטא העגל אכן עמד בתווך, בין הציווי על הקמת המשכן ובין נאומו של משה אודות הציווי וביצועו.

בניית והקמת המשכן

בהמשך פרשת ויקהל וכמעט עד סוף פרשת פקודי מתוארת העבודה שנעשתה בפועל בבניית המשכן. בניגוד לציווי שבו צווה קודם כל על הכלים ולאחר מכן על בניית המשכן עצמו, בבניה בנו קודם כל את המשכן ורק אחר כך את הכלים. תחילה בתפירת היריעות העשויות משש משזר, תכלת, ארגמן, ותולעת שני. בהמשך הקרשים, אדניהם, בריחיהם, וטבעותם. הפרוכת, המפרידה בין הקודש לקודש הקודשים. המסך לפתח האוהל ועמודיו. לאחר מכן תיאור בניית כלי המשכן: ארון הברית שעשוי מעץ ומצופה זהב מבפנים ומבחוץ ועליו הכפורת והכרובים. שולחן לחם הפנים עשוי מעץ ומצופה זהב, ובעל זר מסביב, וכל כלי השולחן. המנורה שעשויה זהב כולה. מזבח הקטורת שעשוי עץ מצופה זהב. החצר והכלים שבחוץ: מזבח העולה העשוי מלוחות עץ וחלול מבפנים ומצופה נחושת וכל כליו. הכיור שעשוי מנחושת. החצר בגודל של מאה על חמישים אמה שמגודרת בעמודי עץ שעומדים בכנים מנחושת. בסוף תיאור הבניה מובא סיכום של כל החומרים ששימשו לבניית המשכן. לאחר הסיכום מופיע תיאור של הכנת בגדי הכהונה, ומסתתים בפסוק:

וַתֵּ֕כֶל כׇּל־עֲבֹדַ֕ת מִשְׁכַּ֖ן אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וַֽיַּעֲשׂוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כְּ֠כֹ֠ל אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהֹוָ֛ה אֶת־מֹשֶׁ֖ה כֵּ֥ן עָשֽׂוּ

— ספר שמות, פרק ל"ט, פסוק ל"ב

בני ישראל הביאו את כל חלקי המשכן אל משה ומשה בירך אותם על עבודתם. רש"י מסביר שהם לא הצליחו להרכיב אותו ולכן הביאו אותו אל משה שירכיב אותו והקב"ה סייע למשה על מנת שיהיה חלק מהקמת המשכן.

הקמת המשכן

בסיומו של התיאור המפורט מצווה ה' את משה להקים את המשכן בראש חודש ניסן, למשוח אותו ואת כל כליו, וכן את אהרן ובניו. הקמת המשכן מתוארת בפסוקים האחרונים של ספר שמות, המסתיימים בתיאור גילוי השכינה על אוהל מועד.

שבעת ימי המילואים

ערך מורחב – שבעת ימי המילואים

תיאור המשיחה של הכלים ואהרון ובניו ותחילת העבודה, הנעדר מספר שמות, מופיע בהמשך הסיפור, לאחר סדרת ציוויים אודות הקורבנות, המופיעים בספר ויקרא, בתיאור שבעת ימי המילואים בהם משה חונך את אהרון ובניו בכהונה, מושח את כל כלי המשכן ואת אהרון ובניו בשמן המשחה.

למעשה בכל אחד מימי המילואים מעשו מספר טקסים על מנת להכין את הכהנים ואת המקדש וכליו לצורך העבודה:

1. הקהלת העם.

2. רחיצה והלבשת אהרון.

3. משיחה בשמן והלבשת בני אהרון.

4. הקרבת פר חטאת.

5. איל העולה.

6. איל המילואים.

7. הזאת הדם ושמן המשחה על אהרון ובניו ובגדיהם ואכילת הקורבנות.

בשבעת ימי המילואים אהרון ובניו הביאו את הקרבנות ומשה הקריב אותם בפועל. בסיומם, ביום השמיני, נכנסו אהרון ובניו לשרת במשכן והביאו קרבנות מיוחדים גם ביום זה שהפעם הם יקריבו: עגל לחטאת (לכפר על חטא העגל) ואיל לעולה.

בנוסף גם בני ישראל עצמם הביאו קרבנות: שעיר עיזים לחטאת, עגל וטלה לעולה ,שור ואיל לשלמים וקרבן מנחה מעורבת בשמן. אהרון הקריב את קרבנותיו ואת קרבנות העם.

לאחר סיום הקרבתם אהרון ברך את העם בברכת כהנים, ומשה ואהרון יצאו מהמשכן וברכו את העם ומיד ירדה אש מהשמים ואכלה את כל הקרבנות שעל המזבח. לאחר ירידת האש מסופר על מות נדב ואביהו בניו של אהרון והאיסור על הכהנים לשתות יין ושכר ולהתאבל על מתיהם.

בספר במדבר מובאת פרשת קורבנות הנשיאים שמהווה מעין המשך לתיאור חנוכת המשכן, אחרי היום השמיני שבו כל יום נשיא מקריב קרבנות משלו, וכך למעשה, קורבנות הנשיאים חותמים את חנוכת המשכן. כמו כן, הפרקים הראשונים של ספר במדבר מפרטים את דיני עבודת הלוויים, את כללי פריקת המשכן וטעינתו במסעות, ואת מקומו של המשכן העומד במרכז המחנה, הן בנסיעה והן בחנייה, בין מחנה שבט ראובן ומחנה שבט אפרים.