ברכות המצוות

ברכות המצוות הן ברכות שעל פי ההלכה נאמרות על עשיית המצוות. רובן של ברכות אלו תוקנו על ידי חז"ל, והן שייכות למערך הלכתי של ברכות הנאמרות בהזדמנויות שונות, כגון: ברכות הנהנין, ברכות ההודאה וברכות הראייה.

נוסח הברכה

לפתיחה האחידה של כל הברכות (”בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם...”) נוספות המילים ”אֲשֶׁר קִדְשָנוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִוָּנוּ...”. לאחר מכן, הברכה מסתיימת בהתייחסות למצווה הספציפית, לעיתים תוך שימוש בשם הפועל - לדוגמה, במצוות ציצית הסיום הוא "...וְצִוָּנוּ לְהִתְעַטֵּף בְּצִיצִית", ובמצוות ישיבה בסוכה הסיום הוא "...וְצִוָּנוּ לִישֵׁב בַּסֻּכָּה", ולעיתים בשם הפעולה - לדוגמה, לאחר נטילת ידיים: "...וְצִוָּנוּ עַל נְטִילַת יָדַיִּם".

ברכות על מצוות המיוחדות לכהנים פותחות במילים ”בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בִּקְדֻשָּׁתוֹ שֶׁל אַהֲרֹן...”.

המקור

כרוב הברכות, מקור החיוב לברכות המצוות אינו מהתורה אלא מדברי חכמים. חז"ל מצאו לכך רמז בתורה, בוידוי מעשר, בברכות התורה או בברכת המזון. למרות זאת, ישנן מצוות שחיוב הברכה עליהן הוא מדאורייתא. ברכות התורה, שהן הברכות הנאמרות על לימוד התורה, הן דוגמה אחת לכך. החיוב בברכות אלו נלמד במסכת ברכות, לדעת רמב"ן מפסוק בתורה. נושא 'ברכת המצוות' אינו מצוי במשנה [למעט אולי מסכת פסחים פ"י משנה ט] אלא רק בתוספתא.

זמן אמירת הברכה

עובר לעשייתן

ערך מורחב – עובר לעשייתן

ברכות המצוות יש לאומרן בדרך כלל "עובר לעשייתן", כלומר קודם לעשייתן סמוך לביצוען. לפי הרמב"ם, הרי"ף והגאונים קיים לכלל זה חריג אחד בלבד, אך לעדות אשכנז ומאוחר יותר לחלק מעדות ספרד, כנראה בעקבות השפעה אשכנזית, קיימים מספר חריגים. אחד הבולטים שבהם הוא הדלקת נרות שבת על ידי הנשים בערב שבת. לפי מנהג עדות אשכנז, וחלק מעדות ספרד, הנשים אינן מברכות לפני ההדלקה אלא מיד לאחריה. הסיבה לכך היא, שבאמירת הברכה הן מקבלות על עצמן את השבת, ומרגע זה אסור להן להדליק נרות. כאשר מדליק נרות השבת הוא גבר, שאינו מקבל את השבת בהדלקת הנרות, אלא בשלב מאוחר יותר - בדרך כלל בזמן אמירת "קבלת שבת" - הברכה נאמרת לפני ההדלקה. ביהדות ספרד המקורית לא ברכו על הדלקת נר של שבת לאחר ההדלקה אלא לפניה. הרמב"ם בעקבות הרי"ף והגאונים, כותב שאין ברכה שמברכים אותה לאחר העשייה חוץ מטבילתו של גר. גישתו מייצגת את מנהג ספרד הקדום. עדת תימן וחלק מהספרדים ממשיכים לנהוג כך בימינו.

מצוות שמברכים עליהן

לא על כל המצוות תקנו ברכה, והראשונים דנו מה הקריטריון הקובע על אלו מצוות מברכים. הרבה תשובות ניתנו לדבר, אבל אף אחת מהן לא מצליחה לתת גדר מדויק שכולל בתוכו את כל המצוות. הרשב"א כתב שאכן אין תשובה מדויקת לדבר, אך אנו נלך בדרך המסורת ונברך רק על מה שנהגו לברך.

התשובה שכוללת בתוכה את רוב החילוקים בין המצוות, היא שמברכים רק על מה שבעשיית המצווה נפטר האדם מהחובה במצווה זו. לדוגמה: מברכים על הנחת תפילין, על מילה או על הדלקת נרות, מכיוון שבכל אלו ברגע שעשו את המצווה כבר אין חובה לעשותה עוד פעם. לעומת זו לא נברך על מצוות אהבת ה' או יראת ה', ועל מצוות נתינת צדקה, מכיוון שבאלו החובה לקיום המצווה עודה בעינה גם לאחר שנתנו צדקה או יראנו מה'.

עוד תשובה שניתנה היא שעל מצווה שאין בה קום עשה לא מברכים. לדוגמה לא מברכים על השמטת כספים בשנת השמיטה.

קריטריונים נוספים שנאמרו הם שאין מברכים על מצווה התלויה בדעתו של אדם אחר, או שלא מברכים על מצוות שיש בהם קלקול לאדם אחר.

ברכת המצוות לפטורים מהמצווה

נחלקו הפוסקים האם אישה המקיימת מצווה שהיא פטורה ממנה (כגון מצוות עשה שהזמן גרמה), רשאית לברך עליה את ברכת המצוות, או שמא יש בכך ברכה לבטלה ואמירת דבר שקר מאחר שנשים לא נצטוו. הפוסקים הבולטים שנחלקו בעניין הם הרמב"ם ורבינו תם.

השולחן ערוך בעקבות הרמב"ם פסק להלכה שאין לנשים לברך על מצוות עשה שהזמן גרמא, והרמ"א פסק כדעת רבינו תם שרשאיות לברך. סברתו של הרמב"ם היא שנשים לא יכולות לומר "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו" שכן הן לא חויבו במצווה. נשים מעדות המזרח נוהגות שלא לברך.

אך ברמ"א פסק כדעת ר"ת שאף שהנשים פטורות יכולות לקיים המצווה ולברך אם ירצו. שכן הן שייכות בקיום המצווה ועובדה שהן מקבלות שכר על קיומן. וכן הוא מנהג האשכנזיות לברך.

קישורים חיצוניים

• אסופת מאמרים בנושא ברכת המצוות, באתר ספריית אסיף
• דוד הנשקה, "ברכת המצוות: הלכה ותולדותיה", סידרא כז/כח, תשע"ג, עמ' 27–109 (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)