ג'מאסין אל-ע'רבי
גַ'מַּאסִין אַל-עַ'רְבִּי (בערבית: جمّاسين الغربي) היה כפר ערבי מדרום לירקון, בתחומי תל אביב-יפו של ימינו. תושביו נמלטו במהלך מלחמת העצמאות.
| טריטוריה |
 המנדט הבריטי |
|---|---|
| מחוז | לוד |
| נפה | נפת יפו |
| שפה רשמית | ערבית |
| שטח | 1,365 דונם עות'מאני (1945) |
| סיבת נטישה | מלחמת העצמאות |
| תאריך נטישה | ינואר 1948 |
| יישובים יורשים | שכונות גבעת עמל ב' ובבלי בתל אביב |
| דת | מוסלמים |
| אוכלוסייה | |
| ‑ ביישוב לשעבר | 1,080 (1945) |
| קואורדינטות | 32°05′33″N 34°47′50″E / 32.092615°N 34.797134°E |
| אזור זמן | UTC +2 |
  | |
משמעות שם הכפר, "ג'מאסין", היא מגדלי ג'מוסים. "ג'מאסין אל-ע'רבי" הוא ג'מאסין המערבית[1]. כפר סמוך נקרא ג'מאסין א-שרקי הוא ג'מאסין המזרחית.
היסטוריה
עריכהמשמעות שם הכפר, "ג'מאסין", הוא מגדלי ג'מוסים, על שום עיסוקם של תושביו.[2] השבט נזכר לראשונה בתעודת הקדש של הסולטאן ביברס ממחצית מהמאה ה-13.[3] שבט הג'מאסין גם נזכר ברישומי מס עות'מאניים של שנת 1596 במחוז שכם. ברישומים צוינו מיסים ששילם על רעיית עדרי-תאו. בזמן השלטון המצרי במאה ה-19 (כיבוש בן עשר שנים) הגיעו לכפר מהגרים ממצרים ומסודאן[4].
על פי נתוני מפקד אוכלוסין 1931 של ארץ ישראל מנתה אוכלוסיית הכפר 566 איש. בסקר האוכלוסין שנערך בשנת 1945, הוערך מספר התושבים ב-1,080 נפש[5] שתאם גידול כללי בשיעור דומה של אוכלוסיית מישור החוף הערבית[6].
כלל שטח הכפר 1,365 דונם, מתוכם 714 בבעלות יהודית, 529 בבעלות ערבית ו-122 בבעלות ממשלתית[5]. עד תקופת שלטון המנדט הבריטי עסקו תושבי הכפר בעיקר בגידול ג'מוסים, ומשנות ה-20 התבססה כלכלת הכפר על משק חלב. חלק נוסף מהתושבים עסק בחקלאות וחלק עבדו כפועלים בפרדסי שרונה. הילדים למדו בבית הספר בשייח' מוניס.
במהלך המרד הערבי, באוגוסט 1936, תקפה ההגנה בכפר ובמקומות נוספים בתגובה לרצח שתי אחיות בית חולים ביפו, ארבעה יהודים ביערות הכרמל וילד בתל אביב, בחריגה כמעט בודדה ממדיניות ההבלגה אותה נקטה לאורך המאורעות[7].
בסוף 1947 היווה ג'מאסין אל-ע'רבי מובלעת ערבית בין תל אביב לרמת גן; את הכפר סבבו יישובים יהודיים וכל הדרכים אליו היו תחת פיקוח כוח המגן העברי. ב-25 בדצמבר 1947 פונה כליל הכפר הסמוך סומייל מתושביו, שנמלטו תחילה לג'מאסין. ב-7 בינואר 1948 ננטש גם ג'מאסין, אם כי באופן חלקי בלבד. שני הכפרים הללו פונו ככל הנראה בגלל הפחד מהתקפה יהודית. לדעת בני מוריס, הפליטים מסומייל "כנראה הדביקו את מארחיהם ב'קדחת הבריחה'" וגרמו למנוסת תושבי הכפר המארח.[8] כפי הנראה ננטש הכפר על ידי רבים מתושביו (ומפליטי סומייל שהשתכנו בו) בשל הכיתור. בינואר 1948 הערבים המעטים שנותרו בכפר יזמו את נטישתו ופנו להגנה, בבקשה שתקבל את השמירה עליו ותמנע בזיזתו בידי ערבים אחרים. היהודים ביקשו מהערבים שיחתמו על מסמך בו יכתב שהכפר נמסר לשמירתם מרצונם הטוב של הערבים, כדי למנוע אפשרות שיואשמו בגירוש הערבים, אך הערבים סירבו בטענה שחתימה כזאת תסכן את חייהם. אחרוני הערבים עזבו את המקום ללא הסכם, אך במגעים שנוהלו לאחר מכן, סוכם שהמקום ישמר גם ללא הסכם חתום. במהלך חודש פברואר 1948 כבר ישבו בכפר 170 עד 180 משפחות יהודיות.
ב-1948 שיכנה עיריית תל אביב-יפו בבתי הכפר פליטים יהודים ממדינות ערב שנאלצו לפנות את בתיהם באזורי הקרבות לאורך קו החזית בין תל אביב ליפו. עם הזמן הפך הכפר לשכונה מן המניין בעיר, שנקראה "גבעת עמל א'" מצדה המערבי של דרך נמיר ובצדו המזרחי נקראה "גבעת עמל ב'", ורוב תושביה היו מזרחים. הקרקע הועברה לרשות "מינהל מקרקעי ישראל" ועיריית תל אביב לפי חוק נכסי נפקדים. על העסקה להעברת קרקעות הכפר מידי המנהל ועיריית תל אביב לסולל בונה ללא הבטחת זכויות ליהודים שיושבו שם חתום יוסף ויץ. לאחר תום הקרבות ביקשה העירייה לפנות את התושבים מהשכונה ובשנת 1954 פנתה לבית המשפט בדרישה לפנות אותם כפולשים. בשנת 1961 ניתן פסק דין שאסר על העירייה לפנות את התושבים ללא מתן דיור חלופי ראוי[9].
בשנות ה-90 נהרסה גבעת עמל א' במסגרת פרויקט "פינוי-פיצוי" שבעקבותיו נבנו במקום מגדלי אקירוב. על חלק נוסף מאדמות הכפר נבנה חלק משיכון בבלי ופארק צמרת. פינוי תושבי גבעת עמל ב', לשם הכשרת הקרקע לבניית מגדלי יוקרה, לווה במאבק משפטי ממושך על גובה הפיצוי שיינתן להם. תושבי השכונה התגוררו מבתי פחונים וצריפים מוזנחים[10]. ב-15 בנובמבר 2021 פונו בכוח התושבים הנותרים בשכונה על ידי כוח שיטור גדול[11]. הפינוי בוצע לאחר שהתושבים הגיעו להסכמות עם תשובה ומשרד המשפטים - אולם ללא התחייבות בכתב של המדינה לקיום ההסכמות. עוד באותו היום נהרסו בתיהם[12].
שרידי בתים מן הכפר שנותרו בשני ריכוזים - האחד צפונית לדרך ההלכה, בין דרך נמיר לנתיבי איילון, והאחר בסביבת הרחובות אהבת ציון ואריה עקיבא - נהרסו לאחר פינוי תושבי השכונה.
בהליכים משפטיים
עריכהבתחיל 1948 נאלצו תושבי אזור הספר שבין תל אביב ליפו במלחמת השחרור לעזוב את מקום מגוריהם, והם הופנו על-ידי מחלקת הפיקוח העירונית ו"ההגנה" למבנים ריקים של הכפר העזוב ג׳מוסין. בשנת 1954 הגישה העירייה תביעת סילוק-יד נגד המערערים, כמסיגי גבול. הדיון הגיע עד לבית המשפט העליון, שדחה את תביעת העירייה[13].
קישורים חיצוניים
עריכה
הערות שוליים
עריכה- ^ רועי מרום,"ההתיישבות הערבית המחודשת באזור רעננה", בתוך: יצחק שטייגמן, משממה למושבה פורחת – רעננה – דגם להתיישבות פרטית בארץ ישראל (1981-1922), ירושלים, הוצאת יד יצחק בן-צבי, 2017, עמ' 437
- ^ רועי מרום,"ההתיישבות הערבית המחודשת באזור רעננה", בתוך: יצחק שטייגמן, משממה למושבה פורחת – רעננה – דגם להתיישבות פרטית בארץ ישראל (1981-1922), ירושלים, הוצאת יד יצחק בן-צבי, 2017, עמ' 437.
- ^ Roy Marom, Al-Sheikh Muwannis: Transformations in the Arab Countryside between the Mountainous Interior and the City of Jaffa, 1750-1848 הכפר אלשיח' מונס תמורות במרחב הכפרי הערבי בין שדרת ההר לעיר יפו 1948-1750, קתדרה, 2023-01-01, עמ' 16 -15
- ^ רבקה שפק ליסק, רוב המוסלמים בארץ במאה ה-19 ממוצא מצרי, באתר News1 מחלקה ראשונה, 14 ביוני 2017
- ^ 1 2 נתונים מסקר הכפרים (1945), שהוצגו מחדש בספר Hadawi, Village statistics 1945, Classification of Land and Area Ownership in Palestine, Beirut, 1970, ומהספר נסרקו לאתר PalestineRemembered.com.
- ^ הגאוגרף משה ברוור, במחקרו, "הגירה כגורם בגידול הכפר הערבי בארץ ישראל" (מרחבים 2, קובץ מרחבים בגאוגרפיה של ארץ ישראל והמזרח התיכון, 1975, 72-81) שעסק בהגירה של פועלים ממצרים בתקופת המנדט הבריטי והשתקעותם בעיקר במישור החוף, הגיע למסקנה שלפחות שליש מהגידול במספר הערבים תושבי מישור החוף בתקופת המנדט מקורו בהגירה ממצרים ולא נבע מריבוי טבעי או כתוצאה מהגירה פנימית של ערבים שעזבו את כפריהם בגליל ובשומרון והשתקעו באזור החוף היכן שאפשרויות התעסוקה היו טובות יותר. לעומתו, כותב בני מוריס בספרו "קורבנות - תולדות הסכסוך הציוני-ערבי", כי בשנות ה-30 "ניכר תהליך של התרוששות מתמדת בכפרי ההר ובערים שבתוך הארץ פנימה, שנתלווה לו מעבר אוכלוסייה אל עיבורי חיפה ויפו, שם צצו והתפרסו שכונות עוני"
- ^ בני מוריס, קורבנות, הוצאת עם עובד, 2003, עמ' 136
- ^ בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, עמ' 80–81.
- ^ יגאל לב, תושבי ג'מסין לא יפונו, מעריב, 14 באוגוסט 1961
- ^ הסיפור שמאחורי גבעת עמל ב', באתר TheMarker, 27 בספטמבר 2008
- ^ סיון חילאי, קורין אלבז-אלוש, תושבי גבעת עמל פונו, אבל כספי הפיצוי לא הגיעו; הם ישוכנו במלון בדרום ת"א, באתר ynet, 15 בנובמבר 2021.
- ^ דוד טברסקי, גבעת עמל, הסוף: הבתים פונו ונהרסו, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 15 בנובמבר 2021
- ^ ע"א 160/62 לוי, ו-2 אח נ' ראש העיר, חברי המועצה ובני העיר תל אביב-יפו
