ג'ק גילברט
ג'ק גילברט (באנגלית: Jack Gilbert; 28 בפברואר 1925 – 11 בנובמבר 2012) היה משורר אמריקאי, בין המוערכים והמשפיעים ביותר במאה ה-20.[1]
 | |
| לידה |
28 בפברואר 1925 פיטסבורג, ארצות הברית  |
|---|---|
| פטירה |
11 בנובמבר 2012 (בגיל 87) ברקלי, ארצות הברית |
| מדינה |
ארצות הברית |
| מקום לימודים |
אוניברסיטת פיטסבורג, אוניברסיטת המדינה בסן פרנסיסקו, Peabody High School |
| פרסים והוקרה |
מלגת גוגנהיים |
  | |
ביוגרפיה
עריכהגילברט נולד וגדל בפיטסבורג, פנסילבניה למשפחה ממעמד הביניים.[2] אביו נהרג בתאונה כשהיה בן 10.[3] בנעוריו נשר מבית הספר התיכון ועבד כמדביר, כפועל פלדה וכמוכר מדלת לדלת לפני שהתקבל, הודות לטעות פקידותית, לאוניברסיטת פיטסבורג. במהלך לימודיו פיתח עניין בשירה והחל לכתוב. הוא סיים תואר ראשון בספרות אנגלית ב-1954 ובהמשך השלים גם תואר שני באוניברסיטת סן פרנסיסקו, ב-1963.[4]
לאחר שסיים את התואר הראשון, נסע לפריז ועבד זמן קצר בהראלד טריביון לפני שעבר לאיטליה. הוא התגורר באיטליה שנתיים ואז עבר לניו יורק ולאחר מכן לסן פרנסיסקו, שם החלו למעשה חייו כמשורר. ספר השירה הראשון שלו, "Views of Jeopardy", יצא לאור ב-1962. הספר זכה בפרס המשוררים הצעירים של ייל (אנ'),[4] וגילברט זכה תוך זמן קצר להכרה בתחום.[5]
לאחר מכן התרחק מפעילות בסצנת השירה בסן פרנסיסקו וב-1964 עזב את ארצות הברית. הוא התגורר באנגליה, דנמרק ויוון לפני ששב לסן פרנסיסקו ב-1967.[6]
ב-1975 מונה למרצה ראשי לספרות אמריקאית במחלקת המדינה של ארצות הברית. המינוי הוביל לכך שיצא לסיור בן חמש עשרה מדינות, בהן עבד כמרצה וזכה בהזדמנות לשתף ספרות אמריקאית עם קהלים בינלאומיים.[7]
ספרי השירה שלו היו מעטים ופורסמו במרווחים גדולים זה מזה: ספרו השני, "Monolithos", שהיה מועמד לפרס פוליצר, יצא לאור ב-1982, עשרים שנה לאחר הספר הראשון. עם זאת, גילברט כתב ללא הרף ותרם לכתבי עת ספרותיים שונים ולמגזינים כדוגמת הניו יורקר.[6]
ב-1994 יצא לאור ספרו השלישי, "The Great Fires: Poems 1982-1992". בשנים 1999–2000 השתתף בתוכנית שהות סופר במכללת סמית' במסצ'וסטס. בתוכנית דומה לקח חלק ב-2004 באוניברסיטת טנסי, שם גם עבד כמרצה אורח.[8] ב-2005 פרסם את "Refusing Heaven", הנחשב לספרו המצליח ביותר, הן ביקורתית והן מסחרית. בעבור הספר עטור השבחים, זכה גילברט בפרס מבקרי הספרות הלאומי (אנ'), אחד מהפרסים הספרותיים היוקרתיים ביותר בארצות הברית. כך זכה להכרה רחבה יותר לקראת סוף הקריירה שלו.[9]
ב-2012 הוציא לאור את אוסף שיריו, שהיה מועמד לפרס פוליצר לשירה לשנת 2013. ועדת הפרס כתבה בנימוקיה כי הספר פורש בפני הקורא "חצי מאה של שירים, המשקפים את המחויבות של מחבר יצירתי לחיות חיים מלאים וכנים ולהפיק יצירה גלוית לב, המאירה את החוויה היומיומית בבהירות מדהימה".[10]
חיים אישיים
עריכהחלק גדול מעבודתו של גילברט עוסק ביחסיו עם נשים. בזמן שהותו באיטליה בשנות ה-50, הוא פגש את ג'אנה גלמטי, בת זוג המופיעה לעיתים קרובות ביצירתו. הקשר הסתיים לאחר שנה.
במהלך שנות החמישים המאוחרות ותחילת שנות השישים ניהל מערכת יחסים ארוכה ומשמעותית עם המשוררת לורה אולביץ' (אנ') בסן פרנסיסקו. לאולביץ' הייתה השפעה רבה על יצירתו המוקדמת; למעשה, חלק ניכר מהסגנון האופייני לו, שבזכותו נודע לאחר מכן, הגיע ישירות ממנה, וספרו הראשון הוקדש לה.[11]
ב-1962 הכיר את המשוררת לינדה גרג, שהייתה אז בת תשע עשרה ותלמידתו באוניברסיטת סן פרנסיסקו. השניים היו בזוגיות במשך שמונה שנים. גרג נותרה חברת נפש וההשפעה הרווחת והנוכחת תמיד בחייו וביצירתו של גילברט במשך חמישה עשורים. "היא הייתה האדם הכי יקר בחיי", אמר פעם. "היא האדם הכי חשוב לי בעולם".[12]
בשנות ה-70 הכיר ונישא למיצ'יקו נוגאמי,[13] פסלת ומורה ליפנית שהייתה צעירה ממנו ב-21 שנים. נוגאמי נפטרה מסרטן בגיל 36, בשנת 1982.[14] רבים משיריו הבאים נכתבו בהשראת זיכרונה של מיצ'יקו,[15] ונאמר עליו כי מעולם לא התגבר על האובדן.[16]
ג'ק גילברט נפטר בגיל 87 ב-13 בנובמבר 2012 בברקלי, קליפורניה לאחר מאבק ארוך במחלת האלצהיימר.[4]
שירתו
עריכהשירתו של ג'ק גילברט ידועה בישירותה, בהירותה ובעומקה הרגשי, וביכולתה לפנות למגוון רחב של קוראים.[1] יצירותיו התבוננו במציאות האוניברסלית הגדולה של אהבה ומוות.[17] הוא כתב בצורה משכנעת על תשוקה, אובדן ובדידות, ושיריו מלאים בתחושת פליאה אודות הקיום והיכולת למצוא בו אושר - למרות היגון, המאבק והניכור. בכך, משקפת עבודתו קבלה ואישור עמוק של העולם על כל היבטיו.[18]
הסופרת והמבקרת מייגן או'רורק (אנ') כתבה ב-2005: "גילברט הוא לא רק משורר מדהים. הוא המשורר שעומד מחוץ לזמנו, מתרגל פואטיקה של טוהר בעולם צורם מתמיד".[12]
גילברט עצמו אמר, כי הדברים היחידים הראויים באמת לכתוב עליהם הם אלה: "אהבה, מוות, האדם, סגולה, טבע, עוצמה, מצוינות, רוע, סבל, אומץ, מוסר. מהם החיים הטובים. מה זה כבוד. מי אני".[19]
קישורים חיצוניים
עריכה- ג'ק גילברט - מבחר משיריו, באתר קהילת Great Poets (באנגלית)
הערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 Weston Cutter, Infinite Books: The Collected Poems of Jack Gilbert « Kenyon Review Blog, The Kenyon Review, 2012-04-02 (באנגלית אמריקאית)
- ^ A Brief For The Defense | The Sun magazine, www.thesunmagazine.org (באנגלית)
- ^ The Ghost Inside, The Poetry Foundation
- ^ 1 2 3 Penner, John (14 בנובמבר 2012). "Jack Gilbert dies at 87; unconventional poet knew fame and obscurity". Los Angeles Times. ארכיון מ-30 בינואר 2022. נבדק ב-14 בנובמבר 2012.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Haglund, David (13 בנובמבר 2012). "Jack Gilbert, American Poet, Dies at 87". Slate. ארכיון מ-30 בינואר 2022. נבדק ב-14 בנובמבר 2012.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ 1 2 "About Jack Gilbert". Poets.org. ארכיון מ-10 בפברואר 2022. נבדק ב-24 במרץ 2022.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "The Art of Poetry No. 91" (באנגלית). Vol. Fall/Winter 2005, no. 175. 2005. ISSN 0031-2037. נבדק ב-2024-12-10.
- ^ Academy of American Poets, Jack Gilbert, Poets.org (באנגלית)
- ^ Academy of American Poets, Jack Gilbert, Poets.org (באנגלית)
- ^ The Pulitzer Prizes, web.archive.org, 2022-03-21
- ^ Gilbert, Jack (1962). "Views of Jeopardy", viii.
- ^ 1 2 O'Rourke, Meghan (9 במאי 2005). "The Recluse". Slate. ארכיון מ-18 באפריל 2021. נבדק ב-24 במרץ 2022.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Garner, Dwight (13 במרץ 2012). "'Collected Poems' by Jack Gilbert". The New York Times. ארכיון מ-28 באפריל 2021. נבדק ב-24 במרץ 2022.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Jack Gilbert". Poetry Foundation. ארכיון מ-10 בפברואר 2022. נבדק ב-24 במרץ 2022.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ The Ghost Inside, The Poetry Foundation
- ^ We must risk delight: The Poetry of Jack Gilbert, Daily Kos (באנגלית)
- ^ Bruce Weber, Jack Gilbert, a Poet Whose Words Transformed Lives, Is Dead at 87, The New York Times, Nov 14, 2012
- ^ Astley, Neil (2012-11-20). "Jack Gilbert obituary". The Guardian (באנגלית בריטית). ISSN 0261-3077. נבדק ב-2024-12-04.
- ^ Garrison Keillor, Getting Old, The Writer's Almanac, Feb 17, 2014