ג'ק ניקולסון

ג'ק ניקולסון
Jack Nicholson
	ניקולסון, 2001
לידה	22 באפריל 1937 (בן 87); ניו יורק, ארצות הברית
שם לידה	John Joseph Nicholson
מדינה	ארצות הברית
תקופת הפעילות	1955–2010 (כ־55 שנים)
מקום לימודים	אולפן השחקנים; Manasquan High School; The Center for Early Education ;
בן או בת זוג	אנג'ליקה יוסטון (1973–1990); Rebecca Broussard (1989–1994); Sandra Knight; Winnie Hollman; סוזן אנספק ;
צאצאים	Jennifer Nicholson, Lorraine Nicholson, Ray Nicholson, Honey Hollman, Caleb Goddard, Tessa Gourin
פרסים והוקרה	3 פרסי אוסקר ; 6 פרסי גלובוס הזהב ; 3 פרסי באפט"א ; 1 פרס גראמי ; 1 פרס גילדת שחקני המסך
	פרופיל ב-IMDb

ג'ון ג'וזף "ג'ק" ניקולסון (באנגלית: John Joseph "Jack" Nicholson; נולד ב-22 באפריל 1937) הוא שחקן, תסריטאי, במאי ומפיק קולנוע אמריקאי. זוכה שלושה פרסי אוסקר (השחקן שזכה במספר הגדול ביותר של פרסי אוסקר, יחד עם דניאל דיי-לואיס וולטר ברנן), שישה פרסי גלובוס הזהב, שלושה פרסי באפט"א, פרס גראמי ופרס גילדת שחקני המסך. ידוע במיוחד בגילום דמויות ציניות, נוירוטיות, עצבניות ולעיתים גם מטורפות. ניקולסון היה מועמד 12 פעמים לפרס האוסקר וזכה בו שלוש פעמים, בסרטים קן הקוקייה, תנאים של חיבה והכי טוב שיש.

ביוגרפיה

ניקולסון נולד בעיר ניו יורק שבארצות הברית, למשפחה נוצרית-קתולית. גדל בעיר נפטון, ניו ג'רזי. כילד מחוץ לנישואים, גודל על ידי סבתו אך סבר כי היא אמו; אמו התחזתה לאחותו הגדולה. רק בבגרותו נחשף לאמת.

הוא החל את הקריירה שלו כשחקן, כותב ומפיק קולנוע עם הבמאי רוג'ר קורמן שנודע ביצירת סרטים פשוטים וזולים, שהעניקו נקודת זינוק לשחקנים וליוצרים מתחילים.

פריצת הדרך שלו באה בגיל מאוחר יחסית, כאשר גילם תפקיד משנה בסרט "אדם בעקבות גורלו" בשנת 1969, וזכה במועמדות ראשונה לפרס האוסקר לשחקן משנה. בהמשך שיחק בתפקיד משנה בסרט "ביום בהיר אפשר לראות לנצח" מ-1970. באותה שנה קיבל בפעם הראשונה מועמדות לפרס האוסקר לתפקיד הראשי על משחקו בסרט "רסיסי חיים" בבימויו של בוב רפלסון. הוא המשיך ושיחק בתפקידים ראשיים בסרטים נועזים יותר, כמו "ידע הבשרים" מ-1971.

שנות השיא בקריירה

פריצת הדרך החשובה ביותר שלו באה בסרט "צ'יינהטאון" של רומן פולנסקי משנת 1974, בו גילם את תפקיד הבלש ג'ק גיטיס^[1]^[2]. שני סרטים חשובים נוספים בהם שיחק באותן שנים היו "קן הקוקייה" של מילוש פורמן משנת 1975 ו"הניצוץ" של סטנלי קובריק משנת 1980. הסרט הראשון קיבע את הדמות הצינית, חדת הלשון, שניקולסון חזר אליה פעמים רבות. שני האחרים קיבעו את דמותו האחרת, כאדם על סף הטירוף, שאליה שב פעמים רבות עוד יותר.

ניקולסון חזר מספר פעמים לשחק גם בתפקידים שנראו שונים ממכלול הדמויות הרגיל שלו, של גברים בגיל העמידה, שגילם ניכר בהם, כשהוא מאמץ לצורך תפקידים אלו סגנון משחק מאופק בהרבה, כמו ב"תנאים של חיבה" משנת 1983^[3], "הכבוד של פריצי" (1985) ו"אודות שמידט" (2002). במקביל, המשיך ניקולסון לגלם דמויות נוירוטיות או על סף הטירוף בסרטים כמו "באטמן" (1989), "המכשפות מאיסטוויק" (1987)^[4], "הכי טוב שיש" (1997) או "סדנה לעצבים" (2003).

בזכות תפקידו כ"ג'וקר" בסרט "באטמן" הפך ניקולסון לשחקן שהרוויח הכי הרבה על סרט, שכן שכרו של ניקולסון כלל גם תמלוגים על ההכנסות ממכירת מוצרים נלווים לסרט (מרצ'נדייז).

בשנת 1990 ביים את הסרט "ג'ק וג'ק", שהיה סרט המשך שאפתני ל"צ'יינהטאון", שלא זכה להצלחה^[5].

בשנת 1994 השתתף ניקולסון לצד השחקנית מישל פייפר בסרטו האפל של הבמאי מייק ניקולס, "זאב", אשר עסק בחוויה האורבנית כחוויה אפלה ובודדת. בסרט זה הופך ניקולסון בעקבות נשיכת זאב מסתורית לזאב בלילות, ומשליט צדק בסביבה הקרובה אליו באמצעות כוחותיו החדשים.

שנות ה-2000 ואילך

בשנת 2002 כיכב בקומדיה "אודות שמידט" שפתחה את פסטיבל הקולנוע בקאן באותה שנה^[6]. בשנת 2003 כיכב בקומדיה, "באהבה אין חוקים"^[7]. באותה שנה כיכב בקומדיה נוספת, "סדנה לעצבים", לצד אדם סנדלר, שזכתה להצלחה בקופות^[8].

בשנת 2006 גילם את פרנק קוסטלו, בוס במאפיה האירית, בסרטו זוכה-האוסקר של מרטין סקורסזה, "השתולים".

בשנת 2007 גילם ניקולסון את אדוורד פרימן קול, חולה סרטן עשיר לצידו של מורגן פרימן, בסרט "מתים על החיים" בבימוי רוב ריינר^[9]; הסרט זכה לביקורות נלהבות בעולם והצליח בקופות^[10]^[11].

בשנת 2010 השתתף בסרטו האחרון "איך אתם יודעים", קומדיה רומנטית בבימוי ג'יימס ל. ברוקס^[12].

בשנת 2013, דיווח המגזין "סטאר" כי ניקולסון סובל מאובדן זיכרון והפסיק למעשה להשתתף בסרטים, בלי שהודיע על כך רשמית^[13]. לאחר שבמשך עשור הוא הופיע בשלושה סרטים בלבד. אך ניקולסון טען מצדו כי הוא רק מפגין בררנות רבה יותר בבחירת התסריטים^[14]. בשנת 2017 הוכרז שניקולסון חוזר לשחק ויככב בעיבוד האמריקאי לסרט הגרמני "טוני ארדמן"^[15]. אך הפקת סרט זה בוטלה.

באוקטובר 2024, פורסם שניקולסון יקבל פרס על ידי היכל התהילה של הכדורסל וייכנס ל-"James F. Goldstein SuperFan Gallery" של ההיכל. ניקולסון יקבל את ההוקרה על תמיכתו בקבוצת הלוס אנג'לס לייקרס.^[16]

חיים אישיים

בחייו הפרטיים, ניקולסון ידוע לשמצה בחוסר יכולתו "להתיישב", הוא נכלל ברשימת "10 אגדות המין המובילות בעולם" של מגזין הגברים מקסים. הוא הוליד שישה ילדים מחמש נשים למרות שהיה נשוי פעם אחת בלבד. נישואיו היחידים של ניקולסון היו לשחקנית סנדרה נייט מ-1962 עד 1968, אם כי הם נפרדו כבר ב-1966. לבני הזוג הייתה בת אחת.

השחקנית סוזן אנספק, טענה שניקולסון הוא אבי בנה כיילב, יליד 1970. בשנת 1984, ניקולסון הצהיר כי אינו משוכנע שהוא אביו של כיילב, אך בשנת 1996, כיילב הצהיר כי ניקולסון הכיר בו כבנו, ושבין 1988 ל-1994, ניקולסון סיפק סיוע כספי לו למימון לימודיו בקולג'. ב-1998 בראיון למגזין "רולינג סטון" ניקולסון הכיר לראשונה בפומבי בכיילב כבנו והצהיר שהם מסתדרים "יפה עכשיו".

בשנים 1971 ו-1972 ניקולסון היה במערכת יחסים עם הזמרת מישל פיליפס, אשתו לשעבר של חברו הטוב דניס הופר, שבמהלכן היא סבלה מהפלה טבעית. מערכת היחסים הארוכה ביותר של ניקולסון הייתה 17 שנים עם השחקנית אנג'ליקה יוסטון, מ-1973 עד 1990. אם כי מערכת היחסים כללה מספר תקופות של חפיפה עם נשים אחרות, כולל נערת הבונד לשעבר ג'יל סנט ג'ון והדוגמנית הדנית ויני הולמן, איתה ניקולסון הוליד כביכול בת, אם כי ניקולסון מעולם לא הכיר בפומבי בילדה.

הקשר עם יוסטון הסתיים כאשר ניקולסון ניהל רומן והוליד ילד עם השחקנית רבקה ברוסארד. נולדו להם שני ילדים: הבת לוריין (נולדה ב-16 באפריל 1990) והבן ריימונד (נולד ב-1992). ניקולסון וברוסארד נפרדו ב-1994; באוגוסט של אותה שנה, לניקולסון הייתה לכאורה בת עם המלצרית ג'נין גורין. ניקולסון מעולם לא הכיר בילדה בפומבי.

החל מסוף שנות ה-90, ניקולסון היה ביחסים עם השחקנית לארה פלין בויל. השניים נפרדו בתחילה בשנת 2000, לאחר מכן ניקולסון נקשר לדוגמנית העל האנגלית קייט מוס. בשנת 2006, כשהיה בן 69, ניקולסון יצא עם השחקנית פז דה לה הוארטה, הצעירה ממנו ב-47 שנים.

ניקולסון הוא מעריץ של קבוצת הבייסבול ניו יורק יאנקיז וקבוצת הכדורסל לוס אנג'לס לייקרס. הוא מחזיק בכרטיס מנוי של לייקרס מאז 1970, כאשר במשך 25 שנים מושבו הוא ליד ספסלי היריב, והוא החמיץ מעט מאוד משחקים^[17].

בשנת 2008 הביע תמיכה פומבית בהילרי קלינטון בבחירות המקדימות לנשיאות ארצות הברית^[18].

פרסים והוקרה

עם שתים עשרה מועמדויות לפרסי אוסקר (שמונה לשחקן הטוב ביותר וארבע לשחקן המשנה הטוב ביותר), ניקולסון הוא השחקן הגברי המועמד ביותר בתולדות פרסי האוסקר. והוא זכה בשלושה פרסי אוסקר. הפרסים העיקריים האחרים שלו כוללים פרס גראמי, שלושה פרסי פרסי באפט"א ושישה פרסי גלובוס הזהב.

בשנת 2008 הוכנס ל"היכל התהילה של קליפורניה", מוסד שהוקם על ידי אשת המושל, מריה שרייבר, כדי לחלוק כבוד לדמויות שתרמו לעיצוב המדינה^[19].

פילמוגרפיה חלקית

"The cry baby killer" (סרט, 1958)
"חנות קטנה ומטריפה" (1960) בתפקיד וילבור פורס.
"The wild ride" (סרט, 1960)
"Too soon to love" (סרט 1960)
"Studs lonigan" (סרט 1960)
"Broken land" (סרט 1962)
"זעקת העורב" (1963)
"האימה" (1963)

" "Thunder island" (סרט 1963)

"The shooting" (סרט, 1966)
"ride in the whirlwind" (סרט, 1966)
"מלאכי השאול על גלגלים" (1967)
"פסיכדלי" (1968)
"אדם בעקבות גורלו" (1969) בתפקיד ג'ורג' הנסן.
"ביום בהיר אפשר לראות לנצח" (1970) בתפקיד יד פרינגל.
"רסיסי חיים" (1970) בתפקיד ארואיקה רוברט דופי.
"מקום בטוח" (1971)
"ידע הבשרים" (1971) בתפקיד ג'ונתן
"מלך האיים" (1972) בתפקיד דייוויד סטייבלר.
"הפרט האחרון" (1973) בתפקיד בודוסקי.
"צ'יינטאון" (1974) בתפקיד ג'ייק (ג'יי ג'יי) גיטיס.
"זהות גנובה" (1975) בתפקיד דייוויד לוקה.
"טומי" (1975) בתפקיד רופא מומחה.
"קן הקוקייה" (1975) בתפקיד רנדל פ. מקמרפי.
"The passanger" (סרט, 1975)
"הטייקון האחרון" (1976)
"דו-קרב במיזורי" (1976)
"goin' south" (סרט, 1978)
"הניצוץ" (1980) בתפקיד הסופר ג'ק טוראנס.
"הדוור מצלצל פעמיים" (1981) בתפקיד פרנק צ'יימברס.
"אדומים" (1981) זכייה בפרס באפט"א לשחקן הטוב ביותר בתפקיד משנה
"תנאים של חיבה" (1983) בתפקיד גארט ברידלאב.
"הכבוד של פריצי" (1985) בתפקיד צ'רלי פארטנה.
"צרבת" (1986) בתפקיד מקס פורמן.
"המכשפות מאיסטוויק" (1987) בתפקיד דריל ון הורן.
"משדרים חדשות" (1987)
"עשבי פרא" (1987)
"באטמן" (1989) בתפקיד ג'ק נאפייר/הג'וקר.
"ג'ק וג'ק (צ'יינהטאון 2)" (1990) בתפקיד ג'יי ג'יי ג'ייק גיטס.
"בחורים טובים" (1992) קולונל נייתן אר. ג'ייסוף.
"צרות עם גברים" (1992)
"הופה" (1992)
"זאב" (1994) בתפקיד ויל רנדל.
"שומר הדרך" (1995)
"כוכב של ערב" (1996)
"דם ויין" (1996) בתפקיד אלכס גייטס.
"הפלישה ממאדים" (1996) בתפקיד הנשיא ג'יימס דייל/ארטלנד.
"הכי טוב שיש" (1997) בתפקיד הסופר מלווין יודול.
"שבועה" (2001) בתפקיד השוטר ג'רי בלאק.
"אודות שמידט" (2002) בתפקיד האקטואר וורן שמידט.
"באהבה אין חוקים" (2003) בתפקיד הארי סנבורן.
"סדנה לעצבים" (2003) בתפקיד ד"ר באדי ריידל.
"השתולים" (2006) בתפקיד פרנק קוסטלו.
"מתים על החיים" (2007) בתפקיד אדוארד קול.
"איך אתם יודעים" (2010) בתפקיד צ'ארלס.

קישורים חיצוניים

ג'ק ניקולסון, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
ג'ק ניקולסון, באתר "אידיבי", מאגר הידע העברי לקולנוע ישראלי ועולמי
ג'ק ניקולסון, באתר AllMovie (באנגלית)
ג'ק ניקולסון, באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
ג'ק ניקולסון, באתר Box Office Mojo (באנגלית)
ג'ק ניקולסון, באתר Metacritic (באנגלית)
ג'ק ניקולסון, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
ג'ק ניקולסון, באתר AllMusic (באנגלית)
ג'ק ניקולסון, באתר MusicBrainz (באנגלית)
ג'ק ניקולסון, באתר Discogs (באנגלית)
ג'ק ניקולסון, באתר Songkick (באנגלית)
ג'ק ניקולסון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

^ אורי קליין, 40 שנה ל"צ'יינטאון": סוד ההפנוט של רומן פולנסקי, באתר הארץ, 27 ביוני 2014
^ אורון שמיר, זהו אחד הסרטים הגדולים בכל הזמנים, אפילו שהבמאי עבריין מין, באתר הארץ, 9 ביולי 2024
^ רחל נאמן, ביקורת - "רומן זעיר" - 'תנאים של חיבה', כותרת ראשית, 21 במרץ 1984
^ מאיר שניצר, איפה הליגה נגד השמצה? - "המכשפות מאיסטוויק"; במאי: ג׳ורג מילר; תסריט: מייקל כריסטופר, לפי רומן של ג'ון אפדייק, חדשות, 21 בספטמבר 1987
^ מלכה שמין, מי תהום, חדשות, 6 בספטמבר 1990
^ אורי קליין, קאן: ג'ק נשאר בקופסה, באתר הארץ, 26 במאי 2002
^ אורי קליין, יותר ניקולסון מניקולסון, באתר הארץ, 2 במרץ 2004
נסים דיין, ‏האמריקנים שוב בפריס, באתר גלובס, 26 בפברואר 2004
^ בגדאד בידינו, בואו לסרט, באפריל 2003 0000017f-eaa3-d3be-ad7f-faab86250000, באתר הארץ
נסים דיין, ‏עצבים ודמעות, באתר גלובס, 30 באפריל 2003
^ סוכנות הידיעות הצרפתית, ג'ק ניקולסון ומורגן פרימן בסרט של רוב ריינר, באתר הארץ, 11 ביולי 2006
^ אורון שמיר, עכבר העיר, ההצגה של פרימן וניקולסון, באתר הארץ, 5 בפברואר 2008
^ רויטרס, קומדיה על מוות עם ג'ק ניקולסון ומורגן פרימן מובילה בקופות בארה"ב, באתר הארץ, 13 בינואר 2008
^ אורי קליין, הסרט "איך אתם יודעים" - לא טוב, אבל גם לא הכי גרוע, באתר הארץ, 1 במרץ 2011
^ נירית אנדרמן, האם ג'ק ניקולסון עומד לפרוש ממשחק?, באתר הארץ, 5 בספטמבר 2013
^ מתן שירם, ‏הוליווד 2: האם ג'ק ניקולסון פורש ממשחק?, באתר גלובס, 13 באוקטובר 2013
^ ג'ק ניקולסון חוזר לקולנוע: יככב בעיבוד האמריקאי ל"טוני ארדמן", באתר הארץ, 8 בפברואר 2017
^ Tom Tapp, Jack Nicholson, Spike Lee & Billy Crystal To Be Honored By Basketball Hall Of Fame, Deadline, ‏2024-10-04 (באנגלית אמריקאית)
^ טל וולק, ‏רוצים כרטיס ל"סטייפלס סנטר" ליד ג'ק ניקולסון? תכינו 19 אלף דולר, באתר גלובס, 4 ביוני 2009
^ שירות רויטרס, ‏ג'ק ניקולסון בעד הילארי: העלה לרשת סרטון עם קטעים מסרטיו כדי לתמוך בה, באתר גלובס, 4 במרץ 2008
^ רויטרס, ג'יין פונדה וג'ק ניקולסון להיכל התהילה של קליפורניה, באתר הארץ, 4 בדצמבר 2008

תבניות ניווט – פרסי ג'ק ניקולסון

[1] אורי קליין, 40 שנה ל"צ'יינטאון": סוד ההפנוט של רומן פולנסקי, באתר הארץ, 27 ביוני 2014

[2] אורון שמיר, זהו אחד הסרטים הגדולים בכל הזמנים, אפילו שהבמאי עבריין מין, באתר הארץ, 9 ביולי 2024

[3] רחל נאמן, ביקורת - "רומן זעיר" - 'תנאים של חיבה', כותרת ראשית, 21 במרץ 1984

[4] מאיר שניצר, איפה הליגה נגד השמצה? - "המכשפות מאיסטוויק"; במאי: ג׳ורג מילר; תסריט: מייקל כריסטופר, לפי רומן של ג'ון אפדייק, חדשות, 21 בספטמבר 1987

[5] מלכה שמין, מי תהום, חדשות, 6 בספטמבר 1990

[6] אורי קליין, קאן: ג'ק נשאר בקופסה, באתר הארץ, 26 במאי 2002

[7] אורי קליין, יותר ניקולסון מניקולסון, באתר הארץ, 2 במרץ 2004
נסים דיין, ‏האמריקנים שוב בפריס, באתר גלובס, 26 בפברואר 2004

[8] בגדאד בידינו, בואו לסרט, באפריל 2003 0000017f-eaa3-d3be-ad7f-faab86250000, באתר הארץ
נסים דיין, ‏עצבים ודמעות, באתר גלובס, 30 באפריל 2003

[9] סוכנות הידיעות הצרפתית, ג'ק ניקולסון ומורגן פרימן בסרט של רוב ריינר, באתר הארץ, 11 ביולי 2006

[10] אורון שמיר, עכבר העיר, ההצגה של פרימן וניקולסון, באתר הארץ, 5 בפברואר 2008

[11] רויטרס, קומדיה על מוות עם ג'ק ניקולסון ומורגן פרימן מובילה בקופות בארה"ב, באתר הארץ, 13 בינואר 2008

[12] אורי קליין, הסרט "איך אתם יודעים" - לא טוב, אבל גם לא הכי גרוע, באתר הארץ, 1 במרץ 2011

[13] נירית אנדרמן, האם ג'ק ניקולסון עומד לפרוש ממשחק?, באתר הארץ, 5 בספטמבר 2013

[14] מתן שירם, ‏הוליווד 2: האם ג'ק ניקולסון פורש ממשחק?, באתר גלובס, 13 באוקטובר 2013

[15] ג'ק ניקולסון חוזר לקולנוע: יככב בעיבוד האמריקאי ל"טוני ארדמן", באתר הארץ, 8 בפברואר 2017

[16] Tom Tapp, Jack Nicholson, Spike Lee & Billy Crystal To Be Honored By Basketball Hall Of Fame, Deadline, ‏2024-10-04 (באנגלית אמריקאית)

[17] טל וולק, ‏רוצים כרטיס ל"סטייפלס סנטר" ליד ג'ק ניקולסון? תכינו 19 אלף דולר, באתר גלובס, 4 ביוני 2009

[18] שירות רויטרס, ‏ג'ק ניקולסון בעד הילארי: העלה לרשת סרטון עם קטעים מסרטיו כדי לתמוך בה, באתר גלובס, 4 במרץ 2008

[19] רויטרס, ג'יין פונדה וג'ק ניקולסון להיכל התהילה של קליפורניה, באתר הארץ, 4 בדצמבר 2008

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]


ניקולסון, 2001
לידה	22 באפריל 1937 (בן 87) ניו יורק, ארצות הברית ארצות הברית
שם לידה	John Joseph Nicholson
מדינה	ארצות הברית
תקופת הפעילות	1955–2010 (כ־55 שנים)
מקום לימודים	אולפן השחקנים Manasquan High School The Center for Early Education
בן או בת זוג	אנג'ליקה יוסטון (1973–1990) Rebecca Broussard (1989–1994) Sandra Knight Winnie Hollman סוזן אנספק
צאצאים	Jennifer Nicholson, Lorraine Nicholson, Ray Nicholson, Honey Hollman, Caleb Goddard, Tessa Gourin
פרסים והוקרה	3 פרסי אוסקר 6 פרסי גלובוס הזהב 3 פרסי באפט"א 1 פרס גראמי 1 פרס גילדת שחקני המסך
פרופיל ב-IMDb

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: ג'ק ניקולסון
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ג'ק ניקולסון