גיל סמסונוב
גיל סמסונוב (נולד ב-17 בדצמבר 1957) הוא פרסומאי ישראלי, שותף במשרד הפרסום "גליקמן שמיר סמסונוב" מקבוצת פובליסיס, ויושב ראש איגוד חברות הפרסום[1].
לידה |
17 בדצמבר 1957 (בן 66) זכרון יעקב, ישראל |
---|---|
מדינה | ישראל |
השכלה | אוניברסיטת תל אביב |
מקצוע | פרסומאי |
ביוגרפיה
עריכהסמסונוב נולד בזכרון יעקב למשפחה חקלאית ממייסדי המושבות הראשונות של העלייה הראשונה. בשנת 1975 התגייס לצה"ל ושירת כחמש שנים בחיל הים. הוא החל בקורס חובלים, המשיך בפיקוד בסטי"לים, בשירות כקצין מבצעים של בסיס אשדוד וכעוזר רל"ש ורל"ש מפקדי חיל הים מיכאל ברקאי וזאב אלמוג. במילואים היה קצין סיור אוויר ובהמשך יועץ אסטרטגי-תקשורתי של מפקדי חיל הים בדרגת רס"ן.
סמסונוב למד באוניברסיטת תל אביב תואר ראשון ותואר שני אותו סיים ב-1987 בהדרכתו של פרופסור יונתן שפירא. בהמשך לעבודת המ.א. שעסקה בדור המרד של אצ"ל ולח"י, המשיך מחקר שהסתיים בלימודי דוקטורט אחרי עשרים שנה בקינגס קולג׳ באוניברסיטת לונדון, בהנחיית ההיסטוריון פרופסור אפרים קארש.
באוניברסיטה נבחר כיו"ר אגודת הסטודנטים מדעי החברה באוניברסיטת תל אביב, יו"ר תאי הסטודנטים של הליכוד (1983). בעשור הבא היה יו"ר מטה הדור הצעיר של הליכוד.[דרוש מקור] בשנים 1988–1992 כיהן כדובר הליכוד תחת ראש הממשלה יצחק שמיר והשר משה ארנס. ארנס מינה אותו כיועצו בשנים 1982–1992, כשהיה שר ביטחון, שר לעליית יהודי ברית המועצות ושר חוץ.
בבחירות 1992 התמודד גיל סמסונוב ברשימת הליכוד לכנסת ונבחר למקום ה-35, אך לא נבחר לכנסת והחליט לפרוש מהחיים הפוליטיים.
סמסונוב היה חבר הוועד המנהל של רשות השידור במשך כ-3 שנים, לפני שמונה בשנת 1998 לתפקיד יושב ראש רשות השידור על ידי ראש הממשלה דאז בנימין נתניהו. ועדת בן-דרור בראשות השופט לשעבר מרדכי בן דרור, שמונתה לבדיקת כשירות המועמדים לתפקידים בכירים בחברות ממשלתיות, אישרה את מינויו, זאת בתנאי שיצמצם את עבודתו במשרד הפרסום ויבצע הפרדה בינה לבין תפקידו כיו"ר הרשות[2][3]. במהלך כהונתו של סמסונוב התפרצו עימותים בין הוועד המנהל לבין ההנהלה המקצועית בראשות מנכ"ל רשות השידור דאז אורי פורת; לדברי מבקר המדינה אז אליעזר גולדברג, הידרדרות היחסים בין המנכ"ל ליו"ר השפיעה לרעה על תפקוד רשות השידור, עד כדי חשש לקריסתה של הרשות[4]. בשנת 2000 פוזרה מליאת רשות השידור לפי פסק-דין של בג"ץ, שקבע כי הליך מינויה נעשה שלא בהתאם לחוק, ונחמן שי מונה במקום סמסונוב לתפקיד יו"ר הרשות[5][6].
חברו מהאוניברסיטה, חנן גליקמן, גייס את סמסונוב כשותף למשרד הפרסום ששינה את שמו לגליקמן-נטלר-סמסונוב בשנת 1994 ומאז הוא שותף אחראי למחלקת המחקר והאסטרטגיה. המשרד, שכיום נקרא גליקמן-שמיר-סמסונוב Publicis, גדל והגיע בשנת 2023 למקום השלישי בדירוג משרדי הפרסום בישראל (ללא פרסום בדיגיטל) על פי נתוני חברת יפעת.[7]
מחקריו וספרו
עריכה- המאבק הבין-דורי בתנועת ז'בוטינסקי: עליית היחידה הדורית הצעירה הלוחמת, עבודת מ.א., אוניברסיטת תל אביב, הפקולטה למדעי החברה, החוג למדעי המדינה, 1989.
- The Princes – The Second Generation of Israel's Revisionist Underground Movements, PHD in King's College London, University of London, 2012
- ״הנסיכים: כיצד כבשו בני המשפחה הלוחמת את הנהגת המדינה״, הוצאת כנרת זמורה דביר, 2015.
- ״הבגינים״: זרעי הקרע: מאלטלנה ועד היום״, הוצאת כנרת זמורה דביר, 2024.[8]
קישורים חיצוניים
עריכה- יניב מגל, "אם בני בגין הוא הנסיך הטבעי, נתניהו הוא הנסיך הנבחר", באתר גלובס, 5 במרץ 2015
- אייס, משה בנימין, 24.7.14 ״משרד מגויס: גליקמן במתכונת מלחמה- שליש מהעובדים יוזמים קמפיין הסברה״
- נתי טוקר, קמפיין נגד החמאס: מי ערף למונה ליזה את הראש?, באתר TheMarker, 21 באוגוסט 2014
- שמעון כהן, הקמפיין שמעיר את אירופה, באתר ערוץ 7, 26 באוגוסט 2014
- גיל סמסונוב, כשנוגה ומאדים נפגשים במגרש, באתר TheMarker, 14 ביולי 2008
- יגאל שמיר, מודל הדמקה לשיווק במשבר, באתר TheMarker, 3 בנובמבר 2008
הערות שוליים
עריכה- ^ ענת ביין-לובוביץ', גיל סמסונוב נבחר ליו"ר איגוד חברות הפרסום. מי נבחר להנהלה החדשה?, באתר גלובס, 19 ביולי 2021
- ^ אביבה קרול, הממשלה תאשר את מינויו של גיל סמסונוב ליו"ר רשות השידור, באתר גלובס, 22 באוקטובר 1998
- ^ שמואל דקלו, בג"ץ הורה למדינה לנמק מדוע לא יבוטל מינוי גיל סמסונוב ליו"ר רשות השידור, באתר גלובס, 15 בדצמבר 1998
- ^ אביבה קרול, מבקר המדינה: סכנת קריסה לרשות השידור, באתר גלובס, 26 בדצמבר 1999
- ^ שמואל דקלו, בג"ץ פיזר את מועצות רשות השידור והרשות השנייה, שמונו בידי נתניהו, באתר גלובס, 4 בספטמבר 2000
- ^ נחמן שי יתמנה ליו"ר רשות השידור, באתר nana10, 2 בדצמבר, 2000
- ^ דירוג משרדי הפרסום: הגדולים בישראל לשנת 2023 נחשפים, באתר אייס, 31 בדצמבר 2023
- ^ תום שגב, מורשת העלבון של הבגיניסטים, באתר הארץ, 2 ביולי 2024