גירוש צרפת הגדול
גירוש צרפת הגדול (בספרות ההיסטורית מכונה לרוב גירוש צרפת), שהתרחש בשנת 1306 (ה'ס"ו), היה הגירוש הגדול והקשה מכל הגירושים שעברו במהלך ימי הביניים על יהדות צרפת, שכפי הנראה, חוותה יותר גירושים מכל ריכוז יהודי אחר באירופה. הגירוש היה גורף וכלל את כל היהודים בכל שטחי הממלכה. היהודים אולצו להשאיר את כל רכושם מאחוריהם. גירוש זה השפיע רבות על עיצוב יהדות אירופה ועל היהדות בכללה, בעיקר על הענף התורני.
הגירוש
עריכהגירוש היהודים מאנגליה שהתרחש ב-1290 הותיר את רישומו גם על צרפת, ועד מהרה מלכהּ, פיליפ הרביעי, שמקודם פתח את דלתותיו לקבלת המגורשים היהודים, שינה את דעתו. ב-1291 ושוב ב-6 ביוני 1299 הוא פקד על גירוש היהודים מצרפת, אך בשלב זה הוראותיו עדיין לא יצאו אל הפועל. השערה למניע לגירוש היהודים היא שאלברכט הראשון, מלך הרומאים, דרש מפיליפ חלק ממיסי היהודים על בסיס הטענה שהוא היורש לרומא, שהביסה את היהודים. כתגובה החליט פיליפ לגרש את היהודים ולגזול מהם את כל רכושם.[1]
לקראת אמצע שנת 1306 (ה'ס"ו), כשקופת אוצר המלוכה הייתה כמעט ריקה, החליט המלך פיליפ הרביעי להשתמש ביהודים (ובהמשך גם בטמפלרים, מה שגרם להתמוטטותם) על מנת למלא את הקופה, והפקיע מהם את כל רכושם: אדמות, בתים ומטלטלין, שאלה האחרונים נמכרו במכירה פומבית. כמו כן מינה המלך את עצמו לממונה על הלוואותיהם של היהודים, והלווים הנוצרים חויבו לשלם לו את חובותיהם. ב-י' באב (22 ביולי) של אותה השנה, יום למחרת תשעה באב, נעצרו היהודים בבתי הכלא, שם הם קיבלו הודעה כי הם נידונו לגלות, ועליהם לעזוב את כל שטחי הממלכה בתוך חודש, מבלי ליטול עמהם דבר, מלבד הבגדים שעליהם. אלו שבחרו להמיר את דתם ולהתנצר לא גורשו, והיו מעטים שאכן עשו זאת[2].
בעקבות צו זה, כלל יהודי צרפת, שמספרם המשוער היה כ-100,000 איש, נטלו מידית את מקל הנדודים, והלכו לחפש מקום מקלט במדינות אירופה השכנות. רוב היהודים נמלטו לפרובאנס, שהייתה אז מדינה נפרדת, ואחרים גלו לאראגון, נווארה או פלנדריה. אחרי שכל היהודים גורשו המלך מינה פקידים כדי לגבות את ההלוואות שניתנו על ידי היהודים, והכסף עבר לאוצר הכתר הצרפתי. תוכניתו זו לא עלתה יפה כי הלווים, שלא היו מרוצים מפקידיו של המלך, ביקשו להחזיר את היהודים.
בין המגורשים הרבים היו רבי אהרן בן זרח, אביו של רבי מנחם בן זרח, רבי ירוחם בן משולם, רבי אהרון הכהן מלוניל[3], רבי ידעיה הפניני, רבי שמשון מקינון, רבי אשתורי הפרחי[4][5], רבי אבא מרי הירחי, רבי יצחק בן שר חסד, אביו של רבי מכיר, מחבר הספר "אבקת רוכל".
בעקבות הגירוש מרכזי התורה והישיבות בצרפת נגדעו באחת, מה שהוביל לירידה משמעותית בלימוד וידיעת התורה[6].
השיבה
עריכהתשע שנים חלפו מאז הגירוש, כשלואי העשירי, בנו של פיליפ הרביעי, בשנת מלכותו הראשונה - 1315 (ה'ע"ה), התיר ליהודים לשוב למקומות שבהם התגוררו לפני הגירוש תמורת תשלום כופר חד פעמי. בעיקרון, תוקף ההיתר היה לתקופה של עשר שנים בלבד. כמו כן להיתר השיבה היו מספר הגבלות, בהן: ענידת טלאי עגול, איסור תביעת רכוש, או ממון שהיה שייך להם לפני גירושם, ועוד מספר הגבלות שונות. לאחר חלוף עשר השנים נתן המלך ארכה בת שנה להסדרת עזיבת היהודים, שאף זו הייתה עשויה להתבצע בהגבלות מסוימות, אך לבסוף הצהיר כי הוא פורש עליהם את חסותו.
ראו גם
עריכהלקריאה נוספת
עריכה- רם בן-שלום, יהודי פרובנס: רנסאנס בצל הכנסייה, 2017, עמ' 235-254.
הערות שוליים
עריכה- ^ אליעזר בן יהודה, דברי הימים לבני ישראל - חלק שלישי, ורשה תרע"ג (1913), עמ' 21.
- ^ עמק הבכא (לרבי יוסף הכהן הרופא, קראקוב 1895) עמ' 71.
- ^ ראו בהקדמה לספרו אורחות חיים. ראו גם מאמר מאת שלום דובער לוין, מבית הגנזים, סימן פ"ז, בתוך: יגדיל תורה, תשרי-חשון, תשמ"ח, באתר היברובוקס
- ^ ראו בהקדמה לספרו 'כפתור ופרח'. אמנם יש שטענו כי הגירוש המוזכר בספרו, היה גירוש אחר מוקדם מזה (אולי היה זה הגירוש שב-1270). ראו הרב אברהם חבצלת, מבוא לכפתור ופרח בהוצאה "בית המדרש להלכה בהתיישבות", ירושלים תשנ"ד, עמ' 17.
- ^ ראו המבשר, מוסף תורני, גיליון 220 (י"ט באדר תשע"ג), עמ' ג.
- ^ ראו ספר אורחות צדיקים שער התורה ד"ה ועתה ראה ("מיום שנתגרשו מצרפת נתמעט הלמוד מאד מאד")