דיוקנה של גברת

דיוקנה של גברת (The Portrait of a Lady) הוא ספרו של הנרי ג'יימס משנת 1881, יצירת מופת של סופר אמריקאי במוצאו ואנגלי מבחירתו. כיליד ארצות הברית שפנה עורף לארצו, לא חדל להתעניין בהוויי החיים שם, וכמי שאימץ לו את אנגליה למקום מושבו ואהב אותה בלב ובנפש, לא נרתע מלמתוח ביקורת חריפה על מנהגי החיים בה.

דיוקנה של גברת
The Portrait of a Lady

מידע כללי
מאת	הנרי ג'יימס
שפת המקור	אנגלית
סוגה	רומן
מקום התרחשות	לונדון
הוצאה
הוצאה	הוצאת מקמילן
מקום הוצאה	ארצות הברית
תאריך הוצאה	1881
מספר עמודים	492
הוצאה בעברית
הוצאה	מוסד ביאליק
תאריך	1978
תרגום	אסתר כספי
סדרה
ספר קודם	Washington Square
הספר הבא	The Bostonians
קישורים חיצוניים
הספרייה הלאומית	001879289, 001879290

מן השניות הזאת שבחייו, בין אמריקה לאירופה היבשתית, הפיק ג'יימס אחדים מן הרומנים המעולים שלו, ואחד הטובים שבהם הוא "דיוקנה של גברת", שהגיבורה שלו היא אמריקאית צעירה המתגלגלת לאנגליה וממנה אל אירופה, קובעת בה את משכנה ומנסה לעצב את חייה בהתאם לקרקע גידולה מחד ולדרישות חייה החדשים מאידך.

עלילת הספר

"דיוקנה של גברת" מביא את סיפורה של איזבל, צעירה אמריקאית, היורשת במפתיע סכום כסף גדול, שמשנה את כל חייה. מתוך אהבת אמת ואמון במי שהיא רואה כאוהביה ודורשי טובתה, היא נכנסת בבלי דעת אל רשת של תככים ובוגדנות, שימיטו עליה אסון.

גארדנקורט

תמונת הפתיחה של הספר היא כפתיחת המערכה הראשונה במחזה - הכול ערוך ומוכן לקראת הופעתה של הדמות הראשית, ה"גברת" שהספר משרטט את דיוקנה. על מדשאה מטופחת למשעי של גארדנקורט, בית אחוזה רב-מידות, עתיק ומכובד הניצב בסמוך לנהר התמזה, כשישים קילומטרים מלונדון, יושב בעל האחוזה הנוכחי - לא אציל אנגלי ממשפחה עתיקת יומין, אלא בנקאי אמריקאי בא בימים, שפרש לעת זקנה מעבודתו - ומתענג על הנועם שבשעות אחר הצהריים הממושכות ביום קיץ אנגלי נאה ועל תה מנחה הערוך לפניו, בעוד בנו, רווק מבוגר וחולני, מטייל על פני המדשאה עם ידידו, אציל בריטי לכל פרטיו ודקדוקיו. בשיחה המתנהלת ביניהם נודע הן ללורד האורח והן לקורא על דבר בואה העתיד (לא ברור מתי) של אחיינית אמריקאית מסתורית, שאשת הבנקאי אמורה להביא עמה כשתשוב ממסעה באמריקה, על פי מברק לאקוני וסתום ששלחה לבעלה ולבנה.

אל סצנה אנגלית ורוגעת זו פורצת, כמשב רוח רענן, איזבל ארצ'ר - צעירה אמריקאית מבריקה, פיקחית, משכילה ועצמאית במחשבה ובמעשה, שדודתה לידיה טאצ'ט, אשת הבנקאי בדימוס, צירפה אליה בביקורה בבית גיסה המנוח באולבני. גברת טאצ'ט, שאיננה נותנת דעתה על נימוסים והליכות מקובלים, פרשה עם הגיען לחדרה והשאירה את איזבל למצוא את דרכה בבית ובגן ולהתוודע אל יושביו, שלא ידעו כלל על קיומה עד הגיע המברק. איזבל מטביעה את חותמה הן ביושבי הבית, מר טאצ'ט ובנו ראלף, והן בשכנם וידידם, לורד וורברטון. אציל זה, הכלול בכל המעלות האפשריות - צעיר, משכיל, יפה-תואר, אדיב ונעים הליכות, עשיר מופלג וליברל נאור - מתאהב באיזבל ומציע לה נישואים זמן קצר לאחר היכרותם. אלא שאיזבל דוחה אותו, ונימוקיה לדחייה זו משקפים נאמנה את אופייה ואישיותה, אם כי נראים תמוהים וחסרי הגיון לאיש עצמו, ולמעשה, אינם ברורים דיים גם לה עצמה. איזבל חוששת, לדבריה, שנישואים ללורד וורברטון ישללו ממנה את הסיכוי להתנסות בחיי צער. לא שהיא רוצה בצער, היא מדגישה, היא שואפת לאושר, ואף מפנה את וורברטון, בטענה ילדותית משהו, אל אחרים ששמעו זאת מפיה, אך היא מרגישה, שמימד הצער או הקושי נעדר יתר על המידה מחייה ונישואים ללורד וורברטון, על כל מה שמשתמע מהם, יביאו בהכרח לצמצום בניסיון החיים האפשרי שלה.

לצד הסתייגות זו של איזבל מהצעת הנישואים של וורברטון, היא מבטאת גם את החשש מחוסר ההתאמה שלה לתפקיד, שיהיה עליה לקבל על עצמה כרעייתו של לורד. היא סבורה, שהיא עצמאית מדי, שכלתנית מדי, מכדי שתתאים עצמה לחייו, והיא חוששת, מעל לכל, לגרום צער או עוול לאדם אחר. וורברטון מבטל אומנם את חששותיה אלה, שאינו רואה בהם ממש, אך היא נחושה בסירובה. אסונה של איזבל הוא, כי אף שהיא יודעת, במידת מה לפחות, ש"שכל" או "אידאות" באישה עלולים לסכן את אושר נישואיה, הרי דווקא בשעה ששיקולים אלה היו יכולים להציל אותה מהחלטה גורלית בחייה, היא לא תעלה אותם כלל בדעתה, עד שתאחר את המועד.

מחזר קודם, קספאר גודווד, תעשיין אמריקאי צעיר, מגיע אף הוא לאנגליה ופונה אל איזבל בניסיון לשנות את דעתה, לאחר שדחתה את הצעת הנישואים הראשונה שלו בביתה באולבני, אך היא דוחה אותו שוב, ותשוב ותדחה אותו בעתיד, גם כשהיענות להצעתו תהיה הסיכוי האחרון להצלתה מחיים שהיו לכלא. עם כל הערכתה אליו, איננה יכולה להתגבר על רתיעתה מכמה מתכונות אופיו, שתלטנות, כוחנות ותקיפות לצד העדר גמור של הומור, דמיון וטבעיות במגעיו עם אנשים אחרים. חברתה הנאמנה, הנריאטה סטקפול, עיתונאית אמריקאית תקיפה ועצמאית, משבחת את איזבל על סירובה ללורד וורברטון, משום שהיא נרתעת באיבה מאורח החיים של האצולה הבריטית, דוגלת בדמוקרטיה וביצרנות האמריקאית ועושה כל שלאל ידה כדי להשיב את איזבל אל מקורותיה, אך גם העידוד שהנריאטה נותנת לקספאר גודווד בניסיונות החיזור שלו איננו משפיע על איזבל לשנות את דעתה לגביו, על אף הערכתה לחברתה ולאורח מחשבתה.

יורשת

הקשר בין איזבל לבין הגבר השלישי והמכריע בחייה, זה שיהיה לבעלה - גילברט אוסמונד - מתאפשר בראש ובראשונה הודות לנדיבות לבו וסקרנותו של דודנה האוהב, ראלף טאצ'ט. כיוון שברור לראלף, החולני והתשוש, שהוא לא יוכל לזכות בצעירה המקסימה והתוססת כפי שהיה רוצה, הוא מוכן להסתפק בכך, שיאפשר לה לספק את מאווייה ללא הגבלה ולצפות בה מן הצד כשהיא עושה זאת. לשם כך הוא מבקש מאביו הגווע לשנות את צוואתו ולצוות לאיזבל מחצית מן הסכום שציווה לראלף.

התוצאה המידית של נדיבות כנה ואמיתית זו תלויה בנוכחותה של דמות חדשה בעלילה, אם כי לא בחייה, של מרת טאצ'ט - מאדאם מרל, ידידתה הוותיקה שבאה לביקור באחוזת גארדנקורט ומצאה עצמה עדה, בלא שהתכוננה לכך, לימיו האחרונים של מר טאצ'ט. בימים אלה, בעוד אשתו ובנו של הגוסס מבלים את רוב ימיהם לצדו, נשארות שתי האורחות, הצעירה והבשלה, להתוודע ולהעסיק את עצמן כמיטב יכולתן. איזבל מתרשמת לאין שיעור ממאדאם מרל, אישה משכילה, מלוטשת, מפליאה לנגן ומיטיבה לשוחח, הפורשת עליה חסותה בלי להדגיש את עליונותה. מאדאם מרל היא אומנם אמריקאית במוצאה, אבל רוב ימיה עברו עליה באירופה והליטוש החברתי שרכשה במהלך חייה מונע כל סיכוי לעמוד על טבעה האמיתי. איזבל נתונה במידה רבה להשפעתה ומאדאם מרל, מצדה, מתרשמת גם היא מתבונתה וקסמה של איזבל. אך עניינה האמיתי בצעירה ניעור כשנודע לה, לאחר מותו של מר טאצ'ט, דבר הירושה המפתיעה בגודלה שהניח לה. בבת אחת הופכת איזבל מסתם צעירה יפה ומבריקה, שמאדאם מרל מצירה על דלות אמצעיה ליורשת עשירה, ומרת מרל, המייחסת ירושה בלתי צפויה זו לפיקחותה של איזבל, מתחילה לפרוש את רשת תככיה.

אירופה

מרת טאצ'ט לוקחת את איזבל עמה למסע באירופה, המתחיל בפריז, לשם הצטיידות במלתחה היאה ליורשת עשירה. מרת טאצ'ט, אישה יבשה, מוסרית, דקדקנית בענייני מצפון ויושר ועם זאת נאמנה לדרכיה היא בלבד, רואה חובה לעצמה להדריך את אחייניתה באורח החיים הנאות לצעירה במעמדה החדש. איזבל עצמה מתקשה תחילה להסתגל למצבה, אך כעבור זמן קצר היא מגיעה למסקנה, "שהעשירות מידה טובה היא, שמשמעה היכולת לעשות, וכי עצם העשייה מן הסתם כולה תענוג.". גישה זו, שכולה רצון טוב ונדיבות לב אמיתית, היא, היא שתמיט עליה את אסונה, לא במעט בדחיפתה של מאדאם מרל.

במהלך ביקורה הממושך של איזבל בפריז היא מתוודעת מחדש אל מכר מימי ילדותה - אדוארד רוזיר, צעיר אמריקאי במוצאו ואירופאי בחינוכו, מבלה עולם עדין נפש, שימיו עוברים עליו בבטלה אנינה ובאיסוף חרסינה ותחרה. כן פוגשת היא את חברתה הנריאטה סטקפול, שבניגוד למרת טאצ'ט ומאדאם מרל מצטערת בכנות על ההון שנפל בחלקה של איזבל, משום שלדעתה אין היא מציאותית דיה להפיק ממנו טובה והיא חוששת שתיכשל בו מבחינה מוסרית. הנריאטה זו, עצמאית, שתלטנית וחטטנית, תהיה גם להבא משענת איתנה לאיזבל, אם כי גם היא לא תצליח להצילה בבוא הזמן.

לאחר התקופה הפריזאית לוקחת מרת טאצ'ט את אחייניתה המשופרת לאיטליה, אל ביתה שבפירנצה, בישרנותה המיוחדת היא פורשת לפני איזבל את האפשרויות שמעמדה, כיורשת עשירה, פותח לפניה, ביניהן הזכות להסתובב בעולם ללא קרובי משפחה מגוננים, עם בת לויה בלבד, אך בה בשעה היא ממליצה לפניה להישאר עמה, ואיזבל מסכימה. "שכן, על אף דחפים יוצאי דופן שידעה, רחשה הערכה רבה למה שנחשב כרגיל למהוגן, ועלמה צעירה ללא שארי-בשר נראים לעין, הייתה בעיניה תמיד כמו פרח ללא ירק."

בדרכן לפירנצה עוצרות השתיים בסן רמו, לביקור אצל ראלף, ובהזדמנות זו, בשיחה בארבע עיניים, איזבל שואלת אותו ישירות לדעתו על התעשרותה הפתאומית (שעל חלקו המכריע בה אינה יודעת דבר) ומודה באי-הנוחות שעושרה מסב לה, אך ראלף מניח את דעתה ומעודד אותה לפרוש את כנפיה ולהגביה עוף (שהרי לשם כך רצה מלכתחילה להעביר לה את מחצית הונו). הוא מודה אומנם בסכנות העושר לאנשים חלשים, אך לשאלתה של איזבל, מניין לו שהיא אינה חלשה הוא משיב, "אם כן, אראה עצמי מרומה להחריד" ופניו מעלים סומק, שהנערה מבחינה בו.

גילברט אוסמונד

תככים ונישואים

בפירנצה מתוודע הקורא, עוד לפני איזבל עצמה, אל גילברט אוסמונד, במעמד שובה של בתו מן המנזר, שבו שהתה שנים רבות. פנזי היא בת 15, ילדה מושלמת בחינוכה, צייתנית וזכה להפליא, וכך רוצה אביה שתישאר - לשעשע אותו ולהנעים את חייו, חיים מטופחים ומפונקים של דל גאה בעיני עצמו, הנתון כולו לסיפוק מאווייו באיסוף יצירות אמנות וחפצי נוי ובהישמרות אנינה מכל טורח ומאמץ. אלא שמאדאם מרל, ידידתו הקרובה, משיאה אותו למאמץ שאיננו חפץ בו, כדי לזכות בפרס המיוחל, בעיניה - יורשת עשירה. אוסמונד מפקפק, נרתע, נשמר לנפשו: "האם היא יפה, נבונה, עשירה, חכמה כוללת ובעלת מידות טובות מאין כמוה? רק בתנאי זה אהיה מעוניין להכיר אותה" הוא אומר, ומאדאם מרל מבטיחה לו, שאכן כזו היא איזבל, ועל כן היא רוצה לזמן אותה בדרכו. וכשאוסמונד תוהה, אם לא נועדה לגדולות מאלה, היא משיבה, "אינני מתיימרת לדעת למה נועדו בני-אדם, אני יודעת מה שאני יכולה לעשות בהם". גורלה של איזבל נחתם, למעשה, בשיחה זו, אם כי לכאורה היו בידה כל האפשרויות להסיט את מהלכו ולשנותו כליל, אך רק לכאורה.

בשלב זה של הספר אין הקורא יודע עדיין מה מניעיה של מאדאם מרל להשיא את איזבל לאוסמונד, וייתכן לראותם כרצונה הכן של ידידה נאמנה להיטיב עם שניים מידידיה, אלא שאיזבל עתידה לעמוד על המניע הנסתר, באיחור רב, להוותה.

איזבל פוגשת את אוסמונד, מתלהבת ממנו לאין שיעור וגומרת אומר לעשות בעושרה את הדבר הנראה לה כראוי וכנכון ביותר - לגאול את מר אוסמונד מדלותו, לאפשר לו ולה לחיות כרצונם, כפי שהיא מאמינה שהוא רוצה לחיות עמה - ביופי, בשלווה, בכבוד ובאמון הדדי. עוד בפגישתם הראשונה היא משתדלת להרשים אותו בתבונתה ובנאורותה, משום שברור לה שמאדאם מרל הגזימה בהם כשתיארה אותה באוזניו, ומתוך כך היא חשה, שעליה להיזהר מאוד בדבריה, שמא תיראה לו מגוחכת, חלילה. מקרה ראשון זה, חסר משמעות לכאורה, קובע את היחסים ביניהם להבא, שכן גילברט אוסמונד מאמין, כי איזבל נוחה להשפעה, ניתנת לעיצוב, הרבה יותר משהנה באמת, ובה בשעה הוא מציג עצמו לעיניה כיפה-רוח, אציל, נדיב והגון, בעוד שלמעשה אין בו שמץ מתכונות אלה. איזבל משתדלת להתרומם למעלה שהוא מצפה, כפי שנדמה לה, למצוא בה. אוסמונד מוליך אותה שולל במודע, מתוך שהוא מאמין, שאם אך ישיג אותה, יוכל לעצב אותה לרצונו ותרמיתו תתקבל על דעתה כאמת גמורה, וכאשר מתגלה לעיניו איזבל כפי שהיא באמת, בכל אישיותה המזהירה, שכלה הער ודעותיה העצמאיות, מתחלפת מעט האהבה שחש כלפיה (בשוליים שהותירה אהבתו העצמית הכבירה) בשנאה. זה, לאיזבל, הוא הנורא מכל. "לא היה ידוע לה שפעל אוון כלשהו. הוא לא היה אלים, לא היה אכזר; היא פשוט האמינה שהוא שוטם אותה. זאת הייתה כל אשמתו. והצד העגום שבדבר היה דווקא בכך שאין זה פשע, שכן על פשע עשויה הייתה למצוא שילומים. הוא גילה שהיא כה שונה, שאינה כלל כפי שציפה שתהיה".

אין זאת, שאוסמונד לא ידע מה טיבה. הוא פשוט האמין, שיוכל לעקור מתוכה את כל אישיותה, השקפותיה, המוסר שטבע בה גידולה באמריקה ושעליו סירבה לוותר. עצם העובדה, שהעזה למתוח ביקורת על השקרים והמרמה שהיו במהות החברה שאליה הביא אותה, הייתה בעיניו אשמתה העיקרית. חברה זו הייתה שלו, הייתה עולמו, והביקורת שמתחה על כזביה ובוגדנותה, על הזיוף והניוון שבה, הייתה ביקורת עליו, שאותה לא יכול היה לשאת כלל וודאי לא מצד אשתו.

אוסמונד החל לשנוא את איזבל משום שמיאנה לוותר על סגולות אופייה למענו; איזבל נואשה מאוסמונד משום שנוכחה לדעת, שכל אותן סגולות אופי נשגבות שייחסה לו בראשית יחסיהם, לא היו ולא נבראו.

הנרי ג'יימס משתדל למצוא איזה שהוא צד לזכות גם בגילברט אוסמונד, הנבל שבמחזה, כשהוא מציג גם אותו כמי שהתאכזב ורואה עצמו נבגד. הוא ציפה לאושר בנישואיו לאיזבל, ואושר זה נגזל ממנו, משום שאיזבל התגלתה כשונה ממה שציפה ומכפי שהציגה עצמה לעיניו בראשית היכרותם. איזבל, מצדה, מאשימה את עצמה בדיוק בכך: טשטוש ישותה, העלמת תכונותיה האמתיות, כדי למצוא חן בעיניו (עמ' 358) ולמעלה מזה: "כשנתנה דעתה על גודל אכזבתו הוא, לפלא היה בעיניה, לאור הדברים האלה, שלא שטם אותה יותר (...) אכן, היא נהגה בצביעות" (עמ' 360)

פנזי

אהבה ושידוכים

בין שאר הסיבות למחלוקת המרה בין איזבל לבעלה, אפשר למנות גם את ציפיותיו של אוסמונד מבתו, פנזי, וליתר דיוק, את ציפיותיו מאיזבל לגבי הגשמת משאלותיו. פנזי מאוהבת באדוארד רוזיר, המחזר אחריה ומבקש את ידה מאביה, בפי שידוע ומחוור לו שנכון ויאה לעשות. אך אוסמונד דוחה אותו בבוז ובשאט נפש, כמי שאינו ראוי אף לבוא במחיצת בתו, שאותה הוא מועיד ללורד וורברטון, המגלה עניין בנערה יפת הנימוסים והעדינה. מתוך שידוע לו (ממאדאם מרל) שלורד וורברטון היה לפנים מחזרה של אשתו, הוא מטיל על איזבל את המשימה, להביא להשלמת השידוך המפואר בין הלורד עתיר הנכסים והייחוס לבין בתו, הכלולה בכל המעלות (בעיקר על שום היותה בתו). איזבל מנסה להתנער מן המטלה, אך אוסמונד מבהיר לה, כי אם ייכשל השידוך, יראה בה את האחראית היחידה לדבר ומאדאם מרל, שאיזבל מתחילה עתה לחשוד במניעיה, מאשימה אותה במילים ברורות, כי היא זו שהרחיקה את וורברטון מפנזי, מתוך קנאה בבתה החורגת. היא סבורה, שאיזבל היא שסיכלה את רצון בעלה והיא זו שתוכל לבטל את המשוגה ולהשיב את המחזר על כנו, אם רק תרצה בכך. אלא שאיזבל יודעת, כי לורד וורברטון חזר בו מכוונתו לבקש את ידה של פנזי מאביה משום שידע, שפנזי מאוהבת באחר ותהיה זו אכזריות מצדו לכפות עצמו עליה, שכן ברור שמרגע שירמוז לאביה מה כוונותיו, לא יהיה עוד לפנזי צל של סיכוי מול אנוכיותו תאבת הקשרים של אוסמונד.

גילברט אוסמונד יודע מה הם רגשותיה של בתו, שגם את אשמת קיומם הוא תולה באיזבל, והוא מבטל אותם כלאחר יד מול שאיפותיו הוא. גם קורבנו הכביר של רוזיר, המוכר את אוסף כלי החרסינה המפואר שלו, משוש לבו היחיד במשך שנים, כדי לצבור את ההון שיכשיר אותו, כך הוא מאמין, בעיני אביה של פנזי, איננו משנה את דעתו. תגובתו על כך היא לשלח את פנזי למנזר שבו התחנכה - לכאורה לתקופת הסתגרות והרהורים בשלווה גמורה, למעשה, לכליאה עד שתתרצה לאביה ותסלק את רוזיר מדעתה.

התרסה מול עריצות

לאחר שילוחה של פנזי למנזר, נקראת איזבל בדחיפות אל מיטתו של ראלף טאצ'ט הגווע. בעלה מבהיר לה, שאין זה לרוחו שתיסע לאנגליה לשבת לצד דודנה. הוא טוען כנגדה, שאיננה אסירת תודה לו על שהתיר לה להתראות עם דודנה כשהיה ברומא, וזאת רק משום שסבר שזו הפעם האחרונה שהם מתראים, והנה עכשיו היא זוממת להמרות את פיו ולנסוע אל ראלף רק כדי להתנקם בו, כי היא יודעת שאיננו רואה זאת בעין יפה. הוא מודיע לה, שאם תיסע, יראה בכך גילוי מחושב ביותר של יריבות. איזבל תוהה, איך יכלה לחשב נסיעה, שרק לפני כמה רגעים נודע לה על דחיפותה, אך אוסמונד איננו משתכנע - היא מהירה לחשב, הוא עונה, ואיננו רוצה להוסיף דברים בנושא, די בכך שרצונו ידוע לה. איזבל מזדעזעת מחדש מאכזריותו הקרה, חסרת הצידוק. לדעתה, לו אין כל יסוד להתנגד לנסיעתה ואילו לה יש כל הצידוק לנסוע, אבל בעיני אוסמונד די בכך, שעל פי אידיאל הנישואים כפי שהוא רואה אותו, אשתו איננה צריכה לחצות לבדה את אירופה כדי לשבת לצד מיטתו של גבר אחר. הוא רואה, כך הוא אומר לה, את קשר הנישואים כדבר רציני, קשר שאין להתירו, התחייבות שיש לעמוד בה וחובה על השותפים לקשר לשאת בתוצאות מעשיהם, (עמ' 445-447) פנייה זו אל חוש הכבוד והאחריות של איזבל היא הכובלת אותה, יותר מכל דבר אחר, בקשר נישואיה, שהיה לה לכלא, לצינוק נטול אור ואוויר. אוסמונד מבהיר לה, שאין ביניהם עוד דבר - לא אהבה, לא כבוד, לא חיבה ולא אמון, אך הוא לא יניח לה, בשם מושגי כבוד, שהוא מעמיד פנים כאילו הוא מכיר בהם, בעוד שבעיניה הם היסוד לכל מעשיה ומחשבותיה.

גילויים

מיד לאחר שיחתה עם אוסמונד, נוחתת על איזבל מהלומה נוספת - גילוי הקשר האמיתי בין מאדאם מרל לבין גילברט אוסמונד ובתו והמניע לכל פעולותיה מאז נודע לה דבר ירושתה של איזבל. מאדאם מרל, מסתבר, היא אמה הביולוגית של פנזי, שהוצגה לפני עולם ומלואו כיתומה, שאמה נפטרה בלידתה אותה. פנזי איננה יודעת על כך, כמובן, ואף איננה מחבבת את מאדאם מרל, אם כי נוהגת בה בנימוס מתוך רגש חובה. מאדאם מרל קיבלה על עצמה, בצו מאהבה לשעבר, לשמור את סודה בכל מחיר, וזאת היא עושה; אך היא חותרת בכל כוחה להבטיח את עתידה של פנזי, כפי שהיא רואה זאת - היא מארגנת לאוסמונד אישה עשירה ולפנזי אם חורגת טובת לב ואחראית, שתיתן נדוניה יפה לבת חסותה. גם בנושא נישואיה המיוחלים של פנזי ללורד וורברטון הייתה איזבל מכשיר בלבד, מבחינת מאדאם מרל, וכשכשלו תוכניותיה, לא היססה להאשים אותה, בגין אוסמונד, להלכה, אך למעשה, בגינה היא.

את המידע הזה מוסרת לאיזבל גיסתה, אחותו התימהונית של גילברט, מתוך כוונה טובה, כדי לחזק אותה במריה נגד בעלה העריץ, והיא אכן מבצעת את תוכניתה ונוסעת על אף התנגדותו, אך לא די בכך כדי לשחרר אותה מו הכבלים. לפני נסיעתה היא סרה לבקר את פנזי במנזר, ושם היא פוגשת את מאדאם מרל עצמה, שסיימה זה עתה את ביקורה אצל הנערה. מאדאם מרל פותחת בשיחה סתמית, אך תוך זמן קצר היא מבחינה "בגישה חדשה מצד השומעת. מאדאם מרל ניחשה כהרף עין שהכל נגמר ביניהן, ומקץ הרף עין נוסף אף ניחשה מדוע. האשה שניצבה לפניה עתה, לא הייתה זו שהכירה עד כה, אלא אחרת לחלוטין - אשה שסודה גלוי וידוע לפניה." (עמ' 458) אומנם רק לרגע אחד הולמת בה הידיעה ודבריה מתגמגמים בפיה, אך איזבל מרגישה בכך ויודעת שמץ טעמו של ניצחון, ואף של סיכוי לנקם, אך לא די בכך כדי לפצותה על הידיעה, ששימשה כמכשיר נטול הכרה ורצון. היא יודעת, שאפשרות הנקמה היחידה הנתונה לה ברגע זה, הטובה שבהן במצב הקיים, היא להמשיך לשתוק, לא להתעמת עם מאדאם מרל ולא לתת לה אפשרות להתגונן. מאדאם מרל גם מבינה, במעמד זה, שאיזבל לא תוקיע אותה ולא תחשוף את סודה.

במחיצתה של פנזי, ברור לאיזבל שהנערה רואה עצמה כאסירה. נסיונותיה להציג עצמה כמרוצה בחדרה הקטן והנוח, שסדרה לטעמה בחפציה האישיים, מתנפצים באחת כשהיא שומעת, שאיזבל עומדת לנסוע עוד באותו ערב לאנגליה ואינה יודעת מתי תשוב. כמעט שלא מרצונה היא מודה, שדי לה, שהייתה רוצה לצאת, והיא מפגיעה חרש באיזבל, שלא תעזוב אותה פה, אך כשאיזבל מציעה לה לבוא איתה, ועל שאלתה אם זה רצון אביה היא נענית, שההצעה היא על דעת איזבל, היא מחליטה, שמוטב לה לחכות, אם זה רצונו. "הוא חושב שזה עוד לא מספיק לי," היא אומרת, "אבל באמת כבר מספיק לי." פנזי הובסה בקרב, ויתרה על רוזיר, מבינה שעליה לשמוע תמיד בקול אבא - אך למחשבה, שאיזבל עלולה שלא לחזור, היא מתחננת לפניה שלא תעזוב אותה ומודה בפחד שהיא חשה, מפני אביה ומפני מאדאם מרל. ואיזבל מבטיחה לה, שלא תזנח אותה. עוד בריח ננעל בשערי כלאה.

בחוץ ממתינה לה מאדאם מרל ולפרידה היא מגלה לה, כי לא דודה הוא שהחליט לצוות לה את עושרה, אלא ראלף הוא שהניעו לכך. איזבל המומה, אך בפרידתן היא אומרת, וזו נקמתה היחידה, "חשבתי שאני חייבת תודה לך!" (עמ' 464)

מסע אל דודן גווע

איזבל יודעת, כי לא תימלט מגורלה. גם אם לרגע היא נוטה להאמין, כי עודנה צעירה ו"לא ייתכן שתאריך ימים רק כדי לסבול, כי היא יקרת ערך מדי, מוכשרת מדי, בשביל זה." (עמ' 466) אך מיד שב וסוגר עליה המסך האפור של אדישותה עם ההכרה, שבדברים אלה אין כל ערובה לחיים שאינם רצופים סבל ואומללות.

במפגשה האחרון עם ראלף, לפני מותו, יוצאת סוף סוף האמת לאור - חלקו בירושתה ובנישואיה, והעובדה שהשתדלה עד כה להסתיר מפניו - אומללותה המתמשכת בנישואים אלה. ראלף יודע עתה, שבמעשה שעשה מתוך כוונה טובה המיט עליה אסון, אך הוא מאושר בידיעה, שסוף סוף היא מגלה לו בכנות גמורה את האמת, שניחש זה מכבר.

סוף דבר

ממש לפני שאיזבל יוצאת לשוב אל כלא נישואיה, מוצע לה מפלט אחרון - קספאר גודווד, נאמן ואוהב כתמיד, בא לשדל אותה לעזוב את בעלה ולהישאר עמו. הוא מציע לה אהבה, חסות, ביטחון - והיא דוחה אותו מעליה בשם אהבתו אליה. אם קודם היססה, עכשיו היא רואה את הדרך לפניה, ישרה בתכלית ללא מקום לספק. היא עצמה חותמת על גזר דינה.

הוצאה עברית

הספר יצא בעברית בשנת 1981 בהוצאת האוניברסיטה העברית בירושלים בשותפות עם מוסד ביאליק, העורך הכללי משה ברש, תרגמה והוסיפה הערות אסתר כספי, מבוא מאת דורותיאה קרוק.

ראו גם

• דיוקנה של גברת (סרט)

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא דיוקנה של גברת בוויקישיתוף

• גיטה אבינור, "הגבירה הנעלה של הנרי ג'יימס", בספרה הפורטת על הפסנתר הכחול, מפעל סופרי חיפה, 1974, עמ' 233–237
• דיוקנה של גברת, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• אתר קליפנוטס.קום, ספרות, "דיוקנה של גברת"