מוסר (הלכה)
מוֹסֵר (במקור: מסור) הוא תואר לאדם המלשין על חברו למלכות, דינו של אדם זה, שהוא מוגדר כרודף ועל כן, מותר להרוג אותו כדי למנוע ממנו למסור את חבירו, מסירה זו, היא בין על עוול ממוני (כגון העלמת מס) ובין על עבירה פלילית. הסיבה שהמוסר מוגדר כרודף הוא בעקבות החשש שהמלכות תהרוג את הנמסר, אף במקום שלפי כללי המלכות אין דינו מוות.
| תלמוד בבלי | מסכת ברכות, דף נ"ח, עמוד א'; מסכת גיטין, דף ז', עמוד א'; מסכת בבא קמא, דף קי"ז, עמוד א' |
|---|---|
| משנה תורה | ספר נזקים, הלכות חובל ומזיק, פרק ח', הלכות א'–י"א |
| שולחן ערוך | חושן משפט, סימן שפ"ח |
  | |
מקור הדין וטעמו
עריכהמקור הדין הוא בתלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף קי"ז, שם מוסבר שאף מי שמוסר את חברו על ממון חברו, מותר להורגו משום שגורם להריגת חברו, שכיון שחברו נופל בידי המלכות, המלכות אינה מרפה ממנו. ”ההוא גברא דהוה בעי אחוויי אתיבנא דחבריה אתא לקמיה דרב א"ל לא תחוי ולא תחוי א"ל מחוינא ומחוינא יתיב רב כהנא קמיה דרב שמטיה לקועיה מיניה קרי רב עילויה בניך עולפו שכבו בראש כל חוצות כתוא מכמר מה תוא זה כיון שנפל במכמר אין מרחמין עליו אף ממון של ישראל כיון שנפל ביד עובדי כוכבים אין מרחמין עליו” דיני מוסר נדונו, במשנה תורה לרמב"ם, הלכות חובל ומזיק, פרק ח' ובשולחן ערוך, חושן משפט, סימן שפ"ח.
רבי נתן מברסלב כתב בדרשה חסידית כי ההיתר להרוג מוסר אפילו שמסר רק ממון, הוא כיוון שפגיעה בפרנסת יהודים היא פגיעה בתשתית שעליה מתבססת האמונה, ובלשונו: ”עִקַּר הַמַּעְיָן שֶׁמִּשָּׁם גְּדֵלָה הָאֱמוּנָה”.[1]
הגדרה
עריכההרמב"ם קובע כי "אסור למסור ישראל ביד גויים, בין בממונו בין בגופו, ואפילו רשע ובעל עבירות, ואפילו היה מיצר לו ומצערו"[2]. הרמב"ם יוצר הבחנה בין שני סוגי מוסרים, "שנים הם המוסרין: המוסר חבירו ביד עכו"ם להורגו או להכותו, והמוסר ממון חבירו ביד עכו"ם או ביד אנס שהוא כעכו"ם, ושניהם אין להם חלק לעוה"ב"[3].
כל דין מוסר הוא במי שמגלה רכוש של זולתו מיוזמתו ומרצונו החופשי, אך אם נכפה עליו לספר הוא פטור. על פי ספר החינוך, שמסנף את איסור מוסר לרכילות, הכפייה לספר לא חייבת להיות בעינוי גופני או באיום על עינויים, אלא אף באיום ללקיחת כספו או רכושו של אדם[4].
היחס למוסר
עריכההריגת המוסר
עריכה
ערך מורחב – מורידין ולא מעלין
כדי למנוע ממוסר למסור, מותר להרוג מוסר אפילו בזמן שלא דנים דיני נפשות, אבל רק שהאדם עומד במריו, לאחר שקיבל התראה שלא למסור את זולתו[5], ויש האומרים כי אין להורגו, אם אפשר להנצל ממנו בפגיעה באחד מאיבריו, כמו לחתוך לשונו או לעוורו, שדינו של מוסר אינו גרוע מדין רודף. הראשונים מבארים שמותר להורגו שנחשב רודף שחוששים שהמלכות תייסרו ותהרוג אותו שמא יש לו יותר[6]. ובספר היראים ביאר שחוששים שכשיבואו לגבות ממנו ימנע מלתתו להם ויהרגוהו על מנת ליטול הממון.
מכיוון שההריגה איננה בגדר של עונש אלא מניעת המעשה, לאחר שכבר ביצע את המסירה אסור להורגו, אלא אם כן הוא נעשה מועד למסור, ועלול למסור שוב. השולחן ערוך קובע: כי "מי שמוחזק ששלשה פעמים מסר ישראל או ממונם ביד עכו"ם, מבקשים עצה ותחבולה לבערו מהעולם"[7]. וכן פוסקים התשב"ץ[8] והכתב סופר[9]. אמנם בזמן הזה נפסק שאסור להרוג מוסר, כדברי ה"חזון איש"[10].
מסירת המוסר לשלטונות
עריכהעל פי רבנו אשר מלוניל במקרה של מוסר מועד, הדרך להתמודד איתו היא למוסרו בעצמו ביד השלטון. על פי בעל הטורים לאחר התראה "מצווה למוסרו ביד השלטון". אדם נוסף שמותר למוסרו ביד השלטון לפי בעל הטורים הוא מי שמיצר ומצער לציבור, אבל לא ליחיד. "וכל המיצר לציבור ומצערם מותר למסרו ביד השלטון להכותו ולקנסו ולאסרו"[11].
גינוי מוסרי וחברתי
עריכהבקהילות היהודיות היחס לאנשים שגרמו ליהודים או רכושם להמסר לידי גויים, היה יחס כאל בוגדים ורשעים - "שהוא רשע ואין לך פסול יתר מזה"[12]. לפי הרמב"ם ה"מוסר" אין חלק לעולם הבא, ויצא מכלל ישראל[13] ונחשב לפחות מגוי. ובדומה סובר המהר"ל[14] שמוסר ופורש מדרכי ציבור הם עניין אחד, וכותב "וכן המוסר ממון ישראל ביד גוי הוא מדרכי המינות, אשר אינו חס על ישראל בעל אמונתו, ומוסרו ביד הגוי".
השלכות מעשיות שמרחיקות אדם שנחשב למוסר מהקהילה היהודית, הם פסילתן וגניזתן של כתבי קודש שכתבם מוסר, כדין ישראל מומר או כותי[15] וכן פסילתו של מוסר לתת עדות בבית דין[13].
הריגת מוסרים שתועדה בהיסטוריה
עריכהבמאה השנייה בארץ ישראל, ר' אלעזר בן רבי שמעון ורבי ישמעאל בן רבי יוסי היו מסגירים למוות גנבים יהודים, ורבי אלעזר אף גרם למותו של כובס שהעליב אותו.[16] לדעת כמה מהפרשנים, מותר לממונים מטעם השלטון למסור למלכות כי זהו תפקידם, בדין שנקרא 'הרמנותא דמלכא' (=צו המלך).[17]
במאה השלישית בבבל, אדם שרצה להסגיר תבן של חבירו למס נהרג בידי רב כהנא, שנאלץ לברוח עקב כך לארץ ישראל.[18] ורב שילא נתן מלקות לאדם שקיים יחסי מין עם נכריה, ובשל חשש מהלשנה המית אותו.[19]
במאה ה-12 בלוסנה, ר"י מיגאש סקל מוסר ביום כיפור בשעת נעילה,[20] והרמב"ם העיד על תופעה נרחבת של הריגת מוסרים בארצות המערב.[21]
במאה ה-13 בברצלונה, במאי 1279 הרשב"א כתב על הקזת דם דרך הזרועות של המוסר וידאלאן דה פורטה בן אסטרוק, בהוראתו והוראת ר' יונה מגירונדי, בנימוק של הוראת שעה.[22]
במאה ה-14 הרא"ש העיד על תופעת המתת המוסרים: "וכן ראיתי באשכנז, וכן שמעתי בצרפת",[23] והיה מעורב אישית בכמה מקרים. באווילה, הרא"ש תמך בגביית תשלום על הריגת מוסר בשם נהוראי.[24] בסביליה, מוסר בשם דון פטרו הוצא להורג בתמיכתו,[25] ויחד עם בניו ר' יהודה ור' יעקב פסק להרוג מוסר בשם יוסף בן שמואל.[26]
במאה ה-15 בשטרסבורג, מוסר בשם שלמינט הוטבע בנהר בהוראת ר' שמואל שלטשטט רב העיר.[27]
במאה ה-16 בבודון, מוסר הומת בחנק.[28]
במאה ה-19 בטבריה פעל מוסר בשירות הפאשא אחמד אל-ג'זאר, וגרם לכליאת גדולי העיר למשך תשעה שבועות. לאחר ניסיון אחד שלא צלח להמיתו בחנק, יהודי המקום הצליחו להמיתו כאשר נפל למשכב. התיעוד לכך נשמר בדפוס הראשון של הספר שבחי הר"ן (שצורף לספר סיפורי מעשיות) במילים "וחנקו אותו", אך בדפוסים לאחר מכן נכתב רק "ומת".[29] בהמשך אותה מאה, בעיירה נובו-אושיץ שבפודוליה, נהרגו שני מוסרים בשנת 1836, בהוראת ר' ישראל מרוז'ין, שנאסר לכמעט שנתיים ואז ברח לאוסטריה.[30]
תביעה ממונית של המוסר
עריכהדינו של מוסר שגרם לנזק ממוני, הוא ככל דינא דגרמי וחייב לשפות את הניזק על הנזק שגרם לו, אף שלא הזיק בידיים, נחלקו השולחן ערוך והרמ"א האם היורשים גם חייבים לשלם על נזקי המוסר אם המוסר עוד לא עמד בדין.
דין מוסר במדינת ישראל
עריכההדעה הרווחת היא, כי אין דין מוסר למי שמלשין על חבירו במדינת ישראל, משום שהחוק במדינת ישראל אינו מעניש באופן לא מידתי מי שאינו פועל על פי החוק.
עם זאת, נראה שיש הסוברים כי דין מוסר חל גם כלפי מדינת ישראל בשל כך שמערכת המשפט לא דנה לפי דין תורה, ועלולה לענוש ולקנוס שלא לפי ההלכה. בקרב החרדים למשל רווחת הדעה שאסור לדווח ולהביא לידיעת המשטרה על פשע שביצע אדם, כי בכך הם עוברים על דין מוסר. בתקשורת דווח כי חבר הכנסת החרדי יעקב ליצמן התחבט רבות והתייעץ עם רבנים לפי שדיווח על ההצבעה הכפולה של חבר הכנסת יחיאל חזן[31]. לעיתים נעשה שימוש בכלי זה לניגוח במאבק פוליטי. כך למשל קרה כאשר שר התקשורת החרדי ממפלגת ש"ס אריאל אטיאס, החליט לסגור את תחנות הרדיו הפירטיות. בשל ביצוע החלטתו ניתלו מודעות נאצה הקובעות כי חל עליו דין מוסר[32].
סוגיית מוסר עלתה לדיון ציבורי גם במגזר הדתי-לאומי בעת ביצוע תוכנית ההתנתקות. רבנים בציבור הדתי לאומי כרב משה צוריאל[33] טענו כי סיוע בהעברת רכוש יהודי לידי ערבים, אף שהשלטון היהודי מצווה על כך, הוא בגדר של דין מוסר ואסור לעשותו. בניגוד לרב צוריאל שטען טענה כללית, הרב ישראל אריאל הצביע באופן קונקרטי על אנשים שיש להם אחריות בדבר, והוציא בשנת 2007 "פסק הלכה" של דין מוסר כנגד האלוף יאיר נוה, ששימש אז כאלוף פיקוד המרכז, בגין הוצאת צוי הרחקה כנגד פעילי ימין ביו"ש. בעקבות פסק ההלכה, הורה היועץ המשפטי לממשלה לפתוח בחקירה פלילית בסעיף הסתה לאלימות כנגד הגורמים המעורבים: הרב אריאל[34][35], הרב ישי באב"ד, מזכיר ועד רבני יש"ע[36] ועוד. מנגד שורת רבנים ואישי ציבור התייצבו להגנת נוה, ביניהם מועצת יש"ע, חבר הכנסת אורי אריאל והרב הראשי האשכנזי, הרב יונה מצגר. הרב צפניה דרורי יצא להגנת האלוף ותקף את הפסק באופן חריף, "כל מי שפוסק דין מוֹסֵר, למפקד שמציל רבים מישראל - הֵחִיל על עצמו דין רודף"[37].
ראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה- תמר רותם, דין מוסר על גובה חובות חרדי מבני ברק, באתר הארץ, 15 בדצמבר 2008
- מאמרים בנושא מוסר, באתר ספריית אסיף
הערות שוליים
עריכה- ^ ליקוטי הלכות/חושן משפט/הלכות מאבד ממון חבירו ומסור ד
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר נזקים, הלכות חובל ומזיק, פרק ח', הלכה ט'
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר המדע, הלכות תשובה, פרק ג', הלכה י"ב
- ^ ספר החינוך, מצווה רל"ו
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר נזקים, הלכות חובל ומזיק, פרק ח', הלכה י'
- ^ רא"ש, בבא קמא, פרק י', סימן כז
- ^ שו"ע, חושן משפט סימן שפ"ח
- ^ שו"ת תשב"ץ, ח"ב סי' כ"ו
- ^ שו"ת כתב סופר, יו"ד סי' קל"ז
- ^ יורה דעה, סימן ב, סוף סעיף טז.
- ^ טור, חושן משפט סימן שפח
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר נזקים, הלכות חובל ומזיק, פרק ח', הלכה ח'
- ^ 1 2 משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות עדות, פרק י"א, הלכה י'
- ^ חידושי אגדות ח"א, עמ' קיב, על מסכת ראש השנה י"ז ע"א
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר אהבה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה, פרק א', הלכה י"ג
- ^ בבא מציעא פג ב
- ^ חידושי ריטב"א על בבא מציעא פג ב, ד"ה 'אמר להם'. ובית יוסף על טור חושן משפט, סימן שפח אות יב בסופו.
- ^ בבלי בבא קמא קיז א
- ^ ברכות נח א
- ^ תשובות הרא"ש יז ו. וכן שו"ת 'זכרון יהודה' לר' יהודה בן הרא"ש, תשובה עה
- ^ משנה תורה, הלכות חובל ומזיק ח יא
- ^ העונשין אחרי חתימת התלמוד, סעיף 52, אסף, שמחה, ירושלים תרפ"ב. מצטט מכתב למהר"ם מרוטנבורג, בפרסום של רד"צ הופמן. וראו שו"ת הרשב"א ח"ה סי' רל"ח
- ^ תשובות הראש י"ז ו
- ^ תשובות הרא"ש ו כב
- ^ תשובות הרא"ש י"ז א
- ^ שו"ת זכרון יהודה עה
- ^ מכתב חרם, בתוך: חמישה קונטרסים, וינה תרכ"ד
- ^ שות זקן אהרן / תנא דבי אליהו, תשובה צה
- ^ שבחי הר"ן חלק ב' אות יט. צילום המהדורה הראשונה באתר הספרייה הלאומית, עמ' 247
- ^ נאחז בסבך: פרקי משבר ומבוכה בתולדות החסידות. דוד אסף 2006
- ^ אבישי בן חיים, שלמות הארץ או הפער החברתי?, אתר nrg
- ^ חזקי עזרא, "דין מוסר" על שר התקשורת מש"ס, באתר ערוץ 7
- ^ הרב משה צוריאל, האם משתתפי הגירוש כשרים למניין?, באתר ערוץ 7
- ^ יובל יועז, חקירה פלילית נגד רבנים שגזרו "דין מוסר" על אלוף פיקוד מרכז, באתר הארץ, 31 בינואר 2007
- ^ יהונתן ליס, ראש מכון המקדש נחקר על הסתה ואיומים על נווה, באתר הארץ, 27 בפברואר 2007
- ^ המשטרה עצרה את מזכיר ועד רבני יש"ע, אתר NFC
- ^ קובי נחשוני, הרב צפניה דרורי יוצא להגנת אלוף פיקוד מרכז, באתר ynet, 6 בפברואר 2007
הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.