משפט פלילי

המשפט הפלילי הוא ענף מתחום המשפט, שתכליתו הסדרת חיי החברה על ידי הגדרת התנהגויות שליליות מסוימות כבלתי-חוקיות,שמירת זכויות אדם, וזאת באמצעות כללי עשה ואל-תעשה. אדם המפר כללים אלה יואשם בביצוע עבירה פלילית, ועשוי לעמוד לדין ולהיענש בהתאם לעונשים הקבועים בחוק. המשפט הפלילי חל על תחום רחב ומגוון של התנהגויות אשר הוגדרו בחוק כפליליות, והוא נועד למנוע התנהגויות אלו באמצעות הרתעה, העמדה לדין, ענישה וקלון. המשפט הפלילי מאופיין בכך שאכיפתו מוטלת קודם כל על המדינה, באמצעות התביעה הכללית, אף במקרים שהנפגע העיקרי מההתנהגות הפלילית יהא מתלונן פרטי אחר בחברה. המשפט הפלילי מסדיר יחסים בין פרטים בחברה, שמירה על הסדר הציבורי והגדרת דרכי התנהגות מקובלים גם כאשר יש סכסוכים בין אדם לחברו, אך למעשה מתנהל בין המדינה (כישות קולקטיבית) לבין הפרט (למשל: חשוד, נאשם, אסיר).

התנהגות פלילית

התנהגות פלילית היא התנהגות המנוגדת לדין הפלילי, אשר מעוגן בחוק העונשין ובשורת חיקוקים נוספים. יש סוגים שונים של התנהגויות פליליות, וההגדרות של מעשה או מחדל כ'פליליים' משתנות ממדינה למדינה ומחברה לחברה. עם זאת, ישנם מספר מעשים המוגדרים כעבירות פליליות במרבית המדינות והחברות האנושיות, כגון: רצח, גנבה ואונס. שתיים מן הקטגוריות המרכזיות של העבירות הפליליות הן עבירות אלימות (למשל: רצח, הריגה, תקיפה וחבלה) ועבירות רכוש (למשל: גנבה, שוד ופריצה). בחלק מהמדינות, כולל מדינת ישראל, עבירות תנועה אף הן עבירות פליליות.

בהקשר הפלילי, תפקידה של מערכת המשפט הוא לקבוע ממצאים עובדתיים, לפרש את הדין הפלילי, לקבוע האם התנהגות מסוימת המובאת בפניה (באמצעות כתב אישום) היא פלילית ואם לאו, ולגזור את עונשם של עבריינים מורשעים. קביעה כי התנהגות היא פלילית נקראת הרשעה וקביעה כי הנאשם לא עבר את העבירה הפלילית בה הואשם נקראת זיכוי. בשיטת המשפט המקובלת הנסמכת על תקדימים, החלטות כאלו מרחיבות ומפתחות את החוק ואת פרשנותו המחייבת. לעומת זאת, במסגרת שיטת המשפט הקונטיננטלי, אין לתקדים השיפוטי משקל משמעותי, ולכן אין להכרעת בית המשפט מעמד מחייב, והיא תקפה רק במקרה הנדון.

במקרים רבים נדרש בית המשפט להכריע גם בסוגיות ערכיות מורכבות. דוגמה לכך היא סעיף 431 לחוק העונשין הישראלי: 'עבירת העושק', שמתגבשת כאשר אדם "מנצל את המצוקה, החולשה הגופנית או השכלית, חוסר הניסיון או קלות הדעת של הזולת לאחת מאלה, דינו – מאסר שלוש שנים...". הקושי הטמון בהגדרת עבירת העושק (אשר מעוגנת גם במשפט הפלילי של חלק ממדינות המשפט הקונטיננטלי), היא שעושק במובן זה קיים, במידה זו או אחרת, בכל עיסוק מסחרי שבו אחד הצדדים מפיק תועלת עודפת מן העסקה. על כן נדרש בית המשפט להכריע האם מקרה נתון מהווה 'עושק' פלילי, או שהוא מהווה עיסוק מסחרי לגיטימי (אשר ייתכן שיכלול גם הפקת תועלת חד צדדית, ואפילו קיצונית, מן העסקה).

בישראל

ראו גם – דיון פלילי בישראל

התפתחות חקיקתית היסטורית

הקודקס הפלילי הראשון בארץ ישראל היה הקודקס הפלילי העות'מאני, שהושפע מתערובת של משפט מוסלמי וקודקס צרפתי. בשנת 1936 ביטלו שלטונות המנדט הבריטי את הקודקס הפלילי העות'מאני, והחילו את פקודת החוק הפלילי, 1936, המבוססת על המשפט הפלילי האנגלי. צעד זה יצר את הקשר בין המשפט הפלילי האנגלי למשפט הפלילי הישראלי, קשר אשר היווה מסגרת ומקור השראה לאורך שנים רבות.

עם הקמת מדינת ישראל, קבע סעיף 11 לפקודת סדרי השלטון והמשפט כי תחול המשכיות של המערכת החוקית שהייתה קיימת ערב הקמת המדינה. מאז הקמת המדינה נעשו בחוק הפלילי תיקונים לא מעטים. רוב התיקונים והשינויים נעשו בחלק הספציפי של החוק, אשר מתייחס לעבירות השונות; ולא נגעו לחלק הכללי אשר קובע את עקרונות המשפט הפלילי בישראל. לאורך השנים הוחלף פרק הענישה, שבחלק הכללי, ולפעמים בוטלו עונשים מסוימים והוספו חדשים.

בשנת 1977 אישרה ועדת חוקה חוק ומשפט של הכנסת את פקודת החוק הפלילי מחדש, וביצעה קודיפיקציה לדיני העונשין. במסגרת זו שולבו התיקונים השונים בדבר חקיקה אחד, תהליך שהוביל ליצירת חוק העונשין, התשל"ז-1977, שהוא נוסח חדש ונוסח משולב של דבר החקיקה שקדמה לו. לאורך השנים, חוק העונשין המשיך לעבור שינויים רבים, הן בשל היקפו והן בשל רגישות הנושאים שבהם הוא עוסק.

בשנת 1994 נכנס לתוקפו התיקון המרכזי לחוק העונשין, תיקון 39. במסגרת תיקון זה הוחלף לגמרי החלק הכללי של חוק העונשין (סעיפים 1–34 לחוק בוטלו, ובמקומם נחקקו סעיפים חדשים). בעיצוב ובניסוח החוק השתתפו מומחים רבים, גם מן האקדמיה, ובהם פרופ' שניאור זלמן פלר ופרופ' מרדכי קרמניצר. בתחילת שנת 2006 אישרה הכנסת את תיקון מספר 90 לחוק.

עקרונות דיני העונשין

• עקרון החוקיות: לפיו אין עבירה ואין עונש אלא בחוק או על-פי חוק או מכוח חוק. הערך המרכזי שעיקרון זה מעגן הוא שלא ניתן לסווג מעשה כפלילי ולא ניתן להטיל עונש בגין מעשה, אלא אם הרשויות הדמוקרטיות והמוסמכות של המדינה הגדירו את המעשה כפלילי. עיקרון זה מוצא ביטויו בסעיף 1 לחוק העונשין ונגזר מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
• עקרון אי ענישה למפרע (איסור על ענישה רטרואקטיבית): חיקוק היוצר עבירה לא יחול על מעשה שנעשה לפני יום תחילתו; חיקוק הקובע לעבירה עונש חמור מזה שנקבע לה בשעת ביצוע העבירה, לא יחול על מעשה שנעשה לפני תחילתו. מעניין לציין כי חוק אשר מבטל עבירה או מקל בעונש, יחול למפרע - קרי לחוק מקל יש תחולה רטרואקטיבית.
• עקרון היסוד העובדתי (=Actus Reus): קובע כי אין להטיל אחריות פלילית על אדם אלא אם ישנו יסוד פיזי של התנהגות פלילית, משמע סכנה של ממש לאינטרס הציבורי. לא די בכוונה פלילית, או מחשבה פלילית כדי להטיל אחריות פלילית - ויש צורך, קודם כל, בהתנהגות פלילית. לפיכך, אין מטילים אחריות פלילית על מידה מינימלית של פגיעה באינטרס הציבורי, ואין מענישים על כוונות בלבד ועל מחשבות בלב בלבד (לבד מעבירות נגד ביטחון המדינה, כגון רצון לבגוד וכדומה).
• אין עבירה ללא אשמה: על מנת להטיל אחריות בפלילים יש צורך שההתנהגות תישא 'אשמה פלילית', הכוללת ארבעה רכיבים מצטברים, שחובה שיתקיימו במלואם. בהיעדר אחד מהמרכיבים - העושה פטור מאחריות פלילית:
  • אחריות אישית: כל אדם נושא באחריות אך ורק על חטאו האישי, ואין אחריות קולקטיבית. עם זאת, הרחבת האחריות הפלילית אל מעבר למבצע העיקרי של העבירה מתעוררת כשהתנהגות של מספר בני אדם פוגעת באופן ממשי באינטרס הציבורי - כגון: השותף לדבר עבירה, המשדל, המשלח, המסייע, בעלי מניות בתאגיד עבריין.
  • כשרות פלילית: הכוונה לאדם בגיר שיש לו חופש בחירה ויכול לשאת באשמה פלילית. אין אחריות פלילית בהיעדר הכושר, ולו המינימלי, לבחירה חופשית. כך למשל, הפועל ללא הכרה ומתוך אוטומטיות, או קטין, או חולה נפש, אינם נושאים באחריות פלילית משהדין מייחס להם אי-כושר לבחור בדרכי התנהגות חלופיות. מבחינים בין מי שנשלל ממנו חופש הבחירה באופן מוחלט (הפועל באיבוד הכרה) למי שנשלל ממנו חופש הבחירה באופן יחסי (אדם הפועל בכורח אילוץ וכדומה).
  • היסוד הנפשי (Mens Rea): על מנת שתוטל אחריות פלילית, נדרש 'יסוד נפשי' להרשעה בעבירה. היסוד הנפשי הנדרש בכל עבירה משתנה, ויכול להיות מסוג "מחשבה פלילית" לסוגיה ('מודעות', 'כוונה', 'פזיזות' או 'קלות דעת') או מסוג 'רשלנות'. החריג הוא עבירות קפידה (המכונות גם 'עבירות אחריות חמורה') בהן לא נדרש יסוד חיובי של מחשבה פלילית.

• העדר סייג לאחריות הפלילית: החוק מתחשב בנסיבות מסוימות, המשמשות הגנה מפני הטלת אחריות בפלילים:

'הגנה עצמית' בהתאם לסעיף 34 בחוק העונשין: טענת הנאשם כי פעל כלפי תוקף במטרה להדוף תקיפה שלא כדין. וזאת בכפוף למספר קריטריונים שנקבעו בסעיף 34 כסייגים להגנה עצמית.

'כורח' - סעיף 34 יב' לחוק העונשין: טענת נאשם כי פעל תחת איום של פגיעה חמורה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו של עושה המעשה או של זולתו.

'צידוק' - סעיף 34 י"ג: הגנה של נאשם אשר ביצע עבירה - כאשר היה חייב או מוסמך לפעול, או בשל ציות לרשות מוסמכת, אלא אם מדובר בפעולה בלתי חוקית בעליל.

'זוטי דברים' - סעיף 34 י"ז: הגנה של נאשם, כשלאור טיבו של המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו ניתן להגדירו כקל ערך.

מטרות דיני העונשין

חוק העונשין הישראלי אינו מגדיר את מטרות המשפט הפלילי ואת מטרות הענישה. בחקיקה הישראלית ניתן למצוא שיקולים תועלתנים וגמולניים מעורבבים, וכך גם דעות השופטים.

• הרתעה

מטרה עיקרית של דיני העונשין היא הרתעה. קיימים שני סוגי הרתעה: אישית (העבריין עצמו לומד לקח) וכללית (שאר הציבור לומד לקח –יראו ויראו). חולשתה העיקרית של גישת ענישה לצורך הרתעה היא שלפיה, בעת שאדם מבצע עבירה, הוא מבצע אומדן של העונש הצפוי ביחס להנאה שיפיק. מחקרים שונים שבוצעו בתחום הצביעו על כך שענישה מרתיעה יותר את הפרטים הנורמטיביים בחברה ומרתיעה יותר בעבירות מסוימות. בעבירות אינסטרומנטליות (רכוש), ההרתעה אפקטיבית יותר. לעומת זאת, בעבירות אקספרסיביות (רגש), הרתעה אפקטיבית פחות. למשל, יש ספק אם ענישה מהווה הרתעה אפקטיבית כלפי רוצחים, בעלים מכים, עבירות אלימות וכדומה – ציבור לא נורמטיבי ומבצעי עבירות אקספרסיביות.

• חינוך והכוונת התנהגות

מאחורי מטרה זו עומדת הגישה כי יש לדיני העונשין מטרה עמוקה יותר מהרתעה. לפי תאוריה זו, מטרתם העיקרית היא לשמש כלי לחינוך הציבור ולהתוות את גבול המותר והאסור בחברה. על פי גישה זו דיני עונשין שואפים לגרום לפרט להפנים את הנורמות הרצויות ולנהוג על פיהן, במנותק מהחשש מפני סנקציה.

• תיקון, טיפול ושיקום

תורות ענישה מסוימות מייחסות למשפט הפלילי, בנוסף להרתעה, גם מטרה של תיקון העבריין. תורות אלה שמות דגש על הפן השיקומי במקום על הפן ההרתעתי, ומצביעות על תכליתו של המשפט הפלילי להפוך את העבריין לאזרח מתפקד ומועיל לחברה. בהתאם לכך, המטרה העיקרית של המשפט הפלילי היא לקדם את שילובו של העבריין בחברה כאזרח שומר חוק. יש אף מלומדים שסוברים כי, במודל ענישה שיקומי, על השופט להתאים את העונש לעבריין יותר מאשר לעבירה.

• מניעה, הגבלה והרחקה

המניעה מטרתה להפסיק התנהגות לא חוקית או סוטה של העבריין, על ידי הרחקתו מהחברה והגבלת יכולתו הפיזית לבצע עבירות נוספות. במרכז המודל המניעתי עומדים שיקולים של הגנה על שלום הציבור על ידי הרחקת העבריין המסוכן מהחברה. בימינו מטרות אלה מושגות באמצעות עונשי המאסר. לפי גישה זו, ההנחה היא ששיעור הפשיעה קטן, כל עוד העבריין כלוא.

• ענישה המהווה גמול

תאוריות שונות בדיני הענישה טוענות כי תפקידו של המשפט הפלילי הוא להטיל על העבריין עונש שיהווה גמול צודק למעשהו. בניגוד לגישות האחרות, אין למטרת הגמול היבט תועלתני. אין לה עניין בשינוי התנהגות העבריין. עיקרה לגמול לעבריין על העבירה מידה כנגד מידה.

פרשנות החוק במשפט הפלילי

פקודת החוק הפלילי קבעה "אין עונשים אלא על פי חוק מפורש" (כלומר: לא במשתמע). בהתאם לכך התבצעה פרשנות דווקנית. דוגמה בולטת מהווה פס"ד הירש ברנבלט, בו זוכה איש היודנראט שסייע לנאצים למנוע בריחת יהודים, בנימוק שהחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם לא התייחס במפורש למצב כזה.

פסק דין מזרחי היווה נקודת מפנה בפרשנות החוק במשפט הפלילי. בפסק דין זה נידון עניינו של אסיר שלא שב מחופשה. ההגנה טענה שלא ניתן להרשיעו על סמך החוק שאוסר בריחה מ"משמורת חוקית", אך השופט אהרן ברק קבע שבמקום לבחון את לשונו היבשה של החוק, נכון יותר לבחון את מטרת החוק ולפרש את החוק על פיה (פרשנות תכליתית), ובהתאם לכך נפסק שגם בריחה מ"משמורת רעיונית" מהווה עבירה פלילית.

מאוחר יותר תוקן חוק העונשין, ונקבע בו במפורש, בסעיף 34כא: ” ניתן דין לפירושים אחדים סבירים לפי תכליתו, יוכרע העניין לפי הפירוש המקל ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות הפלילית לפי אותו דין”. מחד, חקיקה זו תואמת את עמדת ברק לפיה יש לאמץ פרשנות תכליתית. מאידך, חקיקה זו שוללת את תפיסתו העקרונית של ברק, לפיה יש רק פרשנות תכליתית אחת.

יסודות העבירה הפלילית

היסוד העובדתי (actus reus)

"אין עבירה ללא מעשה" ("nullum Crimen sine Actus"), כשהיסוד העובדתי מבטא התרחשות אובייקטיבית במציאות, ומורכב משלושה רכיבים:

• רכיב התנהגותי - המתבטא בהתנהגותו של העבריין (סעיף 18 ב) ב"מעשה - לרבות מחדל":
  • מעשה - פעולה אקטיבית.
  • מחדל - הימנעות מעשייה שהיא חובה לפי כל דין או חוזה. להבדיל מהתנהגות פאסיבית - חוסר מעש עדיין לא עושה דבר למעשה, חודל, עדיין לא גובש יסוד עובדתי (פס"ד מרחבי). סוגי מחדל הם למשל:
    • החזקה.
    • המצאות במצב.
    • עבירה נמשכת.
    • עבירת שרשרת.
• רכיב נסיבתי - המבטא את הנסיבות הרלוונטיות הדרושות להפיכת ההתנהגות לאסורה.
• רכיב תוצאתי - המבטא את התוצאה שגורמת ההתנהגות העבריינית.

יש לציין כי רכיב תוצאתי אינו מתקיים בכל עבירה, כי אם רק בעבירות תוצאתיות (ולא בעבירות התנהגותיות).

היסוד הנפשי (mens rea)

ערך מורחב – היסוד הנפשי במשפט הפלילי

היסוד הנפשי מבטא את העמדה הנפשית הסובייקטיבית של העבריין כלפי ההתרחשות, קרי היסוד העובדתי. כל עבירה דורשת יסוד נפשי שונה, כשהיסודות הנפשיים הנדרשים בדרך כלל לגיבוש עבירה הם מסוג: מחשבה פלילית או רשלנות. אדם מבצע עבירה רק אם עשה במחשבה פלילית, זולת אם נקבע בהגדרת העבירה כי רשלנות היא היסוד הנפשי הדרוש לשם התהוותה; או כי העבירה היא מסוג העבירות של אחריות קפידה.

• "מחשבה פלילית" - הכוונה היא המודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה (לעניין התוצאות גם אחת מאלה: כוונה - במטרה לגרום לאותן תוצאות; פזיזות שבאחת מאלה: אדישות - בשוויון נפש לאפשרות גרימת התוצאות האמורות; קלות דעת - בנטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאות האמורות, מתוך תקווה להצליח למנען).
• "רשלנות" - הכוונה לאי מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות או לאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה, כשאדם מן היישוב יכול היה, בנסיבות העניין, להיות מודע לאותו פרט. רשלנות יכול שתיקבע כיסוד נפשי מספיק רק לעבירה שאיננה מסוג פשע. (רשלנות מחולקת לשני תתי קטגוריות: 1. מישור הכרתי, 2. מישור חפצי.)

מהיסוד הנפשי נגזרים גם סוגי העבירות, והם:

• עבירה התנהגותית - היסוד הנפשי הדרוש להוכיח כל אחד מהרכיבים היא המודעות. מודעות לרכיב ההתנהגותי והנסיבתי ואף יש פעמים שנדרשת הוכחת מודעות לתוצאות כמו בסעיף 245 - עברה התנהגותית. לדוגמה: העושה דבר בכוונה לשבש הליכי משפט - יש להוכיח שאותו אדם היה מודע לאפשרות שמעשיו יובילו אותו לעיוות דין.
• עבירה תוצאתית - יש צורך להוכיח את היחס הנפשי של העושה כלפי התוצאה (-המישור החפצי).ישנן מספר אפשרויות:
  • יחס של כוונה תחילה - העושה חפץ מאוד בקרות התוצאה.
  • יחס של כוונה - העושה רוצה להשיגה.
  • פזיזות - אדישות או קלות דעת (פחות חמורה) לגבי התוצאה.

"אחריות קפידה" - הן חריג לכלל שעבירה שנקבעה בדין טעונה הוכחת יסוד נפשי של מחשבה פלילית או רשלנות, אחריות קפידה היא בעיקר בתחום עבירות תעבורה (שמוגדרות 'עבירות פליליות') ואולם, גם בעבירות אחריות קפידה לא יישא אדם באחריות פלילית אם נהג ללא מחשבה פלילית וללא רשלנות ועשה כל שניתן למנוע את העבירה, ועליו להוכיח זאת; מכל מקום, אדם לא יידון למאסר, אלא אם כן הוכחה מחשבה פלילית או רשלנות. דוגמה לעבירת אחריות קפידה: נסיעה בלילה ללא אורות.

קשר סיבתי

בעבירות תוצאתיות נדרשת הוכחת 'קשר סיבתי' בין היסוד העובדתי לתוצאתו, כאשר מבחינים בין קשר סיבתי 'עובדתי' ל'משפטי':

קשר סיבתי עובדתי - הוא דרישת "מבחן האלמלא". השאלה היא האם אלמלא התנהגות הנאשם הייתה מתרחשת התוצאה העובדתית באופן שבו התרחשה בפועל. לחלופין, אם התוצאה הייתה מתרחשת אף אלמלא התנהגות הנאשם, ניתן להחיל את מבחן הדיות ולפיו היה די בהתנהגות הנאשם כדי להוביל לתוצאה.

הקשר הסיבתי המשפטי - זהו מבחן מורכב, שבחלקו בוחנים את הצפיות מהמעשה של הנאשם - האם הנאשם יכול וצריך היה לצפות את התרחשות התוצאה? כמו כן, בוחנים אם התוצאה נגרמה באופן ישיר ממעשי הנאשם, או שמא יש התערבות של גורמים זרים אשר מנתקים את הקשר הסיבתי המשפטי ומונעים הטלת אשמה בפלילים? המבחנים מעניקים גמישות לכל מקרה ונסיבותיו, לפי מהות המעשה, לעומת אופי התוצאה ומידתה. מבחן זה לובש צורות שונות, וצורתו נקבעת על פי סוג העבירה:

• עבירות מסוג מחשבה פלילית - בעבירות אלה קשר סיבתי משפטי יתקיים אילו לנאשם הייתה מודעות לאפשרות גרימת תוצאות העבירה.
• עבירות רשלנות - בעבירות אלה ממילא לא נדרשת מודעות, ועל כן המבחן יתקיים אילו לנאשם לא הייתה מודעות לאפשרות גרימת התוצאות, אולם אדם מן היישוב, בנסיבות העניין, יכול היה להיות מודע אליהן.
• עבירות אחריות קפידה - בעבירות אלו, לא זו בלבד שלא נדרשת מודעות, אלא שאף אם אדם מן היישוב לא יכול היה להיות מודע לאפשרות גרימת התוצאות, עדיין ניתן להרשיע את הנאשם אילולא הוכיח כי עשה כל שניתן כדי למנוע את העבירה. לפיכך, בעבירות אלו מבחן הקשר הסיבתי המשפטי יתקיים אילו הנאשם לא היה מודע לאפשרות גרימת תוצאות התנהגותו, גם אדם מן היישוב לא יכול היה להיות מודע, אולם הנאשם לא נקט את כל האמצעים הסבירים כדי למנוע את התרחשות התוצאות שנבעו ממעשיו.

הרחבת האחריות הפלילית

הדין הפלילי מכיר בעקרון של אחריות אישית. לכלל זה ישנן הרחבות אם בסוג העבירות ואם בסוג המבצעים:

עבירת הניסיון

עבירת הניסיון היא עבירה בה אדם מנסה לעבור עבירה, במטרה לבצעה, ועשה מעשה שאין בו הכנה בלבד, והעבירה לא הושלמה; לעניין עבירת הניסיון, אין זה משנה כלל אם עשיית העבירה לא הייתה אפשרית מחמת מצב דברים שהמנסה לא היה מודע לו או טעה לגביו.

בעקבות תיקון 39 שנכנס לתוקף בשנת 1995 וסימן מעבר של שיטת המשפט הפלילית בישראל לשיטה דאונטולוגית הורחבה האחריות הפלילית על 'המנסה', והעונש המוטל עליו זהה לעונשו של המבצע את העבירה במלואה. עם זאת, פעמים רבות בפועל התיקון לא מיושם בשל נטייתם האינטואיטיבית של השופטים להתייחס בקלות יחסית כאשר הניסיון לא הגיע לכדי ביצוע.

כאשר מדובר בעבירה דו-צדדית, שהשלמתה מצריכה שיתוף פעולה מצדו של אדם נוסף ההופך גם הוא לעבריין, יש במאמץ לשכנע אדם כאמור לשיתוף פעולה, כדי להוות 'ניסיון' לעבור את העבירה המושלמת (ע"פ 7399/95 נחושתן תעשיות מעליות בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(2) 105 (1998), בעמ' 129).

עבירות שותפות

שותפות לדבר עבירה

הדין הפלילי מרחיב את חבות היחיד כ'מבצע עבירה בצוותא', כך שרואים את אלה המשתתפים בביצוע עבירה תוך עשיית מעשים לביצועה, אם הם מבצעים אותם בצוותא, ואין זה משנה אם כל המעשים נעשו ביחד, או שחלקם בידי אחד וחלקם בידי אחר.

הוא הדין לגבי 'מבצע באמצעות אחר' - דהיינו אדם שתרם לעשיית המעשה, באמצעות אדם אחר שביצעו, ככלי בידיו, הנתון במצב של קטינות או אי שפיות הדעת; העדר שליטה; ללא מחשבה פלילית; טעות במצב דברים; כורח או צידוק.

אחריות המשדל

המביא אדם אחר לידי עשיית עבירה - בין בשכנוע, בין בעידוד, בין בדרישה, בין בהפצרה ובין בכל דרך שיש בה משום הפעלת לחץ, הוא משדל לדבר עבירה. לעניין עונשו של המשדל קבע החוק עונש זהה לעונשו של המבצע העיקרי (כשהחריגים הם: כשנקבע בחוק עונש מיתה או מאסר עולם חובה - עונשו מאסר עשרים שנים; כשהעונש שנקבע מאסר עולם - עונשו מאסר עשר שנים; כשהעונש מזערי - עונשו לא יפחת ממחצית העונש המזערי; וכשהעונש חובה כלשהו - הוא יהיה עונש מרבי, ומחציתו תהא עונש מזערי).

מבצע באמצעות אחר

הגדרה

העבירה מוגדרת בסעיף 29(ג) לחוק העונשין.

מדובר באדם שלא מבצע בעצמו את היסוד העובדתי של עבירה מסוימת, אלא הוא משתמש באדם אחר כדי לבצע עבירה (הופך אדם אחר ל"כלי בידיו").

האחר, שהוא המבצע הישיר של העבירה, נתון באחד מהמצבים הבאים:

(1) קטינות או אי שפיות הדעת;

(2) העדר שליטה;

(3) ללא מחשבה פלילית;

(4) טעות במצב דברים;

(5) כורח או צידוק.

לא מדובר ברשימה סגורה וייתכנו מצבים נוספים שלא צוינו לעיל בהם יוכל להימצא האחר, כשהמשותף לכולם הוא היעדר כשרות פלילית בשעת העשייה.

רעיון הדוקטרינה

ישנו מבצע שיש לו פטור מאחריות פלילית ולכן לא ניתן להרשיעו ויש אדם שהשתמש באחר כדי לבצע עבירה מסוימת, שאותו ניתן להרשיע בעבירה על ידי ביצוע באמצעות אחר.

הדוקטרינה היא כלי המאפשר הטלת אחריות על שותפים עקיפים במקרים שבהם המבצע העיקרי לא נושא באחריות פלילית.

היחסים בין המבצע באמצעות אחר לבין המבצע ("האחר") הם יחסים לא שוויוניים ויש בהם משום ניצול של האחר. בנוסף קיימים פערי ידע ושליטה - למבצע באמצעות אחר יש את השליטה על פעולותיו של האחר והאחר לא מבצע את העבירה מתוך בחירה חופשית.

היסוד העובדתי

1. המבצע באמצעות אחר לא מבצע בעצמו את היסוד העובדתי של העבירה. מעשהו מוגדר בסעיף כ"תרומה לעשיית מעשה". תרומתו יכולה להיות מכל סוג שהיא (הפצרה, שידול, סיוע וכיוצא בזאת).

2. יש צורך שה"אחר" יבצע את המעשה האסור המוגדר בעבירה.

3. נסיבה הכרחית לקיום הדוקטרינה היא קיומו של אדם אחר המשמש ככלי בידי המבצע ונתון במצב של היעדר אחריות, בעיקר ע"פ המצבים הנזכרים בסעיף. -יש הסבורים כי לעיתים יהיו מצבים בהם יהיה ניתן להרשיע גם את המבצע באמצעות האחר וגם את המבצע העיקרי, למשל במקרה של ציות חייל לפקודה בלתי-חוקית בעליל שנתן לו מפקדו.

היסוד הנפשי

היסוד הנפשי של המבצע באמצעות אחר הוא כפול:

1. יסוד נפשי של העבירה המושלמת, אותה מבצע האחר.

2. מודעות (לפחות עצימת עיניים) לכך שהאחר נמצא במצב של נחיתות, בדרך כלל לפי המצבים המנויים בסעיף 29(ג) לחוק העונשין, ולכך שהוא נמצא כ"כלי בידו" במהלך העשייה.

ענישת המבצע באמצעות האחר

העונש של המבצע באמצעות אחר שווה לעונש של מבצע עיקרי של אותה העבירה.

ישנו ויכוח לגבי חומרת מעשיו של המבצע באמצעות אחר:

א. יש הסבורים שמעשיו חמורים יותר משל מבצע ישיר - כיוון שגרם לאדם אחר לבצע עבירה. לא רק חטא אלא גם החטיא אדם אחר.

ב. יש הסבורים שמעשיו חמורים פחות משל מבצע ישיר - לא מסוגל לבצע בעצמו את העבירה ולכן משתמש באחר. משום כך יש הסבורים שרמת המסוכנות שלו נמוכה יותר.

אחריות המסייע

כל אדם אשר עשה מעשה כדי לאפשר להקל או לאבטח את ביצוע העבירה, בין לפני עשייתה ובין בשעת עשייתה - או למנוע את תפיסת המבצע, גילוי העבירה או שללה, או כדי לתרום בדרך אחרת ליצירת תנאים לשם עשיית העבירה, הוא מסייע ונשוא באחריות פלילית.

העונש על סיוע לעבור עבירה היא מחצית העונש שנקבע בחיקוק בשל העבירה העיקרית (החריגים: כאשר קבוע עונש מיתה או מאסר עולם חובה - עונשו מאסר 20 שנה; כשקבוע מאסר עולם - עונשו מאסר 10 שנים; כשקבוע עונש מזערי - עונשו לא יפחת ממחצית העונש המזערי; וכשקבוע עונש חובה כלשהו - הוא יהיה עונש מרבי, ומחציתו תהא עונש מזערי).

הקלות למסייע למשדל ומנסה

• פטור החרטה - קובע כי משדל או מסייע לעבירה לא יישאו באחריות פלילית (לשידול, הסיוע או הניסיון לשידול) אם מנעו את עשיית העבירה או השלמתה, או הודיעו מבעוד מועד לרשויות על העבירה לשם מניעת עשייתה או השלמתה ועשו למטרה זו כמיטב יכולתו בדרך אחרת.
• אין הם ברי עונש אם העבירה - נשוא הניסיון, השידול, הניסיון לשידול או הסיוע - היא מסוג חטא.

עבירה נוספת ושונה שבוצעה בידי שותף

כשאחד השותפים עשה עבירה שלא תוכננה מראש, כשיש 4 תנאים מצטברים - יש "אחריות שותף למעשים שונים ונוספים שנעשו על ידי שותפו (34א): 1. נעשה עבירה בידי "מבצע בצוותא". עם זאת, ניתן להרשיע את השותף בעבירה הכוללת יסוד נפשי של פזיזות לכל היותר. ניתן אף להרשיע את המסייעים והמשדלים בעבירה שונה או נוספת (34א (א)2), ואולם רק בעבירה הכוללת יסוד נפשי של רשלנות.

הגנות מפני אחריות הפלילית

ערך מורחב – הגנות במשפט הפלילי

ברוב המדינות המתוקנות הרשעת אדם בעבירה פלילית מותנית בבגירות, בבגרות דעתו, מסוגלותו להתנהג בהתאם לכללים חברתיים, וכושרו להבין משמעות מעשיו. ללא סגולות אלו אין הוא נחשב בר-עונשין. הדרישה המזערית להטלת אחריות פלילית צריכה להיות שבעת ביצוע פעולה הוא מבין את האלטרנטיבות שלרשותו, והבין את משמעות הבחירה בקו פעולה פלילי. לפיכך קיימות מספר נסיבות המהוות סייגים לאחריות פלילית והם:

• גיל. בישראל נקבע גיל של 12 שנים כמינימלי לצורך אחריות פלילית. בין השנים 1978–1989 הועלה הגיל ל-13.
• העדר שליטה כחוסר שפיות, פעולה שהתבצעה בגלל כוח חיצוני עודף (כרוח חזקה).
• אוטומטיזם שפוי - מעשים פליליים לא-רצוניים שאדם מבצע במצב של חוסר הכרה עקב מקרים שהביאוהו לאי שליטה על תנועותיו, כגון - רפלקסים בלתי נשלטים, מקרי הלם, היפנוזה, קומה דיאבטיס, תגובות גופו של אדם לגירויים חיצוניים.
• היפנוזה - מקובל לראות את האדם שנמצא תחת היפנוזה בהיעדר שליטה. הוא כמכשיר בידי המהפנט.
• סהרוריות.
• כורח - לחץ ואיומים של אדם אחר.

לעיתים, אדם רשאי לעשות מעשה הנחשב עבירה אך עקב הנסיבות ניתן לו פטור ומוכרת לו הגנה מפני הרשעה בפלילים:

1. הגנה עצמית - הגנה אשר ניתנת כאשר הפעולה הפלילית נעשתה כדי להתגונן מפני תוקף. מבחינה עקרונית ההגנה ניתנת כיוון שכאשר אלמוני תוקף את פלוני בניגוד לחוק, אלמוני התיר את דמו וויתר על ההגנות שהחוק מעניק לו (הגנות אשר אוסרות על פלוני לתקוף את אלמוני). מבחינה פרקטית יש בעיה לדרוש מאדם שלא להתגונן כאשר הוא מותקף, כמו כן יש לזכור שלא אחת מדובר בתגובה אינסטינקטיבית.
2. הגנת הצורך - כאשר אדם עושה פעולה פלילית סבירה כדי להימנע מאירוע הרבה יותר חמור ולא הייתה לו דרך אחרת להימנע מהאירוע היותר חמור.
3. צידוק - הגנת הצידוק מערטלת את המעשה הפלילי מאי חוקיותו ומכשירה אותו אם נעשה על פי נורמה משפטית, ציות לצו של רשות מוסמכת, נורמה חברתית מקובלת ומקרים נוספים המנויים בסעיף 34 י"ג לחוק העונשין. מדובר בהתנהגות המגבשת יסודות של עבירה פלילית, אך עם זאת בעלת ערך חיובי לחברה, שכן היא נעשית בנסיבות אשר בהם מעניקה החברה עדיפות לערך חברתי אחר על פני זה של העמדת העושה לדין. גם כאן קיימים חוקים שלא מחילים את ההגנה (חוק עשיית דין בנאצים).
4. זוטי דברים - הגנה הקובעת כי ייתכנו מקרים אשר בהם מתמלאים כל יסודות העבירה, והעושה עבר על החוק, אך עם זאת מדובר בעבירה פעוטת ערך אשר אינה עולה כדי פגיעה ממשית בערך המוגן על ידי העבירה. בהגנת זוטי דברים יש לבחון את המעשה אותו ביצע העבריין ולקבוע באיזו רמה חומרה של העבירה הוא ממוקם. אם המעשה ממוקם מתחת לרמה המינימלית אנטי חברתית - תחול ההגנה.
5. טעות במצב דברים - כאשר אדם עובר עבירה מתוך טעות כנה לגבי מצב דברים, רואים את מעשהו באספקלריה של הטעות שלו, ומעמידים את המציאות המדומה שלו במקום המציאות האובייקטיבית האמיתית ועל פי המציאות המדומה הוא נותן את הדין. אם המציאות המדומה אינה מגבשת כל עבירה, או שהיא מגבשת עבירה, אך גם מקימה לה הגנה המבטלת אותה, יוצא פטור. אך אם המציאות המדומה מגלמת עבירה פלילית פלונית יחוב אותו אדם בגין אותה עברה, וזאת אפילו שהמציאות האמיתית מגלמת עבירה פלילית אלמונית.
6. העדר קנטור: בעבירות הרצח, נוספה טענת הגנה שאינה קיימת בעבירות אחרות, הרציונאל העומד בבסיס טענת ההגנה הוא כי: "עבירת ההמתה בוצעה, לאחר התגרות בתכוף למעשה, שבגינה מבצע העבירה, היה בסערת רגשות משמעותית ובתוך סערת הרגשות ביצע את עבירת ההמתה"
7. טעות במצב משפטי - האם יש משמעות לטענה שאי ידיעת החוק אינה פוטרת? פרופ' פלר תוחם את העבירות הפליליות כניתנות לחלוקה לשני סוגים :

   • רע שלעצמו - עברות שמטבע ברייתן (בלטינית: mala in se).
   • רע כי נאסר - העברות בשל האיסור החל עליהן (בלטינית: mala in prohibitia).

   אשר לעבירות מן הסוג הראשון, המודעת ליחס החברה על כל היקפה להן גורמת לכך שאיש לא יעלה על דעתו שאינן אסורות על פי חוק. נאשם בעבירה של שוד, רצח, אינוס, זיוף כספים, מרמה, גנבה וכיוצא בזה עבירות, לא יכול להעלות את הטענה כי לא ידע שהחוק הפלילי מגדיר מעשים כאלו כעבירות פליליות. ביחס לעבירות מסוג זה, החוק מזדהה עם התודעה המשפטית של הציבור ובאמצעותה יודע כל פרט כי המעשה הוא בלתי חוקי, לכן לא תעמוד לאדם הטענה של אי ידיעת החוק. אשר לסוג העבירה השנייה, אלה עברות שיש להבטיח בגינן את שלום הציבור בתחומים שונים. ייתכן שלא תמיד ידע הציבור בפירוט את כל ההסדרים הללו והפרותיהם שהוגדרו כעבירות פליליות. אך אין מחלוקת, שכאשר אדם קרוב לתחום, הוא נותן דעתו לכך שחייבים להיות הסדרים מיוחדים באותו תחום, והוא אף מוזהר על ידי כללים השוררים בדרך כלל באותו תחום בצורה ממשית ביותר. לדוגמה, תמרורים, רמזורים ושלטי האזהרה אשר על הפרט לכבדם. למעשה עבור הציבור שיש לו נגיעה לתחום האמור הופכות העבירות הטכניות על הכללים המסדירים אותן ל-mala in se, והן נשארות בגדר mala prohibita לגבי מי שהדבר אינו נוגע לו, אך במקרה זה אין חוק ועל כן אין צורך בטענה של אי ידיעתו כסיבה להפרה.

8. הגנה מן הצדק - הגנה המאפשרת לבית המשפט לעכב הליך פלילי המתנהל לפניו או לזכות את הנאשם מטעמים שונים של פגם קשה אשר נפל בהליך הפלילי, ואשר הופך את הרשעת הנאשם לבלתי הוגנת ובלתי צודקת. מקור ההגנה במשפט האנגלי אשר קבע שלבית המשפט סמכות טבועה שלא לדון בהליכים אשר נעשה שימוש לרעה בהליך הפלילי או הטרדה בלתי מוצדקת של הנאשם. ראשית ההגנה באנגליה היה בביטול כתב אישום עקב אי יכולת להרכיב חבר מושבעים אשר דעתם לא תהא משוחדת כנגד הנאשם וכן במקרים של רדיפה קשה של הנאשם, התמשכות הליכים, עינויי-דין ופרוצדורה קלוקלת.
9. הגנה תרבותית - הגנה הקובעת כי ייתכנו מקרים אשר בהם מתמלאים כל יסודות העבירה, והנאשם עבר על החוק, אך יש לזכות או להפחית בעונשו של הנאשם מן הטעם שמעשהו בוצע על רקע תרבותו או ערכי הקבוצה אליה הוא שייך או מנהגיה. הסוגיה של הגנה תרבותית במשפט הפלילי התפתחה בעקבות התפתחות הגישה הרב תרבותית והדיון בהשלכותיה על תחומי משפט שונים. לאחרונה החלה ההגנה להתקבל על ידי בית המשפט במסגרת השיקולים לחומרת גזר דינו של הנאשם. ההגנה איננה מעוגנת בחוק והיא ומקורה בספרות ופסיקת בית המשפט (ראו לעניין זה פסק דינו של השופט סאלים ג'ובראן בע"פ 10358/08 איסמעיל אזברגה נ' מדינת ישראל).

בארצות הברית הוכרה הגנת הפח היקוש - הגנה המאפשרת לנאשם להתגונן בטענה כי הודח למעשה העבירה על ידי סוכן רשות ומאחר שכך יש להסיר ממנו אחריות פלילית. הטעם העיקרי להגנה הוא שיש טעם לפגם בכך שהרשות אשר אחראית על מניעת פשעים וגילויים, תהא זו אשר יוצרת אותם. ההגנה טרם נתקבלה בישראל, אולם בארצות הברית היא מהווה הגנה מהותית מפני אישום פלילי.

ראו גם

• קרימינולוגיה
• כלל הצפיות
• האדם הסביר
• דיני ראיות
• פשע בישראל

לקריאה נוספת

• שניאור זלמן פלר, יסודות בדיני עונשין כרכים א'-ג' (תשמ"ד, תשמ"ז, תשנ"ב). (הספר בקטלוג ULI)
• יובל לוי ואליעזר לדרמן, עיקרים באחריות פלילית (תשמ"א). (הספר בקטלוג ULI)
• גבריאל הלוי תורת דיני העונשין כרכים א'-ד' (2009–2010).
• יורם רבין ויניב ואקי דיני עונשין כרכים א'-ג' (מהדורה שלישית, 2014).(הספר בקטלוג ULI)
• אלקנה לייסט, המניע במשפט הפלילי, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2018.
• חיים כהן, המשפט, מוסד ביאליק, 1991, הפרק "דיני עונשין", עמ' 652–701
• סיגל שהב, משפט פלילי-ביטחוני, צפרירים: נבו הוצאה לאור בע"מ, 2019. (הספר בקטלוג ULI)
• שלומי נרקיס ואיריס מרקוס, דיני מעצרים בהליך הפלילי: הלכה למעשה, פתח תקווה: אוצר המשפט, 2019. (הספר בקטלוג ULI)
• בועז סנג'רו, ביקורת דיני העונשין הישראליים, צפרירים: נבו הוצאה לאור בע"מ, 2019.(הספר בקטלוג ULI)
• יצחק קוגלר, תאוריה ומעשה בדיני עונשין: מבוא והיסוד העובדתי, הוצאת נבו, 2020. (הספר בקטלוג ULI)

מידת הזהירות במסילת ישרים

על פי מסילת ישרים ספר מוסר בסיסי ביהדות, על האדם לאמץ קודם את מידת הזהירות וללמוד קודם מהתורה(מצוות לא תעשה) מה לא לעשות ולהימנע מהחטא, ועליו לפקח על מעשו ולהתבונן בהם.

חוק העונשין מתבסס ברובו על מצוות לא תעשה מהתורה.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא משפט פלילי בוויקישיתוף

• מיה מי-טל, "הפתולוגיה במוחו של הפסיכופת והשפעתה על אחריות פלילית" משפט ועסקים, כרך י"ב, 203
• דניאל אלכסנדר לוי, מטרות ותועלת של ענישה: מבט מביולוגיה אבולוציונית וחקר המוח, משפט ועסקים, כרך י"ב, 181
• סיכום שנת 2015 בתחום הפלילי בפרקליטות המדינה, באתר פרקליטות המדינה, 7 באוגוסט 2016
• מונחי הדין הפלילי (2005), באתר האקדמיה ללשון העברית
• משפט פלילי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• משפט פלילי, דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.